קטגוריה:דברים לב מח: הבדלים בין גרסאות בדף

עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר עד סוף הסדר. הנה בסדר פנחס בא הדבור למשה רבינו עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך וגו'. וענין אותו הדבור והצוואה שמה להודיע למשה אדוננו אחרי שצוהו בחלוקת הארץ שלא יחשוב שהיו ימיו רבים ונמשכים עוד כי מהרה יאסף אל עמיו. והיה תועלת רב בידיעה הזאת כדי שישתדל לבאר הדברים הצריכי' ביאור קודם מיתתו כמו שעשה ועליו התפלל דוד עליו השלום (תהלים ל"ט ה') הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. וכדי שידע כי קרוב יום מותו צוהו שיעלה אל ראש הר נבו לא למות מיד כי לכן לא אמר ומות שם אבל תהיה העליה שמה בהתמדה פעמים רבות כדי שיראה משם את הארץ כי לא תהיה הראיה ביום המיתה כי אם פעמי' רבות בימים רבים שיעלה שמה תדיר יראה את הארץ. והודיעו למה יצוהו עתה לעלות בהר ולראות את הארץ באמרו ונאספת אל עמך. רוצה לומר הנה צויתך על זה לפי שעתיד אתה להיות נאסף אל עמך בקרוב כאשר נאסף אהרן אחיך. ולא היה אם כן הצווי ההוא שיעלה אותו פעם למות כי אם שיתמיד העלייה שמה ויראה את הארץ. לפי שהיתה קרובה מיתתו. ומשה רבינו השיב על זה יפקוד ה' אלהי הרוחו' לכל בשר איש על העדה. רוצה לומר אם קרוב יום מיתתי לבא כמו שאתה מצוה אותי להכין עניני דרכי ללכת בה גם לך ראוי שתכין איש כלבבך שישאר במקומי ויהיה פרנס על הצבור נגיד ומצוה לאומים. ואז אמר לו השם יתברך כן דברת קח לך את יהושע בן נון כי הוא מצד עצמו והכנתו איש אשר רוח בו. ועוד יתוסף שלמותו בשתסמוך ידיך עליו מעתה ותחנכהו בהנהגת העם כראוי ולא אמר שיעשה זה בזמן פטירתו כי אם שמעתה יתחיל לחנכו וללמדו תמיד. ולכן יעמידהו מיד לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה ויצוה אותו על הדברים לעיניהם כדי שיראו שהוא שלם והגון להיות פרנס הדור. וגם צוה למשה שיכבדהו יותר ממה שהיה עושה עד עתה בהיותו משרתו. וזהו אמרו ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. רוצה לומר שישמעו שאתה מכבד אותו והם יעשו כמעשיך ויכבדוהו ולפי שאמר שישאר יהושע במקום משה אמר השם יתברך אל תחשוב שכמו שישאר במקומך בהנהגת העם ופרנסתו כן יהיה במדרגת הנבואה והדבקות כי הנה לא יהיה כן אבל הוא לפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים והתומי' לפי שלא יהיה מנבא בכל עת כמוך כי על פי אלעזר הכהן יצאו ויבאו הוא רוצה לומר יהושע וכל בני ישראל. ושם נא' ויעש משה כאשר צוה ה' רוצה לומר שהיה עולה בכל יום אל הר נבו ורואה את הארץ ומעיין בה וכן שלקח יהושע מיד והעמידהו לפני אלעזר ולפני כל העדה וסמך ידיו עליו והיה מצוה אותו בענייני ההנהגה בכל יום כדי שיהיה מלומד בכך. ולפי שהיה משה קרוב למות שצוהו השם יתברך על הדברים שיעשה העם אחר מיתתו ראשונה שיצוה את בני ישראל ויזהירם מאד על דברי התמידי' שיהיו זריזים בהקרבת' בכל יום כי אם היות המצוה הזאת בכהנים המקריבים הנה על כל העדה היה התועלת והכרה בהקרבתם ומשלהם היו קרבנות הצבור. ולכן היתה להם הצואה בתתם הצריך אליהם ושהם יזרזו גם כן בכל דור ודור את הכהנים עליהם. והוא אמרו את קרבני לחמי לאישי תשמרו להקריב לי במועדו. רוצה לומר הזהרו שיהיו התמידים במועדם ואל תאחרו אותם כי הוא חייכם ואורך ימיכם וכפרתכם כי בימי משה לא היו צריכים לאזהרה עליהם כי הוא עם כל זה היה מזהיר הכהנים ומזהיר שיהיו בכל יום קרבנות התמידי' במועדם. וצוה אחרי זה על המוספי' שיקריבו בשבת ובראש חדש ובמועדי'. והיה זה לפי שבימי משה זכותו היה מגין עליהם ובמעט מהקרבנות היה השפע האלהי חל בתוכם והדבקות העליון מתמיד עמהם באמצעות'. אמנם אחרי מות משה שהיה ממשיך השפע על העם יצטרכו להכנו' ועוזרי' אחרים להורדת השפע ההוא והנבואה ביניהם ולכן צום אז במוספין כי הקרבנות היו עוזרי' מאד בהורדת השפע כמו שנראה מקרבנות האבות ומהקרבנות אשר צוה בלעם לבלק שיעשה כדי להמשיך השפע העליון עליו וזה טעם זכרון מצות המוספין אחר שצוה על מיתת מרע"ה. ואחר זה משה אדוננו כראותו כי באו ימי השלום והפקודה. דבר אל ראשי המטות בענין הפרת נדרים כל אותה הפרשה לפי שבחייו כל אדם בא לפניו על נדרו. ועתה אחרי מותו יהיה מסור לחכמי' ראשי המטות פרשת נדרים. וכאשר ראה השם יתברך שהוא עליו השלום היה מכין הדברים כולם כדי לישר דרכיו וכדי לשמחו בנקמת אויביו צוהו על מלחמת מדין והוא אמרו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. רוצה לומר אין המיתה כל כך קרובה כמו שאתה חושב כי בראשונה רוצה אני שתעשה נקמת מדין על ידיך ואחר תאסף אל עמך. ומשה צוה אל פנחס שילך לעשותה ועם מתי מעט מישראל אלף למטה אלף למטה כי בזה היה אליו עליו השלום יותר כבוד ומעלה ממה שתהיה המלחמה על ידו ועם כל ישראל. גם כי לפי שפנחס התחיל במצוה יגמור אותה. ומפני רוב המקנה אשר קנו בני גד ובני ראובן במלחמת מדין באו לפני משה ובקשו על נחלת' שתהיה מעבר לירדן כמו שסופר בפרשה. ואחרי זה ראה משה לעשות זכרון מכל המסעות אשר עברו בהן מיום שיצאו ממצרי' ובואם אל ארץ כנען וכתב כל זה בספר התורה על פי השם ולפי שמשה רבינו היה תאב ונכסף מאד לבא אל הארץ הנבחרת ולהנחילה לבני ישראל ראה השם יתברך לצוות עליה כל הדברים התלויים בכבוש הארץ וחלוקתה כאילו אמר מלבד ראיית הארץ אשר הראיתיה לך מכאן על מה היה חפצך עוד לעבור שמה. הנה יהיה החפץ לאחד מחמשה דברים. אם לכבוש אותה ולהכרית ממנה האויבים. ואם להציב גבוליה לארכה ולרחבה. ואם להבדיל ערי הלויים להיותם משבטך. ואם להבדיל ערי המקלט כמו שעשית מעבר לירדן. וידוע שאדם אחד לא יוכל לעשות כל זה. ולכן אף שהיית הולך שמה לא היית עושה הדברים האלה כי אם על ידי צווי שתמנה אנשים לעשותם ותצוה אותם עליו ויתיחסו הדברים אלה להיותך מצוה בהם. גם עתה חמשה הדברים האלו אתה תצוה אל בני ישראל. וכפי זה יתפייס דעתך כאלו עברת לארץ ועשית כל זה שמה ובעבור זה באו כאן חמשה דבורים רצופים כי הנה באה לו הנבואה הראשונה. וידבר ה' אל משה בערבות מואב על ירדן ירחו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ וגו' שיצוה אותם על הכבוש והחלוק ומיתת האויבים כדי שמשה יצוה זה אל העם ויזהירם על הכבוש וכריתות האויבים מן הארץ כמו שהיה מצוה אותו אלו היה שמה. ואחרי זה בא הדבור השני מגבולי הארץ כאלו אמר אם היית חפץ לעבור אל הארץ לראות כמותה וגדלה בכל גבוליה ולהגבילה במחוזיה הנה גם זה תעשה אותו בצווי מכאן. ועל זה באה הפרשה השנית וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל וגו'. זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה וגו'. ורשם הגבולים כלם על ידו מכל הפאות והצדדין וצוה אותם שיתנחלו אותה בגורל לרב ירבו נחלתו ולמעט ימעיט נחלתו. ולפי שחלוקה לא היה אפשר שיעשה אותה משה בלבד בעצמו כי אם שיצוה לאנשים לעשות אותה צוהו ית' שגם זה יעשה הוא בעצמו ר"ל למנות מהיום הזה האנשים המנחילים את הארץ ועל זה באה הפרשה השלישית וידבר ה' אל משה לאמר אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו'. ולפי שמשה רבינו יכסוף להבדיל ערי הלויים ולתתם אליהם להיותו הוא ממשפחתם לכן צוהו השם ית' שהוא עצמו היום הזה יתנם אליהם ועל זה באה הפרש' הרביעית וידבר ה' אל משה בערבות מואב וגו' צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתכם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם וגו'. ולפי שמשה יכסוף להבדיל גם כן ערי המקלט לנוס שמה כל רוצח בארץ כנען כמו שהבדילם מעבר הירדן לכן צוהו הש"י שהוא עצמו ביום הזה יבדילם ועל זה באה הפרשה החמשית וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו' והקריתם לכם ערי מקלט וגו'. ולפי שראו ראשי האבות שמשה היה מתעסק בעניני חלוקת הארץ ונחלתה ושהיה קרוב למות באו לפניו על ענין בנות צלפחד אם ינשאו לאנשי שבט אחר. הנה נתתי לך צורך למה אחרי ספור המסעות באו חמשה דבורים הללו שלא באו קודם לכן ולמה נתיחדו המאמרים האלה אל מרע"ה בהיותם דברים יותר נאותים שיאמרו ליהושע המנחילם את הארץ כי הנה הי' כל זה מתיחס לענין מותו שכדי לנחמו ולדבר על לבו רצה ית' לצוות. על ידו כל הדברים הרשומים מכבוש הארץ ונחלתם כדי שיהיה הכל מצווה ממנו ועל ידו כמו שיהיה אלו היה עובר שמה. בענין שיאמר כל האדם משה רבינו הוציאם ממצרים הוא הוליכם במדבר הוא נתן להם את הארץ הוא הנחילה אליהם הוא מנה המנחילים הוא הבדיל ערי מקלט כי הכל עשה ה' על ידו. וראה אם כן עולמו בחייו. ולכן אחרי כל זה בתום לבבו ובנקיון כפיו ראה לבאר את התורה ולדרוש ברבים כל הכתוב בספר אלה הדברים הזה ועליו כרת הברית עם העם וסדר שירת האזינו במאמר הש"י וכתב את התור' ונתנה ללוים וכאשר נשלם זה כולו דבר לו ה' בעצם היום הזה שעשה ולמד את השירה עלה אל הר העברים ומות בהר כי עתה יצוהו למות מה שלא אמר כן בפרשת פנחס כאלו אמר לו כבר עשית מה שהיה לך לעשות ועשיתי אני מה שגזרה חכמתי לעשותו בעניניך. מעתה אין צורך עוד אלא שתעלה לאותו ההר שאמרתי לך ומות בהר. רוצ' לומר לא תרד עוד מן ההר כמו שאתה עושה עד עתה שהיית עולה שם ויורד משם אבל עתה תעלה ותמות שמה ולא תרד עוד מההר. הנה הראיתיך בעיניך פה ענין פרשת פנחס מצווי העליה בהר וקשור הפרשיות שבאו אחריה כולם עד המקום הזה והותר עם מה. שכתבתי בזה הספק הט"ו:

והנה הרבה כאן ההודעות והתארים בענין ההר. באמרו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו. עם היות שאמר עלה אל הר העברים הזה הר נבו. ובמקום שיש רמיזה אין צריך הכרה אחרת. וגם שלא נאמר כזה בפרשת פנחס בעלייה שנזכרה שמה להודיעו למה יבחר ה' מיתתו של משה רבינו שמה. והוא שהיה זה לפי שההר ההוא היה בארץ מואב ואם כן נתקיימה הגזרה שלא יעבור משה אל ארץ כנען. ועם זה היה גם כן על פני ירחו כדי שיוכל משם לראות את הארץ. ונתקבצו אם כן שני הענינים קיום הגזרה שנגזרה עליו וראיית הארץ בשלמות רב. ולהיות בהר הזה קבוץ הענינים האלה בחר השם יתברך שימות שמה. ובהגיעי אל ויראהו ה' את כל הארץ אודיעך מה הנרמז עוד בהר נבו ושאר התארים שזכר. והותר בזה הספק הי"ו:

והנה באמרו והאסף אל עמך וגו'. רמז לו הסבה במיתתו אשר הגדתי ובארתי לך בפרשת אלה הדברים שהיתה סבת מיתת משה רבינו ע"ה ענין המרגלים. וסבת מיתת אהרן עון העגל בעשייתו ולכן אמר למשה כמו שהיית רועה את העם הזה בחייהם. כי אחרי מותם בעון המרגלים שאתה היית סבתו במקרה ושלא בכונה ראוי שתאסף אליהם וישאר גופך במדבר עם גופותיהם. כי מאחר שאתה סבבת מיתתם במדבר. ראוי שתמות ג"כ עמהם שמה וזהו ונאספת אל עמך שהוא דור המרגלים. וקראם עמו לפי שהוא היה סבת מיתתם כמו שאמרתי. וכן כאשר מת אהרן אחיך ויאסף אל עמיו. ירצה כאשר מת אהרן והיתה מיתתו בעבור ענין העגל שמתו בני ישראל במדבר בעונו. ולכן נאסף הוא במדבר עמהם. ככה אתה תאסף בסבת דור המרגלים. אבל האסיפה הזאת אינה כי אם הקבורה וקבוץ הגופות בבטן הארץ לא אסיפת הנפשות בעולם הרוחני. כי שם בלי ספק היה ההבדל ביניהם עצום ונורא מאד אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ואפשר לפרש והאסף אל עמך שהוא נחמה רבה למשה רבינו לומר שעם היות שנפרד בבנין הגוף וקבורתו מאבותיו הראשונים שהיו במערת המכפלה הנה רוחו ונשמתו יאסף אל עמיו שתדבק עמה' ולא תפרד מהם עם היות שגופם נפרד מגופיהם. כמו שאהרן קדוש ה' שמת יותר רחוק מהארץ הנכבדת בהר ההר. ועם כל זה לא נמנע מהאסף נפשו אל עמיו הקדושים אשר בארץ המה. והותר בזה הספק הי"ז:

והנה אמר על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין והוסיף לומר עוד על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. לפי שכמו שהודעתיך הנה משה ואהרן לא היתה סבת מיתתם בלבד עון מי מריבה. אבל היתה שם סבה עצמית נעלמת. והוא מעשה העגל באהרן וצווי השליחות במרגלים במשה וסבה אחרת גלויה ומפורסמת מפני כבודם והוא ענין מי מריבה. ולפי שהיה ענשו של משה רבינו מורכב משני ענינים אלו העצמי והמקריי. הנעלם והנגלה. לכן אמר כאן על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין והוא הסבה הנגלית המפורסמת שזכרה התור' לכבודו. בבל זאת הסבה החלושה לא הספיקה לעונש כל כך גדול. אם לא בעבור הסבה העצמית הנעלמת והיא על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. רוצ' לומר שהיה לאהרן לקדש את השם במעשה העגל ויהרג כמו שהרגו לחור ולא לעבור לעשות העגל לא לכונת עכו"ם ולא להטעותם ולאחרם. וכן היה למשה לקדש את השם להאמין בדבריו ולא להרהר אחר דברו. באמרו אל המרגלים וראיתם את הארץ הטוב' אם היא רעה היש בה עץ אם אין. ואת העם המעט הוא אם רב. ושאר הדברים אשר שם בפיהם. ועל זה אמר על אשר לא קדשתם אותי שרמז הסבות העצמיות הנעלמות ולכן לא אמר בזה במי מריבת קדש כמו שאמר בראשונה כי היו אלה זולתן:

ואמנם שאר הלשונות שבאו על זה. שהם מריתם פי. ולא האמנתם. לא זכרם הנה לפי שכחם כח אלו אשר זכר. כי מריתם פי רמז אל הסבה הנגלית ממי מריבה. ולא האמנתם נאמר על הסבות העצמיות הנעלמות שסברו העם הבלתי אמונה. ואם כן מריתם ולא האמנתם הוא כמו מעלתם ולא קדשתם. ולכן נסתפק כאן בלשון אחד מחייב ובלשון אחד שולל להעיר על מיני הסבות. ואומרו כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא הוא מקושר עם מה שאמר על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל באותן הדברים הנעלמים ולכן תאסף אל עמך ותקבר מעבר לירדן עם עמך הנקבר שם ויתרון יש לך עליהם שאתה מנגד תראה את הארץ מה שלא ראו דור המדבר עם היות שתתדמה אליהם במניעת ההעברה ולזה סמך כי מנגד תראה את הארץ על אשר לא קדשתם אותי:

ואמנם למה לא זכה אהרן לראות הארץ מרחוק כמו שהיה במשה אפשר לומר בסבתו כי היה חטא אהרן עצום וחמור מאד מאד מחטא משה. ולכן ראה השם יתברך לעשות הבדל ביניהם שאהרן לא בא אל הארץ ולא ראה אותה מרחוק כמשה. לא בא על ידו צווי כלל מכבוש הארץ ונחלתה ושאר הדברים שנצטוו על יד משה המתיחסים אל הארץ לפי שהיה חטא אהרן חמור במעשה עד שמפני זה לא התחנן אהרן לפני ה' על העברתו לארץ. וחטא משה קל מאד בדבר שפתים לכונה טובה עם היות שנמשך ממנו במקרה מה שנמשך:

והנכון אצלי עוד הוא. שמשה רבינו היה פרנס הדור והוא היה מביא את ישראל לארץ והיתה ראיתו הנבואיית עצומה מאד ולכן הרבה תפלה ותחנונים להשיב את הגזרה ולעבור אל הארץ. והוצרך השם יתברך להראותה אליו כדי שיראה בנבואתו שלמותם. כי זה היה מתיחס אליו במה שהוא פרנס הדור ומנהיגו כפי מעלת נבואתו מה שלא היה כן אהרן. כי במה שהיה כהן גדול לא היה מתיחס אליו ענין הראייה כמשה. ובפרשת וזאת הברכה אדבר על זה בעזרת הצור. והותרו עם זה הספקות י"ט וכ': נשלם סדר האזינו

ואמנם הספקות הנופלות מהנראה מפשוטי הכתובים הם ששה עשר:

הספק הראשון למה נקרא משה רבינו בזה המקום איש האלהים. ולא תמצאו שקראו הכתוב כן בשום מקום אחר:

הספק השני מה ענין אמרו ה' מסיני בא. והיה ראוי שיאמר ה' לסיני בא. כי בא אל הר סיני לתת לישראל תורה ומצות. ודומה לזה אמרו במשנה (אבות פרק א') משה קבל תורה מסיני:

הספק השלישי באמרו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן כי התורה נתנה בסיני לא בשעיר ולא בפארן. ולמה הזכירם כאן עם סיני:

הספק הרביעי באמרו ואתא מרבבות קדש והיה ראוי שיאמר ואתא עם רבבות קדש שבאו לסיני עמו על דרך מה שאמר הנביא (זכרי' י"ד) ובא ה' וכל קדושים עמו:

הספק החמישי במהות הברכות האלה אם הם תפלה או הגדת העתידות. ואם היו תפלה איך לא באו תחנה ותפלה למשה. וגם המקום הזה לא היה נאות לתפלה. ואם היו הגדת העתיד הנה כבר זכר בפרשת כי תבא הברכה והקללה. ומה לו עתה לזכור ברכות ואם היו ממין האחרות אם לא:

הספק הששי אם היו ברכות יעקב לבניו. וברכות משה לשבטים כולם נתנו מרועה אחד. איך לא היו מסכימות בכל הדברים. בהיות הנותן יתברך והמקבל שהוא ישראל אחד כי הנה יעקב חירף את ראובן בברכותיו והתפלל שלא יהיה לו יתרון ומעלה ומשה בירכו יחי ראובן ואל ימות. יעקב גדף ללוי ולשמעון וארור אפם. ומשה שבח ללוי וברכו ברכות טוב ואת שמעון לא בירך ולא קלל והיה ראוי שיהיו דבריהם כולם מסכימין כיון שסגנון אחד היה עולה לשניהם:

הספק השביעי בסדר הברכה הזאת. וזה שאתה תמצא שמשה רבינו לא זכר את השבטים כסדר תולדותם. כי הנה בירך יהודה קודם ללוי. ובנימין קודם ליוסף. וגד קודם לנפתלי ודן שקדמו לוי. גם לא זכרם כסדר הדגלים כי בדגלים יהודה יעלה בתחלה ועמו יששכר וזבולון. ודגל השני ראובן ושמעון וגד. ובשלישי אפרים ומנשה ובנימין. ובדגל הרביעי דן ואשר ונפתלי. ומשה לא זכרם כן:

הספק השמיני שאתה תמצא קצת השבטים זכר בברכתם. ואת שמעון לא זכר ולא ברכו נסתפק בברכו י"א שבטים. ונשמת שבט אחד מישראל על לא חמס עשה. ויששכר זכרו טפל לזבולון ולא בפני עצמו. ואחרי אשר רצה לזכרם בשתוף למה בתחלת הברכה לא זכר שניהם לזבולון וליששכר אמר. ולא עשה כן. אבל אמר ולזבולון אמר. ואחרי כן זכר יששכר בסוף הברכה. באמרו שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך:

הספק הט' באמרו אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. אם למה הכפיל רוכב שמים ובגאותו שחקים. בהיות הענין בשני המאמרים אחד. ואם למה לא אמר בעזרך בסוף הפסוק. ויאמר רוכב שמים ובגאותו שחקים בעזרך. ואם היה זה שבח והלול להשם יתברך כמאמרם ז"ל בספרי פתח בשבחו וסיים בשבחו של מקום. מה לו לומר בעזרך. ואם היה שבחים של ישראל על דרך (פ' ואתחנן) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. יהיה מותר אמרו אחר זה אשריך ישראל ומי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך. כי כח שני המאמרים האלה אחד:

הספק הי' למה תאר השם יתברך בהנעת השמים. כמו שאמר רוכב שמים בעזרך ולא תארו בסבה ראשונה לשכלים נבדלים. והיה ראוי שיאמר כדברי המשורר (תהלים קמ"ח ב') הללו את ה' מן השמים הללוהו כל מלאכיו. ויזכור שלשת חלקי הנמצאים:

הספק הי"א במה שאמר השם יתברך למשה על ראיית הארץ הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. והוא כי המאמר הזה יראה אכזריות גדול שיאמר הקב"ה למשה עבדו בעת מיתתו כאלו היה מכוין להאדיב את נפשו ואין זה כי אם דומה למה שאמר (מלכים ב' ז') אלישע אל השליש הבלתי מאמין ביכולת האלהי. והנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל ויתחייב מזה שתהי' ראיית הארץ עונש וכאב לב. לא פיוס והתישבות לבבו כמו שיורו עליו הדברים. ויקשה אם כן מה הועיל משה רבינו עם ראיית הארץ מרחוק ואיך נתפייס בזה:

הספק הי"ב באמרו ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. והוא כי מה ראה הש"י להעלים קבר משה אדוננו מעיני בני אדם. ויותר ראוי היה שיהי' רשום כדי שילכו ישראל לבקש רחמים על קברו לפני הקב"ה. ואם היה בעבור שלא יעבדוהו לשם עכו"ם. הנה קבר אברהם אבינו ויצחק ויעקב ידועים עד היום במערת המכפלה וקבר אלישע ושאר הנביאים ולא נעשו מהן עכו"ם, וכמה מהנחמה יש לאדם בלכתו על קבר אביו ושאר קרוביו, וכל שכן שתהי' נחמה ותועלת לישראל בעת צרתם ללכת על קבר משה רבינו עליו השלום:

הספק הי"ג באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, והוא כי הנה לא ימלט אם שנאמר שהיתה נבואת משה קודם היותה אפשריית או נמנעת ואם היתה נמנעת איך יצאה למציאות ואם היתה אפשרית מי הוא אם כן המונע שלא יקום עוד בישראל נביא כמותו, ואם נאמר שהיתה נבואת משה נסיית וקשה על זה נבואת בלעם כי רחוק הוא שיעשה ה' אלהים דבר נסיי לחול שפע נבואתו על אדם רשע, אבל זה מורה שנבואתו היתה בטבעי ויקשה אם כן למה ימנע השם טוב מבעליו מהיות עוד נביא כמשה:

הספק הי"ד ממה שאמרו בספרי ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אמרו בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, והוא תימה גדול איך התירו חז"ל שם נביא על איש מאומות העולם בהיות מקובל אצלם שבקש משה רבינו שלא ישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו כי אם על ישראל שנאמר (פ' כי תשא) ונפלינו אני ועמך ושהודה לו הקדוש ברוך הוא שנאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ויותר זר מזה שיעשו בלעם במדרגת משה, ואיך יהיה אדם חסר מכל שלמות גופיי ונפשיי כמו שהם ז"ל עצמם אומרי' מבלעם, עולה במעלה עליונ' כזאת שרשע כמוהו יהיה שוה בנבואה לאדון הנביאים ע"ה, ויותר קשה מזה מה שאמרו עוד במאמרם ז"ל אבל יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, משה לא היה יודע מי מדבר עמו שנאמר (פ' נשא) וישמע את הקול מדבר אליו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר (פ' בלק) נאם שומע אמרי אל, משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו, ובלעם היה יודע שנאמר יודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר (פ' ואתחנן) ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים, משל לטבחו של מלך שיודע כמה הוצאות יוצאות על שולחנו ע"כ, וכפי ב' ההבדלי' אשר זכרו ראשונה לא לבד יראה שהיה בלעם שוה למרע"ה, אבל גם יותר גדול ממנו בנבואה, ויותר קשה מזה מה שאמרו במדב' סיני רבה על זה הענין עצמו שבא שם המאמר בסגנון אחר, ובו נאמר בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר נופל וגלוי עינים, כשהיה משתטח על פניו, מיד היה לו גלוי עינים על מה ששואל, ומשה לא היה מדבר עמו בכל עת שירצה, והוא הפך מה שקבלנו במשה שהיה מנבא בכל עת והפך מה שנאמר בבלעם:

הספק הט"ו באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ויקשה על זה ממה שנאמר לו בסיני (פ' כי תשא) לא תוכל לראות את פני, ופני לא יראו, מורה שראיית הפנים נמנעת בעצמה ואיך העיד בכאן עליה, ומצד אחר יראה שראיית הפנים היה דבר אפשרי לכל אדם שהרי מצאנו בישראל (פ' ואתחנן) פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו', ואם כלם זכו לראיית פנים מה המעלה שזכר כאן משה, ואם זה נאמר על העם מפני ששמעו הקול כמו שכתב הרב המורה בחלק א' פרק ל"ז הנה גם במשה רבינו נאמר וישמע את הקול מדבר אליו, הנה אם כן מצד אחד יראה ראיית פנים מדרגה נמנעת למעלתה. ומצד אחר יראה היותה מדרגה שפלה:

הספק הי"ו באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים וגו' ומורה שנתעלה על כל הנביאים במדרגת הנבוא' ובמעלת הנסים, ויקשה על זה לפי שמצאנו נביאי' אחרים שעשו דוגמת הנסים היותר גדולים שעשה משה רבינו. כי אם הוא קרע את מי ים סוף גם יהושע קרע את מי הירדן ועברו ישראל בתוכו, וגם אליהו קרע את הירדן ואלישע ג"כ, וביהושע נאמר (סימן ה') על הנס הזה ויהי כשמוע כל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל. משה רבינו ישב מ' יום ומ' לילה ובא בנקרת הצור וראה הכבוד לחם לא אכל ומים לא שתה ולזה עצמו נאמר באליהו. משה רבינו הוריד הענן והכבוד אל המשכן וגם בשלמה כתיב כן, ובכלל כל הנסים היותר גדולי' שמצאנו במשה נמצאו בנביאי' אחרי', ויותר קשה מזה שעשו הם נסים שלא עשה משה רבינו כעמידת השמש ליהושע ותחיית בן הצרפית שעשה אליהו. ועצירת המטר ג' שנים בפרסום, וכן השונמית שהחיה אלישע. שהם נסים יותר גדולים כפי חומר הנושא אותם, ובמה נתקיים א"כ לכל האותות והמופתים. ובמקומו ארחיב עוד ביאור הספק הזה:

הספק הי"ז בפסוקי' האלה אם באמרו לכל האותות והמופתים והיה ראוי שיאמר בכל האותות, ואם לפי שאמר בנסי מצרי' אשר שלחו ה' לעשות ולא אמר אשר עשה משה, וידוע שאלו ואלו שלחו ה' לעשותם, כי לא מלבו עשאם, וכלם נעשו על ידי משה, ולמה א"כ לא אמר בכלם בשוה אשר שלחו ה' לעשות ואשר עשה משה, ואם שזכר היד החזקה מנסי המדבר, ואם היתה ממכות מצרי' כאמרם ז"ל וביד חזקה זו הדבר, ולמה א"כ לא זכר היד החזקה בתוך נסי מצרי', וזכרם בתוך נסי מדבר המתיחסי' לעיני כל ישראל: והנני מפרש הפרשה בענין יותרו הספקות כלם: