מעשה אפוד (דוראן)/פרק כה
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
הפרק העשרים וחמשה
[עריכה]הענין הזה, רצוני ידיעת השרשים לכל הנמצא בכתוב, הוא ענין גדול התועלת בהבנת הכתוב בפשוטיו והמורכב מהם. כי בידיעת השרשים הודעת הגזרות אשר מהם יודע כל מה שיכללוהו השרשים ההם. וגם שזה מתהפך, כי בידיעת הגזרה יודע השרש. וענין הגזרה ורשמה הוא השם המונח מבעל הלשון על מקרה מהמקרים, אשר ממנה יגזר ויחצב שם הנושא למקרה ההוא או הנושאים וכל הפעלים הנבנים מהמקרה ההוא במצוע המקור, כמו שהתבאר. וזה מה שכתב ר' יונה: "ומהשמות שמות שהם מושמים בגזר, והם השמות הנגזרים לעצמים מהמקרים הנשואים עליהם, כאמרו "קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה" (איוב ל כח) הנגזר מן "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת" (ישעיהו נ ג)" וכו' (הרקמה שער א). הנה שכבר קרא קַדְרוּת במשלו גזר לשם נושאו. וכן הדין בכל מה שיבנה מזה השם, וכן בכל מה שידמה לזה. וגִּזְרָה הוא שם לקוח מאמרו "סַפִּיר גִּזְרָתָם" (איכה ד ז) על דרך ההשאלה. אמנם אמרתי 'על מקרה מהמקרים', לפי ששמות העצמים לא יגזר מהם פעל, כמו שהתבאר.
והשמות כמו שהונח כבר נהג בעל הלשון להוסיף בקצתם אותיות האמנת"י אם להדר השם ולפארו או כאשר ישר בעיניו, ואין מדרכו להניח האותיות ההם במה שיגזר ממנו. והאותיות המונחות בשם אשר הן תמיד נמצאות בשם ההוא וכל מה שיגזר ממנו, אם בפעל כמו שהוא הענין בכל השלמים, ואם בכח כמו שהוא הענין בכל הסוגים האחרים, הנה הן נקראות השורש לגזרה ההיא ולכל מה שיגזר ממנה. וכבר נהג להשתמש באותיות ההן לבד להורות על פעל מי שאינו במעמד בזמן עבר בבנין הקל ובפִּעֵל הדגוש, וכל זה כבר התבאר, ולזה יהיה הפעל הזה תמיד שרש לגזרה ולכל מה שיבנה ממנו.
וזהו אחד מהדרכים אשר מהם תעמוד על השרשים, רצוני כשתעיין איזה פעל יונח מהגזרה ההיא למי שאינו במעמד בזמן עבר, והוא השורש לגזרה ההיא. והמשל: "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד" (שמות לב טו), "וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב יט), לפי שנמצא "לֹא פָנָה אֶל רְהָבִים" (תהלים מ ה) ו"מִי יָצַר אֵל" (ישעיהו מד י), שפטנו על שזה מנחי הפ"א שהיא יו"ד, ויִפֶן מנחי הלמ"ד. וכבר כתב "וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים" (בראשית ב ז) בשני יו"דין להורות על שפ"א הפעל <עמ' 142> בגזרה זו היא יו"ד. וכן "תֵּרֶד אֵשׁ" (מ"ב א י), "וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי" (יחזקאל ה ו), לפי שמצאנו "אֲשֶׁר מָרָה" (מ"א יג כו) ו"אֲשֶׁר יָרַד" (שמות יט יח) שפטנו בשרשיהם, וכן בכל הדומה לזה. וכן כל חלקי הבנין יורו על זה כשתקח האותיות הנמצאות בם שלא מכח השמוש.
והדרך השני בידיעת השרשים, הוא שנביט לכל חלקי הגזרה אם אפשר שילקח מאחד מהם ראיה על השורש. והמשל, כי לפי שמצאנו העתידים לקָם – קַמְתִּי, ולשָׁב – שַׁבְתִּי, אָקוּם, יָקוּם, אָשׁוּב, יָשׁוּב; שפטנו מפני זה על שהם מנחי העי"ן. וכן ילקח הראיה מזה הגזרה בעצמה, כי לפי שהיה השם לשני אלה תְּקוּמָה תְּשׁוּבָה, והתי"ו והה"א הם מהאותיות הנוספות, שפטנו מפני זה בשרשיהם. וכן "מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהלים צא ו) ספקנו בשרשו לפי שהוא על דרך נחי העי"ן, אבל לפי שמצאנו "וְשָׁדְדוּ אֶת גְּאוֹן מִצְרַיִם" (יחזקאל לב יב), שפטנו מפני זה על שהוא מפעלי הכפל, ושהשורק מקום חולם, והוא כמו "יָסֹב אֹתוֹ" (מ"א ז כג). וכן שפטנו ב"יָרוּן וְשָׂמֵחַ" (משלי כט ו), ואם שבא בשורק על דרך נחי העי"ן, שהוא מפעלי הכפל ושהשורק מקום החולם, לפי שמצאנו "רִנְנַת רְשָׁעִים" (איוב כ ה).
והדרך השלישי, שתביט אל דגשות הגזרה ורפיונה כשלא תהיה מהשלמים, אשר הוא קל ההשגה כמו שיבא. אם יראה בגזרה הדגש, תשפוט בלי ספק שהוא מפעלי הכפל, וגם שלא ימצא הדגש בכל חלקי הבנין. והמשל, כי לפי שמצאנו "וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ" (ישעיהו כ ה) דגוש, שפטנו על "חַת מְרֹדָךְ" (ירמיהו נ ב) גם כן שהוא מפעלי הכפל. וכן "סָפוּ תַמּוּ" (תהלים עג יט) ו"אִם תַּם הַכֶּסֶף" (בראשית מז יח) "זַכּוּ נְזִירֶיהָ" (איכה ד ז) – "זַךְ לִקְחִי" (איוב יא ד), ו"קַלּוּ מִנְּשָׁרִים" (ירמיהו ד יג) – "קַל הוּא" (איוב כד יח). וכן בבנין נִפְעַל: "וְנָמַסּוּ הֶהָרִים" (מיכה א ד) – "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז כא); "וְנָסַב הַגְּבוּל" (במדבר לד ה) – "נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת" (בראשית יט ד). אבל שב זה המעדת רגל בגזרות עי"ן הפעל מהאותיות הבלתי נדגשות, והמשל: "יָסוּרוּ בִי" (הושע ז יד) שרשו סרר, והוא כמו "יָסֹבּוּ עָלַי" (איוב טז יג), ולא נדגש מפני הרי"ש. וכן הַר והָרִים הוא על דמיון קַל וקַלִּים, בראית "כְּהַרְרֵי אֵל" (תהלים לו ז). וכן "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א כ) כמו "בִּכְרָה קַלָּה" (ירמיהו ב כג). ומפני זה נפל הספק למדקדקים ב"יוֹם צָרָה" (מ"ב יט ג) אם הוא מפעלי הכפל או הוא נח העי"ן. וכן "וְהֵצַר לְךָ" (דברים כח נב), "וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם" (צפניה א יז), חשב ר' יהודה (ספר פעלי הכפל) שהוא מזה המין, ודמיונם: "וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (עזרא ו כב), "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי" (ויקרא כו לב). וזולתו חשב אותם נחי העי"ן. והדרך הזה בהכרת השרשים כתב אותו ר' יהודה בפעלי הכפל בשער הראשון שם, אמר: "ובזאת יש לך ללמוד כי כל אשר ידגש מאלה הפעלים כשיסמכו להם אותיות אחרות הוא ממין זה הנכפל". אמנם אמר "כשיסמכו להם אותיות" וכו', לפי שחלקי הבנין אשר לא יסמכו להם אותיות אחרות נעות אי אפשר בם הדגשות, כמו העבר למי שאינו במעמד ושם הפעל והצווי ליחיד ורוב חלקי העתידים. וכבר נמצא יוצא מההקש "וְרָחֲבָה וְנָסְבָה" (יחזקאל מא ז), כי משפטו כמו "נָסֵבָּה אֵלָי" (יחזקאל כו ב). וכן "וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם" (ישעיהו יט ג), "וְנָבְלָה שָׁם" (בראשית יא ז) לדעת ר' יונה. וכן "נָקְעָה נַפְשִׁי" (יחזקאל כג יח), אבל שיציאתו מן ההקש הוא מצד נקודו לבד, כי העי"ן לא תקבל דגשות. וראוי שתדע כי הדגש אשר דברנו בו הוא הדגש הבא על עי"ן הפעל לא הבא על הפ"א, כי הדגש הבא על הפ"א לא יורה על הכפל, וצריך שיודע מצד אחר. והמשל בדגש הבא על עתידי הנִפְעַל בפ"א הפעל, לא יורה כי אם על נו"ן הנִפְעַל, לא על סוג הגזרה. כי "וַיִּמַּס לְבַב הָעָם" (יהושע ז ה), "יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב" (ישעיהו יז ד), "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט" (עמוס ה כד), לא תשפוט אותם פעלי הכפל מכח הדגש. כי "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ" (ישעיהו מז ג), "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים" (תהלים סט כט) הם על דמיונם מהדגש והם נחי הלמ"ד. אבל יודע כל זה מסגולת אחרות כמו שיבא, כי הנִפְעַל בכל אלה והפָּעַל קל בקצת סוגים מתדמים בזה, ויבא ההבדל ביניהם. והבחינה הזאת מן הדגש תהיה <עמ' 143> גם כן בשמות, כי השם בעל שתי אותיות כשיבא בקבוץ דגוש הוא כפול, ואם לא הוא נח העי"ן, כמו דָּג – דָּגִים; רָשׁ – רָשִׁים; פַּת – פִּתִּים; סַל – סַלִּים; גַּן – גַּנִּים.
והדרך הרביעי: מצד הנקוד בקצתם. כי ההבדל בין נחי העי"ן והכפולים הוא כי בנחי העי"ן פ"א הפעל קמוצה להורות על הנח, והכפולים פ"א הפעל פתוחה. והמשל: "כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף" (בראשית מז יח), "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ" (שמות טז כא) – פתוחים, "וְקָם הָעָם" (דברים לא טז) וְשָׁב – קמוצים, וכן בכל חלקי העוברים. ומפני שמצאנו "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד י) פתוחה, שפטנו שהוא מן הכפולים. כי הגזרה הזאת כבר ימצאו ממנו שלשה סוגים: נח העי"ן ונח הלמ"ד והכפול, כי כבר מצאנוהו שבא על דמיון השלושה סוגים הנזכרים; נח העי"ן: "בָּזָה לְךָ" (מ"ב יט כא), כי הוא פעל ל"בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן"; נח הלמ"ד: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ" (ש"ב יב ט); כפול: "בָּזַזְנוּ לָנוּ" (דברים ב לה). וטעה ר' דוד קמחי שאמר (מכלול צט ע"ב) כי "בַז" בא פתוח שלא כמשפט. וכן עתידי הנִפְעַל הכפולים תהיה פ"א הפעל פתוח במה שיבא מהם על דמיון אֶפְעַל, כמו "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט" (עמוס ה כד), "יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב" (ישעיהו יז ד), "הִמֵּס יִמַּס" (ש"ב יז י), "אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם" (מיכה ו ו), "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד" (הושע ב א) – כלם פתוחים. "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ" (ישעיהו מז ג), "וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת" (דניאל יא ד), "תֵּחָת גְּעָרָה" (משלי יז י עי"ש) – כלם קמוצים. ומפני זה "וְצִדְקָתִי לֹא תֵחַת" (ישעיהו נא ו עי"ש), לפי שהוא פתוח, שפטנו בו שהוא מן הכפולים. ואמנם עתידי הנִפְעַל הכפולים הבאים על דמיון אֶפְעוֹל, כמו "הִבּוֹק תִּבּוֹק… וְהִבּוֹז תִּבּוֹז" (ישעיהו כד ג); ונחי העי"ן כמו "לֹא יִכּוֹן" (תהלים קא ז), "הִמּוֹל יִמּוֹל" (בראשית יז יג); ועתידי הקל הכפולים, כמו "וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה" (בראשית מז יח), "תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ" (יחזקאל כד יא); וחסרי הפ"א הבאים על דמיון אֶפְעוֹל: כמו "כִּי יִפֹּל" (דברים כב ח), "וְלֹא אֶתּוֹשׁ" (ירמיהו כד ו), "לֹא יִגֹּשׂ" (דברים טו ב) – הנה ידיעת שרשיהם תושג מסגולות אחרות כמו שיבא. ובקצת אלה נבוכו המדקדקים גם בבנינים אשר ייוחסו עליהם, כמו "וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה" (מ"א ב טו), "גַּת יִסֹּב" (ש"א ה ח), ספקו בו אם הם נִפְעַל כפול או פָּעַל קל חסר הפ"א, כמו שכתב ר' יהודה בשרש חצב (צ"ל סבב). והפלא ממנו כי הוא כתב "הִבּוֹק תִּבּוֹק… וְהִבּוֹז תִּבּוֹז" – נִפְעַל, "וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ" (יחזקאל מז יב), "וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה", "תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ" – פָּעַל קל. ואולי עשה זה לפי שמצא "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" (תהלים קד לה), שהוא נִפְעַל.
והדרך החמישי בידיעת השרשים הוא הבנת הגזרה, והוא העקר הגדול לעמוד ממנו על השרשים. והמשל, כי לפי שידענו כי "יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהלים צא ו) הוא נגזר משׁוֹד, שפטנו בו שהוא כפול. וכן "וַיָּזֶד יַעֲקֹב" (בראשית כה כט), לפי שידענו שהוא מגזרת נָזִיד, שפטנו על ששרשו נזד. ולפי שידענו ש"עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" (תהלים סח כו) נגזר מתּוֹף, שפטנו על תּוֹף שהוא על משקל שׁוֹר, רוֹק, ולא על משקל שׁוּר חוּר. וכן אולי שם הבּוֹר הוא לזַכות מימיו, ויהיה שרשו ברר. ולפי שידענו ש"שֶׁקֶר מֵזִין" (משלי יז ד), "אָזִין עַד תְּבוּנֹתֵיכֶם" (איוב לב יא), מגזרת אֹזֶן, שפטנו על ששרשם אזן. ולפי שנסתפקנו על "יָדוֹן רוּחִי" (בראשית ו ג) אם הוא נגזר מן "אֶל נְדָנָהּ" (דה"א כא כז) או מן "דִּין לְפָנָיו" (איוב לה יד), לא פסקנו הדין בשרשו אם הוא נח העי"ן או חסר הפ"א. וכן "וְשֹׁבַבְתִּיךָ" (יחזקאל לט ב), לפי שנסתפקנו בו (ראה לעיל פרק יז) אם הוא נגזר מ"מְשׁוּבַת פְּתָיִם" (משלי א לב) או מ"שְׁבָבִים יִהְיֶה" (הושע ח ו) או "שְׁבִיב אִשּׁוֹ" (איוב יח ה), לא שפטנו על שרשו שהוא כפול או נח העי"ן. וזאת הוא הסבה בהתחלף דעות הראשונים בקצת השרשים, להמשך כל אחד אחר דעתו בגזרה ההיא, ואפשר וקרוב הוא שלא השיגו האמת מקצתם להעלם מהם ענין הגזרה. וכבר הסכימו כלם על ששרש מְעָרָה – מער, ואין ספק שזה נטיה מהם מהבנת הגזרה, וזה כי המכוון במְעָרָה הוא חפירה, וכן "בְּנִקְרַת הַצּוּר" (שמות לג כב) – "בִּמְעָרַת טִנָּרָא" (אונקלוס). ואין ספק שהוא מענין "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (תהלים קלז ז), "וְקִיר עֵרָה" (ישעיהו כב ו), "עָרוֹת יְסוֹד" (חבקוק ג יג), ואלה כלם מבנין פִּעֵל הדגוש, ושם הפועלת מגזרה זו <עמ' 144> בבנין זה הוא מְעָרָה, וזה השם הם בהכרח יודו ששרשו ערה, ואם השם במְעָרָה בא על דרך שם הפועלת, מפני מה יוציאוהו משרשו בלא ראיה, שכבר מצאנו קצת שמות באים על דרך הפעלים, כמו "כָּל הַמְקַטְּרוֹת" (דה"ב ל יד), "וּמְבַשְּׁלוֹת" (יחזקאל מו כג), עשו "בֵּית הַמְבַשְּׁלִים" (יחזקאל מו כד). ובנחי הלמ"ד כמו זה: "יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" (קהלת י יח), "וְלִמְכַסֶּה עָתִיק" (ישעיהו כג יח) כמו שכתבתי למעלה. וכבר השיג עליהם מזה המדקדק השלם דון שמואל בן בנשת ז"ל, אבל לא מטעם זה, כי הוא אמר שהטעה הראשונים בשרש מְעָרָה המשקל, כי חשבו אותו על משקל בְּרָכָה, כְּבָרָה, קְלָלָה, והראיה על דעתו שאינו על משקלם, שאלה כלם ישתנו בסמיכות: "בִּרְכַּת אֹבֵד" (איוב כט יג), "כִּבְרַת אֶרֶץ" (בראשית מח ז), "קִלְלַת חִנָּם" (משלי כו ב), ומְעָרָה לא ישתנה מפני הסמיכות: "מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כג ט), ו"בִּמְעָרוֹת צֻרִים" (ישעיהו ב יט). ואני אומר, כי אם ישיבו שהעדר ההשתנות הוא מפני העי"ן, מה יאמרו ב"קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף" (במדבר ז כה). ומפני זה אין ספק שטעו בשרשו. וכן יש שרשים אחרים אפשר לספק במה שהניחו מהם, וכבר כתבתי זה.
והדרך הששי הוא מיוחד בשרשי השמות, שנדע אופן שמוש הכתוב בגזרה ההיא, אם היה שיהיה בכתוב פעל מהשם ההוא, ולפי מה שנמצא מהפעל, נדין בשרש השם. והמשל: "כְּבֶגֶד אֲכָלוֹ עָשׁ" (איוב יג כח), לפי שלא מצאנו מהשם הזה קבוץ, ספקנו בו אם הוא על דמיון פַּת, סַל, גַּן, או על דמיון קָו, צָו, תָּו. ולפי שמצאנו ממנו פֹעל, והוא "וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ" (תהלים לא יא), ידענו כי עָשׁ מהכפולים. וכן דָּג, לפי שמצאנו "וְיִדְגּוּ לָרֹב" (בראשית מח טז), ידענו כי הוא מנחי הלמ"ד, ואינו נח העי"ן כמו שחשבו קצת. וגם כי נשתנה בקבוץ כמו "דְּגֵי הַיָּם" (בראשית ט ב), ו"חָלְצוּ שַׁד" (איכה ד ג) – "שְׁדֵי נְעוּרָיִךְ" (יחזקאל כג כא), ונחי העי"ן אין זה דרכם, כמו "שָׂרֵי יְהוּדָה" (ירמיהו כד א), "וְרָמֵי הַקּוֹמָה" (ישעיהו י לג), "לֵב קָמָי" (ירמיהו נא א). וכן תֶּבֶל, לפי שמצאנו שרש בלל ידענו שהוא כפול, כמו "תֶּמֶס יַהֲלֹךְ" (תהלים נח ט). וכן מְגֵרָה, לפי שמצאנו "מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה" (מ"א ז ט) ידענו שהוא כפול. וכן עֵצָה, שֵׁנָה, ידענו שהם נחי הפ"א, כי השמוש נמצא בסוג ההוא: "כִּי יָעַצְתִּי" (ש"ב יז יא), "יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי" (איוב ג יג). וצֵדָה נח העי"ן, כי מצאנו "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה" (ויקרא יז יג). וכבר יורו בזה קצת השמות על קצתם, כי לפי שמצאנו "וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (משלי א ט), שפטנו על "קְרָא בְגָרוֹן" (ישעיהו נח א) שהוא כפול ודינו בדגשות לולי הרי"ש, על דמיון חַלּוֹן שהוא כפול; ושפטנו על חָרוֹן, עם שהוא על דמיון גָּרוֹן, שהוא נח הלמ"ד, לפי שמצאנו "וְחָרָה אַפִּי" (שמות כב כג). ושפטנו על סֻכָּה וחֻפָּה שהם כפולים, עם שאפשר לשפוט בם שהם נחי הלמ"ד, לפי שמצאנו "חֹפֵף עָלָיו" (דברים לג יב), "סַכּוֹתָה בֶעָנָן" (איכה ג מד).
והדרך השביעי: לשקול השם או הפֹעל במה שידמה לו מהכתוב שהוא יותר מבואר אצלך, ומזה תעמוד על השורש הנעלם. אבל שזה צריך שמירה מהטעות, כי פעמים רבות יקרה שתראה שתי מלות מתדמות במשקל ותתחלפנה בשרש, כמו "מִקֶּטֶב יָשׁוּד" (תהלים צא ו) ו"מִי יָקוּם לִי" (תהלים צד טז), ותּוֹעֵבָה ותּוֹכֵחָה, כמו שכתבתי (לעיל פרק כא), וזולתם רבים. והיה זה כן לפי שידיעת השרש קודמת באמת לידיעת המשקל, כי הנרצה אצל המדקדקים במשקל הוא ההסכמה בתנועות והשרש כמו שהתבאר.
והדרך השמיני: בחינת המקום אשר באו בו מהכתוב השמות והפעלים המסופק שרשיהם, ובטוב הסברא והמחשבה הנכונה תשפוט על פירוש הכתוב ההוא, וכפי שיתבאר לך מפירוש הכתוב תשפוט על השרש. אבל שזה הדרך יודע בה הקודם במתאחר, כי ידיעת השרש קודמת להבנת הכתוב, וממנו נעמוד על הפירוש בלמוד הישר.
וראוי שתדע כי הספק בשרשים והבנינים יפול בנחים והחסרים והכפולים, ובי בשלמים לא יפול ספק כלל, לפי שהגזרה לא תחסר לעולם אות מהשלש אותיות שרשיות, ומפני זה כשלא תמצא בגזרה אחת מאותיות אהו"י שהן אותיות הנח, ולא נו"ן ולמ"ד שהן אותיות החסרון, הנה אז תוכל לשפוט משפט <עמ' 145> צדק שאינה מן הנחים ולא מן החסרים. אבל ישאר עדיין הספק אם הוא מהכפולים, לפי שהכפל יבא בכל האותיות זולת אהו"י. אמנם זה קל לעמוד עליו, כי אם תראה שתי אותיות נכפלות תשפוט על הכפל, ואם לא, ותראה הגזרה תמיד עם שלש אותיות זולת הבאות להכרח השמוש, תשפוט אז בלי ספק על השלמות ותדע הבנין, כי בשלמים לא יפול ספק. ובמה שנאמר די בנרצה מזה בשרשי השמות והפעלים.
אמנם שרשי מלות הטעם, לפי שלא נודע לנו בהם גזרה, הנה נקח כל האותיות הנמצאות במלות הטעם שרש אליה. ויש מהן בעלת שתי אותיות: כִּי, גַּם, אַך ורַק; ובעלת שלש: אֶפֶס, אוּלָם, אָכֵן; ובעלת ארבע: בַּעֲבוּר, לְמַעַן, בִּגְלַל – על דעת המדקדקים שהניחו את אלה מלות הטעם. אבל עם העיון הטוב יֵראה שהם שמות יעמדו מקום הסבה שהוא שם. וראָית זה, שכבר יתחברו בהם הכנויים, במו בַּעֲבוּרְךָ ובִגְלָלְךָ ו"לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה" (ישעיהו מח יא), ובִּלְעַד הוא כמו 'זולת', וכבר אמרתי זה (לעיל פרק יג), וגם יתחבר בו הכנוי: "אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי" (ישעיהו מד ח), ולא תחבר הכנוי עם מלות הטעם הבלתי מורות על הקנין והפעול, כמו כִּי, אַך, גַּם והדומים.
ודע כי כבר ימצאו בכתוב לענין האחד גזרות מתחלפות כפי השרשים המונחים, כמו "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה" (במדבר טו לא), "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב" (משלי ו ל), ואולי מזה "וּבָזַז בִּזָּהּ" (יחזקאל כט יט); וכן "סָפְתָה בְהֵמוֹת" (ירמיהו יב ד) – "יַחְדָּו יָסֻפוּ" (ישעיהו סו יז); "תָּלִין מְשׁוּגָתִי" (איוב יט ד) – "אָמְנָם שָׁגִיתִי" (שם); "לֹא תָגוּרוּ" (דברים א יז) – "יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי" (דברים ט יט); "רֹדֶה בָאַף" (ישעיהו יד ו) – "כַּאֲשֶׁר תָּרִיד" (בראשית כז מ); "יוֹשְׁבֵי חָדֶל" (ישעיהו לח יא) – "יֹשְׁבֵי חָלֶד" (תהלים מט ב); "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב טז) – "חֲתָר לְךָ" (יחזקאל יב ה), והדומים להם רבים בכתוב.