חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרק כ
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק כ
[עריכה]( א ) שאינן לשם: דממון בעלים הם הלכך לית בהו מעילה לא בבשר ולא באימורים לפי זריקת דמים.
( ב ) מנין לרבות את החלב למעילה: אימא כיון דאית ביה איסור כרת לא אתי איסור מעילה וחייל.
יכול שאני מרבה את הדם: של ק"ק לפני זריקה דדם נמי בכלל "קדשי השם" המיוחדין לשם.
תלמוד לומר מקדשי השם: מ"ם מיעוטא הוא ללמד שאין מעילה בדם אפילו של קדשי קדשים לפי זריקה ואין צריך לומר לאחר זריקה דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו.
ששוה לבשר וכו': היינו דאף על חלב שייך שם פיגול ונותר וטומאה, הלכך מרבינן אותו גם למעילה. מה שאין כן בדם. וכדאיתא בזבחים (דף מו.), עיי"ש.
דברים הראויין למזבח: כגון בהמה ותורים וסלתות וכיוצא בזה.
הראויים לבה"ב: כגון אבנים או קירות דאלימא קדושתן כיון דחזו גופן למה שהוקדשו.
הקדיש לבה"ב דברים הראויין למזבח: דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשו כדאמרינן ריש תמורה (דף ו.) וימכרו לצרכי מזבח ויפלו דמיהן לבדק הבית.
הקדיש למזבח דברים הראויין לבדק הבית: למכרן וליקח בדמיהן קרבנות המזבח.
( ד ) תרנגולת למזבח: לא חזיא אלא לדמי.
מועלין בה ובביצתה: דביצה נמי חזיא לדמיה למזבח והוא הדין בהקדישה לבדק הבית והא דקתני למזבח אפשר דרבותא קמ"ל דאף על גב דקודשת מזבח היא כיון דלא חזו אלא לדמי מועלין בה ובביצתה וכל שכן בהקדישן לבדק הבית דעיקרה אינו אלא לקדושת דמים וה"ה בכל זה לענין חמורתא(?). והגר"א גרס "הקדיש תרנגולת לבדק הבית וכן לענין חמרותא" וכ"מ במשנה (דף יב:).
תורים לבדק הבית: דוקא לבדק הבית דקדושת דמים היא אבל אי אקדשינהו למזבח מועלין בהן ואין מועלין בביציהן כדקתני סיפא משום דכיון דלקדושת הגוף אקדשינהו אינהו דחזו לגופן למזבח אית בהו מעילה ביצים שלהן דלא חזו לגופן אף על גב דחזו לדמי לית בהו מעילה דלדמי לא אקדיש מה שאין כן בהקדישה לבדק הבית דעיקר הקדישה לדמי היה.
בור מלא מים: דחזו לגבל בהן טיט לבדק הבית.
אשפה מלאה זבל: דלא חזו כלל אלא לדמי.
ומנין שמועלין בהן ובמה שבתוכן: כצ"ל (הגר"א) ופשוט.
( ה ) שדה וכו': יכול יהא מועלין בהמ שבתוכן -- כצ"ל (הגר"א). וסבירא ליה דאין מעילה בגידולין ור' יוסי סבירא ליה דיש מעילה בגידולים.
( ו ) והביא אף לאחר יום הכפורים: לפי שמצינו באשם תלוי שיום הכפורים מכפר כפרתו כדאיתא בכריתות (דף כה.) יכול אף שבאדם כן. לכך הוצרך לומר "והביא" אף לאחר יום הכפורים.
ולא הפלגס: ואף על פי שכבר עברה שנתו כל זמן שלא עבר עליו חדש י"ג עדיין אינו כשר והכי נמי תנן בפרק קמא דפרה "בן י"ג חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש".
בערכך כסף: אי הוי כתיב הכי ולא כתיב "שקלים".
יכול דינר: שהוא הפחות שבמטבעות של כסף.
תלמוד לומר שקלים: דבעינן שיהא שוה משקל שני שקלים.
יכול שקלי נחושת תלמוד לומר כסף: כצ"ל ( הגר"א ). דבעינן שיהא שוה משקל שני שקלים מן הכסף.
תלמוד לומר בשקל הקודש: ללמדך דבעינן סלעים של קודש שהיו בימי משה דהיינו סלעים של צורים היוצאים במדינת צור ששם נשארו כל המשקלות של משה.
לשם אשם: פי' ולא לשם חטאת ולא לשם קרבן אחר שאם הפרישן לשם קרבן אחר אינו רשאי לשהותן עוד לאשם אלא על ידי חילול מפני שהמעות גם כן נתפסין בקדושתן כמו הבהמה.
( ז ) לאותו הקדש -- כצ"ל. והיינו אם נהנה מקדשי בדק הבית ישלם לבדק הבית ואם מקדשי מזבח ישלם לקדשי מזבח.
שיכול הואיל ואינו חייב משום מעילה: דכתיב "ונתן אותו לכהן" ואין נתינה בפחות משוה פרוטה.
מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומין האלו: ר"ל שהתשלומין נעשו קדש גמור וכל מי שנהנה מהן משלם עליהן חומש ואשם כתחלת הקדש. תלמוד לומר הקדש ישלם וחמישתו -- מלמד שאף על התשלומין מוסיף חומש ומביא אשם. וכי אמרינן בעלמא "על הקדש ראשון מוסיף חומש, על הקדש שני אין מוסיף חומש" -- התם בדרך חילול, אבל הכא בדרך מעילה שאם נהנה זה מן התשלומין מביא עליהם חומש ואשם (הראב"ד וכן משמע מגירסת הגר"א).
( ח ) שיהא הוא וחומשו חמשה: שאם מעל בסלע יוסיף דינר שהוא רביע הקרן מלגאו וחומשו מלבר והוא מדכתיב "יוסף עליו", משמע שהחומש יהא תוספת על הקרן.
ונתן אותו: משמע שיש להן שום דמים פרט לחמש חטאות מתות שאין להם שום דמים שאם נהנה מהן אינו מביא קרבן מעילה ואינו מוסיף חומש.
והמעילה באה ליד כהן: פי' להשלימה ליד הגזבר ואם היא מקדשי מזבח הוא עצמו נעשה עליה גזבר ולוקח בה מאותו המין שמעל בה המועל.
לא יהא הכהן מועל: במוקדשים, תלמוד לומר וכו'
( ט ) הכי גרסינן מנין אתה אומר הביא מעילתו ולא הביא אשמו, הביא אשמו ולא הביא מעילתו, לא יצא? תלמוד לומר באיל האשם: (הגר"א) וכן הוא בגמרא (בבא קמא קיא, א). והכי פירושו: מעילתו היינו הקרן דהקדש שמעל בו.
תלמוד לומר באיל האשם ונסלח: משמע אין סליחה אלא בשניהם: איל -- כמשמעו, האשם -- קרן, דומיא ד"אשם" דכתיב בגזל הגר דהוא הקרן כדכתיב "והשיב את אשמו בראשו".
ואין החומש מעכב: את הכפרה.
מלמד שאין משיירין וכו' יכול אף על פי שישב: כצ"ל, ופירשתיו לעיל בפרשה וי"ו סוף פ"ט.