סבא אליהו/חלק א/פרק יח: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
תגית: עריכת קוד מקור 2017
אין תקציר עריכה
תגית: עריכת קוד מקור 2017
שורה 1: שורה 1:
{{סרגל ניווט|סבא אליהו|חלק א|פרק יז|פרק יח|פרק יט}}
{{סרגל ניווט|סבא אליהו|חלק א|פרק יז|פרק יח|פרק יט}}
ובהא {{צ|דלעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר וכו'}} {{ממ|ברכות ה|א}}. הקושיא מבוארת, כיון שזכירת המיתה ודאי מועלת, והיא תרופה ודאית ליצה"ר, מפני מה אמרו שיכנס בסכנה ויתחיל לעסוק בתורה, ואם לאו יקרא ק"ש, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, יאמרו שמיד יזכור לו יום המיתה מבלי שיכנס בספק (עיין ס' שם טוב שם בהקדמה), ומ"ו אבי זצוק"ל היה מתרץ דלא די זכירת יום המיתה אם לא יקרא קודם מה שיש לאחר המיתה, ג"ע וגהינם שכר ועונש, ואם היה זוכר לו יום המיתה מיד מבלי קדימת ידיעה ממה שיש אחריה שכר ועונש, כ"ש דפקר טפי כי יאמר לית דין ולית דיין ולית עלמא אחרן כדאי' בב"ר גבי קין, ואומר אבד חשבון, חשבונו של עולם (פ' הספינה). ויותר יתלהב ביצרו לילך אחר תאוות העולם, כמ"ש אכול ושתה כי מחר נמות, (ואגב זה אעירכם, שכמדומה לי שיש טעות סופר בדיבור התוספות בכתובות פ"ה דף ס"ה ע"א, ד"ה שתה, שכתוב שם פסוק דמשלי כ"ג. אכול ושתה. והמעיין יראה שאינו ענין למה שכתבו, כי אם פ' זה דישעיה, אכול ושתה כי מחר נמות. שהוא מקור, והואיל ולא ראיתי עד כה שום מחבר שהגיהו, לא נגעתי בו יד בתלמוד שלי, וצ"ע). וכן אמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, ולכן בתחילה יעסוק בתורה, דבראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, וגם האור שבה מחזירו למוטב, וכמ"ש רש"י בפ"א דע"ז, על תורה מביאה לידי זהירות ז"ל, ע"י שיעסוק בה, ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונזהר עכ"ל. ובעסק התורה יחזה שכר ועונש לאחר מיתה, ויזכור מאמר החכם ז"ל, המות קשה מכל מה שלפניו, וכך מכל מה שלאחריו עכ"ל. ואי לא אזיל יקרא ק"ש שיש בה שכר ועונש גשמי בעוה"ז, ואח"כ אי לא אזיל יזכור לו יום המיתה, שלא יוכל עוד לומר אכול ושתה כי מחר נמות, דפח"ח. ולזה נראה שתרגם המתרגם אמרו בלבבכם וגו', ודומו סלה. ואדכרו יומי מיתותא לעלמין ע"כ. ר"ל מיתת עולם הזה, ומיתה שלאחר מיתה בעוה"ב.
ובהא {{צ|דלעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר וכו'}} {{ממ|ברכות ה|א}}. הקושיא מבוארת, כיון שזכירת המיתה ודאי מועלת והיא תרופה ודאית ליצה"ר, מפני מה אמרו שיכנס בסכנה ויתחיל לעסוק בתורה, {{צ|ואם לאו יקרא ק"ש, ואם לאו יזכור לו יום המיתה}}. יאמרו שמיד יזכור לו יום המיתה מבלי שיכנס בספק (עיין ס' שם טוב שם בהקדמה), ומ"ו אבי זצוק"ל היה מתרץ, דלא די זכירת יום המיתה אם לא יקרא קודם מה שיש לאחר המיתה, ג"ע וגהינם שכר ועונש, ואם היה זוכר לו יום המיתה מיד מבלי קדימת ידיעה ממה שיש אחריה שכר ועונש, כ"ש דפקר טפי כי יאמר לית דין ולית דיין ולית עלמא אחרן כדאי' בב"ר גבי קין, ואומר אבד חשבון, חשבונו של עולם {{ממ|בבא בתרא עח|ב}} (פ' הספינה). ויותר יתלהב ביצרו לילך אחר תאוות העולם, כמ"ש {{צ|אכול ושתה כי מחר נמות}} {{ממ|ישעיה כב|כו}}. (ואגב זה אעירכם, שכמדומה לי שיש טעות סופר בדיבור התוספות בכתובות פ"ה דף ס"ה ע"א, ד"ה שתה, שכתוב שם פסוק דמשלי כ"ג. אכול ושתה. והמעיין יראה שאינו ענין למה שכתבו, כי אם פ' זה דישעיה, אכול ושתה כי מחר נמות. שהוא מקור, והואיל ולא ראיתי עד כה שום מחבר שהגיהו, לא נגעתי בו יד בתלמוד שלי, וצ"ע). וכן אמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, ולכן בתחילה יעסוק בתורה, דבראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, וגם האור שבה מחזירו למוטב, וכמ"ש רש"י בפ"א דע"ז, על תורה מביאה לידי זהירות ז"ל, ע"י שיעסוק בה, ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונזהר עכ"ל. ובעסק התורה יחזה שכר ועונש לאחר מיתה, ויזכור מאמר החכם ז"ל, המות קשה מכל מה שלפניו, וכך מכל מה שלאחריו עכ"ל. ואי לא אזיל יקרא ק"ש שיש בה שכר ועונש גשמי בעוה"ז, ואח"כ אי לא אזיל יזכור לו יום המיתה, שלא יוכל עוד לומר אכול ושתה כי מחר נמות, דפח"ח. ולזה נראה שתרגם המתרגם אמרו בלבבכם וגו', ודומו סלה. ואדכרו יומי מיתותא לעלמין ע"כ. ר"ל מיתת עולם הזה, ומיתה שלאחר מיתה בעוה"ב.


וכן אמרינן בפ' במה מדליקין דף ל"א, דרש רבא בר עולא, מ"ד כי אין חרצובות למותם ובריא אולם. אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים מן המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו דאמר רבא זה דרכם כסל למו, יודעים רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם ע"כ. הרי אעפ"י שזכור להם יום המיתה עומדים ברשעתם, ולא עוד אלא שהם שמנים מעיזי דבי טבחא, ויש להם חלב על כסלם, והוא מטעם האמור, שאומרים אכול ושתה כי מחר נמות (ובזוהר פ' מקץ דף ר"ב ע"א, וכי מלאך המות מיתבר מקמיה יומא דמותא, והא איהו קטולא, קטולא דבני נשא הוי וכו' עי"ש כל המאמר), וההפך באדם השלם כר' סעירא בירושלמי פ' מי שמתו, דאתו בעיין מזקופיניה ואשכחיניה איעני, א"ל מהו כן, א"ל לכן דאתינן על שם והחי יתן אל לבו. ופי' מהר"ש יפה שמצאוהו מעונה וחלוש, שלא יוכל לקום על מחשבת המיתה עי"ש. ואפשר שזה דכתי' באיוב י"ד. וגבר ימות ויחלש (י). שנחלש בשביל שימות. והירושלמי הזה כמוהו במ"ר קהלת, על פ' והחי יתן אל לבו, ובעל מ"כ פירשו בדרך אחרת והמכוון אחד. ובדרשותי עמדתי בביאור מאמר זה, ובכלל מה שאמרתי הוא, דלהיות חולי הגוף כחולי הנפש, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' דעות, והרמד"ל בריש אצבע דרך חיים דף ע"ט, ובחולי הגוף צריכים הרופאים להעריך הרפואות בהדרגה, הקל הקל תחילה, כי סכנה היא לחולה לצאת מהמדרגה, כמ"ש בזוהר וישלח דף ק"ע ז"ל, וכן למאן דאתי אסוותא, לאו איהו בשעתא חדא, אלא זעיר זעיר עד דיתקף ע"כ. כן לחולי הנפש צריך לסדר העניינים בסדר המדרגה. דלא אתי לאגרויי ביה שטנא אם יתחיל בחמור תחילה, וכן אמרו בפ"ט דמציעא, כל חולי זה יצה"ר. נמצא שצריך לנהוג כמו שנוהגין בכל חולי, לסדר התרופות זו אחר זו, וזיווגן עולה יפה, והכל הולך אל מכוון אחד.
וכן אמרינן בפ' במה מדליקין דף ל"א, דרש רבא בר עולא, מ"ד כי אין חרצובות למותם ובריא אולם. אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים מן המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו דאמר רבא זה דרכם כסל למו, יודעים רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם ע"כ. הרי אעפ"י שזכור להם יום המיתה עומדים ברשעתם, ולא עוד אלא שהם שמנים מעיזי דבי טבחא, ויש להם חלב על כסלם, והוא מטעם האמור, שאומרים אכול ושתה כי מחר נמות (ובזוהר פ' מקץ דף ר"ב ע"א, וכי מלאך המות מיתבר מקמיה יומא דמותא, והא איהו קטולא, קטולא דבני נשא הוי וכו' עי"ש כל המאמר), וההפך באדם השלם כר' סעירא בירושלמי פ' מי שמתו, דאתו בעיין מזקופיניה ואשכחיניה איעני, א"ל מהו כן, א"ל לכן דאתינן על שם והחי יתן אל לבו. ופי' מהר"ש יפה שמצאוהו מעונה וחלוש, שלא יוכל לקום על מחשבת המיתה עי"ש. ואפשר שזה דכתי' באיוב י"ד. וגבר ימות ויחלש (י). שנחלש בשביל שימות. והירושלמי הזה כמוהו במ"ר קהלת, על פ' והחי יתן אל לבו, ובעל מ"כ פירשו בדרך אחרת והמכוון אחד. ובדרשותי עמדתי בביאור מאמר זה, ובכלל מה שאמרתי הוא, דלהיות חולי הגוף כחולי הנפש, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' דעות, והרמד"ל בריש אצבע דרך חיים דף ע"ט, ובחולי הגוף צריכים הרופאים להעריך הרפואות בהדרגה, הקל הקל תחילה, כי סכנה היא לחולה לצאת מהמדרגה, כמ"ש בזוהר וישלח דף ק"ע ז"ל, וכן למאן דאתי אסוותא, לאו איהו בשעתא חדא, אלא זעיר זעיר עד דיתקף ע"כ. כן לחולי הנפש צריך לסדר העניינים בסדר המדרגה. דלא אתי לאגרויי ביה שטנא אם יתחיל בחמור תחילה, וכן אמרו בפ"ט דמציעא, כל חולי זה יצה"ר. נמצא שצריך לנהוג כמו שנוהגין בכל חולי, לסדר התרופות זו אחר זו, וזיווגן עולה יפה, והכל הולך אל מכוון אחד.

גרסה מ־16:27, 25 באוקטובר 2017

ובהא "דלעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר וכו'" (ברכות ה, א). הקושיא מבוארת, כיון שזכירת המיתה ודאי מועלת והיא תרופה ודאית ליצה"ר, מפני מה אמרו שיכנס בסכנה ויתחיל לעסוק בתורה, "ואם לאו יקרא ק"ש, ואם לאו יזכור לו יום המיתה". יאמרו שמיד יזכור לו יום המיתה מבלי שיכנס בספק (עיין ס' שם טוב שם בהקדמה), ומ"ו אבי זצוק"ל היה מתרץ, דלא די זכירת יום המיתה אם לא יקרא קודם מה שיש לאחר המיתה, ג"ע וגהינם שכר ועונש, ואם היה זוכר לו יום המיתה מיד מבלי קדימת ידיעה ממה שיש אחריה שכר ועונש, כ"ש דפקר טפי כי יאמר לית דין ולית דיין ולית עלמא אחרן כדאי' בב"ר גבי קין, ואומר אבד חשבון, חשבונו של עולם (בבא בתרא עח, ב) (פ' הספינה). ויותר יתלהב ביצרו לילך אחר תאוות העולם, כמ"ש "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיה כב, כו). (ואגב זה אעירכם, שכמדומה לי שיש טעות סופר בדיבור התוספות בכתובות פ"ה דף ס"ה ע"א, ד"ה שתה, שכתוב שם פסוק דמשלי כ"ג. אכול ושתה. והמעיין יראה שאינו ענין למה שכתבו, כי אם פ' זה דישעיה, אכול ושתה כי מחר נמות. שהוא מקור, והואיל ולא ראיתי עד כה שום מחבר שהגיהו, לא נגעתי בו יד בתלמוד שלי, וצ"ע). וכן אמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, ולכן בתחילה יעסוק בתורה, דבראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, וגם האור שבה מחזירו למוטב, וכמ"ש רש"י בפ"א דע"ז, על תורה מביאה לידי זהירות ז"ל, ע"י שיעסוק בה, ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונזהר עכ"ל. ובעסק התורה יחזה שכר ועונש לאחר מיתה, ויזכור מאמר החכם ז"ל, המות קשה מכל מה שלפניו, וכך מכל מה שלאחריו עכ"ל. ואי לא אזיל יקרא ק"ש שיש בה שכר ועונש גשמי בעוה"ז, ואח"כ אי לא אזיל יזכור לו יום המיתה, שלא יוכל עוד לומר אכול ושתה כי מחר נמות, דפח"ח. ולזה נראה שתרגם המתרגם אמרו בלבבכם וגו', ודומו סלה. ואדכרו יומי מיתותא לעלמין ע"כ. ר"ל מיתת עולם הזה, ומיתה שלאחר מיתה בעוה"ב.

וכן אמרינן בפ' במה מדליקין דף ל"א, דרש רבא בר עולא, מ"ד כי אין חרצובות למותם ובריא אולם. אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים מן המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו דאמר רבא זה דרכם כסל למו, יודעים רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם ע"כ. הרי אעפ"י שזכור להם יום המיתה עומדים ברשעתם, ולא עוד אלא שהם שמנים מעיזי דבי טבחא, ויש להם חלב על כסלם, והוא מטעם האמור, שאומרים אכול ושתה כי מחר נמות (ובזוהר פ' מקץ דף ר"ב ע"א, וכי מלאך המות מיתבר מקמיה יומא דמותא, והא איהו קטולא, קטולא דבני נשא הוי וכו' עי"ש כל המאמר), וההפך באדם השלם כר' סעירא בירושלמי פ' מי שמתו, דאתו בעיין מזקופיניה ואשכחיניה איעני, א"ל מהו כן, א"ל לכן דאתינן על שם והחי יתן אל לבו. ופי' מהר"ש יפה שמצאוהו מעונה וחלוש, שלא יוכל לקום על מחשבת המיתה עי"ש. ואפשר שזה דכתי' באיוב י"ד. וגבר ימות ויחלש (י). שנחלש בשביל שימות. והירושלמי הזה כמוהו במ"ר קהלת, על פ' והחי יתן אל לבו, ובעל מ"כ פירשו בדרך אחרת והמכוון אחד. ובדרשותי עמדתי בביאור מאמר זה, ובכלל מה שאמרתי הוא, דלהיות חולי הגוף כחולי הנפש, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' דעות, והרמד"ל בריש אצבע דרך חיים דף ע"ט, ובחולי הגוף צריכים הרופאים להעריך הרפואות בהדרגה, הקל הקל תחילה, כי סכנה היא לחולה לצאת מהמדרגה, כמ"ש בזוהר וישלח דף ק"ע ז"ל, וכן למאן דאתי אסוותא, לאו איהו בשעתא חדא, אלא זעיר זעיר עד דיתקף ע"כ. כן לחולי הנפש צריך לסדר העניינים בסדר המדרגה. דלא אתי לאגרויי ביה שטנא אם יתחיל בחמור תחילה, וכן אמרו בפ"ט דמציעא, כל חולי זה יצה"ר. נמצא שצריך לנהוג כמו שנוהגין בכל חולי, לסדר התרופות זו אחר זו, וזיווגן עולה יפה, והכל הולך אל מכוון אחד.