שו"ת הרא"ש/כלל סה: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
יצירת דף עם התוכן "{{סרגל ניווט|שו"ת הרא"ש||כלל סד|כלל סה|כלל סו}} {{המרת או.סי.אר 2}}" |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{סרגל ניווט|שו"ת הרא"ש||כלל סד|כלל סה|כלל סו}} |
{{סרגל ניווט|שו"ת הרא"ש||כלל סד|כלל סה|כלל סו}} |
||
{{המרת או.סי.אר 2}} |
{{המרת או.סי.אר 2}} |
||
==כלל סה== |
|||
===סימן א=== |
|||
<b>וששאלת </b>שכיב מרע שהודה בכתב ידו שכל הנכסים שהיו לו של אביו מי הוי הודאה דלא אמרינן בכי האי גונא אדם עשוי שלא להשביע את בניו או לא הנה אפרש לך דין הודאה דקיימא לן דאדם שאומר אני חייב לפלוני מעות ואותו פלוני לא תבעו לא נתחייב באותה הודאה כלום דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כדאיתא בפ' זה בורר (כ"ט) ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא אתו תבעינה בדינא קמיה דרב נחמן אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן נמי שכיב מרע שהודה בלא תביעה אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו כדאיתא נמי בפרק זה בורר (כ"ט) ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקו בי זוזי אתו תבעינהו ליורשי קמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמר כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי בחייו אבל לאחר מותו לא זיל פרעינהו אזל פרעיה פלגא אידך פלגא אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו אמרו ליה ניזול וניהדר אמר להו כבר הורה זקן והכי נמי אמרינן בסוף פרק גט פשוט (קע"ד) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין משום שאדם עשוי שלא להשביע את בניו והא דאמרינן בההיא שמעתא שכיב מרע שהודה אין צריך לומר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן שהודה כדי שלא להשביע את בניו פר"ת דהתם מיירי כשתבעוהו והודה דמשום שלא להשביע את בניו לא היה לו להודות כשתבעוהו אלא כשאדם מודה מעצמו כשאין אדם תובעו שייך לומר שלא להשביע את עצמו אבל משטה אני בך שייך לומר כשאדם תובעו דכשאדם תובע לחברו מה שאינו חייב לו דרך הוא להודות לו כדי להשטות בו ובנדון זה אם מפורש בכתב ידו שתבעו יהודה או אם יש עדים שמעידים כך בהא אמרינן דאין אדם משטה בשעת מיתה והודאתו הודאה וגם אם לא תבעו נראה כיון דאיכא כתב ידו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא בדיבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני ושכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה ניכרת ומקויימת כולי האי לא הוה עביד כדי [שלא] להשביע את בניו ומה שטוענין היתומים בענין כתב ההודאה שהוא כולו כתב יד אחר חוץ מן החתימה שהוא חתם ואומרים כי אפשר שהיה להם זה הכתב קודם לכן בחתימתו בלבד שכך רגילין העולם ליתן לקרוביהם המתעסקים בשבילם והם כתבו מה שרצו לאו טענה היא דא"כ הא דתנן (ב"ב קע"ה) הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין ניחוש להכי אלא ודאי מילתא דלא שכיח הוא כי העולם נזהרין מזה כדאמרינן לא ליחתום איניש אלא אריש מגלתא הלכך לא חיישינן להכי אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל. |
|||
===סימן ב=== |
|||
<b>עוד ילמדנו </b>רבינו ראובן תבע לשמעון לדין ואמר לו אתה הודית בפני עדים שאתה חייב לי מנה חוב גמור בשטר וקנו ממך קנין גמור ועתה גנבו השטרות ונתנוהו לך תן לי ממוני השיב שמעון לראובן אתה לא מכרת לי כלום ולא הלויתני לוי נתן לי משכון ושואל ממני לעשות עלי שטר חוב בשמך והוא מחזיר לי השטר ואחזיר לו משכונו נאם השואל תלמידך יצחק בר' יעקב נ"ע. |
|||
<b>תשובה </b>אם ההודאה שהודה שמעון בפני עדים היא כמו שטען באחרונה לאו הודאה היא כי לפי דבריו לא היה עיקר הממון של ראובן מעולם ואף אם הודה תחלה בפני עדים כמו שטען ראובן שחייב לו מנה חוב גמור ועתה שאין השטר יוצא מתחת יד ראובן הוא טוען שעיקר הממון לא היה שלו אלא של לוי היה ובקש ממנו לכתוב השטר בשם ראובן ושפרע ללוי והחזיר לו שטרו הוא נאמן בטענה זו במגו שהיה יכול לומר פרעתי לראובן והיה נאמן בשבועה כיון שאין השטר ביד ראובן גם עתה נאמן בטענה זו שהוא טוען בשבועה ואינו סותר בטענה זו את טענה הראשונה כי שתיהן אמת כי ודאי היה חייב לו מנה חוב גמור בשטר כיון שהשטר נכתב בשמו ויכול להוציא ממנו המנה בכל עת שירצה אף על פי שאין עיקר הממון שלו ומה שטוען עתה אינו סותר את הטענה הראשונה אלא מתרץ דיבוריה ונאמן במגו כדפרישית ושלום אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל. |
|||
===סימן ג=== |
|||
<b>וששאלת </b>ראובן שיצא עליו שטר בבית דין שזה נסחו ביאור מה שהודה בפנינו ראובן שיש עליו מממון עזבון יעקב דמי חפץ פלוני כך וכך דמי ספר פלוני כך וכך גבה משטר פלוני כך וכך נמצא סכום מה שהודה ראובן שיש עליו מממון עזבון יעקב כך וכך וכתבנו זה בכך וכך ימים לירח פלוני והעדים חתומים למטה וראובן טוען שמעולם לא הודה הודאה זו על דעת שתכתב אלא שישב לעשות חשבון ממה שהיה בידו וממה שהיה לו לקבל ואחר שהודה נתבלבל המעמד ולא נגמר הדבר ושעד היום לא ידע שנכתב ובכתב ההודאה אין כתוב העידנו על עצמו. |
|||
<b>תשובה </b>יש דינין חלוקין בהודאה אדם המודה בפני עדים שחייב לפלוני כך וכך ממון אם הודה מעצמו בלא תביעה ואחר כך אמר איני חייב לו פטור דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף על פי שהוא לא טען שהודאתו היתה שלא להשביע את עצמו טוענין לו אבל אם תבעו חברו והודה לו התם לא שייך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי ע"י תביעה אדם ירא להודות שלא להשביע את עצמו אבל מי שרוצה להחזיק את עצמו בעני יושב ומספר מעצמו אני חייב לפלוני כך וכך אבל על ידי תביעה שייך לומר משטה אני בך שכן דרך העולם שכשאדם תובע לחברו ממון שאינו חייב לו דרך הוא להודות ולהפליגו מעליו כדי שישתוק והאי טענה לא טענינן ליה אם לא שיטעון הוא בעצמו הילכך צריך לומר אתם עדי הלוה או המלוה ושתק הלוה והא דאמרינן הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו היינו דקאמר אתם עדי דבלא זה אינה הודאה כלל אף כשאמר אתם עדי לא יכתבו בלא קנין דלא ניחא ליה למהוי עליה מלוה בשטר או אפילו אינו מלוה אין אדם רוצה שיכתבו עליו שטר בלא צוויו משום דזילי נכסי כששומעין שכותבין עליו שטר שסבורים העולם שיש לו נושים הרבה ובנדון זה שטען ראובן שלא הודה הודאה זו על דעת שתכתב אלא שעשה חשבון לידע מה היה בידו ומה היה לו לקבל נמצא שראובן אינו מקפיד כי אם על הכתיבה שכתבו בלא ידיעתו אבל אינו מכחישו בחשבון וגם אינו טוען משטה אני באותו חשבון שהודיתי או שעשיתי שלא להשביע את עצמי וא"כ מה קפידא יש בכתיבה זו הם לא כוונו בכתיבה זו אלא לזכרון דברים ולא לשם שטר וכן מוכיח הלשון ביאור מה שהודה במעמדנו ולא כתבו העידנו על עצמו כמו שרגילין לכתוב בשטרות ולא הודה לפנינו כמו שכותבין בשטרי הודאות הילכך שטר זה אין גובין בו ממשעבדי כי אין בו קנין ואינו שטר הלואה אלא הודאה בעלמא הוא על חשבון שבינו ובין יעקב ולענין זה הוי עדות מעליא לקיים מה שהודה בפני העדים נאם הכותב אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל. |
|||
===סימן ד=== |
|||
<b>שאלה </b>יזרח שמשך ולא יאסף הנכבד רבי יוסף אשר שאלת ראובן שאמר לשמעון וללוי מנה לי בידכם ואמר לו שמעון הן ושתק לוי אי הויא הודאת שמעון ושתיקת לוי הודאה לגבי לוי או לא. |
|||
<b>תשובה </b>לגבי שמעון שאמר הן אם אמר ראובן לעדים שהודה בפניהם אתם עדי ושתק שמעון הויא הודאה ואם לא אמר ראובן אתם עדי מצי שמעון למימר משטה אני בך [ששתק] ובשבועה אם לא היו דברים מעולם אבל לוי דלא אמר הן אפילו אמר ראובן אתם עדי ושתק לוי הודאת שמעון אינה הודאה לגבי לוי דמאי נפקא ליה מיניה ללוי בהודאת שמעון מצי למימר לא חששתי להודאתו כי לא היה אפטרופוס שלי ושתיקתו ששתק אחר שאמר ראובן אתם עדי אינה כלום אחרי שלא הודה תחלה ודין משטה אני בך פסק רב סעדיה גאון צריך לישבע שבאותה שעה בדעתו להשטות בו ולא נתכוון להודאה. |
|||
[ראובן קנה בית משמעון ולוי היה לו שטר על ביתו של שמעון ולוי היה במעמד כשקנה ראובן הבית ולא הוציא השטר וגם ראובן סתר את הבית ובנה אותו פעם אחר כך ועמד לוי על הבנין ואחר כך הוציא לוי שטרו ואומר שקודם לכן לא היה יכול להוציאה כי היה ראובן אלם]. |
|||
[תשובה לא אבד לוי זכותו ואפילו לרבנן דאדמון דאמרי העורר על השדה והוא חתום עליה בעד איבד זכותו הכא מודי דלא איבד דדוקא התם דעשה מעשה וחתם בעד אבל בשביל שתיקה לא איבד זכותו ויותר מזה קאמר התם לא שנו אלא בעד אבל דיין לא השתא אפי' נעשה דיין לא איבד זכותו אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל]. |
|||
גרסה אחרונה מ־20:25, 17 בינואר 2018
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלל סה[עריכה]
סימן א[עריכה]
וששאלת שכיב מרע שהודה בכתב ידו שכל הנכסים שהיו לו של אביו מי הוי הודאה דלא אמרינן בכי האי גונא אדם עשוי שלא להשביע את בניו או לא הנה אפרש לך דין הודאה דקיימא לן דאדם שאומר אני חייב לפלוני מעות ואותו פלוני לא תבעו לא נתחייב באותה הודאה כלום דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כדאיתא בפ' זה בורר (כ"ט) ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא אתו תבעינה בדינא קמיה דרב נחמן אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן נמי שכיב מרע שהודה בלא תביעה אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו כדאיתא נמי בפרק זה בורר (כ"ט) ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקו בי זוזי אתו תבעינהו ליורשי קמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמר כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי בחייו אבל לאחר מותו לא זיל פרעינהו אזל פרעיה פלגא אידך פלגא אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו אמרו ליה ניזול וניהדר אמר להו כבר הורה זקן והכי נמי אמרינן בסוף פרק גט פשוט (קע"ד) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין משום שאדם עשוי שלא להשביע את בניו והא דאמרינן בההיא שמעתא שכיב מרע שהודה אין צריך לומר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן שהודה כדי שלא להשביע את בניו פר"ת דהתם מיירי כשתבעוהו והודה דמשום שלא להשביע את בניו לא היה לו להודות כשתבעוהו אלא כשאדם מודה מעצמו כשאין אדם תובעו שייך לומר שלא להשביע את עצמו אבל משטה אני בך שייך לומר כשאדם תובעו דכשאדם תובע לחברו מה שאינו חייב לו דרך הוא להודות לו כדי להשטות בו ובנדון זה אם מפורש בכתב ידו שתבעו יהודה או אם יש עדים שמעידים כך בהא אמרינן דאין אדם משטה בשעת מיתה והודאתו הודאה וגם אם לא תבעו נראה כיון דאיכא כתב ידו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא בדיבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני ושכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה ניכרת ומקויימת כולי האי לא הוה עביד כדי [שלא] להשביע את בניו ומה שטוענין היתומים בענין כתב ההודאה שהוא כולו כתב יד אחר חוץ מן החתימה שהוא חתם ואומרים כי אפשר שהיה להם זה הכתב קודם לכן בחתימתו בלבד שכך רגילין העולם ליתן לקרוביהם המתעסקים בשבילם והם כתבו מה שרצו לאו טענה היא דא"כ הא דתנן (ב"ב קע"ה) הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין ניחוש להכי אלא ודאי מילתא דלא שכיח הוא כי העולם נזהרין מזה כדאמרינן לא ליחתום איניש אלא אריש מגלתא הלכך לא חיישינן להכי אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל.
סימן ב[עריכה]
עוד ילמדנו רבינו ראובן תבע לשמעון לדין ואמר לו אתה הודית בפני עדים שאתה חייב לי מנה חוב גמור בשטר וקנו ממך קנין גמור ועתה גנבו השטרות ונתנוהו לך תן לי ממוני השיב שמעון לראובן אתה לא מכרת לי כלום ולא הלויתני לוי נתן לי משכון ושואל ממני לעשות עלי שטר חוב בשמך והוא מחזיר לי השטר ואחזיר לו משכונו נאם השואל תלמידך יצחק בר' יעקב נ"ע.
תשובה אם ההודאה שהודה שמעון בפני עדים היא כמו שטען באחרונה לאו הודאה היא כי לפי דבריו לא היה עיקר הממון של ראובן מעולם ואף אם הודה תחלה בפני עדים כמו שטען ראובן שחייב לו מנה חוב גמור ועתה שאין השטר יוצא מתחת יד ראובן הוא טוען שעיקר הממון לא היה שלו אלא של לוי היה ובקש ממנו לכתוב השטר בשם ראובן ושפרע ללוי והחזיר לו שטרו הוא נאמן בטענה זו במגו שהיה יכול לומר פרעתי לראובן והיה נאמן בשבועה כיון שאין השטר ביד ראובן גם עתה נאמן בטענה זו שהוא טוען בשבועה ואינו סותר בטענה זו את טענה הראשונה כי שתיהן אמת כי ודאי היה חייב לו מנה חוב גמור בשטר כיון שהשטר נכתב בשמו ויכול להוציא ממנו המנה בכל עת שירצה אף על פי שאין עיקר הממון שלו ומה שטוען עתה אינו סותר את הטענה הראשונה אלא מתרץ דיבוריה ונאמן במגו כדפרישית ושלום אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.
סימן ג[עריכה]
וששאלת ראובן שיצא עליו שטר בבית דין שזה נסחו ביאור מה שהודה בפנינו ראובן שיש עליו מממון עזבון יעקב דמי חפץ פלוני כך וכך דמי ספר פלוני כך וכך גבה משטר פלוני כך וכך נמצא סכום מה שהודה ראובן שיש עליו מממון עזבון יעקב כך וכך וכתבנו זה בכך וכך ימים לירח פלוני והעדים חתומים למטה וראובן טוען שמעולם לא הודה הודאה זו על דעת שתכתב אלא שישב לעשות חשבון ממה שהיה בידו וממה שהיה לו לקבל ואחר שהודה נתבלבל המעמד ולא נגמר הדבר ושעד היום לא ידע שנכתב ובכתב ההודאה אין כתוב העידנו על עצמו.
תשובה יש דינין חלוקין בהודאה אדם המודה בפני עדים שחייב לפלוני כך וכך ממון אם הודה מעצמו בלא תביעה ואחר כך אמר איני חייב לו פטור דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף על פי שהוא לא טען שהודאתו היתה שלא להשביע את עצמו טוענין לו אבל אם תבעו חברו והודה לו התם לא שייך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי ע"י תביעה אדם ירא להודות שלא להשביע את עצמו אבל מי שרוצה להחזיק את עצמו בעני יושב ומספר מעצמו אני חייב לפלוני כך וכך אבל על ידי תביעה שייך לומר משטה אני בך שכן דרך העולם שכשאדם תובע לחברו ממון שאינו חייב לו דרך הוא להודות ולהפליגו מעליו כדי שישתוק והאי טענה לא טענינן ליה אם לא שיטעון הוא בעצמו הילכך צריך לומר אתם עדי הלוה או המלוה ושתק הלוה והא דאמרינן הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו היינו דקאמר אתם עדי דבלא זה אינה הודאה כלל אף כשאמר אתם עדי לא יכתבו בלא קנין דלא ניחא ליה למהוי עליה מלוה בשטר או אפילו אינו מלוה אין אדם רוצה שיכתבו עליו שטר בלא צוויו משום דזילי נכסי כששומעין שכותבין עליו שטר שסבורים העולם שיש לו נושים הרבה ובנדון זה שטען ראובן שלא הודה הודאה זו על דעת שתכתב אלא שעשה חשבון לידע מה היה בידו ומה היה לו לקבל נמצא שראובן אינו מקפיד כי אם על הכתיבה שכתבו בלא ידיעתו אבל אינו מכחישו בחשבון וגם אינו טוען משטה אני באותו חשבון שהודיתי או שעשיתי שלא להשביע את עצמי וא"כ מה קפידא יש בכתיבה זו הם לא כוונו בכתיבה זו אלא לזכרון דברים ולא לשם שטר וכן מוכיח הלשון ביאור מה שהודה במעמדנו ולא כתבו העידנו על עצמו כמו שרגילין לכתוב בשטרות ולא הודה לפנינו כמו שכותבין בשטרי הודאות הילכך שטר זה אין גובין בו ממשעבדי כי אין בו קנין ואינו שטר הלואה אלא הודאה בעלמא הוא על חשבון שבינו ובין יעקב ולענין זה הוי עדות מעליא לקיים מה שהודה בפני העדים נאם הכותב אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.
סימן ד[עריכה]
שאלה יזרח שמשך ולא יאסף הנכבד רבי יוסף אשר שאלת ראובן שאמר לשמעון וללוי מנה לי בידכם ואמר לו שמעון הן ושתק לוי אי הויא הודאת שמעון ושתיקת לוי הודאה לגבי לוי או לא.
תשובה לגבי שמעון שאמר הן אם אמר ראובן לעדים שהודה בפניהם אתם עדי ושתק שמעון הויא הודאה ואם לא אמר ראובן אתם עדי מצי שמעון למימר משטה אני בך [ששתק] ובשבועה אם לא היו דברים מעולם אבל לוי דלא אמר הן אפילו אמר ראובן אתם עדי ושתק לוי הודאת שמעון אינה הודאה לגבי לוי דמאי נפקא ליה מיניה ללוי בהודאת שמעון מצי למימר לא חששתי להודאתו כי לא היה אפטרופוס שלי ושתיקתו ששתק אחר שאמר ראובן אתם עדי אינה כלום אחרי שלא הודה תחלה ודין משטה אני בך פסק רב סעדיה גאון צריך לישבע שבאותה שעה בדעתו להשטות בו ולא נתכוון להודאה.
[ראובן קנה בית משמעון ולוי היה לו שטר על ביתו של שמעון ולוי היה במעמד כשקנה ראובן הבית ולא הוציא השטר וגם ראובן סתר את הבית ובנה אותו פעם אחר כך ועמד לוי על הבנין ואחר כך הוציא לוי שטרו ואומר שקודם לכן לא היה יכול להוציאה כי היה ראובן אלם].
[תשובה לא אבד לוי זכותו ואפילו לרבנן דאדמון דאמרי העורר על השדה והוא חתום עליה בעד איבד זכותו הכא מודי דלא איבד דדוקא התם דעשה מעשה וחתם בעד אבל בשביל שתיקה לא איבד זכותו ויותר מזה קאמר התם לא שנו אלא בעד אבל דיין לא השתא אפי' נעשה דיין לא איבד זכותו אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל].