מגלה עמוקות על איוב/כט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א־ב. והנה כונתו של הצדיק הזה היתה להתנשא למעלה למעלה כדי להסתלק מיד החצונים ולהדבק בשרשו, וזהו ענין אמרו בסמוך: ויוסף איוב שאת משלו ויאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוק ישמרני, מי דיקא - סוד הבינה שמקימה את הנופלים ומחזירתן על מצבן הראשון״ וזהו ״כירחי קדם״ לפי פשוטו. וסודו, שמגיעתן עד א״א - ״קדם״ דיקא, בגין דאיהו שירותא דדרגין וקדמונו של עולם, ואז נהנים מן ההנהגה העליונה שלו שכלה חסד פשוט כידוע. והחסד עצמו לא לבד מתפשט בפנימיותם, אלא שסובב אותם מכל צד ושומר אותם מרדיפת החצונים, וז״ש: ״כימי אלוק ישמרני״.

ג. ולא עוד, אלא שאור הנ״ר מאיר עליהם בשלמות, שהוא סוד הג׳ שילובים הידועים, שמאירים על ראשו של הצדיק כשנשלם בכל קומתו ונגמר תיקונו, שאז נקרא צדיק גמור, וזה סוד: בהלו נרו עלי ראשי. והנה כבר ידוע שהעולם השפל הזה הוא שנקרא ממש עולם החשך, ומי שיושב בו תמיד הולך ונכשל, כי רבו המכשלות, וחשך המקום מעלימן ומסתירן מעיני יושביו. אבל כשיש זה הנר המאיר על ראשו, אז הוא רואה כל המכשולים ונשמר מהם. וזה סוד: לאורו אלך חשך. וכן בדוד הוא אומר: כי אתה תאיר נרי ה׳ אלקי יגיה חשכי, ועוד כתיב: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי.

ד. ואמנם הצדיק הזה היה נהנה מזאת ההנהגה העליונה קודם צרותיו, והיה מתחזק ונשען בכח אורה הגדול לחרף ולגדף את כל החצונים ולא היה מתירא מפניהם כלל ועיקר, וזה סוד: כאשר הייתי בימי חרפי. וזהו ענין אמרם ז״ל על צדיק תמים, שיש לו כח ופתחון פה לומר בלי פחד: גירא בעינא דשטנא, כי אורו של הנר המקודש המאיר עליו, הוא שמבטיחו תמיד ומחזיקו, מאחר שהוא רואה חסד עליון שחופף עליו כל היום ומאיר בשרשו ולכן ישכון לבטח עליו, וז״ש: בסוד אלוק עלי אהלי, כי בסו״ד עולה כמנין חס״ד, והסוד הוא פנימיות השפע שהוא החסד שלו ממש כידוע.

ה. והנה ידוע גם כן, שהיסוד הקדוש הוא המוציא והמביא כל השפעת החסדים אל הצדיק החתום במדתו, וזה סוד אמרו בסמוך: בעוד שדי עמדי. ועוד מקיפים אותו כל הש״ך ניצוצין של בוצינא דקרדינותא לשמור אותו מרדיפת החצונים, לשמש ולא לצער ח״ו, וזה סוד: סביבותי נערי, כי נע״ר עולה ש״ך ברזא דאמרן.

ו. והראיה, שאמר אחר כך: ברחוץ הליכי בחמה, כלומר: שהיה נתון מראשו ועד רגליו בתוך החסד, עד שהחסד עצמו היה עובר תחת כפות רגליו, והשכינה היתה מושכת לו צנורות רבות של השמן הטוב מרזא דע״ק, וזה סוד: וצור יצוק עמדי פלגי שמן.

ז. והנה כבר ידוע שהמלכות היא השער לכל שאר המרות ושם אחיזת החצונים, כד״א: ורשעים אחזו שער, ולכן יש סכנה לעמוד שם, אבל כשהניצוץ הקדוש הוא מוכתר בכל אורותיו, עומד שם בלי שום פחד מן החצונים, כאילו היה עומד במקום העליונות שהם תקרת הבנין, וזה סוד: בצאתי שער עלי קרת. וכן בדוד הוא אומר: ארוממך ה׳ כי דליתני ולא שמחת אויבי לי, שכבר ידוע פירושו. ועוד כתיב על הצדיקים השלמים: לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. וכן ״הרחוב״ של העיר הוא סוד המלכות שיש שם הקיבוץ של כל הדינים, ברזא דכתיב: כי ר׳איתי ח׳מס ו׳ריב ב׳עיר שהוא ר״ת רחוב, ואעפ״כ הצדיק הכלול בכל אורותיו, אינו מתירא להכין מושבו לשם, לפי שכל הדינים בורחים ונסתרים מפניו, וז״ש: ברחוב אכץ מושבי, ותכף סמיך ליה:

ח. ראוני נערים ונחבאו, כי הנערים הם סוד הש״ך דינים שעולים כמנין נע״ר כד״ל. ומה גם כי בהיות המלכות בית קיבול, בין של הדינים בין של החסדים, לפיכך הדינים הם נסתרים מפני הניצוץ השלם, והחסדים אדרבא היו מתקיימים ועומדים אצלו כי מצא מין את מינו ונעור, וז״ש: וישישים קמו עמדו, כי ״הישישים״ הם רמז אל החסדים כידוע, בסוד י״ש שעולה כמנין י׳ אל, שהוא מקור החסד.

ט. ואמנם כבר ידוע, כי בהיות הצדיק מסור אל אבן בחן של בחינת הנסיון במיעוט אורותיו, אז כל השרים העליונים מקטרגים עליו, בסוד: נפל תורא חדד לסכינא, וכן בדוד הוא אומר: שרים רדפוני חנם. מה שאין כן בעת הרוחה כשהוא מלא וגדוש מכל אורותיו, שאז אין פוצה פה ומצפצף, בסוד: והוא ישקיט ומי ירשיע, וז״ש אחר כך: שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם.

י. וכאשר ישבות הקטרוג למעלה מן ״השרים״, כל שכן למטה מן ״הנגידים״ שהם משועבדים אל השרים שלהם, ומכריחים אותם לשתוק, כאילו ניטל כח המדבר שלהם ולשונם לחכם דבקה, וז״ש אחר כך: קול נגידים נחבאו ולשונם לחכם דבקה.

יא־יב. ואדרבא במקום הקטרוג היה השבח, שהכל היו מליצים עליו לטובה ומעידים על מעשיו הטובים, וגורמים לו ריבוי ההשפעה מלמעלה, וז״ש: כי אץ שמעה ותאשרני ועץ ראתה ותעיתי. וסמיך ליה: כי אמלט עני משוע דתום ולא עחר לו, כלומר: שהיה מחלק את ההשפעות שלו אל העניים האמללים והחלשים שאין להם מאומה מצד עצמם, ולכן כל אלו היו נעשים לו סניגורים, וממילא גם הקטיגור נעשה לו סניגור, כי מה יועיל הקטרוג שלו כנגד המפורסמות שהכל מעידין עליהן, ומה גם: כי ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.

יג. וכל שכן שהוא היה ממשיך מן ההשפעות שלו אפילו לאותן הניצוצות שהיו עומדים בתוך הקליפה שנקראים ״אובדים״, וגם הקליפה עצמה היתה לה קצת הנאה מאותן ההמשכות, ולכן גם היא מסכמת לברכותיו, ומלאך רע היה עונה אמן על כוחו, וזה סוד: ברכת אובר עלי תבא. וכבר ידוע שהשכינה היתה כאלמנה כשרחל! ממנה מנחם משיב נפשה, וצערה גדול מאד כשבניה גלו מעל שלחן אביהם, והם אבודים בתוך הקליפה, ואין איש שם על לב להמשיך אליהם מעט מזער מן השפע והחיות מצד הקדושה, ואם כן כשמתעורר איזה צדיק להשתדל בעדם ולהמשיך אליהם מן ההשפעות שלו, זכותו ושכרו גדול מאד, כי הוא מנחם ומשמח את לב השכינה שתמיד מתאבלת ומצטערת על בניה, כי אין מכאוב במכאוב זה ואין צער גדול מזה, לפיכך כתיב: ״ברכת אובד עלי תבא״, ותכף סמיך ליה: ולב אלמנה ארנין שהוא מובן יפה במה שפירשנו. גם: ״ולב אלמנה ארנין״, לפי שהיה מתעסק להשלים את ייחודה עם ז״א בעלה. והכל יש במשמע, לפי שכבר נאמר: מאנה להנחם על בניה כי איננו, וידוע פירושו.

יד. ומ״ש אחר כך: צדק לבשתי דלבשני וגר, כי הוא הרגיל את עצמו כל כך במדת ״צדק״ עד שנעשית לו כטבע וכמו לבוש, אהביט״ו בלעז, וזה גרם לו שהשכינה דאיהי תא דצרק שרתה עליו ונעשית לו כמו לבוש, כד״א: ותלבש אסתר מלכות. וז״ש בכפל הלשון ״צדק לבשתי וילבשני״. ולא עוד, אלא שזכה גם אל מדת הת״ת המתיחד עם המלכות, בשכר המשפט שהיה נוהג, וז״ש: כמעיל וצניף משפטי. וכן בדוד הוא אומר: עשיתי משפט וצדק, וכלא רזא חדא.

טו. והנה כבר ידוע, שהחצונים נקראים עורים ופסחים, לפי שאין להם עינים לראות באור החיים ורגלים לילך בדרך אמת, וזה סוד: עזד ופסח לא יבא אל הבית, והצדיק הזה היה מתעסק בתיקונם להחזיר את הרע לטוב, לפיכך אמר: עינים הייתי לעור ורגלים לפסח אני.

טז-יז. ומ״ש אחר כך: אב אנכי לאביונים, הסוד הוא, לפי שהאביונים הם הניצוצות הקדושות הנלחמות מן החצונים, לפי שחסר מהם אורות אבא שמגינים ומצילים, והצדיק הזה היה ממשיך אלו האורות אליהם, ולכן אמר: ״אב אנכי לאביונים״. ואע״פ שלא היה לו ריב צם החצוגים מצד עצמו, מפני מעלתו הרמה והנשגבה כד״ל, הרי שהיה נזקק להלחם עמהם כדי להציל מידם אלו האביונים הנזכרים, וז״ש: וריב לא ידעתי אחקרהו ותכף סמיך ליה: ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף, שהיה נזקק לשבר את כהות הקליפה כדי להוציא מתוכן אלו הניצוצות הקדושות השבויות בידן.

יח. ואמנם הצדיק הזה בזכות מעשיו הטובים היה חושב לעמוד תמיד בשרשו בשובה ונחת עד סוף ימיו, ולקבל ריבוי החסדים כחול אשר על שפת הים, וז״ש: ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים.

יט. וכל שכן שכבר היה שרשו בחכמה העליונה שהיא מקור החסדים ואין יד החצונים נוגעת בה, והניקוד שלה פתח, וז״ש: שרשי פתוח אלי מים. ומה גם שהחכמה מאין תמצא, ולכן היה נמשך לו לשם מרזא דטלא דבדולחא דע״ק, וזה סוד: וטל ילץ בקצירי.

כ. ומ״ש אחר כך: כבודי חדש עמדי וקשתי בידי תחליף, הסוד הוא, שהיה לו גילוי של אורות מיום אל יום, וכבר פירשתי בכמה מקומות ״שהכבוד״ הוא בחינת הגילוי לפי שממנו הכבוד. וכל זה על ידי היסוד שהיה מביא לו השפעות מחולפות, כדי שלא תקוץ נפשו בהשפעות הישנות, כמו שקצה נפשם של ישראל במדבר, כענין שנאמר: ונפשנו בלחם הקלוקל, והתרעומת שלהם היתה: בלתי אל המן עינינו, כי [טבע] של אדם אוהבת השינוי, וז״ש: וקשתי בידי תחליף״.

כא. והנה כבר ידוע שהצדיק עומד במדרגת היסוד שהכל שומעין לו, לפי שהכל מקבלים ממנו, וז״ש: לי שמעו דחלו, כמ״ש: רבים יחלו פני נדיב. ולא עוד, אלא שהכל היו שוקטים ושותקים לעצתו אע״פ שהיתה רעה אליהם, לפי שהיו צריכים לו. כמו שהיה ליוסף במצרים בענין המילה שיעץ אל המצרים, שהוכרחו לקיים את עצתו, לפי שהיה במדרגת היסוד השליט על הארץ המשביר לכל עם הארץ. וגם פרעה אמר אליהם: לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. וז״ש: וידמו למו עצתי.

כב. ולפי שידוע גם כן שהשראת השכינה תמיד על היסוד, ונמצא שכל דבריו דברי אלקים חיים, לפיכך מי הוא שיזיד להכחיש אותם ולהשיב עליהם, וזהו ענין אמרו בסמוך: אחרי דברי לא ישנו. וכן מצינו ביוסף שאמר לו פרעה: אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, ואדרבא היו שותים בצמא את דבריו ולא היו מחסרים מהם אפילו מלה אחת, כדרך הצמא שהוא שותה כל המים המובא אליו ואינו מחסר מהם אפילו ספה אחת. וז״ש: ועלימו תטוף מלתי.

כג. וכל שכן שהיסוד הוא התל שהכל פונים בו ואין להם שפע וחיות אלא על ידו, כמטר הזה שהכל ממתינים לו, כי הוא לבדו אשר הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, לפיכך אמר: דחלו כמטר לי ופיהם פערו למלקוש. וענין אמרו ״ופיהם פערו למלקוש״ הטעם הוא, כי בנוהג שבעולם כל מאריך ... ונלאים העומדים לסבול את דבריו. אבל לצדיק הזה שהיה במדרגת היסוד, פערו פיהם אפילו לדבריו האחרונים שהם דומיא ״דמלקוש״, כשם שדבריו הראשונים היו דומיא דיורה, לפי שהיו יודעים שאלו ואלו דברי אלקים חיים שהשכינה מדברת בפיו, ואחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג. והסוד הוא, כי מבשרי אחזה אלוק, שהרי הטפות הראשונות היוצאות מן היסוד, הן המעולות לפי שיורה כחץ, והן בחינת היורה ממש, אבל האחרונות הם חלשות כמו המלקוש. אבל בכאן: ״פיהם פערו למלקוש״, לפי שכלן משרש הקדושה ואין השפעה לבטלה ח״ו, ודי למשכילים.

כד. אשחק אליהם לא יאמינו ואור פני לא יפילון. סוד הענין הוא, כי היסוד הקדוש כשהוא משפיע ונותן אל החצונים, בעין רעה הוא נותן, כהדין דשקיל טיבותיה ושדי אחיזרי, אבל כשהשעה משחקת להם, אז הוא מוכרח להשפיע להם בעין יפה. ואמנם אפילו באותו הזמן הם לא היו מאמינים בכך, לפי שלא היו רגילים לקבל ממנו בעין יפה, ולכן היו נכנעים לו בכל עת ולא היו מדדים להרים ראש. וז״ש אחר כך: ואור פני לא יפילון, שאם היו מסתכלים בפניו היו מסתלקים אורות הפנימיים שלו. כי זהו הטעם לענין אמרם ז״ל: אסור להסתכל בצלם אדם רשע, לפי שההסתכלות בו גורם הסתלקות האורות הקדושים. כי זהו הטעם גם כן שאסור להסתפר מן הגד, דלא יתערב צולמא דידיה בצולמא דגוי, ויסתלקו ממנו האורות הקדושים ח״ו.

כה. ונחזור לעניננו שאמר אחר כך: אבחר דרכם וגו׳, לפי שהיסוד הוא המושל על החצונים ובוחר להם את דרכם שילכו בה, כי אין הבחירה ברצונם ללכת בדרך הקדש ח״ו. ואחר כך מצינו שיש כאן ג׳ לשונות, כנגד הג׳ כתות שהיסוד עצמו נזקק אליהם ומשגיח עליהם.

בתחלה אמר: ואשב ראש, כנגד החצובים שהיסוד מושל עליהם והם משועבדים אליו בעל כרחם ובכפים תחת ממשלתו, ואחר כך אמר: ואשכון כמלך בגדוד, כנגד הצדיקים שיושבים עמו בג״ע, אלא שהוא יושב באמצעם וכל שאר הצדיקים עוטרים אותו ועומדים סביבותיו כמלך בגדוד. ולבסוף אמר: כאשר אבלים ינחם, כנגד הרשעים הענושים בגיהנם, שהיסוד עצמו נזקק אליהם לנחמם ולדבר על לבם, כדי שיוכלו לעמוד באבלם ובצערם כל ימי עונשם.