"הצדיק אבד", הם אומרים נסבאה שכר נשתה יין, כי מה יהיה קיצנו "הלא הצדיק אבד ואין איש שם על לב", כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, וגם "אנשי חסד" גומלי חסד "נאספו" ומתו "באין מבין" מדוע מתו והם היו צדיקים, אבל לית דין ולית דיין (הצדיק הוא במצות שבין אדם למקום, עליו אין משימים לב כלל, ואנשי חסד לחבריהם, על מיתתם ישימו לב, עליהם יספדו ויתאבלו וישימו לב מדוע מתו, אבל אין מבין מדוע מתו כי מקרה אחד לכל ומותר האדם אין).
"כי מפני הרעה נאסף הצדיק", הם אומרים שהצדיק נאסף מפני הרעה שהיה לו בחייו, שישב בצום ותענית והיה חסר כל ולכן נאסף קודם זמנו:
ביאור המילות
"אין שם על לב, אין מבין". הבדל בין שימה על לב להבנה מבואר (למעלה מד יט. מו ח'):
"יבוא", השם משיב להם הצדיק אבד כדי שיבא שלום שם בעולם השלום, ואנשי חסד נאספו כדי שינוחו שם בעולם המנוחה הם לא נאבדו, כי כ"א מהם הולך נכוחו נוכח המקום המיועד לתשלום גמולו, אבל.
"ואתם קרבו הנה" למשפט, "בני עננה" כי היו נואפים ומזנים לעבודת האלילים, כמ"ש המורה, שכן היה כל עניני ע"ז לזנות ולנאף, והבנים שנולדו מן הניאוף הלז היו מיחסים אותו לאליל פלוני וכוכב פלוני, והיו מעוננים עת לדתם שנולד במזל פלוני, תחת משטר כוכב ידוע, ע"ז קראם בני עוננה מצד העת שיצאו לאויר העולם, וזרע מנאף מצד עת שנזרעו בבטן אמם, שהאב מנאף "ותזנה" האם:
ביאור המילות
"מנאף ותזנה". מצד שתסור מאחרי אישה ידובר עליה בזנות, ומצד המעשה עצמה יבא פעל נאף. וע"כ אצל הזכר בא פעל נאף בכ"מ (רק במקום שידובר על זנותו מעל ה' ומצותיו, ובכ"מ שבא פעל זנה אצל האיש נקשר עמו עבודת אלילים), ואצל הנקבה ישמש בפעל זנה או נאף. ופה ר"ל מנאף הזכר ותזנה האם מעל אישה: ואמר בני עננה זרע מנאף, כי הניאוף על ידו נזרע זרעם בתתם שכבתם לזרע לטמאה בם, והעוננות בכוכבים היה בעת לדתם שע"ז יצדק שם בנים:
"על מי תתענגו", נגד בני עוננה, אומר על מי תבטחו כי תתענגו לאמר אקחה יין נסבאה שכר, וכי על העינון והניחוש שנחשתם שנולדתם במזל מוצלח תבטחו? "על מי תרחיבו פה" נגד זרע מנאף אומר איך תרחיבו פה ללוצץ לאמר אכול ושתה כי מחר נמות ועוד תאריכו לשון להאריך הדבור ולכפלו, והלא היה לכם להתבושש מפגם מולדתכם, כי אתם "ילדי פשע" מצד האם שזנתה, "וזרע שקר" מצד האב שנאף:
"הנחמים", מבאר מ"ש ילדי פשע, היו מתחממים להוליד בנים "מאלים" האלילים העומדים "תחת עץ רענן", שהיו אומרים שהאלילים שתחת העצים באו עליהם ומהם הולידו, כי היו אומרים שהאלילים חושקים את בנות האדם, ויבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם, "שחטי" ר"ל "האלים השחטים את הילדים בנחלים", כי אח"ז היו אומרים שהאלים צוו להם לשחוט את הילדים שהולידו מהם תחת סעיפי הסלעים לקרבן, כי בזה יתקדשו הילדים ויעלו על במתי עב, כידוע בעבודת הצאבה מקורות ימי קדם והבליהם. ובזה נדמה כאילו האלים שוחטים את הילדים, כי היו שוחטים אותם בפקודתם לפי הבליהם:
ביאור המילות
"באלים". כמו הבו לה' בני אלים, הכחות הנשגבות, ושוחטי תואר להאלים, האלים הם שוחטי הילדים:
"בחלקי, עת יחלוק הנחל חלקך", ר"ל עת תתן חלקך אל הנחל, שהוא שתתן לו הילדים שילדת כי תשחטם שם בנחל, "הם הם גורלך" תחשוב באולתך שעי"כ עלו האלים בגורלך, שע"י שתשחט הילדים בנחל יכרתו לך האלים ברית, "וגם להם שפכת נסך" גם להילדים ששחטת שפכת נסך, כי האמינו שהילדים שנשחטו להאליל נתקדשו ועלו אל ממלכת האלים, ונסכו להם אח"כ נסכים.
"ואיך אנחם" על מעשים מתועבים כאלה?
ביאור המילות
"בחלקי". הב' הוא ב' הזמן המשמש עם המקור, בעת יחלוק הנחל את חלקך, אז האלים הם גורלך. (עיין ההבדל בין חלק וגורל למעלה יז יד, ופה הנחל לוקח חלק עמך מסך ילדיך, ובעבור כן תחשוב יפלו האלים בגורלך), ומלת להם מוסב על הילדים שבפסוק הקודם:
"ואחר", מדמה אותה במשל האשה הזונה שיוצאת בלילה ממשכב בעלה אל הזונים העומדים אחורי הגדר, שתניח זכרונה שהם הלבונה והבשמים שעל צוארה אחרי הדלת והמזוזה כדי שלא ירגיש בה בעלה.
"כי מאתי גלית ותעלי" כי גלית משכבי שהיית שוכבת אצלי ותעלי על ראש ההר אל הזונים.
"הרחבת משכבך" מדמיה לזונה שמשכבה רחב, רק יען שאינה יכולה לקחת את הזונים לשם כי בעלה עמה במטה. לכן תצא מן המשכב הרחב לשכב עם הנואפים במשכב קצר שהכינו הם אצל הגדר, וז"ש הנה הרחבת משכבך אבל יען "ותכרת לך מהם" המשכב תכרת ותבדיל אותך מן הזונים, לכן "אהבת משכבם" של הזונים, אשר היא "יד חזית", יד ואצל החזית והגדר, (והנמשל שתחת שבעודך עובד האל היה לך כל טוב ושפע רב, עזבת מקור חיים לחצוב לך בארת נשברים):
ביאור המילות
"זכרונך". הבשמים והלבונה שנושאת על צוארה נקראים זכרון, זכרו כיין לבנון. מאתי גלית, גלית מכסה המשכב, ונמצא גילוי עם יחוס שממנו (למעלה לח יב) דורי נסע ונגלה מני:
"ותכרת", נסתר לנקבה מוסב על המשכב, המשכב כרתה והפרידה אותך מהם מן הנואפים. יד חזית, יד, אצל, כמו יד הנהר, יד הירדן, ליד דרך, ליד שערים. וחזית, גבול. את שאול עשינו חוזה, בית אבנים יחזה, משכבם מאצל הגבול:
"ותשרי", מספר איך הלכה מדחי אל דחי, שאחר שיצאת ממשכב בעלה החלה להיות קדשה ומזומנת לזנות, עד שחשבת מחשבות איך לזנות עם המלך, וקשטת עצמך לתכלית זה בשמן המור, כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המור, ואחר ההכנה הזאת "ותשלחי ציריך" להמליץ בעדך ולהלל אותך בית פרעה, עד "שהשפלת עצמך עד שאול" כי אח"כ היית מופקרת לכל, החלות לזנות עם הגדולים ולא עלה בידך ולכן היית קדשה לכל עובר ושב. (וזה נמשל איך זנו מאחרי אלהיהם וכרתו ברית עם מלכי אשור ומצרים, ואח"כ הושפלו גם לפני מלכים קטנים):
"ברב דרכך", הגם "שיגעת ברב דרכך" שהלכת לחפש את הזונים ולא מצאת חפצך, מ"מ "לא אמרת נואש" ולא נתיאשת, כי "חית ידך מצאת" בעוד שמצאת והרגשת כי ידך חי, "על כן לא חלית" לא היית חולה בעיני עצמך הגם שרגליך וגופך כבר היו עיפים כ"ז שעוד יד אחת היה חי בקרבך לא שקטת ממעשיך הרעים, (הנמשל, הגם שעי"כ נהרסה ארצם וגלו ונתפזרו ועברו עליהם כמה רעות כל זמן שעוד היו מקצתם עדיין על אדמתם לא הרגישו במכאוב הגויה הכללית שהיא כלל המדינה ולא עזבו מלדרוש עזרת נכר ולעבוד את אלהיהם)
ביאור המילות
"חית ידך". בריאות היד, כל הגוף מת רק היד עודנה חיה, על כן לא חלית:
"ואת מי דאגת", אומר אליה כאל אשה זונה פרוצה שלטת, שאינה יראה עוד מבעלה כלל, "ממי דאגת או ממי תיראי" (הדאגה הוא שדואג פן יאבד את אהבת אוהבו והיראה מפני העונש). ומבאר נגד את מי דאגת, את אין לך לדאג פן ע"י נאופיך לא אהיה עוד אישך ואתן לך ספר כריתות. כי הלא "תכזבי", הלא את בעצמך תכזבי לאמר שאיני בעלך כלל, "ואותי לא זכרת" עוד. וגם עת תזכרני בפיך "לא שמת על לבך". ונגד "ותיראי" אומר את מי תיראי, הלא אין לך לירא מפני העונש. כי "אני מחשה" ולא מעתה כי "אני מחשה מעולם" ואיני מעניש אותך וכן "לא תיראי" מפני יראת הרוממות כיראת בעל על האשה "כי אותי לא תיראי" ר"ל את עושה הכל בלא דאגה ובלא יראה מפני, ואינך מתחרטת על מעשיך בשום פעם:
ביאור המילות
"דאגת, ותיראי". הדאגה היא מחשבות להסיר ענין שלבו נוקפו עליו. כמו ואם לא מדאגה מדבר וגו' פן יאמרו בניכם לבנינו (יהושע כב כד), והיראה, הוא מפני שונא אחד שיכול לעשות לו רע.
"אני אגיד", ר"ל למה תדאג ואיך תירא מפני הלא אני מגיד לך "צדקתך" מלמדך לעשות דברים שתצדק בהם, "ואת מעשיך" הטובים. ומ"מ "ולא יועילוך" כי את חפצה בהפקר לא בצדקת המעשים, אבל דע כי הגם שעתה אינך יראה מפני, אבל.
"בזעקך" עת תזעקי "שיצילך קבוציך", עת תבא עליך צרה ותזעקי אל הקיבוצים האלה מן הזונים עמך שיצילו אותך אז תראי "כי את כולם ישא רוח" ורק "החוסה בי ינחל ארץ":
ביאור המילות
"ישא רוח יקח הבל". הרוח ישאם למרחוק עד שיאבדו מפניך, ולא שיצטרך ע"ז רוח גדולה וחזקה כי גם הבל ודבר קל יקחם ממקומם מרוב חולשתם שאין בם ממש:
"ינחל ארץ ויירש הר קדשי", הירושה תציין הורקת הקנין מרשות המוריש לרשות היורש עד שהמוריש י ו¢ר�ש ונשאר בלא הקנין הזה, ובא בהפעיל כי תוריש גוים על הגירוש מן הרשות, והנחלה תציין המשך הקנין בידו לזרעו אחריו. ותמצא מטעם זה שם נחלה על עצמיים הגיונים. נחלו פתאים אולת. אך שקר נחלו אבותינו. וכן מצאנו פעל ירש על שם נחלה כל בת יורשת נחלה. ולכן אמר שינחל ארץ, ומוסיף כי גם ירש עוד רשות האויבים. ולא זאת הארץ כי גם הר קדשי שחשוב יותר:
"ואמר", מתחיל ענין חדש שאחר שדבר (נ"ה ו') על התשובה והפסיק באמצע הענין (מן נ"ו ט' עד הנה) מספור רוע הדור ורוע המנהיגים, שב לאמר כי ה' יסלול דרך לקבל החוטאים האלה בתשובה.
"סלו", במקום שאין דרך סולו דרך חדש, ובמקום שיש דרך רק שאח"כ נתקלקל "פנו דרך", ובמקום שהדרך עוד מתוקן רק שנמצאו עליו אבני מכשול "הרימו מכשול מדרך עמי", (ר"ל אותם שלא ידעו דרך ה' כלל למדו אותם, ואף אותם שידעו ושכחו, ואף אותם שלא שכחו רק שיצרם היה להם למכשול)
"כי כה אמר רם ונשא", הגם "שמרום וקדוש אשכון" מ"מ אשכון "את דכא ושפל רוח", שהוא הבעל תשובה, ר"ל כי על התשובה ואפשריותה עוררו שלש טענות,
א) מצד שה' "רם ונשא", כי יאמר הלא יעורך החטא לפי ערך מי שחטאו כנגדו, ואחר שה' רם ונשא לבלתי תכלית יחויב שיהיה עונש הממרה נגדו ג"כ לבלי תכלית ואין יכופר עונו בתשובה.
ב) טענו מצד שהוא "שכן עד" בלתי משתנה בשום שינוי, ואיך ישתנה ע"י תשובת החוטא מלא רוצה לרוצה.
ג) טענו מצד "שקדוש שמו" שאחר שהוא קדוש איך יתרצה למי שטמא א"ע ויצא מקדושתו, במה יתקן את אשר עוות, משיב להם, כי הגם שמרום וקדוש אשכן, מ"מ אשכן את דכא ושפל רוח, "מרום" נגד רם ונשא, "וקדוש" נגד קדוש שמו, "ואשכון" נגד שוכן עד, ר"ל כי אלה שלשה הטענות לא לבד שלא יחייבו שלא אקבל את הדכא השב לפני, כי בהפך שלש הטענות עצמם יחייבו שאקבל בתשובה. כי הטענה מצד שהוא רם ונשא היא תחייב שיקבל ה' את השב המתחרט, כי בערך גדולתו שהוא רם ונשא אין נקי לפניו, וגם שמים לא זכו בעיניו, ואם עונות ישמר יה מי יעמוד, הלא בערך גדולתו אין נמצא שיצא ידי חובתו, ובהכרח יקבל בתשובה. ומצד הטענה הב' שהוא בלתי משתנה ושהוא קדוש, זה עצמו יחייב כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמו שבאר זה למעלה (קאפיטול נ"ה) וא"כ אלה הטענות נותנים ומחייבים את התשובה, "ואת דכא ושפל רוח", ר"ל כי השב יהיה משני סבות, או ע"י יסורים שהביא ה' עליו, וזה נקרא דכא, או ע"י שרוחו שפלה ונתן אל לבו לשוב מעצמו, וזה נקרא שפל רוח. נגד שפל רוח אומר "להחיות רוח שפלים", ונגד דכא אומר "להחיות לב נדכאים", כי הלב הוא הכלי החיצוני הנדכא, והרוח הוא הפנימי המחשביי השפל בעצמו:
"כי לא", לפעמים יעניש ה' את האדם ורב עמו, ונגד זה אומר "כי לא לעולם אריב" ולפעמים אינו מענישו רק קוצף עליו ומסתיר פניו ממנו ושומר חמה נגד זה אמר "ולא לנצח אקצוף", והדלתות מגבילים "כי לא לעולם אריב כי רוח מלפני יעטוף" לא יוכל להענישו לעולם מצד חסדו עם הגוף כי הרוח החיוני בא מלפניו, ואיך ידכאהו לעולם, "ולא לנצח אקצוף כי נשמות אני עשיתי" וגם הקצף הנסתר והסתרת פנים א"א שיהיה לנצח כי לא יכול לעשות זאת מצד חסדו עם הנשמה שהיא חלק אלוה, שאני עשיתי אותה, ואיך אקצוף ואשמור העון לנצח:
ביאור המילות
"כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף". יש הבדל בין לעולם ובין לנצח. לעולם מציין הזמן הנצחי המתנענע שהוא הזמן הידוע לנו, אם ההמשך הזמני עד סוף ימי עולם שהוא עד שימצא המציאות הנתונה תחת הזמן. עד שמים כעשן נמלחו ותכלה המציאות הלז המוחש. אם ההמשך הזמני המקיף את אחד מן הנמצאים משך ימי חייו, ועבדו לעולם. אבל לנצח מציין הזמן הנצחי הבלתי מתנענע, הזמן אשר הוא למעלה מן הזמן, אשר לא יצדק בו מושג הזמן רק לפי השגתנו, כמו האלהי והנשמה וכל הדברים הרוחני' אשר הם למעלה מן הזמן, והמקום. נעימות בימינך נצח. כגללו לנצח יאבד. מבלי משים לנצח יאבדו. ואומר אבד נצחי. יאמר כי הריב והעונש אל הגוף אינו לעולם כל חיי האדם. והקצף אינו לנצח כל חיי הנפש אשר היא נצחיית. ועיין מ"ש בבאורי (ירמיה ג' ה', תהלות קג ט'):
"רוח ונשמות". בארתי בפי' בראשית, כי לפעמים תהיה נשמה קטנה מרוח, אם ידבר רק על הנשמה אשר באפיו. כל אשר נשמה באפו, ובזה פרשתי (למעלה מב) נותן נשמה לעם עליה וכו' אבל כשידבר בבחינת העצם הנשגב הנקרא רוח ונשמה תהיה נשמה מדרגה גדולה מאד, על החלק האלהי הנצחי הנשגב השוכן באדם כלוא בגויה עד עת תפרד ותשוב למקומה. ובזה מצייר פה הרוח חיים המתלבש ומתעטף בגוף האדם הוא מלפני. אבל הנשמות אני בעצמי עשיתי אותם פועל ידי וחלקי, לא רק מלפני:
"בעון בצעו קצפתי", כי הלא מה שקצפתי עליו הוא רק בעון בצעו, ובסור העון ע"י תשובה יסור הקצף.
"קצפתי ואכהו הסתר ואקצף" זה מגביל נגד שני הענינים שהזכיר בפסוק הקודם, שלפעמים קצפתי ואכהו והענשתיו על חטאו, ולפעמים "הסתר ואקצף" קצפתי עם הסתרת פנים שאיני מענישו רק אסתיר פני ממנו, מ"מ איך שיהיה הלא לא עשיתי זאת רק בעון בצעו, ובעת "וילך שובב בדרך לבו" בעת "ילך" מאתו השובבות וציוריו הרעים אשר נשרשו בדרך לבו, עת יעזוב שובבתו, אז.
ביאור המילות
"וילך שובב". שובב הוא שם המקרה של השובבות, מציירו בדרך הפשטה, השובבות הנמצאת בדרך של לבו הולך ונפרד מאתו:
"דרכיו ראיתי", אני רואה על דרכיו שהוא הולך בהם עתה, "וארפאהו ואנחהו", ר"ל בעת כי קצפתי ואכהו ביסורים אז "וארפאהו". ובעת שרק הסתר ואקצוף ע"י הסתרת פנים ולא הכיתיו שא"צ רפואה אז "ואנחהו", ולא אסתיר פני ממנו עוד, ואשלם נחומים לעומת הצער שהיה לו ולאותם שהיו מתאבלים עמו על צרותיו:
"בורא", ה' אשר ברא כל המציאות ע"י ניב שפתים, שהוא ברוח פיו, אמר שלום לרחוק ולקרוב, ר"ל לצדיק ולבעל תשובה, וה' שבסוף הפסוק הוא נושא המאמר, "ה' בורא ניב שפתים אמר שלום לרחוק ולקרוב". ורפאתיו מחולי נפשו ומכאובות גופו, אבל.
ביאור המילות
"בורא ניב". חסר ב' בורא בניב, וה' שבסוף הכתוב הוא נושא המאמר:
"והרשעים" הבלתי שבים בתשובה הם דומים "כים נגרש אשר השקט לא יוכל", כי הרוח הוא מעלה ציורים הרעים אשר השתרשו בנפשם לכל עון ולכל חטאת על לבם, והרוח הזה סוער בקרבם עד שיגרש מימיו רפש וטיט, כי יעכר שכלם ומדותיהם בעכירות התאוות והתכונות הרעות עד שבלתי אפשר שישיגו שלום הנפש, להשקיטה מזעפה, ולכן.
