ביאור:משמעות הטעם שלשלת

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

"וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" (בראשית יט טז)

טעמי המקרא הם סימנים מיוחדים שמושמים מעל או מתחת למילים העבריות, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית. יש להם שימושים רבים עליהם אפשר לקרא בויקיפדיה.

ישנם מקרים שהטעם גם מוסיף אינפורמציה נוספת מלבד ההטעמה, הפיסוק והמנגינה.

למשל הטעם שלשלת שמנוגן באריכות רבה, יתכן כי בא להצביע על פעולה ממושכת, כגון התלבטות, קושי נפשי לבצע החלטה מסוימת, ואולי אפילו משבר זהותי.

השלשלת הראשונה מופיעה בסיפור של לוט. לוט נפרד מאברהם והתיישב בסדום, והוא התחבר לקהילה המקומית. הבנות שלו התחתנו עם תושבי העיר והוא עצמו ישב בשער העיר, אז רש"י כותב שהוא גם היה שופט. ואז הגיעו לסדום שני המלאכים הזרים ואמרו לו שהוא צריך לעזוב, כי העיר עומדת להיחרב. לוט החליט להקשיב להם ולעזוב את העיר, אבל כתוב שהוא התמהמה, והמילה "ויתמהמה" מסומנת בשלשלת (בראשית: יט, טז). נראה שהטעם מדגיש לנו שהפרידה לא היתה צעד פשוט בשבילו. הוא היה צריך לעזוב את הבית ואת כל הרכוש והקהילה שהיתה לו.

במקרה השני אברהם ביקש מעבדו אליעזר ללכת ולמצוא כלה ליצחק. המפרשים פירשו שלאליעזר לא היה קל לעשות את השליחות, כי הוא בכלל קיווה שיצחק יתחתן עם הבת שלו, ואז הוא וצאצאיו הם אלה שיירשו את נחלתו של אברהם בעתיד. אברהם כבר אמר את זה לה' לפני שנפקד בבן. הוא אמר: "ה' אלוקים, מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר?...  הן לי לא נתתה זרע, והנה בן ביתי יורש אותי!" (בראשית: טו, ב-ג). אם אליעזר יצליח בשליחות ויביא אישה ליצחק וייוולדו ליצחק ילדים, לא יהיה לו סיכוי לקבל את נחלת אברהם. הוא היה צריך להראות נאמנות מוחלטת לאברהם על חשבון הרווח האישי שהוא יכל לקבל, ובאמת הוא בוחר בנאמנות, אבל גם לו זה לא היה החלטה קלה. וגם כאן השלשלת רומזת לזה בפסוק שמתאר את תפילתו של אליעזר להצלחת שליחותו, שהוא אומר: "ויאמר, ה' אלוקי אדוני אברהם, הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אברהם" (בראשית: כד, יב). ומעל המילה "ויאמר" יש שלשלת.

השלשלת השלישית נמצאת בסיפור של יוסף שמופקד על בית פוטיפר שר פרעה. אשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו והוא עמד בניסיון בגבורה גדולה. אבל המילה "וימאן" מוטעמת בשלשלת, וחלק מהמפרשים ראו בזה רמז למאמץ הגדול שנדרש מיוסף לסרב לה. הוא לא וויתר רק על הפיתוי אלא גם על כל המעמד שהוא התחיל לבסס לעצמו במצרים, וכל זה קרה כשהוא היה מנותק פיזית מהמשפחה שלו.

השלשלת הרביעית נמצאת בפרשת צו במילה "וישחט". כשתהליך בניית המשכן מסתיים משה מכהן בתפקיד זמני ככהן הגדול, וכל מה שנשאר לו לעשות זה לקדש לכהונה את אהרון ובניו. הוא הלביש את אהרון בבגדי הכהן הגדול, משח אותו בשמן המשחה, והקריב את הקרבנות שצריך. ואז פתאום, כשאהרון ובניו סומכים את ידיהם על ראש האיל ומשה מקריב את איל המילואים השני, מעל המילה "וישחט" (ויקרא ח, כג) מופיעה שלשלת. לפי מה שראינו עד עכשיו, אפשר להבין שגם כאן יש רמז לאיזשהו מאבק וקושי פנימי גם אצל משה רבינו. והשאלה היא מהו אותו קושי?

כדי להציע את ההסבר למקרה הזה צריך להבין את הרקע. עד עכשיו משה הנהיג את עמ"י ואהרון בעיקר תמך בו ושימש כעוזר שלו. מעכשיו זה הולך להשתנות, אהרון הולך לקבל תפקיד מנהיגותי מיוחד. הוא יעשה דברים שמשה לעולם לא יוכל לעשות, והוא יהיה הכהן הגדול. כשה' התגלה למשה בסנה, משה ניסה כמה פעמים מתוך ענווה לא לקבל על עצמו את הקריאה של ה' אליו שינהיג את העם. ובסוף ה' אמר לו שאהרון יתלווה אליו ויהיה לו לפה. אבל בגמרא (זבחים קב ע"א) מסופר לפי אחת מהדעות שם שהיה לזה גם מחיר, ושבאותו רגע משה איבד את הכהונה העתידית לאהרון, ומתואר שם שהקב"ה אמר למשה: "אני אמרתי, אתה כהן והוא לוי- עכשיו הוא כהן ואתה לוי".  

לפי הדעה הזאת אפשר להסביר את הקושי הפנימי שנראה שמשה רבינו חווה. הוא מקריב קרבן שלמים כדי  להשלים את המינוי של אהרון לתפקיד שהוא עצמו היה מיועד להתמנות אליו, הוא מקדש את בני אהרון לכהונה שהוא יכל להוריש לצאצאים שלו לכל הדורות, ובעיקר לדעתי, ברגעים האלו הוא נפרד מתפקיד הכהן הגדול, משה רבינו העניו מכל אדם בוודאי שמח מאד להכשיר את אחיו לכהונה ולקיים את ציווי ה' בלי שום התלבטות, אבל באותו רגע הוא גם חווה אובדן גדול, אולי אפילו אבדן עם משמעות רוחנית... וזה יכול להסביר למה גם בסיפור הזה יש שלשלת...  

כמו שראינו אפשר למצוא בכל ארבע השלשלות שמופיעות בתורה עדות למקרים עם אותו עיקרון של קושי נפשי לבצע החלטה מסוימת. ואפשר גם לשמוע ביטוי לזה בטעם השלשלת עצמו שעולה ויורד ועולה ויורד ועולה ויורד. ובכל המקרים בסופו של דבר, גם לוט, גם אליעזר, גם יוסף וגם משה רבינו וויתרו על משהו משמעותי כדי לעשות את הדבר הנכון.  

• לוט בחר לגור בסדום כאשר ראה "את כל ככר הירדן כי כולה משקה... כגן ה'" והפך שם לאישיות חשובה (שופט).
• חתניו בחרו שלא לעזוב את סדום.
• אשתו התגעגעה עד כדי כך לסדום שהסתובבה והפכה לנציב מלח.

דוגמא נוספת היא השלשלת מעל המילה "ויאמר" בפתיחת תפילתו של אליעזר עבד אברהם:

"וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (בראשית כד יב)

אליעזר ישב על המעיין וביקש מה' שיקרה לפניו נערה בשביל יצחק. מדוע התעכב לפני שביקש זאת?

לפני שנולד יצחק אברהם היה אמור להוריש את הונו ומעמדו ל: "בן משק ביתי, הוא דמשק אליעזר".

אליעזר ידע זאת, ולאחר שנולד יצחק, הוא קיוה שלפחות יצחק ישא לאישה את ביתו של אליעזר. עכשיו שאברהם שלח אותו לחפש אישה ליצחק בארם-נהרים הוא מבין שזה אבוד. הוא מתפלל שתמצא ליצחק אישה הגונה, אך לפני התפילה הוא טיפה מתעכב.

מקורות

מבוסס על רעיון מהספר שיג ושיח של הרב הראשי של אנגליה, הרב יונתן זקס.