חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרק ו
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ו
[עריכה]( א ) תלמוד לומר זקני העדה: והם הסנהדרין.
יכול כל הזקנים: שנמצאים בעדה והם הסנהדרי קטנה.
המיוחדים שבעדה: הם הסנהדרי גדולה היושבים בלשכת הגזית.
( ג ) ידי כל יחיד ויחיד: פי' בשתי ידים של כל יחיד ויחיד והוא מדלא אמר "וסמכו זקני העדה ידם" ואמר "ידיהם" לרבות.
פר טעון וכו': "הפר" מלה יתירא היא דהיה לו לומר "על ראשו". להכי אמר ר"י שבא למעט שעירי עבודת כוכבים.
אין שעירי עכו"ם טעונין סמיכה בזקנים: אלא בכהן. ובפרק שתי מדות (מנחות צב, א) פריך על הברייתא הזו והא בעינן סמיכה בבעלים והבעלים הם הבית דין שעל ידי הוראתם בא זה. עיין שם במסקנא דר"ש סבר לה דשעירי עבודה זרה טעון סמיכה בזקנים.
( ד ) לפני ה' בצפון: דילפינן ליה מדכתיב בעולה "לפני השם צפונה".
ונאמר להלן: בפר כהן משיח.
פני פרוכת הקדש: שצריך לכוין בהזאתו כנגד הבדים ולא כנגד הפרוכת כולו.
( ה ) ועשה כאשר עשה וכו': האי קרא "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וכו'" קרא יתירא הוא שהרי כל עבודתו נתפרשו בו חוץ מיותרת הכבד ושתי כליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משיח האמור למעלה הימנו והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להא מילתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה "וכפר עליהם" ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כוליה לדרשא אתי וסרסהו ועשה כאשר עשה לכפול באזהרת הזאות שלו והכי משמע כאשר עשה כאשר כתבתי לך כל עשיותיו ושנה עליהם לעכב שאם חיסר וכו'.
יכול אין לי אלא מתן שבע: כצ"ל. דהיינו השבע שמזה על הפרוכת.
שכן מתן שבע מעכבת בכל מקום: בפרה דכתיב בה "והזה אל נוכח פני אהל מועד" (במדבר יט, ד), וכתיב "חוקה" לעיכובא. ובלוג שמן של מצורע דכתיב "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים" (ויקרא יד, טז) וכתיב "זאת תהיה תורת המצורע" וכל הויה עיכובא.
ומנין למתן ארבע: בקרבנות מזבח הפנימי שמעכבות שאין מעכבין בחטאת החצונה כדלקמן בפרק יא.
ת"ל כן יעשה: חזר וכפל, ואם אינו ענין למתן שבע תנהו ענין מתן ארבע.
( ו ) ועשה לפר: "לפר" ריבויא הוא.
לרבות פר יום הכפורים: פרש בגמרא דלעכב לא אצטריך דחוקה כתיב ביה אלא לאת בדם וטבילה. והיינו דבפר יום הכפורים לא כתיב "את" ולא כתיב "בדם" ולא כתיב טבילה. דהכי כתיב "ולקח מדם הפר והזה באצבעו". ואקשינהו ללמד הימנו הלכות ריבויא של את והלכות בדם וטבילה. "את" -- להכשיר אמין שבאבצע, שאם עלתה לו אם(?) באצבעו (שקורין פאחיר) לא הויא חציצה דאתרבו מ"את אצבעו". "בדם" -- שיהא בדם כדי טבילה. "וטבל" ולא המספג (כדלעיל פרשה ג' פסקא ח' ט'). והכי משמע קרא ועשה לפר יום הכפורים כאשר עשה לפר כהן משיח דכתיב ביה "וטבל הכהן את אצבעו בדם".
כאשר עשה לפר: ה"נ לאו מ"כאשר עשה" קדריש שהרי כבר סרסו ודרשו אלא "לפר" קדריש.
לרבות פר כהן משיח: האמור בפרשה העליונה ולא נכפל שם לכך חזר והקישן יחד שילמד עיכוב חיסור מתנותיו מזה.
החטאת: לרבות שעירי עכו"ם להביאן בדין פר העלם דבר ליטען הזייה על הפרוכת ועל מזבח הזהב ולישרף חוץ לשלש מחנות לפי שבמקומו בפרשת שלח לא נתפרשו הלכותיו.
יכול שאני מרבה את שעירי רגלים: להיות פנימיים ונשרפים.
ת"ל לו: כצ"ל "כן יעשה לו" לזה ולא לאחר.
ופריך מה ראית כולי ומשני אחר שריבה הכתוב החטאת מיעט דכתיב "לו".
מרבה אני שעירי עכו"ם: לתורת פר העלם דבר שמכפרין על עבירת מצות ידועה כמותו ששניהם באין על חטא הידוע ומוציא אני של רגלים שלא יהיו שוין לו שאין דומין לו בכפרתו שהן באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שנטמא ונכנס למקדש ואינו מכיר ולא הודע לו לא טומאתו ולא כניסתו.
( ז ) וכפר עליהם: ד"וכפר" משמע מכל מקום.
אף על פי שלא סמכו: עליו זקנים.
ונסלח להם: אף על פי שלא נתן בשיריים ליסוד מזבח החצון.
שאין מעכבין את הכפרה: בעלמא כדלעיל (בדיבורא דנדבה בפ"ד פסקא ח' ט') וכן שירי הדם לא מעכבא בכל מקום.
שהן מעכבות את הכפרה: בעלמא דמתן ז' אשכחן דמעכבי בפרה ובנגעים ואפילו מתן ד' דמזבח החצון חדא מינייהו מיהא מעכבא בכל מקום. הלכך מסתברא לרבויינהו וכולהו לעיכובא.
( ח ) אל מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות: לעיל פרק ה' פסקא ד' יליף להו שפיר.
הפר הראשון: משמע פר כהן משיח האמור בפרשה שלמעלה הוא יהיה ראשון.
בכל מעשיו: ואפילו בשריפה.
( ט ) יכול אף שעירי עכו"ם יקדמוהו: לפר הבא על שאר מצות.
ודין הוא: שיקדמו שעירי עכו"ם.
אם פר כהן משיח שהוא פר יחידי ואין קרבן עולה עמו קודם לפר העדה כדאמרן.
פר ושעיר לא יקדמוהו: בתמיה הא האי שעיר עדיף טפי דאיכא פר לעולה בהדיה. (והגר"א גריס "שעירי עבודה זרה של צבור לא יקדמוהו" ולפי דבריו הקל וחומר הוא מיחיד לצבור וקשה דהא פר העדה גם כן של צבור).
ת"ל פר: דהוה מצי למכתב "כאשר שרף את הראשון", "הפר" למה לי? -- למעוטי.
פר ראשון: וקודם לישרף ואין שעירי עכו"ם קודמין ליקרב ולישרף.
( י ) ופריך או אינו אומר: "הפר" למעוטי שעירי עכו"ם לענין קדימה אלא לענין שריפה.
ת"ל חטאת הקהל: תלה טעם השריפה לפי שהוא חטאת הקהל.
לכל חטאת הקהל שישרפו: ואתרבי להו שעירי עכו"ם נמי לשרפה וע"כ כי כתיב "הפר" למעטינהו שלא קדמו ולאפוקי מקל וחומר.
( יא ) מרבה אני שעירי עכו"ם: בכללא דחטאת הקהל דדמו טפי לפר העלם.
שמכפרין על עבירת מצות ידועה: כמותו.
ומוציא שעירי רגלים שאין באין: וכדפירשנו לעיל בפסקא וי"ו.
( יב ) והלא פר יום הכפורים אינו בא על עבירת מצות ידועה: -- כצ"ל. ור"ל שפר יום הכפורים בא לכפר על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וטעון שריפה ואם כן איכא למימר נמי דחטאת הקהל כייל שעירי הרגלים כי היכי דכייל פר יום הכפורים ומיעוטא דהוא לשעירי עכו"ם אתי.
ומשני מה זה מיוחד שדמו נכנס לפנים אף כל שדמו נכנס לפנים -- כצ"ל [הגר"א]. כלומר לית לן לאתויי בכללא דחטאת הקהל אלא פנימיים דהיינו שעירי עבודה זרה דדמו לפר העלם ולפר יום הכפורים ולאפוקי שעירי רגלים שאין דמן נכנס לפנים דהא מיעט רחמנא לו כנ"ל בפסקא וי"ו.
כל מעשיו: שחיטה וקבלה והולכה וזריקה.
הוא פרט לששרפו שלא לשמו: ולאו למימרא דשרפו שלא לשמו פסול -- דמאחר שהוכשר יחזור ויפסל?! ועוד דהוא עצמו שלא נשרף כשר. אלא ארישא קאי דקתני שיהיו כל מעשיו לשם חטאת ואם שחט וזרק שלא לשמו פסול ואהא קאמר דלא תימא הוא הדין לשריפה אלא פרט לששרפו שלא לשמו, פי' אף על פי שכל מעשיו לשמו שריפה לא בעינן לשמו. אבל באמת כל זה דחוק.
והנכון כגירסת הגר"א "פרט לששחטו שלא לשמו", וכן הוא הגירסא בילקוט. ואף דממעיטינן מעיקרא מ"חטאת" אפשר דאי לא ממעטינן מ"הוא" הוה אמינא דמ"חטאת" ממעטינן רק מקבלה ואילך דהקפידה התורה להיות בכהנים, מה שאין כן בשחיטה.