משנה אבות ה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה ו | >>

[עריכה]

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן:

  1. פי הארץ,
  2. ופי הבאר,
  3. ופי האתון,
  4. והקשת,
  5. והמן,
  6. והמטה,
  7. והשמיר,
  8. והכתב,
  9. והמכתב,
  10. והלוחות.

ויש אומרים, אף

המזיקין,
וקבורתו של משה,
ואילו של אברהם אבינו.

ויש אומרים, אף

צבת בצבת עשויהכח.

משנה מנוקדת

[עריכה]

עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן:

  • פִּי הָאָרֶץ,
  • וּפִי הַבְּאֵר,
  • וּפִי הָאָתוֹן,
  • וְהַקֶּשֶׁת,
  • וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר,
  • וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים:
  • אַף הַמַּזִּיקִין,
  • וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה,
  • וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים:
אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה:

נוסח הרמב"ם

עשרה דברים - נבראו בין השמשות,

פי הארץ, פי הבאר, פי האתון,
והקשת, והמן, והמטה,
והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.
ויש אומרין -
אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם.
ויש אומרין -
אף צבת - בצבת עשויה.

פירוש הרמב"ם

אף צבת בצבת עשויה - קמייתא מאן עבדה. כבר זכרנו לך בפרק השמיני שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת, אבל בהתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה, הן יהיה הדבר שיעשה מאודי והוא הדבר הטבעי, או יהיה חידוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשווה, על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו, ולבאר שיוציא המים, ולאתון שידבר, וכן השאר.

וכתב - היא התורה הכתובה לפניו יתברך כמו שאמר ולא נודע איך הוא, והוא אמרו "ואתנה לך את לוחות האבן"(שמות כד, יב).

והמכתב - הוא הכתיבה שעל הלוחות, כמו שאמר "והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות"(שמות לב, טז).

ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית, למה ייחד אלו העשרה. דע שלא ייחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד, ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בם בעת העשותם תחילה. ואמרו על דרך משל, שיום שני בהחלק המים הושם בטבע שיחלק ים סוף למשה, והירדן ליהושע, וכן לאליהו, וכן לאלישע. ויום רביעי כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני כדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות, מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות.

ושמיר - הוא שרץ קטן, חוצב האבנים הגדולות בעברו עליהם, ובו בנה שלמה את בית המקדש.

וצבת - הוא כלי שיקח בו הנפח הברזל החם, עד שיעשה בו מה שיעשה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בין השמשות - בערב שבת בראשית קודם שנשלמה הבריאה כב:

פי הארץ - לבלוע קורח ועדתו כג:

ופי הבאר - בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות כד. ויש אומרים, שפתחה פיה ואמרה שירה, שנאמר (במדבר כא) עלי באר ענו לה כה:

פי האתון - בין השמשות נגזר עליה שתדבר עם בלעם:

והקשת - לאות ברית שלא יהיה עוד מבול:

והמן - שירד לישראל ארבעים שנה במדבר:

והמטה - שנעשו בו האותות. ושל סנפרינון היה:

והשמיר - כמין תולעת, ברייתו כשעורה. כשהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו, הן נבקעות מאליהן. ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם:

הכתב - צורת האותיות שהיו חקוקים בלוחות:

והמכתב - שהיו נקראים מכל הארבעה צדדים כו:

והלוחות - של סנפרינון היו, ארכן ששה, ורחבן ששה, ועוביין שלשה. כאבן אחת שארכה ורחבה ועוביה שוין. ונחלקה לשתים ונגללים היו וחצובים מגלגל חמה כז:

אף המזיקין - אלו השדים. שלאחר שברא הקדוש ברוך הוא אדם וחוה היה מתעסק בבריאתן, וכשברא רוחותיהן לא הספיק לברוא גופויהן עד שקדש היום, ונשארו רוחות בלא גוף:

ואילו של אברהם אבינו - נגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו בשעת העקידה:

אף צבת בצבת עשויה - תרגום מלקחיה צביתהא. הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת, וראשונה מי עשאה, על כרחך מאליה נעשית בידי שמים, ונבראת בין השמשות. וזה נדחה בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים דף גד), ואמרו, אפשר שהצבת הראשונה נעשית בדפוס שהתיכו הנחושת באש והציקוהו בתוך הדפוס ונעשית הצבת מיד:

פירוש תוספות יום טוב

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'. כתב הרמב"ם וז"ל. הם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת. אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשוה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת העשותם תחלה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה. והירדן ליהושע. וכן לאלישע. ויום ד'. כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות. מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות עכ"ל. ויותר מזה ביאר בספרו המורה פרק כ"ט חלק ב' ואמר שם אחר שהביא מדרשם תנאי התנה וכו' סיים ואמר שאות הנביא הוא שיודיעהו האל בשעה שיהי' בו מה שיאמר ויפעל זה הדבר כמו ששם בטבעו להיות בשורש מה שהי' בטבעו ע"כ. ויקשה על זה מאד מאמר משה רבינו ע"ה (שמות ח') למתי אעתיר וישעיהו אמר (ישעיה ז') שאל לך אות מעם ה' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה ושאלת גדעון מאות הגיזה בשני הפכים. ובמד"ש בשם המאירי ז"ל שאין דעת החכמים שהיו התנאים האלה טבע קיים במתפעל אבל היתה כונתם בלא ספק לענין הפועל יתברך ורצונו. לומר שלא היה שינוי רצון לפניו יתברך חלילה כי באותו שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות ושכבר ובא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא וכו' ועל מנת כן בראו כו' ולא היה א"כ פועל הנס שינוי ידיעה והתחדש רצון וכו'. עכ"ד. כלומר כי כל האותות לשעתה ולעתם נבראו ונעשו. ולא הושמו בטבע לשיהיו נעשים לעת ההיא ואע"פ שכבר הקיפה בזה ידיעתו יתברך כבר קדם במשנת הכל צפוי משנה י"א פ"ג שאין הידיעה מכרחת הדברים האפשריים. והנה כל הנסים תלוים ועומדים באפשרות הבחירה שביד האדם. כי כולם ר"ל הנסים בשביל בני אדם היו. ואני אומר שכמו שעל היתר הספק ההוא בהכל צפוי והרשות נתונה. השיב הרמב"ם מהפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נ"ה ח'). כמ"ש שם. כך אשיב אמרים. דסיפא דקרא היא התשובה עצמה בהיתר זה הספק העצום המתחייב בענין הנסים. מפני שאין שינוי ברצונו יתברך. והוא אומרו ולא דרכיכם דרכי. שדרכיו והם פעולותיו. שכן אמר מרע"ה (שמות ל"ג) הודיענינא את דרכיך. והם הנהגתו ופעולתו בעולם. אמר שלא דרכיכם דרכי כלומר שלא תקישו דרכיכם לדרכי. ולא יבא הספק העצום הזה. ורמב"ם עצמו [בספרו המורה] סוף פרק ך' מחלק ג' כתב וז"ל. ענין ההשגחה וענין הידיעה וענין הכונה המיוחסות אלינו בלתי ענין המיוחסות אליו. וכשילקחו ב' ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכונות. על שיקבצם ענין אחד. יבואו הספקות הנזכרות. וכשיוודע שכל מה שיוחס אלינו. נבדל מכל מה שיוחס אליו. יתבאר האמת. וכבר הגיד ההבדל בין אלו המיוחסים אליו ובין המיוחסים אלינו באמרו ולא דרכיכם דרכי ע"כ. ויראה ג"כ מלשונו פרק כ"ט מחלק ב' שמה שמבאר דברי החכמים באמרם תנאי התנה וכו' על הדרך האמור שלא כן דעת עצמו. ודי לנו שהמלטנוהו להרמב"ם בזה בדעת עצמו אע"פ שלא נוכל להצילו מדעתו בדעת החכמים. אבל אני אומר שגם החכמים ז"ל זו דעתם ולא נפלאת מהם חלילה. כ"ש שממקרא מלא וזיל קרי בי רב הוא. ולא אמרו שנבראו בערב שבת אלא על ידיעתו כמו הכל צפוי. וכדברי המאירי. ומאמרם תנאי התנה בששת ימי בראשית על הים שיקרע וכו'. נראה בעיני שאין ענינו כלל לסלק שנוי רצון. אבל הוא שוה למאמרם שכתבתי בפ"ב מ"ח שאמרו בפסוק יום הששי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית על מנת שיקבלו עליהם ישראל ה' חומשי תורה. וזה אין בו דבר טבעי. אבל הוראה על תכלית בריאת העולם שלא נברא אלא בשביל קבלת התורה לישראל ושאם לא יקבלוה יחזור העולם לתוהו ובוהו. כי לא נברא אלא לתכלית זה. וכך כל אלו התנאים ע"ז הצד נאמרים בכל לשון של זכות ויפוי כח לישראל. שהקב"ה התנה במעשה בראשית עם הים שיקרע לישראל. שבשביל זה הוא בורא הים. וכך בשמש שיעמוד ליהושע. שבשביל זה נברא. והשרישונו בזה השרשה גדולה באמונה שהכל לא נברא אלא בשביל ישראל. מסכים למאמרם בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומאמרים רבים להם שאמרום לשבח ולזכות ישראל. ולא נכחש שעם מאמרם זה כיונו ג"כ לומר שהוא יתברך ויתעלה מגיד מראשית אחרית. ומביט לסוף דבר בקדמותו. אבל זה מצד שכך היא ידיעתו יתברך כענין הכל צפוי. אבל לא שבאו וכיונו בזה לבטל שנוי רצון וידיעה. כי מעולם לא נתחייבו בזה. שכבר קדמם הנביא ישעיה לסלק זאת המבוכה באמרו (ישעיה נ"ח) כי לא מחשבותי [מחשבותיכם] ולא דרכיכם [דרכי] שאין להקישן יחד. ולא נבוא להסתפק. ולא כיונו בלשון תנאי התנה אלא כלשון המדרש שביום הששי. ורבינו בד"ח הפליא עצה הגדיל תושיה להסיר זו השאלה אמר כי הידיעה והיכולת הכל מפעולותיו כמ"ש וידע אלהים הוא לשון פעולה. וכמו ששאר פעולות אינן מחייבות שינוי ולא רבוי בו יתברך כן גם אלו. ונסמך בזה בחכמת הקבלה. ע"ש.

נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'. גם לפי דעת הרמב"ם נתיחדו אלו בזמן הזה דוקא. והרבה סברות נאמרו בטעמם. תמצאם במד"ש. לא ראיתי להעתיק גם א' מהם כי לא ידעתי איזה יכשר. ומפני שראיתי לרבינו בדרך חיים שכתב במשנה הקודמת לזו בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש שדקדק במה שמתחילים באשה לומר לא הפילה אשה וסיום שלא אמר אדם צר לי המקום שהם כנגד עשר ספירות בלימה וביארם אחת לאחת. ע"ש. חשבתו אני שכמו כן ויותר נאה לדרוש כך במקום הזה. שהרי בי' ספירות בלימה נברא העולם. ובלי ספק שכן גם אלו העשרה דברים. והיתה התחלה מפי הארץ כמו הנסים באשה. אלא שבמופלא ממני בל אדרוש. ואומר כפי הנגלה שאלו י' דברים שוים לעשרה המאמרות שבהן נברא העולם. שכן במאמר הראשון סופר הכתוב בענין הארץ שהיתה תוהו וכו'. ופי הבאר שוה למאמר יהי אור שכן אותו אור נגנז. וכך הבאר נגנז בימה של טבריה. ופי האתון שוה למאמר יהי רקיע ויהי מבדיל. ושבו מים עליונים שלא כטבע. כך פי האתון הושם בחומר הגם הזה כח עליוני שלא כטבע. והקשת. כמאמר יקוו המים ותראה היבשה שכן התהוות הקשת הוא מאידי הארץ הלחה שנתלחלחה במי הגשמים. והמן שוה למאמר תדשא הארץ וגו' עץ פרי וגו' שהן הנה לחמו של אדם ופריו אשר יתן בעתו וכנגדם המטיר דגן שמים הוא המן. והמטה כנגד מאמר המאורות שנאמר בהם והיו לאותות. ושלח משה עבדו במטה אשר בו יעשה האותות. ונמשך מזה מאותות השמים בל תחתו. והשמיר שהיא בריה כתולעת והוא ממאמר ישרצו וגו'. והכתב והמכתב כנגד שני המאמרים מאמר נפש חיה. ומאמר נעשה אדם כי בשניהם החיות ודבר רוחני. כן הכתב והמכתב ויש במכתב דבר יותר רוחני במה שנקרא מהד' רוחות כפי' הר"ב. וכן ויהי אדם לנפש חיה יתירה מדברת ושולט בארבע רוחות העולם. והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ בזרע אנשים הנעשים בצלם אלהים. וכן הלוחות מעשה אלהים המה ראה זה דרך ישר לפני. ותן לחכם ויחכם עוד. להשכיל טעמים יותר מספיקים. וע"ז הדרך כי יתיישב בזה שלא היה סדר זמנים לתנא דידן בכל אלו:

[פי הארץ. פירש הר"ב לבלוע קרח ועדתו וכ"פ הרמב"ם. וקשה דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה. ואין קבלתם אלא איש מפי איש עד מרע"ה. ובאגדת חלק (דף ק"י. ונדרים ל"ט:) פירשו אם בריאה הגיהנם מוטב [וכו']. יברא קרובי פתחא דודאי ברואה היא. דכתיב (קהלת א') אין כל חדש וגו'. ולדבריהם אם כמו תמיהה קיימת וג"ז דוחק. ולכן נ"ל בהקדים עוד שלשה דקדוקים. א' אמרו ופצתה האדמה את פיה. ובשעת מעשה נאמר ותפתח. ואף אם לא נאמר כן בשעת מעשה. יש לדקדק למה לא אמר לשון פתיחה. שהוא מורגל יותר ממה שהוא מורגל לשון פצתה. ב' זה שאמר (במדבר י"ז) וירדו חיים שאולה. שממה שלא אמר שאול. הוא כפי מה שהזכיר רש"י ז"ל בתהלים ט' בפסוק [י"ח] ישובו רשעים לשאולה. אמר ר' אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול. ואף שעדות הכתוב אין להכחיש. אבל כשהפסוק מודיע הענין איך שנתפרסם ונודע שירדו חיים למדריגה התחתונה של שאול. הלא טוב אף נאה דורש ומבקש הפסוק להודיע. וצריך א"כ חקירה בפסוק איה איפה מודיענו כזאת. שלישית. אמרו וכל העם נסו לקולם. ואין בדרך שומעי קול צועקים אוי ואבוי שינוסו. אבל יתקרבו אל הקול ההוא לשמוע הסבה שצועקים בעבורה. והרי רש"י ז"ל כתב לקולם בשביל קול היוצא על בליעתם. ופירש הרא"ם שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל את האנשים לברוח. לא לקול צעקתם בעת בליעתם. כי הקול ההוא אינו קול מבריח אלא אדרבה מקבץ הוא את האנשים לבא לשמוע את צעקתם בעת ההיא ולראות הפלא ההוא שלא נהיה כמוהו מששת ימי בראשית עד היום ההוא. עכ"ל. ומעתה אני אומר שקול הבקיעה אף שהרא"ם אמר שהוא כדמות רעם יכולני לומר שהקול ההוא קול דברים היה המשמיע ומגיד שירדו חיים שאולה. היינו למדריגה התחתונה. ויהי לאות גדול שהאדמה השמיעה קול דבור חותך ואומר. שעד המדריגה התחתונה באו חיים שנצטערו עד שם. וזהו אשר ביקש עליו מרע"ה באמרו ופצתה. שעל פתיחה שלצורך הבליעה היה לו לומר ופתחה וכמ"ש במעשה. אבל אמר ופצתה מלשון פציתי פי לה' דיפתח בספר שופטים [י"א ל"ה] ומלשון פצו שפתי שבספר תהלים ס"ו [י"ד]. שענינם הדבור. וכה יאמר אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה ותחסר בי"ת השמוש בתיבת בריאה. כמו ששת ימים עשה ה' וגו' שענינו בששת. וכן ונשלמה פרים שפתינו ענינו בשפתינו. וזולתם חסירי הבית. יאמר אם בבריאה שמששת ימי בראשית הוא הגיהנם יברא קרובי פתחא כמאמרם ז"ל. וע"י קרובי פתחא לכאן ופצתה האדמה את פיה להשמיע קול שפתים קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה עד שאול תחתית המדרגות. ואח"כ בשעת המעשה אמר ותפתח הארץ את פיה. פחיחת פה לבד לא ענין דבור. והיתה הפתיחה לענין ותבלע אותם. אמנם עוד היה שכל האדם נסו לקולם הוא קול שיצא על בליעתם קול דברים משמיע שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה של שאול. ועוד לי כדמות ראיה למה שפירשתי. מה ששנה התנא בענין האתון לומר [פי האתון] (לפי) [ולא] שהאתון נברא בין השמשות. והרי כל הפיות שוות ומה יש באתון פה שצריך בריאתו שתהיה בין השמשות אם לא שהפה ענינו באתון הדבור שזהו נברא בין השמשות א"כ פי הארץ ג"כ על הדבור הוא שאמר על פתיחת פה בעלמא. ועד שני פי הבאר לדברי הי"מ שהזכיר הר"ב שפירושו שאמרה הבאר שירה וכו' וכל זה נראה לי ובעיני הוא כמו כפתור ופרח]:

ופי הבאר. כתב הר"ב בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר. ופי' בדרך חיים שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכ"מ שהולכין ואין נראה שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם כנראה לכאורה מלשון רש"י פרק מקום שנהגו [דף נ"ד] דא"כ למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש. אלא גם כוונת רש"י כדאמרן. ע"כ. ומ"ש הר"ב וי"א שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר עלי באר ענו לה. כלומר שהיו עונים כנגד הדבור שלה. [ועיין לעיל. ולכן יצדק ומתיישב שלא אמר פי הסלע. כי הלא הסלע הוא שהוציא המים. ועליו יאמר שהפה שהוציא הוא שנברא בין השמשות. אבל פי הבאר נצטרך לדחוק ולפרשו שר"ל הפה שממנו יצא הבאר. אבל לי"מ היטב אשר שנה התנא פי הבאר שאמרה שירה וכו'].

ופי האתון. לשון הר"ב נגזר עליה וכו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך מששת ימי בראשית עד זמן בלעם. וכן פירש בדרך חיים שכל אלו עשרה דברים שנבראו בין השמשות לא בריאה ממש. אלא גזירה שגזר הבריאה בין השמשות. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי מששת ימי בראשית עד אברהם. ע"כ. וכן פי' הר"ב באיל נגזר וכו'. [ופי' לשון פי כתבתי בסד"ה פי הארץ כו']:

והמכתב. ל' הר"ב שהיו נקראים מכל הד' צדדים. והקרוב אלי שהיה דבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה מפרשי מאמר ירושלמי דשקלים פ"ו. עיין בעין יעקב ויפה מראה. ואחר אחרון אני בא בעל עשרה מאמרות שכתב במאמר חקור דין חלק ב' פרק עשרים על אותו מאמר דירושלמי שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו. לא כמעשה הדיוט שציירו זולתינו לפנינו בבית המדרש ונער יכתבם. ע"כ.

והלוחות. כתב הר"ב של סנפרינון היו וחצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר. ובפירש"י שהלוחות הם הראשונות. דאילו שניות משה פסלן מעצמו:

ויש אומרים אף המזיקין וכו' וי"א אף צבת וכו'. ומסיק בדרך חיים דלא אתו לאפלוגי אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים כדתניא בפרק במה מדליקין [דף ל"ד] איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים. דברי ר"י. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע חמה חצי מיל. ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו. וכתב שיש גרסאות מתחלפים בנוסחאות הני יש אומרים ושנ"ל שהגרסא הנכונה אילו של יצחק. וקברו של משה. ששניהם צורך לשני צדיקים גדולים. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים אף צבת. והני ג' יש אומרים מחלקים בין השמשות לג' חלקים. זולת בין השמשות דרבי יוסי שאין לו המשך זמן כלל. ושאר בין השמשות חלקו לג'. שכן כל דבר משוער יש לו התחלה ואמצע וסוף. עכ"ד. ולמאי דאדחי בגמרא הא דצבת. נמצא שלא נשארו אלא ב' הוספות. והאחד בבין השמשות דר' נחמיה והא' בבין השמשות דר"י. וכן י"ל לגרסא דידן דלא גרסינן אלא תרי יש אומרים. ולדעת כולם אלו העשרה כאחד נבראו בבין השמשות דר' יוסי. ולפיכך עמד טעמם בם כאשר אמרנו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כב) (על הברטנורא) הרוצה לעמוד על כוונת הענין. יעיין בתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) וקשה, דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה כו'. ולי נראה, דפי הארץ פירושו דבור הארץ, דומיא דפי האתון ופי הבאר. וה"פ דקרא אם בבריאה [ותחסר בי"ת השמוש בתבת בריאה, וכמוה רבים] שמימי בראשית הוא הגיהנם, יברא קרובי פתחא [כמאמר חז"ל בחלק], ועל ידי כן ופצתה [מלשון פצו שפתי] תשמיע קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה. ואח"כ בשעת מעשה אמר ותפתח וגו' אמר פתיחת פה לבד לבלוע אותם. ועוד היה שהעם נסו לקולם ר"ל קול דברי הארץ. דאל"כ קשה דאדרבה דרך שומעים קול צועקים אוי ואבוי שיתקרבו אל הקול. וז"ל רש"י בחומש, לקולם, בשביל קול היוצא על בליעתם. וע"ש ברא"ם. ועתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונכרא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהולכין. ד"ח. וזהו ג"כ כוונת רש"י שהסלע היה הולך ומתגלגל. דאי כפשוטו היה לו כאן להזכיר הנס שהסלע נתן מים בתלוש:

(כה) (על הברטנורא) כלומר שיהיו עונים כנגד הדבור שלה ובהכי ניחא דלא תני פי הסלע. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) והקרוב אלי שהיה הדבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה כו'. וכתב בעל עשרה מאמרות [מאמר חקור הדין חלק ב' פ"כ] שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו לא כמעשה הדיוט שציירו זולתנו בבית המדרש ונער יכתבם:

(כז) (על הברטנורא) כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל. אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר והלוחות היינו הראשונות דאילו שניות משה פסלן מעצמו:

(כח) (על המשנה) וי"א כו'. מסיק בד"ח, דלא אתו לאפלוגי, אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים, כדאיתא בשבת דף ל"ד כו'. ונוסח אחר אילו של יצחק וקברו של משה וי"א אף המזיקין וי"א אף צבת כו'. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

עשרה דברים נבראו בע"ש וכו':    מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות בע"ש ומלות ואלו הן וכתב כך מצאתי ואיתה למתניתין בפסחים בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד) ברייתא קרובה ללשון המשנה. והמכתֵב בנקודת צירי בתיו ושם בפסחים פי' רש"י ז"ל ולי נראה כתב זו היא חקיקת צורתם והמכתב הוא עט וחרט שנכתב בו חקיקת הלוחות ע"כ. וגירסת רוב המפרשים ז"ל מִכְתַּב בנקודת חירק במם והתיו קמוצה. ופי' החכם הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' כי תשא דף קנ"ב כי הלוחות שניות הם שנבראו ע"ש בין השמשות דאילו לוחות הראשונות הם רוחניות לגמרי מעולם עליון נורא מאוד ולטובת ישראל היתה שבירתם כדברי רז"ל ועוד האריך ע"ש. ועיין עוד בפ' חוקת דף רל"ה במה שפירש בפי' הבאר אמאי לא קתני והבאר:

תפארת ישראל

יכין

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות:    בע"ש הראשון שבששת ימי בראשית. ולא שבאמת נבראו אז, דוכי ס"ד שהאיל של אאע"ה והאתון של בלעם שחיו לפ"ז כמה אלפים שנה. ותה"ק תעלים ממנו הנס הגדול הזה. אלא ר"ל שניתן כח בהברואים שיוציאו הפלא בשעתן. [וח"ה שאר הנסים מיד בשעת הבריאה ניתן בהדבר שבו נעשה הנס, כח להוציא הנס בשעתו כדאמרינן [ב"ר שמות פ"כ] תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע. אלא שכולן מדהי' הנס לתשמיש חול להציל ולהושיע לצדיק, להכי תיכף כשנברא הדבר ביומו, ניתן בו הכח לעשות בו הנס לכשיצטרך. אבל הנך י' דברים שהיה הנס שבכל א לאות ולמופת על מלכותו ית', לפיכך הן רק במדריגה א' למטה מסגולת קדושת שבת קודש קדשים שג"כ הוא לפרסם מלכותו וממשלתו ית' והן למעלה ממדריגה משאר הברואים שנבראו בשאר הימים כולן לתשמיש חול. להכי נבראו בע"ש ביה"ש כעין הוספת מחול על הקודש]:

פי:    להכי קאמר פי הארץ דר"ל ניתן כח בהארץ באותו מקום לפער פיה לבלוע עדת קרח, ולסתמו אח"כ, כחיה הפותחת פיה, וחוטפת וטורפת בכעס ובולעת שללה וחוזרת וסוגרת פיה. וכמ"ש ותכס עליהם הארץ והי' זה רק לקדש שמו ית' ולברר אמיתית תורת משה, מדכפרו בנבואות משרע"ה, וכמ"ש וידעתם כי נאצו וגו' את ה':

ופי הבאר:    אבן עגול הי' שמאז שהכהו משה בחורב נתן בכל עת מימיו, והיה מתגלגל עמהם במדבר בכל המקומות כמעין המתטלטל [כשבת דל"ה א, ודלא כרתוי"ט הכא]. לכן כל המ' שנה שהיו במדבר הגדול והנורא, לא חסר להם פ"א מים, עד אשר שמתה מרים שפסקו מימיו, ונגנז בתוך הים [שם]. [מיהו להכי לא קאמר פי הסלע. משום דאז הוה משמע כמי פי הארץ לעיל שנסגר אחר שנפתח. אולם להכי קאמר פי הבאר לאשמעינן שנשאר באר פתוח כל המ' שנה]:

ופי האתון:    שנתן הקב"ה כח בהאתון הראשון להוליד אחר כמה דורות האתון של בלעם, שיהיה בו כח לשעתו לדבר עם בלעם. [ואע"ג דמן ושמיר קדמו להנך, אפ"ה בעי תנא למנקט ג' פיות גבי הדדי כסדר בריאתן משום דארץ נבראה ביום א', והמים נבדלו ביום ב'. והאתון הוא מן הבהמות שנבראו ביום ה']:

והקשת:    הנראה בענן ביום הגשם. והוא מתהווה ע"י שתעמוד השמש נגד ענן מעובר במים, ותשליך קרניה עליו. אבל מצד הטבע ראוי שיתהוה עי"ז הקשת אחורי העבים לצד הרקיע. דהיינו דוגמת זריחת השמש על כלי זכוכית אשר בו מים, שיראה דמות הקשת אחורי הכלי. אבל אילו היה כן לא היה נראה הקשת לבני עולם, והרי כל עיקר אות הקשת לא הי' צריך להזכיר להקב"ה ח"ו, דהרי אין שכחה לפניו ית', רק למען להזכיר חסדי ה' לבני אדם. לכן סיבב הקב"ה טבע בענן בימי נח שיהיו נתפסים בו קרני השמש, שלא יבקעו בהענן מעבר לעבר כטבע זכוכית הנ"ל, רק יחזרו לאחור לאויר האטמאספערע, למען יהי' לאות לבני מרי שידעו שחייבים כלייה, ורק הקב"ה ברחמיו זוכר הברית. והנה כבוד ה' נראה בענן כמראה הקשת אשר ראה הנביא [יחזקאל א' כ"ח]. ובאור פני מלך חיים:

והמן:    שנתן הקב"ה כח באויר השמים להמטיר רק לישראל במדבר דגן שמים, שלא היה מן כדוגמת מן שבזמנינו, רק נקרא כך בהשחלת השם [וכן טעו בו ישראל ואמרו זה לזה מן הוא, ר"ל זה המן המורגל. והשיבם משרע"ה, טעותם. הוא הלחם אשר נתן ה' לכם]. שהי' בו פלאי פלאים. שהיה נימס בחום השמש, כדבר מימי נקרש. ואפ"ה היו צריכים לדוכו במדוכה ובשלו בפרור כמעשה קדירה, והי' ג"כ משביע לרעב והיה נמס בשמש, ואפ"ה כשאפו ובישלו ממנו לא נימס למים. ועוד, שכשלן לילה א' וירום תולעים ויבאש, ולא כטבע המן שבזמנינו, ואפ"ה בליל שבת לא הבאיש ולא התליע. ותו, שבכל יום כשמדדו בביתם מה שאספו המרבה או הממעיט, מצא כל אחד רק כפי הצורך לבני ביתו ליום א', ואפ"ה בע"ש מצא כל אחד כפל משאר הימים. וכל הנפלאות הללו נעשו להם בלחם חוקם כל זמן היותם בבית מדרשו של משרע"ה, למען ידעו עד כמה השגחת הקב"ה על עבדיו אשר תורותיו ינצורו:

והמטה:    של משרע"ה, ושל סנפירון היה, ונברא עם שם המפורש החקוק בו, ובכח אותו השם נעשו בו האותות. אמנם כשנזדמן ליד משה בתחלה לא ידע כחו, עד שהודיעו הקב"ה ואמר ואת המטה הזה תקח בידיך. [ואפשר דכלל נמי תנא מקלו של אהרן. שנתן אז הקב"ה כח בהגזע הראשון. שיוציא אחד מהנטיעות שיטעו ממנו שקדים ופרחים בשעת הנס [כפסחים נ"ד א]:

והשמיר:    הוא מין תולעת שכשהעבירוהו על האותיות הרשומות בדיו באבני האפוד, התפרץ האות הכתוב על האבן, כתאנה וכשאור המתבקע [ועמ"ש בפירושינו סוטה פ"ט סי' מ'. ונקט תנא קשת ומן גבי הדדי מדשניהן באויר הרקיע שנברא ביום ב'. והדר נקט מטה ושמיר גבי הדדי. מדשניהן גדולי ארץ שנבראת ביום ג']:

והכתב:    צורת האותיות שבלוחות הראשונות, נברא בע"ש ביה"ש. ובלוחות השניות ג"כ כבר ניתן אז הכח בהן שיתבקע בהם צורת האותיות מאליהן, אחר שיפסל משה את גוף הלוחות עצמן:

והמכתב:    הוא פנימיות האותיות, דמדהיו האותיות חרותים מעבר לעבר, מם וסמך המפולשין בלוחות בנס היו עומדין לכן היה צריך גם בהם נס [כמגילה ד"ב א]:

והלוחות:    לוחות הראשונות ששברן משרע"ה, אבל לוחות השניות משה פסלן, מיהו גם שברי לוחות הונחו בארון [כב"ב די"ד ב], ונגנזו עמו. וגם צנצנת המן ומקלו של אהרן וכו' נגנזו עם הארון [כיומא דנ"ב ב]. אבל מטה משרע"ה הי' ביד כל שופט מלך שבישראל עד שחרב ביהמ"ק [תנחומא פרשת חוקת]. ונ"ל שגם הוא נגנז לבסוף:

ויש אומרים אף המזיקין:    הם מלאכי חבלה, שיענשו על ידיהן הרשעים בעה"ב. ולפעמים גם בעה"ז. והם ברוחניותם למטה מאד ממדריגות המלאכי שרת:

וקבורתו של משה:    שבריאת המערה ההיא נס הי', דהרי משנקבר שם נגנזה המערה, כמ"ש ולא ידע איש את קבורתו:

ואילו של אברהם אבינו:    נגזר על א' מהאילים הנבראים בימי בראשית, שיהי' אחד מצאצאיו נשאר הפקר, כדי שלא יקרב מגזל, ושבשעת העקידה ירוץ בסמוך לאברהם ויסתבך בקרניו:

ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:    דהרי כל כלי ברזל צריך לעשייתו צבת, ולכן הצבת הראשונה נברא ע"י הקב"ה [ואף שהי' אפשר שהצבת הראשונה הותכה בדפוס. עכ"פ לי"א כך מקובל הדבר שבריה ביד"ש היתה, מדהי' בה צורך קדושה לעשות כמה כלי קודש]:

בועז

פירושים נוספים


מגן אבות (רשב"ץ)

דרך חיים (מהר"ל)

מדרש שמואל (אוזידא)