נצח ישראל/כ

<< · נצח ישראל · כ · >>

מתוך: נצח ישראל (מהר"ל)/כול הספר (עריכה)

כל דבר שהוא בעל גשם, או מתיחס אל גשם, הוא בעל תכלית, כי אי אפשר שיהיה גשם בלתי בעל תכלית, ודבר זה מבואר ליודעים. ומעלת ושלימות הגשם בתכלית שלו, כי בתכלית הדבר שם נשלם הדבר, ולכך שם שלימותו. כי אין ראוי שיהיה בשלימות דבר כאשר לא הגיע אל שלימותו. ודבר זה מה שאמר (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון". שרוצה לומר כי לפני השבר, שהוא הסלוק וההעדר, היה התכלית שלו. ותכלית הדבר שם הוא שלימתו. כי אין ספק כי בתכלית הדבר שם הוא נשלם. ומפני ששם הוא נשלם, ראוי שיהיה שם שלימתו. ולפיכך לפני שבר, שהוא תכליתו שלו, שם הוא גאון שלו, שהוא שלימותו. ומזה תדע כי הדבר שהוא בשלימותו ובמעלתו בעולם הזה, תדע כי זהו תכלית, ואינו מוכן לשלימות אחר יותר גדול מזה. ואינו כך הדבר שאינו בשלימותו, מורה על שאינו בתכליתו וסופו, שאם היה בתכליתו וסופו היה גם כן בשלימותו, אחר כי תכלית וסוף הדבר - שם שלימותו. וכאשר אינו בשלימותו, יוודע שהוא מקוה ועומד לשלימת עוד:

ומזה תדע ותבין, כי כאשר אתה רואה שלימות האומות בעולם הזה, תדע שזהו תכליתם וסופם, אין עומדים לשלימות אחר יותר גדול מזה. אבל ישראל אינם כך, אחר שתראה שהם אינם בשלימותם בעולם הזה, תראה מזה כי לא הגיעו לתכלית וסוף שלהם. ואל יקשה לך, כי היו ישראל במעלתם בימי דוד ושלמה, שאין להביא ראיה מן המעט, כאשר תראה הצרות שעברו על ישראל, שלא היו בהם שקט ושלוה, ומזה נראה כי הם עומדים לקבל שלימות יותר. וכאשר תבין דברים אלו בענין האומות, אז אין לך לקנאות על גדולת[ם] [ב]עולם הזה:

ואלו דברים בארו חכמים וגלו לנו דברי חכמה במדרש תנחומא (ויצא סימן ב), ומדרש רבה פרשת אמור (כט, ב); רבי ברכיה בשם רבי מאיר, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, של יון עולה ויורד. אמר ליה הקב"ה ליעקב, יעקב אף אתה עלה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, תאמר כשם שיש לו ירידה לאלו, כך יש לי ירידה. אמר ליה הקב"ה לישראל, אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. "בכל זאת חטאו עוד ולא האמין בכל נפלאותיו" (ר' תהלים עח, לב) זה יעקב אבינו, שלא האמין ולא עלה. אמר ליה הקב"ה, אילו האמנת ועלית, לא היה לך ירידה עולמית. עכשיו שלא האמנת ולא עלית, יהיה בניך משועבדים בד' מלכיות בעולם הזה, במסים ובארנוניות ובגלגולת וכו'. יכול לעולם, תלמוד לומר (ירמיה ל, י) "אל תחת ישראל כי אני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מגליא ומאספמיא ומחברותיה. "ושב יעקב" (שם) מבבל, "ושקט" (שם) ממדי, "ושאנן" (שם) מיון, "ואין מחריד" (שם) מאדום. "כי כל הגוים אעשה כלה אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה" (שם שם יא), אומות העולם שהם מכלין שדותיהם, אעשה כלה. אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, כי כתוב (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", "ויסרתיך במשפט" (ירמיה ל, יא) ביסורין בעולם הזה, כדי לנקותך לעולם הבא:

ופירוש סוד מאמר הזה, הכל הוא להודיע לנו, כי אף אם אין לישראל עולם הזה, אין נחשב זה חסרון. כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות, כמו שהתבאר גם כן לפני זה, וכבר התבאר טעם דבר זה במקומות הרבה למה האומות מתיחסים אל ד' צדדין, וישראל מתיחסים אל הנקודה האמצעית. מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'. אבל ישראל, שיש להם מדריגה בלתי גשמית, הוא נגד האמצעי, שהרי האמצעי אין לו רוחק כלל, שאינו נוטה לשום צד, ולפיכך האמצעי מתיחס אל בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולכך ישראל הם אחד, שהרי האמצע הוא אחד, והצדדין הם ד':

וכאשר ראה יעקב עליות המלכיות, ידע שממשלתם יש להם סוף, כי כל התעלות הגשמי יש לו סוף ותכלית, מפני שכל התעלות - שיהיה נמצא בשלימות מדריגתו לגמרי בפעל, ולכך הוא עולה במדריגתו עד שהוא בפעל. וכאשר הוא בפעל אז הוא סופו ותכליתו, כמו שהתבאר. כי כל דבר הגשמי תכלית שלימותו הוא סוף שלו. וכבר אמרנו כי בשלימות מדריגתו של הדבר הגשמי הוא הקץ והסוף:

ואמר הקב"ה ליעקב 'אף אתה עלה'. כי מעלת יעקב כמו שאמרנו, מחולק מן המלכיות, כי יש ליעקב מעלה נבדלת. ולכך אומר לו הקב"ה 'עלה'. כי אין ספק כי העלייה היא התעלות, שזהו ענין העליה, שהיה עולה בסולם השמימה. ולכך אמר 'עלה', שלא יהיו האומות משתעבדים בישראל כאשר יהיה להם המעלה העליונה. ואמר לו שאם אתה עולה, אין אתה יורד לעולם. ודבר זה, כי דוקא בד' מלכיות, שהם מתיחסים אל הגשמי, וכל גשם הוא בעל גבול, לכך יש סוף ותכלית לאלו. וזה שייך בגשם, אשר נמצא בו קץ ותכלית, וזהו בדבר שהוא גשמי. אבל דבר שהוא נבדל, כל אשר הוא עולה הוא מתקרב אל השם יתברך כאשר הוא מתעלה, ולכך אמר לו הקב"ה 'אף אתה עלה'. ומפני שאין מעלתו של יעקב כל כך גדול, כי סוף סוף הוא אדם, ולכך לא עלה. כי עליות הגשמי הוא אל הקצה ואל הסוף. רק עליות יעקב, אם היה עולה, היה עליתו להיות דבק בו יתברך. ובשביל כך, אילו עלה היה לו דביקות בו יתברך, ולא ירד לעולם. כי על ידי העליה הזאת יהיה בפעל הגמור, וכאשר היה בפעל הגמור, יהיה דבק בו יתברך לגמרי:

וזה שאמר בזה הלשון 'אילו האמנת ועלית'. כלומר, המאמין באחד דבק בו לגמרי כאשר מאמין בו. ולכך עליה זאת הוא דביקות לגמרי בו, ולא תרד כלל. ובשביל שלא האמנת, אם כן אין כאן הדביקות בו יתברך לומר כי השם יתברך בעצמו הוא השלמת יעקב, והיה השלמתו מצד כי היה יעקב דבק בו. אבל כאשר לא עלית, ולכך לא דבק היה בו יעקב מה שראוי להיות דבק בו יתברך, ואם כן הוא נפרד מן העלה, ובשביל כך היו האומות משעבדין בהם. ולא כן אילו עלה יעקב, עד שהיה בפעל הגמור, וזהו תכלית עלייתו, ובזה היה לו דביקות גמור בו יתברך. וזה שאמר 'אילו האמנת ועלית', כי האמונה בו יתברך הוא דביקות גמור. ולכך כאשר לא האמנת, יש לבניך פירוד מן השם יתברך, ואינם בפעל הגמור, והדבר שאינו בפעל הוא בשעבוד. ובשביל כך יהיו משועבדים בד' מלכיות במסים ובארנוניות ובגלגולת ובזימיות, כאשר חסר התעלות אל תכלית המדריגה מה שראוי שיהיו בשלימות ובפעל. והם חסרים הדביקות בו יתברך, וזה שלימות מעלתם, אשר מרמז עליו העליה במדריגת הסולם, שיהיה בשלימות ובפועל, ולכך הם משועבדים לאחרים. ואם היו עולים אל שלימות מדריגתם להיות דביקים בו יתברך לגמרי, לא היו משועבדים לאחרים. והבן את ד' דברים 'במסים וכו שזכר, נגד ד' מלכיות שהם משועבדים להם:

והבן עוד מה שאמר 'האומות שהם מכלין שדותיהם, אותם אעשה כלה, ישראל שאינם מכלין שדותיהן, לא אעשה כלה'. והדברים האלו גדולים מאוד כאשר תבין הדברים אשר בארנו לך למעלה. כי ישראל אינם בעלי השלמה מצד עצמם, כמו שהם האומות. ולפיכך צוה השם יתברך לישראל מצוה זאת (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", שמאחר שישראל אינם בעלי תכלית מצד עצמם, יהיו נוהגים במדה זאת "לא תכלה פאת שדך". וצוה לתת הפאה לעניים, וזה נחשב כאילו הפאה שלהם - שהוא תכלית שלהם - הוא אל השם יתברך. וכך אמרו במדרש (תו"כ שם) כל הנותן מתנות עניים כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ודבר זה בארנו בפרשת אמור בחבור גור אריה (ויקרא פכ"ג אות כד), כי הנותן מתנות עניים דוקא כאילו נתנו אל השם יתברך. וזה יורה לך כי ישראל נותנים תכלית שלהם אל השם יתברך, כי הוא יתברך תכלית להם. ומפני זה אין לישראל קץ ותכלית, שהרי לא הגיעו אל התכלית בצד עצמן, רק תכלית שלהן אל השם יתברך, ומצד הזה אין הפסק להם. וזה שאמר כי באומות שמכלין שדותיהן, וזה מורה לך כי התכלית שלהן הוא אצל עצמן, ולכך יש להם קץ וסוף. אבל ישראל שאין מכלים שדותיהן, הם נותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, דהיינו לעניים, שנחשב מתנת עניים כאילו נתנו אותו אל השם יתברך, ובשביל כך תכלית ישראל אצל השם יתברך:

ופסוק זה של "לא תכלה פאת שדך" כתיב קודם ראש השנה, שהוא יום הדין ויום המשפט. ואמר לך כי אל תהיו יראים מיום הדין שיהיה חס ושלום כליון בישראל, כי זה אינו, כאשר ישראל אינם מכלים שדותיהן, ונותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, להורות כי תכליתן של ישראל הוא אל השם יתברך, ודבר זה אין לו הפסק וכליון. וכך מורה עצם השם שנקראו "ישראל", כתיב בסוף השם שם "אל", להורות כי סוף ותכלית שלהם הוא אל השם יתברך, ויתבאר עוד בפרק שאחר זה. וזה שאמר הכתוב (ירמיה ל, יא) "בכל הגוים אעשה כלה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט". כלומר, אף שהוא יתברך במשפט מייסר אותם, אבל אין עושה אותם כלה. והתבאר כי ישראל הם עומדים קיימים לנצח. ואל תאמר כי אלו דברים נאמר בהרחבת הלשון בלבד, רק נאמרו בחכמה מופלגה מאוד. ואין להאריך עוד בזה, אך יש לך להבין הדברים האלו: