נתיבות עולם/נתיב הלשון/י
התבאר לך למעלה גודל כח הלשון להמית ולהחיות, ובארנו כי מפני גודל כחו עשה השם יתברך לאבר הזה שלא יהיה כמו שאר אברים שבראם השם יתב' בכחם שיהיו זקופים ומבחוץ, אבל הלשון נברא שוכב ומבפנים, שאם היה נברא בכח אז לא היה אפשר שיעמוד מפני כח הלשון. וכל זה מפני כי הלשון בו הדבור שהוא שכלי והוא יוצא לפעל המעשה, לא כמו המחשבה אף שהמחשבה היא שכלית אין המחשבה היא יוצא לפעל הנגלה, אבל הלשון הוא דבור שכלי ויוצא לפעל, כי הדבור מעשה נחשב כמו שידוע ולכך אין ראוי שיהיה נמצא הלשון בגודל כחו, רק בענין שאמרו ז"ל במדרש כמו שהתבאר למעלה. ועוד כי מה שהלשון הוא בפנים וגם נברא שוכב מורה זה על מה שאמר הכתוב (משלי, יח) החיים והמות ביד הלשון, כי מפני שהלשון כלי לדבור השכלי ואין האדם מוכן לזה שיהיה אצלו השכל בפעל הגמור, רק אין השכל נמצא אצל האדם בפעל הגמור, לכך הלשון שבו הדבור השכלי אינו נמצא בגודל כחו שיהיה נמצא אצל האדם בשלימות הגמור, ולפיכך נברא שוכב ונברא בפנים. וכל זה מפני שאינו בשלימות, ומפני שאין נמצא הלשון בשלימות הגמור לכן דבק בלשון ההעדר והחסרון ג"כ וזהו המות, וכמו שאמר הכתוב החיים והמות ביד הלשון. כי החיים ביד הלשון כאשר הלשון הוא הדבור בפעל, וזהו עצם החיים כמו שתרגם אונקלס ויהי האדם לנפש חיה והוה באנשא לרוח ממללא, וכמו שאמרו ז"ל (עירובין דף נד.) חיים הם למוצאיהם אל תקרא למוצאיהם אלא למוציאיהם למוציא אותם בפה וכמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה. וכל זה מפני כי ראוי לכך הדבור שהוא החיים כאשר דבק בתורה שאז יש לו החיים הארוכים לכך החיים ביד הלשון. ומפני שאין המעלה הזאת לאדם בשלימות הגמור דבק בו ההעדר גם כן, ולכך המות ביד הלשון. הנה מה שהלשון הוא שוכב והוא בפנים הוא מורה מעלה, ומורה ג"כ חסרון, שמורה מעלה עד שמעלתו אי אפשר להיות בשלימות לגמרי, ולכך הוא בפנים, ונברא שוכב כי זה מורה על בלתי השלמה, ודבר זה עצמו הוא החסרון כאשר אינו בשלימות דבק בו ההעדר והחסרון, ולכך בידו החיים והמות. ולעיל ג"כ נתבאר כי מה שהוא בפנים והוא שוכב, מורה ג"כ מעלה בענין אחד כי אי אפשר לפרש מדת הלשון וענינו וגודל כחו לחיים ולמות, וכל הדברי' אשר אמרנו הם כמו טפה מן הים הגודל מענין הלשון ופעולת הלשון לרע ולטוב:
ובפרק אלו נאמרים (סוטה דף לה.) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', אמר ריש לקיש מלמד שמתו מיתה משונה, אמר ר' חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תרסתאי מלמד שנשתרבב לשונם ונפל על טבורם והיו תולעים יוצאים מלשונם ונכנסים בטבורם ומטבורם נכנסים בלשונם, רב נחמן בר יצחק אמר באסכרה מתו. ופי' ענין זה דאמרינן בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מה:) ורו אדם נוצר דומה לאילן שמשלח שרשו אילך ואילך, נמצא כי הטבור הוא באדם כמו שורש האילן אשר משלח פארותיו אילך ואילך כן טבור האדם משלח שרשיו אילך ואילך. וזהו שנאמר כי האדם עץ השדה נמשל האדם לעץ השדה, ותמצא כי הדבור נקרא פרי שהרי נקרא ניב שפתים כמו שנקרא התבואה תנובת השדה וכן חכם לב ינוב חכמה, ודבר זה כתב הרד"ק בשורש ניב. והעיקר משתרבב ממנו כל האילן, וכל חלק מן האילן יש לו שרבוב, והקרוב אל השורש יש לו שרבוב יותר עד הפרי שאין לו שרבוב כלל, ללמד כי הלשון שנקרא פרי אין ראוי לו השרבוב כלל כמו שהוא הפרי, וכך הלשון הוא פרי ואין ראוי לו השרבוב כלל. וכאשר המרגלים שרבבו לשונם בלשון הרע עשו מן הלשון עיקר אשר העיקר משתרבב, וכיון שהלשון עיקר אם כן הטבור הוא פרי ולכך נשתרבב לשונם עד הטבור, כי בודאי השורש משתרבב עד הפרי והם עשו מן הפרי שהוא הלשון עיקר שהוא משתרבב לכך נשתרבב לשונם עד הטבור. וכאשר עשו מן הפרי עיקר והעיקר פרי ודבר זה הוא הפסד שניהם ולכך היו יוצאים תולעים מן הלשון, כי התולעים בודאי הם הפסד הדבר שכאשר דבר נפסד יוצא ממנו תולעים, והיה נמשך ההפסד מן הלשון אל הטבור שהוא השורש ומן השורש שהוא הטבור אל הלשון שהוא הפסד, כי הפסד האחד הוא הפסד האחר ג"כ. ויש עוד בענין זה, כי הטבור שהוא התחלה כמו שאמרנו והלשון הוא השלמת האדם והוא סוף וגמר האדם כמו שהתבאר זה פעמים הרבה, וכאשר התולעים המורים על ההפסד היו יוצאים מן הלשון לטבור מורה זה על הפסד מראש עד סוף ומסוף עד הראש והוא הפסד לגמרי. ועוד יש לך להבין מה שרמזו בזה כי הלשון היה משתרבב עד הטבור, כי מתחבר סופו לתחלתו ויש העדר ומיתה אל הכל ביחד כמו שאמר שהיו תולעים נכנסים מן הלשון לטבור ומן הטבור אל הלשון, והבן זה מאוד מאוד. ור"נ בר יצחק אמר באסכרה מתו, כבר התבאר למעלה כי אסכרה שהוא סתימת הלשון ראוי לבעל לה"ר כדכתיב כי יסכר פי דוברי שקר, ובארנו זה ואין לכפול הדברים: