קטגוריה:משלי טז א

דקויות

1. זהו פסוק שכדאי להגיד אחרי שהתכוננו היטב לשיחה חשובה או הרצאה, ולפני שמתחילים לדבר:

לב = מקום המחשבות; לאדם מערכי לב = תפקידו של האדם הוא לערוך, להכין ולסדר בליבו את הדברים שהוא רוצה להגיד;

מענה = תחילת דיבור (כמו "ויען ויאמר..."), או תשובה לשאלה; ומה' מענה לשון = ה' קובע אם האדם יצליח להפעיל את לשונו כראוי, ואם יצליח לענות בלי להתבלבל לכל השאלות המפתיעות שישאלו אותו בהמשך.

אם כך, אחרי שערכנו והכננו בליבנו את כל מה שאנחנו רוצים להגיד, ראוי להתפלל לה' שיעזור לנו בשלב הביצוע.

2. יש שפירשו את הפסוק גם על שיחה שבין האדם לבין ה': "לאדם מערכי לב הוא רמז אל תיקון הלב שאדם צריך לעשות קודם שיתפלל לפניו ית', ואז תפילתו נשמעת ונענית... ולכן חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים..." (רמ"ד ואלי).

הפסוק מצוטט בתפילה שנוהגים החזנים לומר לפני אחת התפילות המרכזיות בשנה - תפילת מוסף של יום הכיפורים: החזן מצהיר שערך את ליבו והכין את כוונותיו, והוא מבקש מה' שיברך את לשונו, כך שלא יתבלבל ולא ייכשל בלשונו במהלך התפילה הארוכה.

התפילה הזאת נראית פרדוקסלית - אם האדם כבר מתפלל לה', אז שיגיע ישר לתפילה העיקרית; מה הטעם להתפלל שיצליח בתפילה? אולם רבי נתן מברסלב הסביר:

"ההכנה והרצון לבד, שמכין את עצמו ורוצה לדבר רק שאינו יכול, גם זה יקר מאד אצלו יתברך, ואם יהיה חזק בזה הרבה, בודאי יעזרו השם יתברך ויברא לו דיבורים... כשהוא חזק ומכין עצמו לדבר ולשוח בינו לבין קונו וחזק בזה איזה שעה ברצונות וכיסופין חזקים, אזי השם יתברך עוזרו ושולח לו דיבורים לתוך פיו... וכמו שכתוב לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון, שהאדם צריך לערוך לבו, היינו בחינת ההכנה הנ"ל, ואזי השם יתברך בורא לו דיבורים לתוך פיו, בבחינת ומה' מענה לשון..." (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה הלכה ז אות פט).

לפעמים האדם יודע שהוא רוצה לדבר עם ה', אבל הוא מבולבל ולא זוכר על מה הוא רוצה לדבר, ולכן יש טעם לבקש מה' שיעזור לו בזה.

3. מסקנה נוספת מהפסוק שלנו היא, שיש להשתמש בכוח הדיבור בחרדת-קודש, לא לחלל אותו בדיבורים אסורים או מיותרים, שהרי כוח הדיבור שבלשון הוא כוח אלהי (הרב יצחק עראמה, עקדת יצחק על פרשת הצרעת; וראו גם: הצרעת כעונש על לשון הרע).

הקבלות

1. הרעיון, שה' נתן לאדם את כוח הדיבור, נזכר כבר בתרגום אונקלוס על (בראשית ב ז): "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - "לרוח ממללא".

רעיון דומה נזכר בדברי ה' למשה, אחרי שמשה התלונן שהוא כבד-פה וכבד-לשון, (שמות ד יא): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'!".

2. בפסוקנו נאמר שהאדם עורך את הלב, אולם משורר תהלים ביקש שה' יעזור לו גם לטהר את ליבו, (תהלים נא יב): "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי"*. ראו גם (תהלים קלט ד): "כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי, הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ".

3. הפסוק שלנו מדבר על תיכנון וביצוע בתחום הדיבור. פסוקים נוספים מעבירים מסר דומה בתחומים אחרים: האדם אחראי לתכנן את מעשיו מראש בצורה היסודית ביותר שאפשר, אך רק ה' קובע אם יצליח לבצע את תוכניותיו. ראו (משלי טז ט): "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"*.

מאיפה באות המילים?

בהמשך הפרק ישנו פסוק שנראה לכאורה מנוגד, (משלי טז כג): "לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ, וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח", כלומר - דברי פיו של החכם באים מליבו*. אז מאיפה באות המילים - מה' או מהלב?

1. היה אפשר לפרש שיש הבדל בין הפסוקים - בפסוק 1 נזכר "מענה לשון", ובפסוק 23 נזכרו "פיהו... שפתיו". ע"פ מלבי"ם, יש הבדל בין לשון לבין פה ושפתיים - הלשון היא פנימית יותר, והיא מציינת את הדיבור העמוק יותר, שנאמר בתבונה ובמחשבה.

- אולם, לא נראה שהבחנה זו מסייעת להסביר את הפסוקים, כי בשני הפסוקים נזכר הלב, שהוא פנימי יותר מהלשון. אז אם מערכי לב, שהם פנימיים, נמצאים בשליטת האדם, וגם הפה והשפתיים, שהם חיצוניים, נמצאים בשליטת האדם, אז מה המשמעות לכך שדווקא הלשון, שהיא באמצע, נמצאת בשליטת ה'?

2. לפי פירושנו, יש להבחין בין "מערכי לב" לבין "מענה לשון": האדם יכול לשלוט בדברים שהוא עורך ומכין בליבו מראש, אבל הוא לא יכול לדעת מראש את כל השאלות שישאלו אותו, ולכן לא יכול להכין מענה לכולן.

פסוק 23 מתייחס לחלק הראשון: לב חכם = המוח של אדם חכם; ישכיל = יתן כישרון והצלחה; לב חכם ישכיל פיהו = כשאדם חכם עורך ומכין מראש את מחשבות ליבו, הוא יכול להסביר אותן בצורה מסודרת וברורה, וכך דיבורו משכיל ומצליח להשיג את מטרתו; ועל שפתיו יוסיף לקח = תוך כדי דיבור הוא יצליח להעביר מסרים נוספים לקהל השומעים (זוהי מומחיותו של החכם - להשתמש נכון באיברי הדיבור).

אבל גם אם התכונן מראש, הוא עדיין תלוי בה' שייתן לו מענה לשאלות מפתיעות שישאלו אותו לאחר הנאום.

3. ויש שפירשו את פסוקנו, לא על אדם שמעוניין לדבר בעצמו, אלא על אדם שפונה לנביא כדי שיגיד לו את דבר ה': "וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר, על-פי משפט הנבואה, דרכו אשר יילך בה, לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. וזהו לאדם מערכי לב - שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו, ומה' היה מענה לשון, על ידי הנביא, איך יתנהג." (הגאון מווילנה על משלי טז ד)