"נפש שבעה". בעל נפש שבעה והוא האיש המסתפק השמח בחלקו יבוס גם הדברים המתוקים ר"ל שאינו נבהל להון ולא יפנה לקנין ההון אפי' במה שיושג ממנו בדרכים ערבים ומתוקים וישרים, ואולם בעל נפש רעבה הוא נבהל להון באופן חזק עד שאפילו מה שיושג ממנו במרירות ובקושי ובעברה הוא מתוק לו לעוצם תשוקתו לאלו הקנינים והנה זה המאמר לפי פשוטו הוא מבואר האמות וכאלו הערה הוא שלא ישתדל האדם לקחת מהמזון שיעור רב הכמות כי זה יביאהו למאוס אפי' הדברים הערבים ושלא ירעיב עצמו מאד כי זה יביאהו לחשוק גם בדברים המרים אך ינהג בדרכים הממוצעי' וידמה שקשר זה הפסוק לפסוק הקודם להעיר כי נשיקות שונא דומות ללקיחת נופת בנפש שבעה שיהיה סבה להקיא המזון אשר בבטנו ופצעי אוהב דומים ללקיחת המזון המר בנפש רעבה כי מצד הרעב לא יורגש במרירותו ויגיע ממנו התועלת שכבר יזון ממנו ויחיה בו בהפך הענין בלקיחת הנופת בנפש שבעה:
"נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק", הערב והבלתי ערב אינו תלוי במהות המאכלים, רק בתכונת האיש, שמי שיש לו מעדנים יקוצו בעיניו מהרגילו בם, ומי שא"ל ימצא ערבות בכל דבר. ובזה תוכחה להמבקשים מעדנים והמתרפקים אחריהם, כי כל שישיגו אותם בשפע כן תחדל העונג מהם, ובהפך יתענגו בכל דבר אם היה נמנע מהם, והרש ימצא יותר עונג מן העשיר, ומזה מבואר שאינם התכלית המבוקש, כי יושגו כשלא יושגו, ולא יושגו כשיושגו:
