"אשרי תמימי דרך", גדר התום דרך שלא יהיה בדרכו מום וחסרון, והוא מי שדרכו הטוב קבוע לא ישתנה ולא ימוט בשום זמן, והוא ע"י שיעשה כל מעשיו לשם ה' לא לשם פניה חיצונית מתועלת עצמו, וזה א"א רק אם "הולך בתורת ה'", שאז דרכו קבועה עפ"י התורה ויעשה כל מעשיו לשם ה' שצוה כן בתורתו, משא"כ הדרכים שתקנו הפילוסופים עפ"י החקירה האנושית, לא יעמדו תמיד, כי אם יעלה על לבו שישיג איזה ריוח ותועלת בדרך ההפך יטה מני דרכו. אחר שיסוד דרכו אינו הטוב והאושר רק המועיל ורק השכל האנושי, ובזה קל לנטות מני דרך וא"א שיהיה תמים דרך:
(עדות)
ביאור המילות
"תורה, מצות, עדות, פקודים, חוקים, משפטים". תורה היא כלל תורת ה' שבאו בה למודים באמונות ודעות ובמדות ובכל הנהגת האדם, ומצות הם מצות התורה בכלל, וחקים הם מצות שאין להם טעם. ומשפטים הם בין אדם לחברו ויש להם טעם, ועדות הם הספורים הבאים להעיד על גדולתו של יוצר בראשית והנהגתו והפקודים הם מצות שמופקד בם לזכר ענינים פרטים:
"אשרי נוצרי עדותיו", החלק הנקרא עדות הם הספורים המעידים שה' ברא העולם וחדשו ושהוא משכיר ומעניש ומשדד הטבע, כמו ספורי מעשה בראשית וענין אדם והדורות עד יציאת מצרים, שמעידים על כל אלה הדברים, והנה הפילוסופים הדורשים וחוקרים בעניני האלהות, אין דורשים בכל לב, כי לבם חלוק ומסופק, אבל הנוצרים עדותיו כבר קבלו יסודות אלה מדרך הקבלה והאמונה ואין מסתפקים עוד, וא"כ "דרישתם" ועיונם בענינים האלהיים "הם בכל לב" ובלי שום ספק:
"אף", ומלבד שהעדות מועיל לדרישה ועיון, מועיל ג"כ בחלק המעש שלאחר שעדיות אלה מלמדים דרכי ה' והנהגתו להעניש לכל עושי עול כמו שהעניש דור המבול וחטאת סדום והמצרים, עי"כ ישמרו "ולא פעלו עולה", אחר "שבדרכיו הלכו", ורואין שדרכיו כולם צדק ומשפט אל אמונה ואין עול, ואמר אף לא פעלו עולה שהפעל הוא העסק בדבר (וזה הבדלו מן מעשה) ר"ל אף אין עוסקים בענין שיש בו עולה אף שאין גומרים המעשה:
(פקודים)
ביאור המילות
"פעלו". פעל הוא העסק, וזה הבדלו מן מעשה (כנ"ל כ"ח ד'):
"אתה צוית", הפקודים הם המצות שיש בהם עדות על מעשה ה' והשגחתו, כמו מצות תפילין שבת ומועדים וכדומה, ונקראים פקודים שבהם מופקדים הדברים שהם מורים עליהם, וע"ז אחר שהזכיר את העדות מזכיר את הפקודים, שה' צוה אותם שעל ידם יזכרו את העדות שהם מופקדים וצרורים בהם, וצריך "לשמרם מאד" כדברים שבו צרור פנינים ודברים יקרים:
"אחלי", אמנם החלק הנקרא חקים שהם המצות שאין להם טעם, והם מתנגדים ליצר הלב, כי היצר משיב עליהם אחר שלא נודע טעמם, וכל עוד שדרכי האדם אינם שלמים עם ה' בקל שישמע ליצרו ויעבור עליהם, ולכן בקש שיהיו דרכיו מוכנים על אופן שישמור את החקים:
""
(מצות)
ביאור המילות
"אחלי". תפלה ובקשה, כמו חל נא את פני ה' והא' נוספת:
"אז לא אבוש", כי המצות רובם י"ל טעם, אולם אם יבעט בהחקים ולא יקבל רק דברים שידע טעמם, יבוש אם יביט אל כל המצות, שגם במצות יש רבים שלא כל אדם ישיג טעמם האמתי, ואם כן יבוש אם ימצא מקצת מצות שלא יבין טעמם, אמנם אחר שיקבל גם את החקים שטעמם נסתר לגמרי בשיאמין שה' יודע סודם, כ"ש שישמור המצות שמושכלים קצת הגם שלא ישיג כל פרטיהם:
"אודך", אולם החלק הנקרא משפטים שכולם טעמם מבואר ומושג ע"י התבונה, אמר שעל החלק הזה "אודך ביושר לבב", ומבואר אצלנו ששם ישר נאמר על הבינה, ויושר לבב הוא מי שבינת לבו רחבה עד שמשיג כל דבר ע"י בינתו שהוא כח חד העובר בין כל הדברים להשיג ולהוציא דבר מדבר, וכשלבו מלא רוח בינה נקרא יושר לבב, וזה יהיה "בלמדי משפטי צדקך" כי ילמדם ויבין צדקם וישרם:
(חקים)
ביאור המילות
"ישר לבב". שלא נמצא שום עקום בלב, וגדרו התבאר בפי' משלי:
"את חקיך", הוסיף שע"י שיבין היטב החלק הנקרא משפטים, עי"כ ישמור מאד את החקים, אף שלא נודע טעמם, כי ממה שימצא בינה במשפטים ידע כי יש דעה והשכל גם בהחקים, כמ"ש אשר ישמעון את החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, שע"י שיראו שהמשפטים צדיקים יבינו כי כן גם החקים צודקים ויש בהם טעמים מחוכמים, וז"ש שע"י המשפטים "את חקיך אשמור עד מאד", ואתה ה' "אל תעזבני" בהשפעת רוח קדשך ממרום על זה:
"במה יזכה", נגד מ"ש אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' שלא יצויר שיהיה דרכו תמים רק ע"י התורה, הוסיף כי חוץ מזה, הגם שיוכל לזכות את דרכו לא יוכל "לזכות את ארחו", שיש הבדל בין דרך ובין ארח, שדרך הוא הדרך הגדול הקבוע, וארח הוא המסתעף מן הדרך הגדול והולך אל הצד, והדרך הגדול כמו דרך הרחמים דרך הנדיבות דרך הענוה וכדומה הוא נטוע בכל הנפשות ואפשר שימצאנה האדם בשכלו, רק שאינו תמים רק ע"י התורה, אבל הארחות הקטנות זה א"א שידע כלל משיקול דעתו, כמו בדרך הנדיבות למי ינדב וכמה ינדב ואיך יתנהג בזה בכל עת ובכל מקום ובכל ענין, ובפרט הנער שלא השכיל עדיין בשכלו א"א שידע זאת רק ע"י התורה, ועז"א "במה יזכה נער את ארחו", זה א"א רק על ידי "שישמור כדברך":
"בכל לבי", נגד מ"ש שנוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, אמר שכבר הגיע למדרגה זו "ובכל לבי דרשתיך", אולם לפעמים ע"י רוב הדרישה ישגה במצות ה' ויסמך על סברתו ועיונו, כמ"ש שלמה אני ארבה ולא אסור, ויש הבדל בין שגיאה ובין שגגה, ששגיאה הוא טעות עיוני, ושגגה שאחריו מ' מורה שע"י שגיאה אינו עושה את הדבר, וע"ז בקש "אל תשגני ממצותיך", שלא אטעה ע"י רוב הדרישה לבטל איזה מצוה ממצות התורה:
""
(אמרתך)
ביאור המילות
"תשגני". ההבדל בין שגה ובין שגג בס' התו"ה (ויקרא ס' רמ"ג):
"בלבי", ונגד מ"ש אף לא פעלו עולה, ע"י שבדרכיו הלכו, בכ"ז יצוייר חטא, כי יש הבדל בין חטא ובין עולה, שמקור העולה הוא בדרכי הבינה, והחטא הוא הנטיה מדרכי החכמה וידוע שאדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, כי החסרון דבוק עמו בטבע, וע"ז אינו מועיל מה שמשיג דרכי ה' ויודע בבינתו מה שהוא עולה, שבכ"ז יצויר שיחטא ע"י שיתגבר ציור הרע שבנפש, למשל כח התאוה או הגאוה וכדומה, ונגד זה אין תקנה רק אם אמרות ה' צפונים בלבו וחרותים על לוחותיו, שהלב הוא הכח המושל, שמדי יעלה בלבו ציור של איזה חטא ימצא אמרת ה' כתוב ומזהיר אותו בל ימשול ציור זה בלבו, בזה ע"י "שבלבי צפנתי אמרתך לא אחטא לך":
"ברוך אתה ה'", נגד מ"ש אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, אמר שכבר נתקבלה תפלתו, והוא שומר חקי ה' ומברך ה' על זה, אבל הוסיף לבקש "למדני חקיך", שילמד אותו תוכן ענינם וסודם בדרך לימוד:
"בשפתי" ונגד חלק המשפט שאמר אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך שהשיג אותם בבינתו ולמד אותם, הוסיף עתה, שכבר הגיע בהם לידיעה ברורה, עד שידע אותם מן השפה ולחוץ, עד "שבשפתי ספרתי משפטי פיך", ומבואר אצלנו בפי' משלי שהשפה היא החיצונית נגד הפה, והשפה תרמוז על דברי דעת, והפה על דברי חכמה, והלשון על דברי בינה, ועז"א שמשפטי פיך היינו המשפטים שהם בנוים על יסודות החכמה שמכונים בפה, שהוא כבר השיג אותם בבינתו, כמ"ש אודך ביושר לבב שהיא הבינה כנ"ל, הוסיף בידיעתם עד שבאו אצלו לכלל דעת, שהיא ידיעה ברורה כידיעת המוחשים והמושכלות ראשונות, עד שספר אותם בשפתיו, ואמר ספרתי, כי יש הבדל בין סיפור להגדה, שהספור בא גם על דבר ידוע שיספר ענינו באורך, וכן היו אצלי כדברים ידועים שאספר פרטיהם וחלקיהם באורך:
"בדרך עדותיך", כבר בארנו ההבדל בין דרך ובין ארח, שדרך הוא הגדול ואורחות הם הקטנות, והעדות הם הספורים שבתורה המעידים על השגחת ה' ועזוזו ושכרו וענשו, והפקודים הם המצות המעשיות המורים על ענינים אלה בפרטות, כמו מצה מרור סוכה בכור, שכ"א מורה על פרט מיוחד שזה נקרא ארח, והעדות מורים על דברים כוללים שזה נקרא דרך, וע"כ אמר "שבדרך עדותיך ששתי כעל כל הון", כי מצא בם כל הון יקר וסגולת האמונה אשר אספם בנפשו:
"בפקודיך אשיחה", שהם מורים על הפרטיים, כמו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, כי לי כל בכור בבני ישראל, ובזה "אביטה" אורחותיך הפרטיים:
"בחקתיך אשתעשע", מוסיף שגם החקים יהיו לו כדבר שאדם משתעשע בו מרוב אהבתו, כי באמונתו כי בם חלקת מחוקק ספון סודות עליונים לשלמות הנפש, יהיה לו החלק הזה נטע שעשועיו, כי זה העד שנפשו עליונה והליכתה בקדש בענין פלאיי, שמצד התקשרה עם אלהים יחויב לעשות לאשרה ושלימותה מעשים פלאים נשגבים מבינת אדם, ולכן על חלק זה אמר יראת ה' טהורה עומדת לעד, כי זה מורה על נצחיות הנפש ותעלומתה וזה שעשוע הנפש, "ולא אשכח דברך" שלא יהיו אצלי כדבר שאין לו טעם שדרך לשכחו, כי יהיו יקרים וחשובים בעיניו עד שיזכרם תמיד:
"גמול על עבדך", אמנם יש מונעים הרבה אשר יעיקו את האדם מהשגת השלימות, והם קוצר החיים וקוצר המשיג ועומק המושג ורוב ההוצאות וטרדות הזמן להשיג הצרכים, וכמ"ש הרמב"ם במורה, וגם מה שנראה בעולם מרוע ההנהגה שהרשעים מצליחים והצדיקים מבוזים, ועל קוצר החיים בקש "גמול על עבדך אחיה" ומבואר אצלנו שהגמול הוא מה שעושה לחבירו ע"י התפעליות אהבה או שנאה, ר"ל שמצד שנפשי חושקת ללכת בתורתך ראוי שתגמול לה באהבתך בל יעצור בעדה המות, כמ"ש למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה ובאר שלא בקש את החיים בעבור עצמם רק כדי שעי"כ "אשמרה דברך":
"גל", ונגד עומק המושג בקש "שיגול עיניו", שגלות עינים הוא להשיג דבר יותר על כח טבעו, וע"י הופעה ורוח הקדש, עד "שאוכל להביט הנפלאות שבתורתך", הגם שהם פלואים ומכוסים סגור חותם צר:
"גר אנכי", ונגד קוצר המשיג, בקש אחר "שאני גר בארץ", ר"ל שנפשי השכליית אינה מתושבי העולם החומרי הזה כי היא מעולם אחר, והוא גר בין כחות החומר שהם תושבים פה ומתגברים על השכל, ואין לו כח להשיג ענינים האלהיים כי החומר מעכב בעדו, ולכן "אל תסתר ממני מצותיך":
"גרסה נפשי", הוא ציוי ובקשה שיסיר ה' מעל נפשו את קליפתה החיצונה, שהוא החומר הסוכך עליה והיא טרודה בעניניו, ועי"כ לא תאבה אל משפטי ה' והוא בין המשפטים שבין אדם לחברו שבאים להסיר העול והחמס, וע"י החומר מתאוה האדם לממון למלאות צרכיו ולא יאהב לשמור משפט וצדק ולהרחיק העול בעניני ממונות, ובין משפטי ה' וענשו, שכבר אמר שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און, אולם ע"י שנפשו מעוטפת במסך החומר הסוכך עליה לא תאבה אל משפטי ה' והנהגתו, שרק צדיקים ישמחו במשפטיו, וע"י שתגרוס ותקלוף נפשי מקליפת החומר אשר עליה, "תאבה אל משפטיך בכל עת", גם בעת תעניש את הרשעים כי היא בצדקתה לא יגיע אליה רע:
""
(מצות)
ביאור המילות
"גרסה". הוא ציוי ובקשה, והוא מענין גרש כרמל, שקולף הקליפה החיצונית:
"גערת", ונגד מה שהרשעים מצליחים והצדיקים מבוזים ושפלים, אמר הלא תמיד "גערת זדים ארורים" (הזדים הם המעיזים לחלוק בזדון על האמונה ועל תורת ה'), "השוגים ממצותיך" שהשגיאה היא בעיון כנ"ל כמו וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, שהוא על הוראה שמורים לעבוד ע"ז, שבזה שוגים מכל המצות שעבודה זרה שקולה כנגד כל המצות, ואתה גערת בם בעונשים:
(עדות)
ביאור המילות
"השוגים". בעיון, כנ"ל יו"ד, והגערה שבאה בלא ב' אחריה היא ענין השחתה:
"גל מעלי", ומעלי "תגול חרפה ובוז" שמחרפין אותי על שאני צדיק ורע לי, "כי עדותיך נצרתי", ספורי התורה הם עדות על אבדן הרשעים והצלחת הצדיקים, כמו אבדן דור המבול והפלגה וסדום וההשגחה שהיה על האבות, ובזה לא יוכל לבזות אותי מצד זה:
"גם", הגם "שישבו שרים ונדברו בי" על שאין טעם להחקים, ועכו"ם משיבים עליהם מה טעם למצוה זו, מצד שאני "עבדך" והעבד אין לו לדרוש טעם מצות האדון רק לעשות גזרותיו ולא לחוש לבוז ולשום דבר, לכן "ישיח בחקיך", כמ"ש חקה חקקתי גזרה גזרתי אין לך רשות להרהר עליה:
""
(עדות)
ביאור המילות
"בי נדברו". דבור שאחריו ב' הוא לגנאי תמיד, והנפעל מורה שמדברים בתמידות:
"גם עדותיך שעשועי", שמן העדות ידעתי שהחקים הועילו תמיד, שעל ידיהם שמע ה' תפלתנו ודבקה בישראל השגחה הפרטית, כמו שדבקה ע"י הקרבנות שהם ג"כ חקים, והם "אנשי עצתי", שעם עדות התורה אתיעץ תמיד וכעצתם אעשה, והם ילמדוני גודל כח החקים וסגולותיהם:
"דבקה לעפר נפשי", נגד מ"ש גמול על עבדך אחיה ואשמרה דברך, בקש שהגם שמלא שאלתו בחיים הגופנים, הלא עדן נפשי דבקה לעפר, ר"ל שהגם שהגוף חי ואינו קבור בעפר, נפשי מתה וקבורה בעפר הגוף, ר"ל נמשכת אחרי תאוותיו ותשוקותיו, לכן אבקש "חייני כדברך", שיהיו החיים חיים נפשיים בעבודת ה', כדברך בתורה, שאמרת ובחרת בחיים, שהיה הכונה על חיים הנפשיים, ובאשר אמר ואשמרה דברך אמר חייני כדברך:
(חקים)
ביאור המילות
"נפשי". הנפש הרוחניית, וחייני החיים הרוחנים כמו שבס' זה בא לרוב מלת נפש על הרוחניית:
"דרכי ספרתי", שכבר אמר אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, שבקש שדרכיו ומנהגיו לא ינגדו לשמירת החקים, ואמר אח"ז ברוך אתה ה' שברך על ששמע ה' תפלתו, ובקש למדני חקיך, בקש עוד הפעם שילמדהו חוקיו, ובאר הטעם, כי "דרכי ספרתי" וראיתי כי "תענני", שעל התפלה שיכונו דרכי לשמור חקיך עניתני ונתקבלה, לכן אבקש שנית על לימוד החקים שאדע טעמם וסודם:
"דרך פקודיך הבינני", הנה הפקודים טעמם מבואר שבאו לזכרון על הנפלאות שעשה ה' בימי קדם כמו זכר ליציאת מצרים ודומיהם, ואם כן הפקודים מובנים, אבל הדרך של הפקודים אינו מובן, כי הדרך הנסיי והפלאי הוא למעלה מתבונת האדם, וע"כ בקש שיבינהו הדרך הזה ויבין ענין הנפלאות וסודם, "ואשיחה בנפלאותיך":
"התפלה" הזו נאמרה בתמניא אפי, וכאשר דקדקנו בה ראיתי, כי בזו התפלה שהיא ערוכה על שילך בתורת ה' וישמור מצותיו, באו בכל סדר ששה פרטים, שהם "תורה עדות פקודים מצות חקים משפטים", והם הששה דברים שחשב במזמור השמים מספרים כבוד אל, שבמקום יראת ה' אמר פה חקים, גם באו בחרוזים הנותרים דבריך או אמרתיך או דרכים, ובזה נבא אל הבאור:
(תורה) "דלפה נפשי מתוגה", ר"ל אחר שהפקודים באים לעורר דרך הנסיי, והלא עתה נפשי דלפה מתוגה, ולמה לא תעשה עמי נסים כמו שמורים הפקודים, אבקש "שתקימני כדברך" כפי מה שמורים הפקודים שאתה תתן ליראיך נס להתנוסס:
"דרך אמונה בחרתי" נגד מה שבקש גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך, אמר שזה א"א רק אם תהיה האמונה קבועה בלבו, שאם לא כן יתדמה לו שאין משפט בעולם במה שיראה רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, ועז"א בחרתי דרך אמונה להאמין שכל דרכיו משפט ואין עול ושיש עולם אחר ששם יקבל הצדיק שכרו נגד הרע שהיה לו בעוה"ז. וז"ש שע"י "שבחרתי דרך אמונה שויתי משפטיך", שויתי השכר בעוה"ב נגד היסורים שבעוה"ז, וכן בהפך ברשע הערכתי זה מול זה, וראיתי כי הדין דין אמת:
""
(עדות)
ביאור המילות
"שויתי". כבר בארתי (בסי' י"ז) ששיוי הבא על השימה מורה ג"כ ערך הדברים זה נגד זה, וי"ל מענין השואה שראיתי שהם שוים תמיד, ואם יבואו היסורים הם לטובה עת היסורין ועת השלוה שוים שכולם לטובה:
"דבקתי בעדותיך", גם שבעדותיך העדת איך הענשת את הרשעים ואבדתם גם בעוה"ז, וכבר אמר גל מעלי חרפה ובוז כי עדותיך נצרתי, ר"ל שלא יחרפוהו ממה שרע לו בעוה"ז ויביאו ראיה מעדותיך שאתה משכיר לצדיקים ומעניש לרשעים, וזה בקש גם עתה, "ה' בל תבישני" שיהיה לי רע בעוה"ז ויהיה לי בושה, אחר שדבקתי בעדותיך, וזה סותר אל עדות התורה שה' שומר את הצדיקים מרע, שהגם שאני בפני עצמו משפטיך שויתי ובחרתי דרך אמונה שהצדיקים יקבלו ע"ז שכר בעוה"ב אני מבקש שלא אתבייש בפני המלעיגים:
"דרך מצותיך ארוץ" יש הבדל בין דרך ובין נתיב, שהדרך הוא הגדול, והנתיב הוא ליחידים, והגם שבקש אח"כ שידריך אותו בנתיב המצות, אמר כי בדרך המצות ירוץ, הגם שפרטיהם נעלמו ממנו, כמ"ש אל תסתר ממני מצותיך, בכ"ז הדרך הגדול הסולל אל המצות שהם להעיר על אמונה או מדות טובות או חובות שבין אדם לחבירו, דרך זה נודע לי וארוץ בו במהירות, "כי" הדרך הזאת היא "תרחיב" את "לבי" הלב הוא הכח המושל, והיא בצרה לפעמים מן אויבי הנפש הצוררים עליה, שהם התאוה והכעס וקנאה וכדומה, אבל הדרך הזה ירחיב אל הלב מכל צרותיו, שבו ינצח את אויבי הנפש (ודרך בא בלשון נקבה):
""
(חקים)
ביאור המילות
"דרך". הוא של רבים, ונתיב הוא של היחיד כמ"ש בכ"מ. ותרחיב מוסב על הדרך שבא בלשון נקבה לרוב:
"הורני ה' דרך חקיך", הגם שארוץ בדרך המצות ובקי בו, איני יודע דרך החקים, שלא לבד שהחקים בעצמם נעלמים כמ"ש למדני חקיך, גם דרכם בלתי ידוע, ואיני יכול לפסוע בעקבי על דרכם הנעלם ממני, ע"כ בקש הורני דרך חקיך, למען "אצרנה" להניח "עקבי" על דרך הזה:
""
(תורה)
ביאור המילות
"עקב". י"מ אצרנה עד סוף ימי חיי, שהעקב מורה על הסוף:
"הבינני", חוץ ממה שבקש שיראהו נפלאות התורה ושיסיר ממנו דרך שקר, בקש שיבין ג"כ את דברי התורה הפשוטים בהבנת הלב דבר מתוך דבר, שזה גדר הבינה, ובזה ארויח שני ענינים,
א) "ואצרה תורתך", שהנוצר הוא יותר מן השומר, שדבר שאין האדם מבין אותו הגם שישמור מלעבור עליו מצד מורא המצוה ופקודתו לא יצרנה כנוצר דבר יקר ונחמד:
ב) "ואשמרנה בכל לב", שמי שאינו מבין דברי התורה לא ישמרנה בכל לב כי ישמור רק מתקות שכר ויראת עונש, אבל כשיבין טעמיה ישמור מצד עצמו בכל לב:
"הדריכני בנתיב מצותיך", שהגם שאמר דרך מצותיך ארוץ, זה בדרך הגדול, אבל בנתיבות הקטנים לא יוכל ללכת מעצמו כי פרטי המצות רבים, וכל מצות יסתעפו ממנה נתיבות רבות שלא יוכל ללכת בהם בעצמו, ובקש שה' ידריכהו בנתיבות אלה ובדקדוקי המצות וסעיפיהם, "כי בו חפצתי", כי העושה המצות בעבור חפץ אחר שהוא זולת המצוה, שכר או כבוד וכדומה, לא ידקדק על הפרטים אבל אני חפצתי בו בעצמו, וכמ"ש במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו:
"הט לבי אל עדותיך", כבר אמר בדרך עדותיך ששתי גם עדותיך שעשועי, כי הם עדות שה' משגיח על הצדיקים ומשלם שכרם הטוב, ועפ"ז נקל מאד שהמקבל העדיות האלה יטה לבו לעבוד בעבור הבצע שיהיה לו בעבודת ה'. בקש שיטה לבו אל העדות עצמם שישמח בהם מצד עצמם שמעידים על השגחת ה' וטובו וחסדו, לא בעבור הבצע והשכר והתועלת:
"העבר עיני מראות שוא", מוסב למעלה שעיניו לא יראו על דבר שאין בו ממש שהוא השכר והבצע, לא ע"ז אשים לבי, רק על הדרכים עצמם "בם חייני" על ידי שאראה שדרכי ה' חסד ורחמים וחנינה ואלמד ללכת בדרכיו לחיות בהם:
""
(אמרות)
ביאור המילות
"העבר עיני מראות שוא". וכן אמר בזה למעלה ק"א לא אשית לנגד עיני דבר בליעל:
"הקם לעבדך אמרתך", בכ"ז הגם שאבקש שלא יהיה כונתי בעבודתי על השכר והבצע, בכ"ז אבקש שאמרתך והבטחתך שאמרת והבטחת לי את דבר המלוכה וכל הטובות, תקים שיתקיימו לי ולא אבקשם בעבור הבצע, רק "אשר ליראתך", מפני שהם יהיו הסבה ליראתך, כמ"ש יראיך יראוני וישמחו, שע"י זה יראו את ה' בראותם כי יברך צדיק, ויקים הברית והחסד ליראיו:
"העבר חרפתי אשר יגרתי" ר"ל שמה שפחד מעונש על עונותיו, שע"י עונותיו לא יקים לו ה' את המלכות, וזה היה לי לחרפה, כי לא היה לי להתירא באשר "משפטיך טובים", שמשפטי ה' הם לתכלית טוב, והגם שיעניש יעניש במדת טובו לסלוח לעונו, ובחנם ירא, ובקש שיעביר ה' חרפתו זאת ע"י שיעשה עמו אות לטובה ויראו שונאיו ויבושו:
"הנה תאבתי לפקודיך", כבר התבאר כי הפקודים מורים על הנהגת ה' הפלאיית, שהיא קיימת לעולם לכל עושי הפקודים שהם מורים עליהם, ודרכי ה' בהנהגתו הם צדקה ומשפט, ומבואר אצלינו שהמשפט מורה על המעשים שיעשה ה' לפי זכות בני אדם ומעשיהם, והצדקה מורה על המעשים שיעשה לפי אלהותו שלא בהשקף על מעשי בני אדם, ופעולות אלה הם גבוהים מן הטבע ההנהגה הסדורה, ובאשר "תאבתי לפקודיך", שהם מעידים שתנהג בהנהגה הפלאיית לפי האלהות והצדקה העליונה, הגם שאינם לפי המשפט, לכן אבקש "בצדקתך חייני", הגם שאיני ראוי לזה מצד המשפט ע"י עונותי:
"ויבאני חסדך ה'", כבר התבאר (למעלה סי' פ"ט) כי כסא דוד נבנה על מכונות החסד והאמונה, ר"ל שתחלת מה שיסד לו ה' בית נאמן היה מצד החסד אבל אחר שהבטיח לו וכרת לו ברית, נכנס בגדר האמת שמוכרח כביכול לקיים הבטחתו, ובארנו שם כי יש הבדל בין האמת שהוא הבטחה ששרשה מצד הזכות, שאז אם יחטא יסור הטוב מביתו, לא כן אם התחלתו מצד החסד שלא בהשקף על הזכות, אם יחטא יענישנו ה' תיכף לכלא פשע ולהתם חטאת ולא יסיר חסדו ממנו, עי"ש בארך, ע"ז בקש שיבואו לו חסדי ה' שהוא מה שכרת לו ברית מצד החסד, ומצד זה תבוא "תשועתך כאמרתך", ר"ל ישמור ההבטחה הגם שחטא, אחר שהיה התחלתה מצד החסד:
"ואל תצל", שיעור הכתובים "כי בטחתי בדברך עד מאד ואל תצל מפי דבר אמת", שאענה לחורפי שבטחתי עד מאד בדברי ה' והבטחתו, ומ"ש ואל תצל מפי דבר אמת הוא מאמר מוסגר, שלא אכחיש את חטאי רק אודה על האמת, ובכ"ז אענה את חורפי שבטחתי בדבריך, ובאר הטעם "כי למשפטיך יחלתי", שה' יעשה משפט, שמה שנרדפתי מפני אבשלום היה במשפט לכפר עון וישוב ירחמנו, כמ"ש אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים וגו' וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי, וע"ז בטחתי:
"ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", שבטרם עשה תשובה היה בוש מלדבר מהעדות, שהם מעידים שה' יעניש את הרשע, אבל עתה שאשמור התורה והפקודים ונתכפרו עוני, לא אבוש מלדבר בעדותיך גם נגד מלכים כמ"ש גל מעלי חרפה ובוז כי עדותיך נצרתי, וכן אמר דבקתי בעדותיך אל תבישני, שלא יבוש בעדות התורה:
"ואשתעשע במצותיך", מצותיך יהיו לי כדבר שעשועים, יען "אשר אהבתי" אותם, ולא תאמר שיהיו השעשועים רק להגות בהם בלבד ולא אקבל עלי טורח עשייתם בפועל על זה אמר ""
"ואשא כפי אל מצותיך", שגם אשא כפי לעשותם בפועל, ולא מתקות שכר רק "אשר אהבתי", שאעשה מאהבה, ולא לבד המצות שידעתי טעמם, כי גם "אשיחה בחקיך", אף שטעמם נעלם ממני:
"זכר", בקש שנית שתזכור הדבר שהבטחת לעבדך ע"י נתן הנביא, "על אשר יחלתני", שאינה עוד תקוה אצלי כמקוה על דבר בלתי ברור, רק יחול כמיחל על בטחה ברורה (שזה גדר יחול והבדלו מן תקוה):
""
(אמרות)
ביאור המילות
"יחלתני". בא אל המקוה אל דבר המובטח, שאתה הבטחתני ע"י נתן הנביא (ע"ל ק"ל ה') והוא יוצא לשלישי שנתת לי תוחלת:
"זאת נחמתי בעניי", והגם שאני מעונה (אמר זה בברחו מפני אבשלום), אתנחם בהבטחה זאת כי אמרתך חייתני, שמה שנשארתי בחיים ולא נפלתי ביד אבשלום היה ע"י אמרתך והבטחתך:
"זכרתי בלילה". הוא כמ"ש אני שכבתי ואישנה הקיצותי, כי באותו לילה היה בסכנה ע"י עצת אחיתופל, רק שה' סכל את עצתו ועי"כ ניצול, וזכרתי באותו לילה שזה היה ע"י "שמך ה'", על ידי מדת הרחמים שלך, "ואשמרה תורתך", כי ידעתי שזה היה בזכות התורה דגם בעידנא דלא עסיק בה אגוני ומצלא, וז"ש.
"חלקי", שבעת בחר כל אחד את חלקו, זה בעושר וזה בנחלת שדה וכרם, אני "אמרתי חלקי ה'", לא בחרתי לחלקי שום דבר מעניני העולם, רק בחרתי את ה' לחלקי, (כענין ונחלה לא יהי לך וכו' אני חלקך ונחלתך), והוא "לשמור דבריך" שבחרתי לשמור דבריך ומצותיך:
"חשבתי", באר שלא יעכבהו שום דבר מעבודת ה' לא צרכיו ההכרחיים, כי גם בעת "שחשבתי דרכי" לבקש צרכי ומחייתי וכדומה, "אשיבה רגלי" מן הדרכים ההם "אל עדותיך", ותפס בזה עדותיך כי מן העדות למד שאין צריך אל השתדלות לבקש מזון ומחיה וצרכים, כי במדבר מצאו כל צרכיהם ע"י ה' בלי השתדלות:
"חשתי", ולא עכבוני העצלות ואהבת המנוחה, כי חשתי בזריזות "ולא התמהמהתי לשמור מצותיך", שעשיתי המצוה תיכף בבואה לידי כמ"ש מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, ועשיתי בזריזות הגם שעשיית המצות הם טורח גדול:
""
(תורה)
ביאור המילות
"חשתי ולא התמהמהתי". החש הוא הזריז בדבר עצמו ולא התמהמהתי בזמן, שעשיתי תכף וגם בזריזות, (עמ"ש ישעיה ח' א'):
"חבלי", ולא מנעוני רעת בני אדם, כי הגם "שחבלי רשעים עודני", שעשו אותי טרף לשניהם, וזה מונע מהעיון והעסק בתורה שצריך דעת צלולה ומיושבת, בכ"ז "תורתך לא שכחתי":
"חצות" גם לא עכבני השינה מה שצריך לנוח בלילה, כי "אקום" תמיד "בחצות לילה להודות לך על משפטי צדקך", צייר את הלילה שבעת ההיא יעשה ה' משפט ברשעים, כמ"ש והפך לילה וידכאו, ובחצי הלילה הכה ה' כל בכור, וקמתי להודות על שמשפטיך הם בצדק:
"חבר אני", ולא די שעשיתי המצות בפ"ע, כי גם עשיתי חבורות חבורות כדי שיגדל הזכות לפי רוב העושים, ואני נעשיתי "חבר לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך", שבכל חבורה של מצוה השתתפתי עמהם:
"חסדך", עד "שחסדך" ה' "מלאה" עתה את "הארץ", כי כפי שנמלאה הארץ חסידים ואנשי מעשה, כן הוספת להשפיע חסדך, ולכן אני מבקש "חקיך למדני", שבזכות כל זה יזכה ללמוד טעם החקים:
"טוב טעם ודעת למדני", שתעשה עמי גם הטובה הזאת ללמדני כל פרטי המצות ודיניהם, וזה דעת, וגם שאשיג טעמי המצות, וזה טוב טעם, ומתנצל בל תאמר שאבקש טוב טעם מפני שאיני מאמין במצוה שלא אדע טעמה, "כי במצותיך האמנתי" שאני מאמין גם מבלי אדע טעמה, רק מה שאני מבקש לדעת טוב טעם ודעת, הוא מפני כי.
""
(אמרות)
ביאור המילות
(סו-סז) "טרם". ר"ל למדני טוב טעם טרם שאענה שאני שוגג:
"טרם אענה אני שוגג", שבאם לא אדע כל פרטי המצות וטעמיהם, בקל אוכל לעבור על מצוה אחת בשגגה מבלי דעת, ואצטרך לענות ולהתנצל לאמר שאני שוגג, ולכן אבקש "שטרם שאענה לאמר אני שוגג תלמדני טוב טעם ודעת", ובכ"ז בל תחשוב שאחר שאדע טעמי המצות לא אעשה אותם בעבור ציווי ה' רק מפני שהשכל מחייב, לז"א כי גם "עתה אמרתך שמרתי", אשמור המצוה רק בעבור "שהיא אמרתך" לא בעבור שכלי:
"טפלו", באר עוד טעם מה שצריך הוא לדעת טעמי המצות, מפני הזדים החולקים על התורה והמצות, והם משתי כתות, יש מהם "שטפלו עלי שקר", שמכחישים את התורה והמצות ע"י שקרים שבודים מלבם, ונגד זה "אני בכל לב אצור פקודיך", שהפקודים הם זכרון למעשי ה' אשר עשה בימי קדם מהנסים והנפלאות, וזה מעיד אמת נגד השקר של הזדים:
""
(תורה) "תקרב רנתי לפניך", הרנה קודמת אל התפלה והתחנה, שתחלה מרנן ואומר מזמורים ואח"כ מתפלל, בקש שבעת שתקרב הרנה ויתחיל לומר פסוקי דזמרה תיכף כדברך הבינני שאבין מה שאתפלל:
"טפש" ויש מהם "שטפש לבם כחלב" מרוב שמנונית, שהולכים אחר תאות אכילה ופוקרים במצות מרוב תאותם, שמחמת זה גבר עליהם הטפשות והסכלות, ונגד זה "אני תורתך שעשעתי", שהתורה תפקח את הלב להבין ולהשכיל, ותחליש כח התאוה שלכן נקראת תושיה, שמתשת כח הגוף ותאוותיו:
"טוב", והגם שהתורה מתשת כח "טוב לי כי עניתי", כדי שעי"כ "אלמד חקיך" וא"א להשיג סודות התורה רק מי שימית עצמו עליה, ובמ"ש עניתי, כולל אם עינוי הגוף אם עינוי הממון והקנינים, ונגד עינוי הקנינים מפרש, כי.
"ידיך עשוני ויכוננוני הבינני", נגד מה שבקש שילמדהו טוב טעם ודעת המצות, אומר שיבינהו איך עשה וכנן אותו, ובזה "אלמדה מצותיך", כי גוף האדם ובנינו ואיבריו וגידיו וקשורו עם כחות נפשו, הם מכוונים אל מצות התורה, שהתורה ומצותיה ובנין האדם וסדורו ערוכים זה מול זה, וכמ"ש חז"ל שרמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד רמ"ח מ"ע ושס"ה מצות ל"ת, וכל אבר מיוחד לו מצוה אחת כמ"ש הקדמונים, ואם יבין בנין גופו בכל פרטיו ואיך עשהו ה' ויכונן אותו, ילמד מזה לדעת סודות המצות המכוונים לעומת מדת גופו ונפשו ומערכתם:
""
(דברים)
ביאור המילות
"עשוני ויכוננוני". כמו הוא עשך ויכוננך, שגמר כל בנין גופו ואיבריו:
"יראיך", כבר בקש שיעשה ה' עמו אות לטובה בל יגדילו עליו מחרפיו ושונאיו, ועתה בקש זה שנית מטעם אחר, כדי "שיראי ה' ישמחו" בזה, אחר "שיחלתי לדברך", כמ"ש זכר דבר לעבדך על אשר יחלתני, ואם יראו כי מצאוני רעות יתעצבו, לא כן אם יראו שנתקיימה הבטחתך ישמחו בה' ויתהללו בו:
"ידעתי ה'", ר"ל אני בפ"ע איני צריך לזה, כי הגם שמצאוני רעות רבות וצרות ידעתי שהם במשפט צדק על עונותי, ואיני מסופק כלל בהבטחת ה', באשר "ידעתי כי צדק משפטיך", מה שהענשת אותי, וגם ידעתי "כי אמונה עניתני", שמה שעניתני זה בעצמו היה כדי שתוכל לאמן הבטחתך, שלכן עניתני כדי למרק עוני ולהחזירני בתשובה, כמ"ש אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים, ועי"כ וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי, כ"ז ידעתי אני, אבל בכ"ז אבקש, ""
"יהי נא חסדך לנחמני" זאת תעשה מצד החסד לנחם אותי על הצרות שסבלתי, "כאמרתך לעבדך", כדי שיכירו הכל שקיימת אמרתך, ויראיך ישמחו וכמ"ש עשה עמי אות לטובה ויראו וכו' כי אתה ה' עזרתני ונחמתני:
"יבאוני רחמיך ואחיה", על התנחומים על הרע שסבל בקש מצד החסד, אבל על שאחיה זאת אבקש מצד מדת הרחמים, אחר "שתורתך שעשועי", והתורה מתשת כח, אבקש שאחיה ע"י רחמיך, ובשגם כי חיים הם למוצאיהם:
"יבושו זדים", ונגד מ"ש טפלו עלי שקר זדים, אמר שיבושו זדים במה "ששקר עותוני", (העות הוא עות השכל שרצו לעות אותי בשקר ולהטות לבי אל הכפירה), כי "אני אשיח בפקודיך", שע"י הפקודים נודע שקרם וכמ"ש למעלה טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור "פקודיך":
"ישובו", והגם שהזדים לא ישובו לראות באור החיים, כי כל באיה לא ישובון, "ישובו לי יראיך ויודעי עדותיך", שהפקודים הם זכרון להעדות שהם מורים עליהם והם ישובו לאמונה ולשמירת הפקודים:
"יהי לבי תמים בחקיך", שהגם שאשיח בפקודים שיש להם טעם, עדיין יש הרהור בלב על החקים שטעמם בלתי נודע, ואם אין לבו תמים באמונה שלמה הוא מתבייש משמור החקים שהעכו"ם משיבים עליהם, אבל כשיהיה לבי תמים "לא אבוש" משמור אותם:
"כי לא שכחתי חקיך", וראוי אני שתושיעני מצד הזכות של שמירת החקים שהגם שהייתי כנאד בקיטור, שהנאד המלא מים ורוח נשאר לח, אבל המלא קיטור יתיבש, וכן יבש ליחות גופי מרוב הצרות, ובכ"ז "חקיך לא שכחתי" הגם שבהיותי בצרה תמידית היה בנקל לשכוח החקים שאין להם טעם, ותפס משל נאד בקיטור, כי היובש גורם שכחה ובכ"ז לא שכחתי:
"כרו", הלא הזדים החולקים על התורה ביד רמה הם "כרו לי שיחות", מפני שהם אומרים "אשר לא כתורתך", שאין הדברים כמו שהם כתובים בתורתך כי הם חולקים עליהם, (וי"ל שכיון על מה שרצו לפסלו בקהל שלא דרשו עמוני ולא עמונית והוא נגד התורה):
"כל", ואם מצד המצות, הנה באמת "כל מצותיך אמונה", שצריך להאמין, וזה יסוד המצות שיאמין במצוה ובמצותיו, ולא יחקור עליהם ולא יסבור בם סברות רק יעשה באמונה, והם אומרים שזה "שקר", מה שאני אומר "שכל מצותיך אמונה", כי הם חוקרים ומתפלספים על עניני המצות ועי"כ הם עוברים עליהם ובזה "רדפוני" על דעתי שיש להאמין ושלא לחקור ולסבור בם סברות, וע"כ "עזרני", כי ירדפוני ע"י שמירתי את המצות באמונה:
"כחסדך", וע"כ חייני כחסדך למען "אשמרה עדות פיך", כי בשמירת הפקודים מקיימים העדיות שמעידים על נסי ה' ונפלאותיו והשגחתו, כפי העדות שהעידה התורה מיציאת מצרים וכל האותות שעשה עמהם במדבר שעליהם נתיסדו הפקודים:
"(פט)""לעולם", ר"ל העולם העליון והעולם התחתון שבראת שניהם מתקיימים ע"י דברך, הגם שהם מחולקים, שהעולם העליון קיים באיש ובני עולם התחתון קיימים במין, הנה "בשמים" שהם קיימים באיש "דברך נצב לעולם", הדבור שאמרת שיהיו שמים ושיהיו מאורות, הדבור הזה נצב שם לעולם מבלי השתנות, והוא חיות השמים וקיומם, שאם יסולק כח הדבור הזה מהם ישובו אל התהו והבהו:
