חות יאיר/קפו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קפו
[עריכה]שאלה: מעשה בכפר שהיו בו י"ג ב"ב וקבעו חדר יפה לבהכ"נ והתפללו יום יום במנין ובהגיע ימים הנוראים לא היה להם תוקע להוציאם ידי חובתם רק בריחוק מקום שש פרסאות היה בקהלה ב"ב תוקע מומחה ומפני שהיה שעת חירום וגייסות לא רצה לבא אליהם רק בשכר כ"ף ר"ט ושיתנו המעות לפני נסעו כי ירא שאח"כ יהתלו בו ולא יתנו לו רק כאשר נתנו לו שנה בשנה והוא ששה ר"ט. ועמדו הב"ב הנ"ל למנין אם יתנו לו מה שביקש ואמרו ששה מהם שיתנו לו מה שביקש שיצאו י"ח ביום הנורא וז' מהם אמרו כי אינם רוצי' לפזר ממון כ"כ כי עניים הם ואנוסים מבלתי יכולת. וששה ב"ב הנ"ל אמרו כי לא יוכלו ז' האחרים להכריעם מכח רוב מנין כי הם רוב בנין גם בלה"נ נא' לא תהיה אחרי רבים לרעות כי ודאי רע ומר הוא עזב' את המצוה דגדולה הזאת דאתיא לקיצין פעם בשנה ובאו כולם לפני מלמד תינוקת שלהם המכונה רבי ובגובה אפו מורה הוראו"ת ואמר הלא דבר הוא שזה היום למדתי דין זה ובמשנה עם התלמידי' בעלי משנה והוא פ"ד דפאה אפי' צ"ט אומרים לחלק וזה אומר לבוז לזה שומעים שאמר כהלכה ה"נ לאלו ו' שומעי' ואלו ה' רק א' מהם והאומר היפך זה טעה בדבר משנה.
והגיע לאזני אחר ימים כי לא מרו פי רבם הנ"ל כאלו קבלו הדבר מהר סיני (והוגד לי כי אלו ששה ב"ב אשר נגע יראת אלהים בלבם הסכימו אם יעקשו חביריהם יתנו המה לבדם להתוקע שכרו ויתנו עמו שלא יצאו בתקיעתו רק הם לא חביריהם) וכתבתי לו אגרת עם קללות נמרצו' כי נתעוררו עליו ע"י זה כמה הוראו' שהורה חקים לא טובים ומ"מ למען לא יקרא תגר עלי כתבתי לו בדבר הנ"ל דברי טעם ושגיונותיו בדמיונו באריכות ותמצית כתבי כי אין ראיה ממשנה הנ"ל משום דרמיא המצוה על בעל השדה ואין לעניים לדבר ולעמוד למנין. לכן באין סכנה המצות לבוז כמ"ש תעזוב אות' מש"כ בנדון הנ"ל הגד בא לי באיזה טעם יכריחו המיעוט את הרוב הלא חובות הגוף הוא ולכן המנהג שנגבה לפי הגברים לא הממון אף כי אם יוסיפו לתת במצוה מצד ההידור ואפשר באחר בזול יש לפקפק ולומר דנגבה התוס' לפי הממון ע' בש"ע סי' נ"ג סך"ג שם בב"י. מ"מ אם אין כאן רק דבר אחד לקיים בו המצוה ודאי אזלינן ע"פ רוב הדעות ורובא דאוריי' ומה ענין לא תהיה אחרי רבים לרעות לכאן כי נאמר בדיני נפשות ומה ענין רעה כי מהיכא פסיקא לן שאין הדין עם הרבים אלו.
האמנם ראיתי מ"ש ה"ר ירוחם שנראה לכאורה סייעת' להוראות רבי הנ"ל והוא שכתב על כופין בני עיר זא"ז וכו' דאפי' מועטים למרובים והביאו בהג"ה רמ"א בח"מ ר"ס קס"ג מ"מ אין משם ראיה כי ודאי כל אותן השנויים שם הם תקנת חכמים לצורך חיבור ויישוב בני אדם שדרכן בכך ומיירי ג"כ כשההוצא' היא לפי הסדר והמנהג ואפשר שיש ללמוד משם כל דברי מצוה הנהוג ומצוי בדמים הראויים או מעט יותר כגון הא דבא"ח ס"ס נ"ה ור"ס ק"נ ונ"ל דגם לענין הדור מצוה עד שליש במצוה דבב"ק וצל"ע בזה אע"פ שכך ארז"ל שראוי לעשות כך מ"מ אם ציבור מבקשין אתרוג מהודר בדמי שליש יותר על הקטן המצוצמם כבטור וש"ע סי' תרנ"ו לא ברירא לי שהדין עם המרובים אם יחידים מעכבי' כ"ש למימר שהיחידים כופין המרובים. רק הירא וחרד יקיים מצוה מן המובחר בתוס' שליש ומזה נ"ל שאם יגיע לחלקו בדמי אתרוג שהוא לכלל הקל סך מה ויכול לקנות אתרוג לעצמו לבד בתוס' רק שליש מחויב לעשות דזה ודאי הידור מצוה ולעד"ן עוד דאפי' לדעת ר"י ובמקום שיכולין יחידי' מועטין לכוף הרוב היינו מיעוט' מש"כ מיעוטא דמיעוטא [הדרכני כי מסברא זו שהרי במה דק"ל כל קבוע כמחצ' על מחצא דמיא אפי' ט"ו חניות וכו' וילפינן מוארב לו וגו' ואפי' ט' ישראלים וכו' ודו'] והוא כגון ב' נגד י"ג וג' נגד ט"ו לא. בכה"ג מחלק הש"ס בין מיעוטא למיעוטא דמיעוטא גבי סמוך מיעוט' דמפלת וכו'. ואע"פ דשם תרי מיעוטא בבחינות שונות הם י"ל דה"ה וכ"ש שיש לחלק בבחינה אחת.
ואם נסתפק חזר הדין לסיני דאחרי רבים להטות. והנה בגוף הדין. כתבו התוס' בב"ק ד"ט ע"ב על מה דמקשה בגמ' אילימא שליש ביתו וכו' משמע דא"צ לבזבז כל ממונו ולקנות אתרוג ואפי' שליש ביתו משמע דלא מחויב וכו' וכ"כ הרא"ש שאינו מחויב לבזבז הון רב והרי בש"ס חשב לרבות' ר"ג שקנה אתרוג באלף זוז והרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והב"י הביא כל זה בא"ח סי' תרנ"ו ושר' ירוחם סיים בו ומ"מ בעישור נכסיו חייב לקנותו וכ' הב"י ולא ידעתי מנין לו ונ"ל דס"ל ממה שהביאו התוס' הא דהמבזבז ש"מ דסבירא להו דדמיין להדדי ונהי דאין חיוב לבזבז מ"מ לתת מעשר חיוב הוא מדרבנן וה"ה גבי דמי מצוה. ודאי דאין זה ראיה כלל ולא זכרוהו התוס' לראיה רק דמצינו דאפי' במקום שציוות' תורה על נתינת ממון אל יבזבז יותר.
עוד כ' הב"י בשם הרשב"א על מה דמשמע בגמ' דאפי' על מצוה עוברת אינו מחויב ליתן אפי' שליש ממונו שהוא תמה מאד ושהראב"ד נתן טעם כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הבריות וכמו שאמרו המבזבז וכו' שהעוני כמיתה וכו' וגם מזה קצת סמך לדברי ר' ירוחם דטעמא חד לתרווייהו ואחר שהרשב"א א' מגדולי הפוסקים הקדמונים כנודע מיקר תפאר' גדולתו וחידושיו בש"ס וספריו ת"ה הארוך והקצר וידו בכל סוגיי' הש"ס לכן נתתי לבי אל דבריו במה שתמה שלא יחוייב אדם ליתן אפי' שליש ממונו כי לכאורה תמה על תמה זו דודאי הסברא נותנת כך כמו שנא' עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ומהיכן פשוט לי' שצריך לבזבז כולי האי על מצוה ומ"מ לכשתדקדק הדבר מעויין ויותר מוכרע לחיוב מלפטור ולולי מה דמקשה הש"ס דב"ק שם אלא מעתה מאן דאתרמי ליה ג' מצות ליתיב לכולהו ביתי' דהמשמעות ודאי דדחי מה דבעי למימר שליש ביתו דאי ס"ד דודאי בעי למיתיב שליש רק בדאתרמי לי' ג' מצו' אין סברא שישאר בחוסר כל ה"ל לש"ס לתרץ כך ולעולם שליש ביתו ואי אתרמי לי' ג' מצות יניח מצו' השלישית ויקיים מיהו תרין מנייהו אלא ע"כ דנקט מאן דאתרמי לי' וכו' למשל ומ"מ גם נתינת שליש אין סברא כמו נתינת כל אשר לו לג' ועל זה תמה הרשב"א כי ס"ל שראוי לאדם לקיים מצוה צוהו ה' ממה שחוננו עד היכן שיגיע מצד הסברא. ולכאורה ראי' לזה מירושלמי דפאה תני רשבי"א גדול כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו נאמר כבד את אביך וגו' ונאמר כבד את ה' מהונך מה אתה מכבדו מהונך מפריש לקט שכחה פאה תרומה מעשר ראשון וכו' עושה סוכה לולב שופר וכו' אם יש לך אתה חייב בכל אלו וכו' כשהוא בא אצל כיבוד בין יש לך הון בין אין לך ואפי' מחזיר על הפתחים והנה לפי מה דק"ל כמ"ד כיבוד אב משל בן נדחקו לפרש מ"ש אפילו אתה מחזיר על הפתחים ר"ל לבקש פרנסת עצמו ע"י שיצטרך לטפל אם אביו יבטל ממלאכה שיסתפק ממנו וכ"כ בטור וש"ע י"ד סי' ר"מ ס"ה ואיך שיהיה ממה שאמר בירושלמי גבי מצות סוכה לולב שופר אם יש לך אתה חייב ודאי משתמע כל שיש לו אפי' רק כדי כדי המצוה חייב לקיימה דאל"כ רק אפילו הוא עושר חייב לבזבז ה"ל לאשמעינן חידוש יותר שאפילו יש לו אינו מחייב לבזבז ובכיבוד אב מחויב אף שיבא ע"י לידי עניות ומכל מקום יש לומר דנהי דיש ללמוד מזה לכאורה דצריך לפזר ממונו אפי' יותר משליש או חצי אם ישאר לו כדי סיפוקו ואם כן הוא סותר לש"ס דב"ק ואם כן ודאי בכל דוכתי ק"ל כש"ס דידן מ"מ אין ראיה כלל שיפזר אם לא ישאר לו כדי סיפוקו דיש לפרש מ"ש בירושלמי אם יש לך ר"ל כדי פרנסתך דאם לא נשאר לו שיעור הזה לא נקרא יש לו דמה לי קטלא כולא או פלגא ומחביריו הוא למד דברים שבממון והם לקט שכחה פאה תרומה מעשר ראשון וכו' וגם ממ"ש קרא מהונך ודאי משמע מקצתו וכמ"ש בש"ס עירוכין פרק המקדיש דף כ"ח ע"א ת"ר מכל אשר לו ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם וכו' ושם במשנה אראב"ע מה אם לגבוה אין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו וכו' ואף על פי שאין ראיה לדבר דחס הקב"ה על ממונם של ישראל וכיוצא בזה במשנה דנגעים.
ואחר שבאנו לכלל זה שמ"ש בירושלמי דחייב כשיש לו ר"ל כדי פרנסתו היה נראה לומר דהשיעור הוא כמה שכתוב במשנה סוף פאה מי שיש לו מאתים זוז או חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול דשיערו חז"ל דשיעור זה הוא כדי פרנסת איש וביתו ומעתה י"ל דה"מ בזמניהם שלא היה כולי האי עול משא מלך והי' הכל בזול כדמוכח בכמה דוכתי ומבו' בג"ה בתשובה אחרונ' שכתבתי בספרי חוט השני מש"כ בזמנינו אין גבול לומר די לחיו' נפשינו ונפש אמה וילדיה ובכה"ג כ' ר"ת גבי ריבית לחד טעמא בפ' הריבית ס"ד ע' ובי"ד בטור וב"י וש"ע סי' קנ"ט וסי' רנ"ג. ומעתה חזר הדין לדבר שאין לו שיעור רק אשר ידבנו לבו כפי יכולתו והעשיר ודאי לו ירבה לקנות מצוה בסך גדול מאד אם מופלג בעושר הוא וי"ל מה שהביאו התוס' ראיה מר"ג שקמ"ל בגמ' כמה מצות חביבות שלקחו באלף זוז כבגמ' פ' לולב הגזול דמ"א ע"ב הרבותא הוא אע"פ שהיו באים בספינה בלי בית והון וכדק"ל במשנה עני הי' באותו שעה והיו צורכיהם מרובים מ"מ לקחו ר"ג באלף זוז ואפשר כי לא היה בנמצא רק א' וחלקו כבוד לנשיא שהוא יקחהו דאל"כ ראב"ע שהי' מופלג בעושר כמ"ש בפ' במה בהמה על פרתו של ראב"ע לא הי' נמנע מליקח לולב.
וא"כ מעתה אין תימא על שתמה הרשב"א על פשטי' דש"ס דמשמע דפשיטא לי' שאינו מחויב ליתן אף שליש ממונו הן דבזמניהם היה סך מעט מספיק לצרכי אדם הן במה דכללא כייל הש"ס שמן הנמנע הוא לו' שיתן שליש ומשמע אף בעושר גדול ומופלג דברור גלוי וידוע שנשאר לו הון עתיק ועל זה תמה.
ובאמ' יש קצת ראי' מדעת הקב"ה בתורתו דלא חס כלל על ממונו של אדם במצוה דרמיא עליה והוא קרבן עולה ויורד דמצורע ויולדת דכתבה ואם אין ידה משג' וכו' משמע דאם ידה משגת חייבת לתת מה שיש לה (וצל"ע אם מסדרין לבעלה בדין עירוכין וב"ח) והכי משמע ממ"ש בת"כ רפ"ד פ' תזריע ואם לא תמצא ידה אין אומרי' ללות מכלל דמ"מ מחייבינן לה בכל אשר יש לה.
ואמר עוד שם בת"כ דצ"א ע"ב יש לו שה ואין לו צרכיו מנין שיביא קרבן עני מכלל אם יש לו צרכיו חייב להביא השה וצרכיו ופי' צרכיו ר"ל נסכיו הבאים עמו וכ"כ בעל ק"א שם וכך פי' ופסק הרמב"ם בהלכות שגגות פ"י (ושגה הק"א בפ' ויקרא ר"פ י"ח דקכ"ד ע"א שפי' מ"ש צרכיו ר"ל צרכי עצמו במזון וא"כ הוא נגד מבוקשינו אבל באמת שם שגה ושכח עצמו דברי רפ"ד פ' תזריע אף שעשה ג' מהדורות באותו ספר גם נעלמו ממנו דברי הרמב"ם) והוצרכתי לכל זה שלא נפרש ג"כ מ"ש תורה ואם אין ידה משגת ר"ל שאין לו חוץ מכדי פרנסתו השגה לזה לכן כתבנו ראיה דר"ל אפי' עני מדוכא שאין לו יותר מכדי כשבה ונסכיו מחויב להביאו רק שלא יצטרך ללות ולמזונתיו ע"כ ישאל על הפתחי' הוא לפרנס אשתו או גם היא ודוק ולכאור' איכא להקשות ע"ז ממשנה ב' פ"ד דעירוכין שאם עשיר אמר ערכי ושמע עני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר ואיך נחייבו בערך עשיר אם נפרש גדר העני שאין לו כי אם סלע שהוא ערך עני.
אבל באמת ל"ק דמ"ש שמחויב העני לתת ערך עשיר ר"ל שיהי' השאר חוב עליו וכ"כ הרמב"ם בהדיא בהלכו' עירוכין פ"ג יע"ש דמשם ראי' למ"ש. ואין לומר דאין ללמוד משם לכל המצות די"ל היכא דגלי גלי אדרבה י"ל מדאיצטריך שהרי לא גילתה התורה דבר לחייבו בזה רק מכללא שמעינן ממ"ש ואם לא תמצא ידו וגו' ש"מ דפשוט מאד דמחויב לקיים מצות ה' דרמיא עלי' (אף כי אינם טמאים [פי' אם אינם מביאין קרבניהם דנקראו מחוסרי כפרה וע' במשנה נדה פ"י מ"ו] כי נטהרו בטביל' והעריב שמש לכל דבר זולת לאכילת קדשים כבמשנה ונקראים מחוסרי כפרה) בכל אשר לו וגם לא ברירא לן דמסדרין לו דשאני עירוכין דארז"ל ואם מך הוא החייהו מערכך וב"ח גמרינן בג"ש מיכה מיכה.
ונחזור לנדון דאילו תמן הוינא חזינא אם רוב מב"ב בעלי כיסים באופן כי לא יחסר לחמם ופרנסתם מבזבוז ממון הזה ונכלל בזה סתם ב"ב שאינם נצרכים למתנת אחרים ודאי הדין עם המבקשי' אף שהם עניים כי יתנו לפי ערכם ויכולתם מש"כ אם רובם מניי' אף שקצתם מסכימים לבזבז ממון הדין עם המעכבים כי אזלינן בתר חיוב ופטור מצד הדין ולא בתר דעתם ואף כי גובין לפי הערך מ"מ אין העני מחויב לבזבז אפי' מעט יותר מהראוי מפני מעט מזעיר הנשאר לו וק"ל.
ומה דחשש התוקע פן יהתלו בו לכן קפיד שיתנו לו מעותיו תחילה. סבר היה דדמי לטול דינר והעבירני דבגמ' ובח"מ ס"ס רס"ד. והיה אפשר דמיון זה אם היה שנה פשוטה שלום ושלוה דנהי דאין לכופו מפני דהמצוה לא רמיא עלי' ע' בהג"ה רמ"א בי"ד ס"ס רס"א וס"ס של"ו ע"מ היה אפשר לו' דאם סירב עד שהוצרכו להפריז לו יותר מן הראוי אין לו רק שכר הראוי לפי הטורח אם הוה דבר רשות והוא כענין מטען דגבי פועלים. מש"כ אם שעת חירום הוא דיש חשש סכנה אפי' בממון ופחד ובהל' הדרך לתת הרבה לכן מחויב לתת לו כל מה שפסק לו כמ"ש ס"ס של"ו.
ובדבר מה שאמרו אלו ששה שאלו לא נתרצו חביריהם היו מתנים עם התוקע שלא יצאו בתקיעתו רק הם ולא חביריהם ואם נשפוט בזה אם בידם לעשות כך. נראה פשוט דאם מתנים עם התוקע שיכווין שלא יצאו הם בתקיעותיו ודאי תנאם קיים כי המה אינם מחויבים להעמיד תוקע לחביריהם וגם על התוקע אין חיוב. ואם מכווין להוציא דוקא אלו ולא כל השומעים ודאי לא יצאו כבמשנה. ואם יעבור על התנאי ויכווין להוציא כל השומעי' נ"ל דכל השומעים לא יצאו [עשו"ת ר"ת מדינא א"ח כ"א שצ"ע] דנקרא התוקע שליח בנ"י כמו הש"ץ ושליח ששינה מדעת משלחו בטל שליחתו.
ואם יש שאלה אם יפה וכהוגן עשו בזה נראה דתלי בשיטה שכתבנו אם המסרבים כדין עשו אלו שהתנו שלא כדין התנו אם עדין רוצים לתת לסיוע לפי' יכולתן ושכר הראוי בשנת שלום. מ"ש כאם המסרבים שלא כדין עשו. המתנים כדין וכדת עשו ואין לפקפק בהם לומר שאם היה זמן ויכולת הי' הדין לכוף אותן על מדת סדום דזה נהגה וזה לא חסר ולדמות ליה לדיני' הנזכרים בגמ' ובטור וש"ע סי' רס"ד וסי' שס"ג כי יש לחלק בכמה פנים אף כי ראוי לדון כך מפני תיקון עולם שלא לכוף בכה"ג דאל"כ יפרשו כמה וכמה מן הציבור בשכירות חזן לימ"נ ותוקע ויסמכו על יראי ה' שמ"מ ישכירו הם.
ואם היה הנדון בקניית אתרוג בדמים בלה"נ לא מקרי זה נהנה וזה לא חסר דודאי חסר האתרוג במשמוש יד דומה לשחרות' דאשיית' גבי דר בחצר חבירו ונקראי' בדבר מצוה כל עדת בש"י גברא דעביד למיגר והמצוה כבית העשוי לשכר ואין להאריך עוד והנלפענ"ד כתבתי:
נאם הטרוד יאיר חיים בכרך.