מטפחת ספרים/פרק א
| מטפחת ספרים |
|---|
|
|
פרק א
[עריכה]הנה כל עצם ספר הזוהר, קדוש הוא כעצם השמים לטוהר[1], דבריו נכוחים למבין[2] (במקום שמדבר בסודות התורה בחידות עמוקות וברמזים של רזים עליונים, לשונו סתום וחתום[3] באלף עזקאין, לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא דעלמ"א (שהעלים מבריותיו) יכיל להחזיה[4], אלהן די רוח אלהין קדישין ביה[5]).
אך מאחר שנכשלו בו פושעים, ושבו אבני שיש טהור בקצת מקומות, לאבני נגף אל העקשים החטאים ומתנקשים בנפשותם לילך אחר ההבל, לקשור חבל (חבלי יולדה יבואו להם) בחבל, לדלות מים מכזבים מי המרים המאררים מבאר זרה נכריה, להשקות מהם ע"ץ (עוון צבי) פר"א אדם, לעשות ממנו בית יד גרזן לכרות עצי לבנון ולברוא משחית לחבל, כאשר הראית לדעת בספר שבט לגו כסילים, ובספר הקנאות הראינוך כמו כן, שכל טעותם תולין באילן גדול רעיא מהימנא (עם שבאמת הוא להם משענת קנה רצוץ - לרצץ מוחם ובא בכפם ונקבם, וקורע סגור לבם - כתולעת לקיקיון, וכחורב בציון). ששב להם רועה רוח ר"ל - כאשר החל להיות גבור ציד באר"ש נכריה - ש"ץ שבתאי צבי, שם רשעים ירקב, שהמריד את כל העולם על בוראו, ומלא דבריו נביאו, השקרן העז פנים העזתי[6], שר"י שם רשעים ירקב.
כל קלקלתם תלו בספר הזהר ורעיא מהימנא ותקוני זוהר, שמצא השטן מקום להטעותם, אחר שהקשו את רוחם, ללכת אחר שרירות לבם הזונה, אחרי אלהי נכר ומאת ה' פונה, וכאשר בשכבר גרם העוון ע"י חיון שר"י שם רשעים ירקב, לתת יד לפושעים ופתחון פה לזולתנו לרדות בנו להתלות בקורי עכביש שארג לו מהם בגד בוגדים התועב הלז.
ומה גם עתה נדפס עוד בפומבי גלוי לכל העמים, ע"י המשתגע מעגרלין מפפד"מ - המחזיק בידי אחר כיוצא בו, המתראה יהודי - ואומר לנוצרים בחשאי שגם הוא מתנצר עפס"ה על פי ספר הזהר(?) - בפיו היתה שומה.
וכן קורא זה הערל וטמא לרשב"י נוצרי בפירוש כ"פ כמה פעמים(?) -- אוי לעינים שכך רואות. כל זאת באתנו מן שורש פורה ראש ולענה אייבשיצר המי"ן הרע, הצר שאינו שוה בנזק מלכו של עולם, והשחיר פני הגולה בנכליו, כמעט קט אבדה האמונה על ידו, ויסודי התורה עשם כצל כולם, ואשר טפחו ורבו גדלו והצליחו בתורה ומע"ט הסית והדיח האויב כלם.
וככה שמעתי מפי התורני רא"פ יושב אהל בה"מ דק"א (זה האיש ניסת ג"כ משונא הדת הנ"ל תר"ו. עודנו בפראג פתה אותו בחלק לשונו ידיחנו, גם כתב אליו דברי פיוס להתרצות להיות מאנשי כת ארורה שלו), שבהיותו לומד בישיבת הג"מ מהר"א ברודא בפראג, אירע שהתועב האפיקורוס המפורסם בעולם, הארור חיים מלאח שר"י שם רשעים ירקב, גבר נתעב ונאלח - בהיותו אז בווינא, כתב להרב הנ"ל שישלח לו אנשים חכמים מסוימים ידועים אשר להם יד ושם גם בחכמת הקבלה, שיתווכחו עמו על דבר אמונת ש"ץ, וכן עשה הרב ע"ה ראש ישיבה הנ"ל, ושלח לווינא שנים מהמובחרים שבישיבתו, חריפים ובקיאים גם בספר הזהר ובקבלה, הלא הם החסידים מופלגים כמהר"ר יונה לנד סופר וכמו' משה חסיד ע"ה - המה נסעו שמה, ויבואו אל המין המופקר הנ"ל, וישבו אתו ימים אחדים או שבועות שתים - והונה אותם במינות דמשכא, ולא ידעו להשיבו דבר, אבל אמרו נקח מועד בשובנו לביתנו לאהלנו אז נעיין בדברים ובראיות שהביא להם מספר הזהר לקיים אמונתו השקרית - ויהי כשובם אל מקומם לפראג ובאו אל רבם (השולחם) בפחי נפש, חרה לו מאד כי לא מצאו מענה וירשיעו (לא את אויב) את עצמם - כי לא שמו רסן בפי אויב ה' - ולא ידעו מה להשיב לאפיקורס מיד בלי איחור, שלא יתפאר עליהם לאמר שנצח לחכמי ישראל, שרים עצרו במלים.
בכן גזר הרב עליהם לקחת להם פנאי מיד, ולעיין היטב, בדברי תעתועים שצייר להם המין רשע ערום, ואומן לאחוז את העינים (וכן סיפר לי אדם הגון שהיה מכירו וראה אותו בברלין, שגם שם הסית והדיח רבים אחר אמונתו הכוזבת, ובמשאות שוא ומדוחים היה מראה לבני אדם כאילו כתוב בזוהר בפירוש להאמין בש"ץ שר"י שם רשעים ירקב, ונדמה להם לפי שעה קלה כאילו כן הוא.
(ובאמת נהפוך הוא, כי אמנם התועב הארור בעל צוא"ה[7] וסיעתו המודחת, כל שלחנות מלאו קיא צואה רותחת, מצויירים בספר הזהר, וברעיא מהימנא בכמה מקומות, בגוונים שלהם בדיוק גדול, ומשוח בששר, בדמותם וצלמם הנבזה באופן נפלא באמת וישר, כאשר הראינו לעין כל בספר הקנאות, במראה ולא בחידות, במזבח גדול למראה למופת ולאות).
ובצאתם מאת פני הרב וחזרו לעיין בספר הזהר ולחקור עוד אם כנים הדברים, אז עיינו היטב בעין יפה, ומצאו שרוח עועים התעה אותם, לא ראו כל תמונת אות, מאשר דמו בתחלה, על פי הסתת והשאת הנחש ערום בחלק שפתיו נוטפות מ"ר עובר שקר דובר (ולצבוע לשונות של אר"גמן ספר הזהר בצבע שאינו מתקיים, ובכוונים מזויפים מגונים) - והטיל הרב עליהם לישב ולהתבודד בעיון זה בלבד לא יתערבו עם שונים, ואל יעסקו בדבר אחר, ושלא יזוזו משם עד אם כלו המלאכה - לחסום פי הקוסם קסום, ולמצוא די ספקם תשובת באנשי און, כי נפשו של הרב החסיד החריף הנ"ל התופס ישיבה מרה לו, על הדבר הזה, כי לא נמצא איש מתן חכה בפה טמא הנ"ל, והוא ז"ל לא היה בקי בחכמת האמת, כל עסקו היה בחדוד הלכה גפ"ת, ועל פי גזרתו פנו הלומדים מופלגים הנ"ל מכל עסקיהם ומלמודים אחרים, ישבו ועיינו כמה שבועות או ירחים, ומצאו כל טענותיו של המין תוהו הבל ורעות רוח ישאם, כזבים חצובים מבור כסיל רשע ומלבו הוא בודאם, אז שמח הרב החסיד. וחזר לגזור גלות על ר' משה חסיד שישים לדרך פעמיו לארץ איטליא, לפרסם הדבר, כי הוגד לו ששם נמצאו כמו כן פושעי ישראל מכת הארורה של ש"ץ שר"י שם רשעים ירקב, ולקבוע שם בדפוס דברי תשובות באנשי און האפיקורסות הלזו.
וכן עשה החסיד מהר"מ כאשר צוהו רבו, וקבל עליו טלטול הקשה, והרחיק נדוד אל ארץ רחוקה הנ"ל, לקיים גזרת רבו ולעשות סייג לתורה, ולקץ ימים אחר שעשה ציר נאמן שליחותו, חזר אל רבו בשמחה, וקבלו בסבר פנים יפות ושמח בו שמחה גדולה, אלה הדברים סח לי התורני הנ"ל, אך לא ידע שום דבר פרטי מטענות המין המקולל הנ"ל - כ"ש שנעלם ממנו כל עיקר תשובתו של רמ"ח הנ"ל, מה טיבה, ואם באה בדפוס אם בשם פרטי נקבה.
אכן מטענותיהם של הטמאים לנפש אדם חלל רשע שץ שר"י שם רשעים ירקב, שבפדאליע הנ"ל, המוזכרים בספרי שבט מוסר הנ"ל (שם חצבתי בנביאי הבע"ל הרגתים באמרי פי) נדע שהם מדברי התועב הלז, כי ידוע ששאבו ממקור הזוהמא הלזו - אבי אבות הטומאה של צואה רותחת מקור משחת, ארסו של נחש זקן זה שוקע ומפעפע באותו מחוז זה כמה שנים, ואחריו החזיק בידם ארור כיוצא בו (דבהפקרא ניחא ליה) בכתבי מינות הידועים, שחבר להם בפראג כמפורסם, לא ידע שבעה, מלבלוע לזאת ש"ץ שר"י שם רשעים ירקב וחלאת ברשע, מוקש ארס רשע קודש ילע, כלבא בכנפיה גליל"י צאת האדם בליעל בלע. והראיתי בעו"ה בספר שמוש גדול הנ"ל, שהם מאין ופעלם מאפע.
עתה אמרתי לא טוב הוא ספר הזהר מנחש הנחושה שעשה מרע"ה, להביט על ידו אל האלהים, ואחר שראה חזקיהו המלך שיצאה ממנו תקלה לדורות, שהביטו לנחש מוחש מוכחש, עמד וכתתו להפיק רצון מאת ה', והודו לו. אף כי חס לזרעא דאבא לכתות בלי חמלה, אפילו קצה חלק קטן ממנו, אף לא אות ומלה (כל שאפשר לקיימו אפילו בדוחק) כי קדוש הוא הספר ומחברו, יהיה מי שיהיה. ביחוד שנראה בעליל, שהחזיק בידינו יסודות תורתינו הקדושה, אף הפליא עצה הגדיל תושיה, להאדיר ענפיה - לפאר פוארותיה להשקות יונקותיה ממים חיים נוזלים מן לבנון, הוא ירה אבן פנתה, הרבה הודה והדרה ובנה לה חומה בצורה, ובית גניזה לשמור בתוכו את כל חוסן יקרה, בפרטות להזהר אפילו בכל דקדוקי מילי דרבנן מי כמוהו מורה, אצ"ל בגופי תורה, החמיר יותר מאד, יתר על כל מה שנמסר לנו בתלמודנו הקדוש חמדת ישראל, על כן אחזתיו ולא ארפנו, רק לדבר דברי הוצרכתי, מה שאמרתי מאז בספר השבט, שנמצאים בתוכו מובלעים דברים לא שערום אבותינו והוספות מזויפות ופניהם רעים, וחזי גברא דפרע אנא, מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, לא הבטחתי על שקר.
אבל אין ספק אצלי כלל, שעם כל שבחו של ספר הזוהר, הנה לא נמלט מבוא אל קרבו דברים אשר אין להם שחר, אולי הסופרים מעתיקי הספר בחשאי, המה שתו עליו נוספות, סיגים מצופות, על חר"ס (ולא יזרח) וירח הקבלה לא יגיה אורו, ונקראים ע"ש ספר הזוהר בזיוף, ובאמרי שהן מזויפות, אין כוונתי לומר שהן פסולות לבוא בקהל ה', כמטבע מזויף בשקר מוחלט, חלילה לי מה' מחדל ללמד על כל הנמצא בו זכות, ככל אשר תשיג יד האפשרות, (חוץ משנים שלשה גרגרים פרט בלשון ומלה - שלא מצאת ידי די התנצלות ואמתלא, אחר שחזרתי על כל צדדים למצוא פשר דבר, להסכימם עם המותר בפינו ובלבבנו, ולא מצאתי לישרם בשכל ובמבטא, אותם בלבד הסכמתי שראוי להסירם מן הספר, ולא לעיולי פילא בקופא דמחטא, כדי להניח התקלה בפני כל איש שוגה ופתי, כי לא רבים יחכמו, וגם אשר נשיא יחטא, כאשר ארשום אותם במקומם כשאפגע בהם, בעברי בין בתרי הספר הקדוש), רק רצוני לומר שאינם דברי המחבר העצמי למבראשונה, כי אמנם ממקור ישראל היו כולנה, אלא שהן מאוחרים בזמן ובמעלה, ולא נודע מתי ועל ידי מי חוברו יחדו הנה. אשר על כן אין חיוב החלטי להיות משועבד האיש הישראלי (בן חורין העוסק בתורה לשמה הנאמן לאלהיו, ומובטח שמגלין לו רזי תורה אמתיים) לקבל עליו אחריותם, לגזור היותם כולם אמיתיים מוחלטים כנים ונאמנים בלי הרהור ופקפוק בעולם.
שאפילו חבור הזוהר עצמו, כל עיקר לא חברו רשב"י התנא אע"פ שמיוחס אחריו ובשמו יכונה, (כמו שארע בכמה ספרים קדמי קדמונים ואת אחרונים לרוב), אלא תלמידי תלמידי תלמידיו עשאוהו קבצוהו וחברוהו בלי ספק, כמו שהרגיש כבר בספר יוחסין הדווקן (ומ"ש שם, שחיברם שנה אחר מותו של רשב"י - נ"ל טעות הדפוס הוא, וצ"ל ש' (במקום ס') ור"ל שלש מאות שנה אחר זמנו של רשב"י האמיתי תנא דמתניתין. זה מוכרח וברור אצלי בס"ד.
עיינתי עוד בספר יוחסין והבנתי שאין כוונתו בהודעת זמן הנ"ל, רק על חבורי המשנה ספרא וספרי, על אלו החבורים בכלל אמר שנעשו ש' שנה אחר מותו של ר"ע, וזהו האמת לכן א"צ תיקון).
מכל מקום הרי היא כאילו עשהו רשב"י, מאחר שממנו יצאו כבושים הללו בתחילה, ונשתלשלו ונתגלגלו ליד האחרונים, כדין נקרא על שמו (וכך הם ודאי כמה ספרים קדמונים שלנו, נקראים באופן זה על שם האיש, שהיה סבה רחוקה להם, כמו שנראה מפרקי ר"א וזולתו).
או הוא על דרך שאמר ר"ע לרשב"י בקשת להחנק, התלה באילן גדול, כך אולי ראה מחברו זכות לעצמו שרשאי לתלותם ברשב"י כי היכי דלקבלוהו מניה. ועל דרך שמצינו עוד בתלמוד ראה רבי דבריו של פלוני ושנאן בלשון רבים. וסתם מתניתין ר' מאיר.
[על ספר מורה נבוכים:] אך את זה אני אומר בטח, איך שיהיה, נבלעו בחבור הלז דברים רבים ממחברים אחרונים מאוחרים מאד, אע"פ שלא שער את זאת זולתי עד היום, כאשר אברר בעז"ה, ואערוך ראיותי העצומות לפני כל יודעי דת הספרים ודין החבורים, ובאמת לבי יחיל בקרבי זוחל ורועד, לגלות הדברים האלה נעורר עלי עוד מדנים אחר שבעונות הרבים אין אמת בארץ פנה לימין ואין סומך, לשמאל אין סועד, ותהי האמת נעדרת כי לא בא מועד.
ובלא זאת רבים קמים, פערו עלי בפיהם שאני פלגאה ח"ו לא לבד עם אנשים בדורי, אלא גם עם אותן שקדמו לפני הרבה דורות אשר קטנם עבה ממתני, ולא דבר בדוי ושקר מוחלט הוא זה, אבל האמת אמרו (נעשו חברים לנחש ולחבריו, שאמרו אמת ואבדו מן העולם).
ולדוגמא נאמנה, כי לא שמרתי עצמי מלריב עם ספר מורה נבוכים, עם היותו לפי המדומה חבור הרמב"ם הנודע שר וגדול בישראל קדמון, וכאשר הוא גם בפי קולמוסי תמיד לשם ולתהלה במקומות הרבה מחבוריי, ופעמים רבות נלחמתי בעדו בכל כחי, כאשר ימצא לרוב בספר לחם שמים, ובקונטרס בנין בית הבחירה, ובשאילת יעב"ץ, ואגרת בקורת, ובמור וקציעה, ועץ אבות, ובבית תפלתי, זולת הרבה מאד.
תיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי הר"מ [=הרב משה] דמתריצנא שמעתא כוותיה בדוכתי טובא. (אך לא בכל מקום כי אם במקום שיכולתי לזכותו בדינו, לא נמנעתי להגן בעדו, וכשראיתי הדין נוטה לכשנגדו הוא הראב"ד, אז ג"כ לא נשאתי פני גדול לא מנעתי עצמי מללמד זכות על שכנגדו החולק עליו, לא כמדת איזה מחברים שנוטים תמיד אחר דעת גדול אחד להחזיק במעוזו בכל אופן).
ולא זו בלבד, בהלכות ודינים עשיתי כזה וכזה, שאם הייתי כדאי הייתי אומר שהר"מ ז"ל הוא רבי, מאיר עיני בהלכה, אלא גם בדעות אמוניות בכל מקום שראיתי כחו יפה, לא פניתי אל רבים וגדולים המתנגדים, כאשר הראיתי לדעת במשנת כל ישראל יש להם חלק (עיין מעמד יום ראשון בבית אל שלנו (דר"ה). ועל מרגלא דרב (בבית ישראל).
ואפילו במה שנוגע ליסודות חכמת האמת (בענין כבוד נברא, אמרתי שהשיג האמת מדעתו, וכיון לדעת הזוהר אע"פ שחלוקין עליו הרמב"ן ובעה"ק שנעלמו מהם דברי ספר הזהר, כמו שג"כ כבר פרסמתי והודעתי לעיני השמש (יעוין בסולם יא"ב).
אך לבעל ספר מורה נבוכים לא יכולתי לישא פנים בזכרי, (בפרטות מ"ש בענין הניסים שבתורה ונביאים, ובמעשה מרכבה שבדה מלבו בעל ספר המורה והרכיבם עם חכמת מה חיצונית על דברת בני אדם בשאר דעות, אשר לא ממקור ישראל חוצבו), רעדה אחזתני, חלחלה מלאה מתני, על כן אמרתי בחפזי, כל האדם הקורא בשם הר"מ על חבור ספר מורה נבוכים, כוזב) שאינו המחבר הגדול בעל ספר הי"ד החזקה, כאשר גליתי דעתי בעלית המעשה.
וככה יש לי ריב עם שאר פלוסופי בני עמינו המשולחים, ועם רודפי הפשט אשר שלחו יד לשונם בדרז"ל ובאגדות הקדושות (בספר אם למסורת אשר לא יצא לאור עדיין) נכנסתי בתגר הרבה, לא ידעו במה יכשלו, ולא לי הריב כי לה', סעפים שנאתי ותורתו אהבתי.
וזה כל ישעי וכל חפצי כי לא יצמיח מעפר יעקב און, ולבלתי תתערב בינינו דעות חצוניות נכריות לא אירא מרבבות עם, ואדברה בעדותיו נגד מלכים ולא אבוש, ברוך מי שעשאני ישר (על כן קרא שמי גם ישראל) ממעי אמי הזכיר שמי יעקב, שמדתו אמת, והם כנויי יעב"ץ לייעץ ולקבץ פעלים בתורת אמת, ואשר שמו אמת וחותמו אמת, בו אבטח שלא לכבוש האמת אהובתי אני בתומי, קראתיה נעמ"י אף אם קראוה בני העולם מרה. וכבר בימים קדמונים אמרו חכמים ראשונים אין אמת בארץ, וכן בפי' רז"ל, ליכא קושטא בעלמא, אף כי הכי השתא דאמסור עלמא בידא דטפשאי, אזלי בתר איפכא, קוטשא לא קאי וקאי שיקרא, יציבא בארעא לא ובשמי שמיא כעור"ה, כמשל, הדיוט האומר האמת אין לו בית דירה, והרבה מרירות סבלתי בעבורה, כמעט נפשי קצה בחייה מפני רודפי שקר שהוא מיתתי, והאמת היא חיותי, לכן עד זקנה ושיבה לא אעזבנה, ויעבור עלי מה בתומתי החזקתי לא ארפנה, עד אגוע לא אסיר תומתי, כי לא ידעתי אכנה, והנה ידעתי גם ידעתי שאין לי לבטוח בחכמתי כי נבונותי, ולא בזרוע רבים שעמי הן אני לבדי נשארתי, פסו אמונים מבני אדם, והארץ חנפה תחת יושביה, מאת נביאי ש"ץ יצאה חנופה לכל האר"ש, כשלה ברחוב אמת ונכוחה לא תוכל לבוא, ונתקיים בי ממש מ"ש איוב תעבוני כל מתי סודי וזה אהבתי נהפכו בי, גם עוילים מאסו בי, אוכל לחמי הגדיל עלי עקב, שותי מימי נפשם בחלה בי.
ורואה אני פני הדור כפני כלב בוודאי (אף אם מעטים בני עליה יש, בטלים הם במעוטם, ולשונם לחכם דבקה, והארץ בוקה מבוקה ומבולקה), עבדים מבני כנען (שצוה את בניו אל תאמרו אמת) משלו בנו ותהי האמת נעדרת, אי אפשר להעלות על ספר כל מדת הכלביות הגוברת, ומתפשטת בזמן הלז (שהוא עקבות משיחא בלי שום ספק בעולם, אוי לדור שכך עלתה בימיו), לא לבד בצבועים הניכרים וידועים, כי גם במתראים צנועים, ורבים חללים הפילה, קטנים שלא כלו להם חדשיהם, עכשיו הנפלים נוחלים ומנחילים (וסימנך חכימין רפין ערטילאין דגשין) ובני קיימא עשירים יושביה בשפלים - נתקיימה נבואת ישעיהו ימשלו בם תעלולים, צדיק הוא ה' (על כן תקוה טובה לישראל להגיע מהר בימינו ביאת בר נפלי, וארץ רפאים תפיל ונקתה מהנפילים) ובעלי בתים עשירי המתכת כרובם עניי הדעת שוטים גדולים המה המושלים (הרודים בעם הדלים, וסכלים כמוהם, ובעלי הדעת ומשכילים, עניי הדומם דוממים הם, שמים יד לפה מאימת בעלי זרוע נעשו חרשים ואלמים אומללים, כי עכשיו הוא זמן השועלים, שועלים קטנים מחבלים), אוהבי החנופה כשור אל טבח נפשם נמשכת נעשים כגומלים זא"ז, אלה מחזיקים ידיהם של אלה לשבח כל מעשיהם, אף אם בדמי התועבות מתגוללים, והללו מעידים על אלו שאין כמוהם בחכמה וביראה ובמעשים גדולים. ומכריזים המה בכל מקום שידם מגעת להעביר קול במחנה העורים ולהוציא שם לאלילים אלמים, למען יאמינו בהם, ויבטחו בכל דבריהם ועניניהם, אף אם יאמרו על ימין שמאל כו' ועל טמא טהור כו', בל יהרהרו אחריהם.
וכנגדם יש אחרים מחכמי המתכות, המבינים בחרושת און של אלה המסכות, ומורי שקר נקעה נפשם מהם, היו לשחוק בעיניהם מלעיגים עליהם, אבל מתוך זה שמכירים בזיופם של אלו האלילים, מפקירים עצמם לגמרי, ומלעיבים גם במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, (דבהפקירא ניחא להו) ובילדי נכרים יספיקו, בחנות הזונות ובבתי קרקסאות וטיאטראות סוד ימתיקו, בקריאת ספרי חיצונים ודברי עגבים, מסכימים ומעריבים, בהם חושבים להשיג כל הצלחתם האחרונה, אין חכמים בעיניהם כמותם, ולא נבונים נגד פניהם דוגמתם.
בין שתי כתות אלה כנסת ישראל יושבת שכולה מבניה, וגלמודה מבוניה, והתורה הקדושה חוגרת שק היתה כאלמנה, ויחשבוה לזונה כי כסתה פניה, מהבלתי ראוים אליה, ויבואו עליה שלא כדרכה כבוא אל אשות הזמה וסוטות, והצריכוה בדיקה כולה ככלה שעיניה טרוטות, נדמתה בעיניהם לשפחה נחרפת לעבדי התופת, אם כן מה לי עוד לעצבי"ם ויגונים, להתערב עם שונים, וכבר רבת שבעה לה נפשי הלעג השאננים הבוז לגאיונים, שתיתי מציתי כוס קובעת, מתת הקובעים אותי הייתי כשכור וכגבר עברו יין חמת תנינים מפני רשעים זו שדוני אכלוני ויכלוני מאנו הדעת.
ולמה זה אכנס בתגר, להיות חלילה איש ריב בספר הזהר הקדוש ח"ו, ומה בצע מה אועיל מחטאתי זאת, הלא זה ספר תולדות אדם גדול הוא, לא עשקני לא אכלני לא הממני, אדרבה הוא אור עיני ביראת ה' ובס"ת בו כל מעייני, אם לא כי חרפות חורפיך ה' נפלו עלי, ברצח בעצמותי, חרפוני צוררי באמור אלי כל היום איה אלהיך, קנאת ה' עשתה זאת וכיוצא בה, אם ח"ה הגדול עצור בעצמותי כלכל לא אוכל, במקום שאין איש, וארא כי אין מושיע, ואשתומם כי אין מפגיע, אדברה וירוח לי אף אם בזה לא יחשך כאבי, ודייני שהיתה לי נפשי לשלל, בכל הרעות המוצאות אותי, אשר הוכיתי בית מאהבי, תחת רדפי טוב ואהבתי את אדוני אבי שבשמים בכל לבבי, לא שמתי בשר זרועי, הרועה אותי לא אחסר, חסדו עם כל בשר, זרוע בשר השלכתי אחר גווי, והיה שארית יעקב וגו' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, בה' אצפה ואדע כי לא אבוש ה' קווי, באלהי אמת בטחתי, והאמת תשוקתי, האמונה ארוסתי, מבטן אמי אנחנה, אחמול עליה ולא אעזבנה עשוקה, עד יצא כנוגה צדקה, גם כי ידעתי צדיק ה' אל אמונה, שהקים עלי אורבים ואויבים רבים לעת זקנה, לא עביד קב"ה דינא בלא דינא, אינני איש שהכל כופר (דומה לצבי קל לראש, הכרת פניו ענתה בו, אף בשגם הוא כבר מרת"א אייתי קיר"א (סך קירי פלסתר) דבק בבלייתא, בליתא דפרת"א למכפרי"ה בכלימ"ה דחבריה, דבק דבק באפיתיה, ולא בשקרוהו), ידעתי עוני וחטאתי נגדי תמיד עצמו מספר.
אך חלילה לי מה לא במרד ולא במעל, לא כחשתי לאל ממעל, בו יתעלה אבטח, יאמר פדעהו וגו' מצאתי כופר, לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד יפול בגומץ חפר, לולי זאת כבר מזמן רב הייתי אפר ואפר, לכן לא יחרף לבבי מימי, אף אם גם עתה אחרי הניח לי ה' מכל אויבי מסביב הושיעני מפי ארי"ה מסובכו, ומקרני ראמים, ומזרוע רבים קמים, וגדולים ועצומים ממני מאד, היו כאין וכאפס אנשי מלחמתי אנשי דמים ומרמה וגו' דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם. היו כקש כולם.
אחרי כל זאת קם עלי שוטה כסיל ובער (ממשפחת הנערי"ם אב נער בן נער) בני נבל גם בני בלי שם ירוק ככרת"י כל חוטא ואשם פיהו יפער, בספר הקדוש הנפלא ונחמד בעיני כל רואיו ספר שמוש גדול, וכלי זיין עצם להלחם בו עם אויבי ה', מצא בו פגם שלא כיוונתי יפה [**הערה] לצייר דמות צלם הטמא, נחש צפעוני בעל שלשה ראשים, למען ירחק ממנו כל אוהב נפשו ויזהר מנשיכתו, כסבור השוטה שיהא צורת בת קצב ערל, שבקי בה מאד, על כן גדל ויעשיר, דבוקה בו ככלב ומלפפתו עד יום מותו, לכן העז איש רשע בפניו ישונא דומה לכלב, חשב כלבתא, שלו העמדתי בספר, ושוטה אחד עושה שוטים רבים, במשמרה שניה כלבים צועקים, שן חורקים, עד לשונותיהם בפיהם יהיו נמקים, ידעתי גואלי חי בחנני כזהב תצא, נצרפתי בצירוף אחר צירוף לא בעשרה כי במאה נסיונות ויותר נתנסיתי, לא נסוג אחור לבי מימי, יהי כרשע אויבי וכעול מתקוממי, ה' העד הנאמן יודע לבבי הנאמן עמו הבוחן שרעפי, אם דבק מום בכפי, וכלבי כן פי, אמיתי בלי דופי, משרת יראי ה' החרדים על דברו, עבד לנוצרי בריתו ועדותיו, וחפץ להצדיק בריותיו, חבר לכל הולך ישר, דן כל אדם לכף זכות אם אפשר, עם חסיד יתחסד, עם עקש יתפתל וישם רגלו בסד, ואף אם עוזבי תורה יהללו רשע, לא יאמר לרשע צדיק אתה, הלא בפניו יענה כחשו, ושלם אותו בראשו, וככה יהיו כל הבוטחים בו ההולכים אחרי התוהו, כי שקר נסכיהם ויהיו כמוהו, כי לא אל חפץ רשע, ולא תהיה אחרית לרע, חלילה לאל מרשע, ידעתי כי צדק משפטיך ואמונה עניתני, ותהי זאת נחמתי ואסלדה בחילה, כי לא כחדתי אמרי קדוש, לא נתפסתי על דברים בטלים (עליך ה' נשאתי חרפה שברה לבי ואנושה, בחסדך בטחתי לעולם אל אבושה, ה' לעזרתי חושה).
ידעתי כי יעשה ה' דין עני, ואשר עמד לי בכל הצרות הרבות והרעות אשר מצאוני מנעורי עד היום הזה, ומלחמתי הכבדה שהטיל עלי בעל כרחי להאבק עם איש מלחמה מנעוריו עד עלות השחר, וזרח שמש צדקתי כציור צחר, וענתה בי ביום מחר, ולא לבד אשר אתי בבית בית מלחמתי, לעמוד נגד רבים קמים סביב שתו עלי.
עוד נקראתי לבוא לעזרת ה' בגבורים, לעמוד בפרץ רחב יאתיו חשמנים מני מצרים ופריצי כת ש"ץ שר"י שם רשעים ירקב, שקמו במחוז פאדליע, לקעקע בינת תורתנו, נם את זאת באהבה, קבלתי עלי לחובה, וה' היה עמדי והחזיק בידי, ונכת"ה קשת נחושה זרועותי, להשיבם על עקב בשתם ותשברנה זרועותם, כקסת רמיה נהפכה קסתם, להלמות עמלים (לשוא) שלחתי ידי ומחצה וחלפה רקתם, ברוך אשר הראני כזאת, כי נשמדו מארץ פולין.
עם כל זה הרשעים כים נגרש השקט לא יוכל, ונגרשו מימיו רפש וטיט בארץ מעהרין ואונגרין, בסבת זרע מרעים הנער המשוקץ וואולף אייבשיצר חר"ו, אחר שברח מכאן כנבל וגורשו עמו כל כת הרשעה שלו, נפוצו לארצות החמה, ויתלקטו אליו שמה, אנשים ריקים ופוחזים, נתון ארהאל"ץ שר"י שם רשעים ירקב מזה, וליב שטאשאף שר"י שם רשעים ירקב מזה, ויהיו לישראל בתוך, מי יודע מה תועבה יעשו עוד מילד זנונים הידוע אשר קראו הורו מ"ב, ע"ש התועב הסאלוניקי שחיק טמיא, והעיד עליו שרוח הקודש שורה עליו, וכמה ממון פזרו השוטים עליו לגדלו, למצא מקום מולידו.
ברם זכור אותו האיש לטובה ה"ה הרב המה"ג כמו' מאיר ברבי נרו אב"ד דק"ק פ"ב, עמד בפרץ הלז וגדרו במקומו, יהי ה"א עמו, ויעלה את שלומו כנגד כולם.
ועם כל זה לא נתן למוט רגלי, ה' בעוזרי ואני אראה בשונאי, מאן דאחמי לן בעילאי (אריא וטביא דבי עילאי) יחמי לן בתתאי, אודה לה' כי טוב כי גבר עלינו חסדו הפליא חסדו לי בעיר מצור והחייני וקיימני, בחסדיו הגדולים ורחמיו המרובים לכלל זקנה הביאני, בו בטח לבי גם עד זקנה ושיבה אל יעזבני, ולא תבייש זקנותי את ילדותי, ולא אכלם מאבותי, ואהיה אני וצאצאי ממצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
זאת מגמתי מיום היותי על אדמתי, גם תהיה כל עוד נשמת אלהי באפי, לכן פתחתי פי, דברה לשוני בחכי, להעיד בעם להשמר מפחת טמנו הארורים אנשי כת ש"ץ שר"י שם רשעים ירקב והבוחרים בדרכיהם, צוחתי ככרוכיא עד דנתור שיני רשעים וככי, למען צאן קדשים שה פזורה לא אחשה, להשיב הנדחת ולחבוש הצולעה לנהלה לעטי בל תפול בפחת, ביחוד מדאגה מדבר פן קרבו הימים אשר אין בהם חפץ, וככלות נפץ יד עם קדש לנפץ אלילים אל הסלע פניהם כאבני גיר מנופצות, לא יקומו אסורי"ם וחמנים, ידי חרוצות, להפיל המונים המינים המונים את ישראל בהבליהם בעמק החרוץ, כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח מעפר יעקב און, ובליעל כקוץ מונד כולהם, דוב שוקק וארי נוהם, תולים סרחונם בספר הקדוש הזוהר עושים ממנו אבני נגף ואבני מכשול מאבני אקדח ושוהם.
לכן אנשי לבב שמעו לי ומשכילי עם הבינו לי האזינו אמרתי, אם תדברנה שפתי עולה, אשר דברתי בחום וביושר לבבי שלא להשכין באהלנו עולה, לא נהיה כספוג שסופג את הכל יין ושמרים, לא נמהר לקבל כל הנמצא כתוב בספר לדברי קבלה, בערם לחקור מוצא הספר ההוא ושרשו והחבור מקבת בור נוקר, מבטן מי יצא הכרך הנורא, ולהסיר כל סיגיו ובדיליו למען יצא לצורף כלי טהור קודש, בכן אשר נדרתי אשלמה להוציא לאור עולם גם ספר המטפחת, אשר טפחתי ורביתי להציל הילדים מכליון חר"ץ ח"ו ונפשם מני שחת, ישועתה לה'.
[[הערה ** ידעו ישראל אין צור כאלהינו, צייר גדול המציא לי סממנים בדוקים, סימנים ממוחים מרוקים להסיר הנזקים, בטוח אני פריי יותן בעתו ועלהו לא יבול וגו' עלהו לתרופה, להתיר פה אלמים, אפילו שיחת ת"ח צריכה למוד, וכסיל לא יבין את זאת, אטו בשופטני עסקינן, דעת שוטים אינה כלום, איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת לזה מזה, עיין ספר השמוש, ולא תוהו אמרו חכמים. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי תורה וידוע שכל עסקי בה לשמה, לשם גירוסין, גרסה נפשי לתאבה, בתורה דבקה נפשי לאהבה, אין חפץ לה' בכסילים, ולא יבינו כל רשעים רק המשכילים]] ע"כ הערה.]
והנה בענין שורש קבלת חכמה האמת, חלילה לאדם מישראל להיות מסופק באמתתה, שהיא נשמת התורה בלי שום הרהור ספק בעולם.
גם כבר הובא שלשלת קבלתה בספרים שונים, שהיא ודאי מסורת גאונים קדמונים, אמוראים ותנאים בעלי התלמוד ז"ל, גם הרב המובהק מאיר עיני חכמים בהלכה, ופילוסוף בקי בכל חכמות חיצוניות, ורופא מומחה לגופות ונפשות, הוא הרמב"ן ז"ל, היה מקובל אלהי נאמן רוח, איש קדוש ונורא, וקדמון הוא, זה קרוב לשש מאות שנה עד זמננו, אישרה קיימה קבלה, ויסדה בפירושו על התורה כמפורסם ונודע בעולם.
(עם שהרמב"ם ז"ל, הסמוך אליו מלפניו, לא זכה אליה, ואם שמעה אזנו שמץ מנהו, החזיקו למינות, כמו שיראה בספר מורה נבוכים, אם שלו הוא, הספר.
וחבֵרו בגאונים רס"ג כמוהו, לא השיגה, ידו לקרבה, אבל הרחיקה בשתי ידיו, כנראה בעל ספר האמונות והדעות שלו, ויתראה ג"כ בפירוש דניאל המודפס ונקרא על שמו, אך איננו לו. וככה אירע גם בפירוש ספר יצירה, המכונה פירוש רס"ג בשקר גלוי, כי מזכיר בו שאבן עזרא ברא גברא לפני ר"ת, ששניהם מאוחרים הרבה מאות שנים מרס"ג.
וכמו כן הוא מעשה הלז של הבריאה ע"י אבן עזרא, הוא דבר בדוי משיחות הזקנות, וכי מי לא ידע שלא היה לאבן עזרא חלק ונחלה בחכמת הקבלה, אצ"ל בחלק המעשיי שבה, הלואי שלא היה מכחישה, לכן ספור מעשה הנ"ל הבל הוא בוודאי. וכבוד בעל הפירוש ההוא במקומו מונח, שהיה בלי ספק אשכנזי ירא שמים, שמיהר להאמין בשיחה בטלה, מבלי חקירה ויריעה ברורה, כי חשבה לצדקה לכבוד התורה).
וא"צ להזכיר מראב"ד, הקדמון בעל פירוש ספר יצירה, וברבותינו האשכנזים הקדומים, הלא הוא החסיד בעל הרוקח, ובחכמי ספרד אחר הרמב"ן, הרשב"א וכל תלמידיו ז"ל החזיקו בה, והיא ודאי חכמת האלהות שרמזו עליה בעלי התלמוד במשנה וגמרא, וזכרוה בשם מעשה מרכבה ומעשה בראשית, וכל התורה שבכתב ושבע"פ מורים ומרמזים עליה באצבע אלהים, שיש בתורה חמדה גנוזה לצדיקים, בה יראו נפלאות מתורתנו האלהית, מבלעדה אין חכמה אמתית, והיא פרי עץ החיים, טועמיה חיים זכו חיי עד, לאור באור פני מלך חיים, ועליה שואלין גם ביום הדין, כמשרז"ל צפית במרכבה [אפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו כו'].
וצריכה קדושה פרישות וטהרה ובר לבב, בקשת האמת, ורדיפת הצדק והשלום, דרישת המדע באהבת ה' ויראתו, ותפישת חכמה ובינה נאמנה המטמונים ראה הערה1 כדי לזכות אליה. זולת זה היא מסוכנת, סיבת הנזק מסברא חפשית בלתי מקובלת, כמ"ש הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה, ובנפש מקולקלת, היא מחבלת. וכבר נודע כל זה בספרי המקובלים, הרוצה לידע על מה אדניה הטבעו, יעמוד עליהם, וימצא די ספקו, לכן לא אתעכב בכך, ללעזור ללא כח וגו', מה מני הלך יהלוך.
גם ספר הזהר הוא נזר המקובלים בלי ספק בעולם, בשגם העיד עליו האר"י ז"ל שהיה איש קדוש אלהי ורוח הקדש שורה עליו, הלא עליו בנויה כל חכמתו, הנשגבה והנוראה. חלילה להרהר אחר דבריו.
אך יש בספר הלז שבדפוס, בר ותבן מעורב בו, ודברי מדרש הנעלם, נראה ונרגש לכל שאינו מענין החיבור, וכן כמה מאמרים מוכנסים גם בעצם ספר הזהר, והם לשון ארמי מקולקל, כמו בפרשת ויחי שגם המדפיס העיר עליו, כי הרגיש בזיוף לשון הכותב, שרצה להדמות לזוהר כקוף בפני אדם, ולשונו מגומגם זר מאד, בלעגי שפה ידבר דומה לצפצוף. אבל מלבד אלה, גם במקומות מעצמות הספר שלשונו נקי וצח, יש לי ראיות חזקות, ששלטו בו ידי אחרון בזמן, אף אם אולי לא נופל הוא במעלה, כאשר אבאר בעזרת ה'.
[[[הערה - ועוסק בתורה לשמה, על מנת לעשותה לשמרה ולקיימה, ולהזהר בכל דקדוקי מצוות קלות כחמורות, וסייגות רז"ל וגזרות.
ובכלל אינה מתגלה אלא לבעל מדות טובות וישר, [ככתוב ואת ישרים סודו], ביחוד לבר לבב ונקי כפיים שונא בצע בעל בטחון בה' מאד עליו משליך יהבו [לא בוטח באדם כלל דובר אמת בלבבו, ואין ברוחו רמיה, הולך בתום, שונא עוול ואינו מתחבר לרשע, אוהב צדק ואת יראי ה' יכבד, רחמן ובעל נפש, נאמן, נדיב ותרן, סבלן ענותן, זוכר אחריתו, חושש גם לתקנת זולתו, רצוי נחמד למטה, ואהוב למעלה, יר"א בכ"ל, אינו מואס במוסר ה' ומודה לו בכל מדה ומדה שמודד לו, וגובה חובתו בטובתו, מלא שמחה בזכרון ה' ואהבתו, מרחיק כעס ויגון ועצבות, לא יתאונן כי אם על חטאיו וח"ה ואריכות הגלות, נזהר משחוק ודברים בטלים, אצ"ל מדברי שחוק ועגבות ולב אמיץ לעמוד בפרץ המס ימס כל עושי רשעה וחמס, הוגה בתורת ה' יומם ולילה לא ישבות מלשקוד על דבריה, מייגע עצמו לחשוף גנזי מאמריה, בקי בתנ"ך ובדברי חז"ל חתר, בנגלה ובנסתר, בהלכות ואגדות, ומלא כרסו בפוסקים, כדי להבחין לידע ולהשכיל בחוקי אלהים ותורותיו, לשקול הסברות במאזני משפט אמת וישר, ולדעת ע"י כך ידיעת קיום המצות והדינים, על צד היותר טוב ושלם מן המובחר, יודע לפלפל בחכמת התלמוד העמוקה והרחבה, בדעת ובתבונה, לא על מנת להתגדר בשקרים ודרכים מעוקלים וההטעאות, מהופכות, ולב מבין במדרשות, ושום שכל במקרא מדקדק צח לשון ודבורו מבואר במליצה נאה ורצויה, ובהגיון שקול בפלס, נשמר גם משגיאה קלה אפילו במלה, כל שכן בדבור ובמבטא, אצ"ל במעשה בל יחטא, כי זה כל האדם.
ועם זה צריך שלא יהא ערום גם מחכמה אנושית, ומכיר בטיב העולם השפל הלזה והנהגתו, וחלופי זמניו ודורותיו ושינוי מקומותיו, ומצבו ומערכתו ודעות אנשיו הקודמים והמאוחרים וטבעם, בכל מדינה ומדינה עם ועם, ובעל שכל טוב לחקור ולדעת טוב ורע, ולהבדיל בין האמת והשקר שלא לומר על שמאל ימין, דכתיב יהב חכמתא לחכימין.
אלה הם קצות דרכי הרוצה לעמוד בהיכל מלך להיות מאנשי סודו, להסתכל בחמודות צפונות בגנזי אוצרות, עכ"ז צריך גם כן להיות מנוסה במלחמת היצר כדי להשיג אוצר.]]] ע"כ הערה]]].
- ^ וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כד, י)
- ^ נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת (משלי ח, ט)
- ^ סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים (דניאל יב, ט)
- ^ לָא אִיתַי אֲנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה כׇּל (דניאל ב, י)
- ^ (דניאל ה, יא)
- ^ הכוונה אל נתן העזתי - ויקיעורך
- ^ גימטריא צבי - ויקיעורך