חבל נחלתו כט ט
סימן ט
שתיה מכוס המקדש את הקידוש
שאלה
שמעתי שיעור בו טען מגיד השיעור שאם קידש על כוס וטעמו, השומעים את הקידוש אינם יכולים לשתות מכוסו, וכן אם יחלק להם בכוסותיהם אחר שטעם, הרי הם שותים מיין שנפגם ואסור.
והציע שימזוג יין לכל אחד בכוסו קודם הקידוש או שימזוג מכוסו לכוס של כל אחד אחר שקידש וקודם ששותה את כוסו.
מה מותר ומה אסור מצד הדין?
תשובה
א. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רעא סי"ג – סי"ד):
"צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית".
"אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו (פי' מלא פיו), יצא; ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. וי"א דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם; ודוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר".
בערוך השולחן (או"ח סי' רעא) הביא בסעיף לד את דברי השו"ע בסעיפים יג ויד, ובאר:
סעיף לה
"ונראה דהעניין כן הוא דהנה זה מוכח להדיא בעירובין [מ':] דכוס של ברכה אין עיכוב אם אין המברך שותהו אלא אחר שהרי אומר שם לעניין יוה"כ למאי דהוה ס"ל שיש לברך שהחיינו על הכוס ואומר שם היכי עביד אי מברך עליה ושתה ליה כיון דאמר זמן קבליה ליוה"כ ואסור ליתביה לינוקא וכו' ופירש"י דהא דאמרינן המברך צריך שיטעום לאו דווקא מברך דה"ה אחר דטעמא הוא משום דגנאי לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא הברכה שלא לצורך וכו' עכ"ל אלא הגאונים אמרו דקידוש שאני מדאמרו בפסחים [ק"ז.] המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא משמע דהמקדש עצמו צריך לשתות וליהנות כמלא לוגמיו. ואמת שאינו מובן דהא כן אמרו בכוס של ברכה המברך צריך שיטעום [ברכות נ"ב.] ועכ"ז יכול אחר לשתות וא"כ גם כאן כן הוא. והרשב"ם שם פי' כן וז"ל המקדש וטעם מלא לוגמיו וכו' והוא שלא טעם אחד מכל המסובין אבל טעם אחד מהן יצאו כולם ואף על פי שלא טעמו עכ"ל וכן הוא דעת רוב הפוסקים [עב"ח שכתב הטעם שכתבנו והט"ז סקי"ח כתב הטעם משום דקידוש דאורייתא ע"ש ואינו מובן דגם ברכה לבטלה הוי כאיסור דאורייתא ומה עניין זל"ז]".
סעיף לו
"וטעם דעה ראשונה שאין מצטרפין המלא לוגמיו משתיית שנים טעמם משום דפחות ממלא לוגמיו אין בה הנאה גמורה ואנן בעינן שיהנה אחד מהם הנאה גמורה [טור]. אבל הריטב"א כתב בעירובין [ע"ט:] בשם התוס' שמצטרפין שתיית כמה מהמסובין לכמלא לוגמיו והטעם פשוט דוודאי יש הנאה גם ממעט יין ולכן מברכין אף על כל שהוא משום שאסור ליהנות בלא ברכה ונלע"ד ראיה ברורה שמצטרפין למלא לוגמיו שהרי אפילו במאי דכתיב מפורש בתורה מצות אכילה מ"מ מצטרפין כשרבים נכנסים במצוה זו והיינו דבלחם הפנים כתיב בפ' אמור [ויקרא כד, ט] ואכלוהו במקום קדוש וכל אכילה היא בכזית כידוע ומ"מ אמרו חז"ל ברפ"ד דיומא שהגיע לכל כהן כפול והוא פחות מכזית כפירש"י שם אלא בע"כ דאכילות כולם מצטרפות ע"ש ועוד יש ראיה משם דלא על כל המסובין מוטל חיוב לטעום מהכוס שהרי אמרו שם דכהנים צנועים משכו את ידיהם ולא אכלו כלל ע"ש וקשה הא התורה צותה לאכול אלא וודאי כיון דלכלל הכהנים צותה תורה אין הכוונה שכל אחד מחוייב לאכול אלא שבין כולם יתאכל ויוצאים במה שאחרים אוכלים וא"כ ק"ו בקידוש דלרוב הפוסקים על הכוס מדרבנן ואפילו אי דאורייתא אין בה מצוה מפורש על שתייתה כבלחם הפנים על אכילתה".
היינו, צריך לשתות כמלוא לוגמיו ולכתחילה המקדש הוא שישתה, וי"א שאף אחר יכול לשתות כמלוא לוגמיו וי"א שכל השותים מצטרפים למלוא לוגמיו, וכ"ז אף בכוס של קידוש אבל בכוס של ברכה כולם יכולים להשתתף.
לא הועלתה בעיית הפגימה, שמהשני והלאה הכוס של המקדש כבר פגומה, והם אינם יכולים לשתות ממנו ללא תיקונו. ונראה מן השתיקה מנושא הפגימה שאין זה מפריע לשתייתם, והם יכולים לשתות מכוס המקדש. כמו"כ לא נאמר שהמקדש צריך לשפוך מכוס הקידוש לכוס אחרת כדי לשתות מאותה כוס.
לכאורה אין היוצאים י"ח צריכים לשתות מכוס של ברכה ולכן לא מובנת טענתו של אותו נותן שיעור.
ב. כתב הבית יוסף (או"ח סי' קפב, ד): "כתוב באהל מועד (דרך ו נתיב ו) היו כוסות שלפני המסובין פגומים הואיל ואינם ראויים לברכה צריך לתת מכוס הברכה לכוסות הפגומים וכן דעת התוספות (פסחים קו. ד"ה הוה) והרא"ה (בחי' על הרי"ף קנ) אומר שלא הצריכו כוס שאינו פגום אלא למברך עכ"ל".
משמע מדבריו שכל היוצאים י"ח בקידוש צריכים לשתות מכוס שאינו פגום. והמקדש מתקן את פגימתם מכוסו – לפני ששתה ממנו (כיון שאחר כך הוא פגום).
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קפב ס"ד) לגבי כוס של ברכה בברכת המזון: "אם היו כוסות המסובין פגומים, צריך לתת מכוס הברכה לתוכם ויש מי שאומר שא"צ. (ע"ל סי' ק"ץ וסי' רע"א)".
לפי מחלוקת הראשונים שהובאה בב"י.
פסק המשנה ברורה (או"ח סי' קפב ס"ק כד): "מכוס הברכה – ואם רק המברך לבדו אוחז כוס בידו אף שאז המסובין בע"כ טועמין מכוס פגום אחר ששתה הוא לא איכפת לן כיון דמתחלה היה כוס שלם וכולהו כחד חשיבי".
עולה שאין צורך שהשומעים ישתו מכוס שאינה פגומה. ובימינו, בקידושים ובכוס של ברכת המזון אין צורך בשתיית השומעים ואין מנהג שלפני כל אחד בפני עצמו תהיה כוס, והיום היחידי שיש לכך נ"מ הוא ליל הסדר, שכוסו של כל אחד לפניו.
וכן נראה מדברי ערוך השולחן (או"ח סי' קפב ס"ט): "וכתב רבינו הב"י בסעיף ד' אם היו כוסות המסובין פגומין צריך לתת מכוס הברכה לתוכם וי"א שאינו צריך עכ"ל כלומר שדרכן היה שיהיה כוס לכל אחד מהמסובין והמברך מוציאם וכל אחד שותה מכוסו וממילא דצריך שגם כוסות של המסובין לא יהיו פגומין ולכן צריך לשפוך מעט מכוסו לכוסותיהם ופשוט הוא שישפוך קודם שישתה [ט"ז סק"ד] דאל"כ הא גם כוסו נעשה פגום לדידהו והי"א שא"צ ס"ל דלא קפדינן אפגום רק בכוס של המברך".
ג. באר המור וקציעה (סימן קפב):
"כתוב באוהל מועד היו כוסות שלפני המסובין פגומין הואיל ואין ראויין לברכה צריך לתת מכוס הברכה לכוסות הפגומים. עכ"ל. פירש בט"ז [ס"ק ד] שיתן המברך מכוסו קודם ששתה דכולם ישתו מכוס שאינו פגום כו', אבל למה שנוהגים ששותה המברך מכוסו ואח"כ שופך לכוסות המסובין אין לזה טעם. עכ"ד. והן אמת דהתו' והרא"ש הכי ס"ל, כמ"ש בב"י בסי' רע"א בשמם. אבל טעם גדול יש להנוהגים כנזכר, דאינהו ס"ל כהרא"ה דא"צ כוס שאינו פגום כי אם למברך, ואפ"ה מצוה לטעום מכוס של ברכה, ואף על פי שכבר נפגם מאחר שעליו חלה הברכה, שכבר היה שלם, משא"כ כוסות הפגומין שלא נראו לברכה לא פשטה בהם הברכה. אף על גב דאמרינן [ברכות נא, ב] כל (כי) האי נבגא דברכתא, דילמא ההוא נבגא שלם היה שנראה לברכה, אי נמי במילתא בעלמא אוקי עולא לילתא לאפוקי מדעתה".
היינו, הט"ז פרש שייתן מכוס של ברכה או קידוש קודם שיטעם מכוסו כדי שישתו מכוס שאינו פגום, אבל לפי הנהוג שקודם שותה ואח"כ מניח בכוסות השומעים מכוס שברך וטעם ממנו אין לזה טעם. כתב הרב יעב"ץ שתוס' והרא"ש והבית מועד סברו כמו שבאר הט"ז. אבל המנהג מתבסס על שיטת הרא"ה שרק המקדש או המברך צריך לשתות מכוס שאינה פגומה אבל שאר השומעים ויוצאים י"ח אי"צ כוס שאינה פגומה ואעפ"כ יש בטעימתם מצוה, ואפילו שטועמים מכוס פגום בכ"ז כבר חלה עליו הברכה, דבר שאין בכוסות פגומים.
ומוסיף המור וקציעה:
"דבקושטא אפילו כוסות שלמין שלפני המסובין לא חלה עליהם הברכה, ומצוה להם לטעום מכוס הברכה. תדע הלא אף כשאין לפניהם כוסות, הן טועמין ממנו אף על פי שהוא פגום. הרי שמחבבין אותו הכוס שביד המברך, א"כ אף כשיש לפניהם כוסות ישפוך לתוכן, כדי שיטעמו מכוס הברכה. והכי עדיף טפי מלהפסיק בין הברכה והשתיה (דלכתחלה לכ"ע ודאי דלא שפיר דמי להפסיק אפילו בשתיקה גרידא כדי דיבור בין הברכה והשתיה כדלקמן סי' ר"ו, וכ"ש היכא דקמפסיק במעשה נמי. ולא דמי לטול ברוך, ע"ל סי' קס"ז)".
כלומר הטעימה של השומעים מכוס של ברכה היא מתוך חיבת המצוה ואין ראוי שהמברך יפסיק בין הברכה לשתיה בשפיכה לכוסות השומעים.
עוד כתב הרב יעב"ץ:
"וגם אפילו היו הכוסות שלפני המסובין שלמים, יש ליתן לתוכן מכוס שביד המברך. וכך אני נוהג, לשפוך מעט מכוס של אחד מהמסובין לתוך כוס המברך אחר ששתה ממנו והוא מיתקן בכך, ואח"כ אני חוזר ונותן ממנו לכוסן, לזכות לכולן בטעימת כוס דברכה. אף על פי שלא היה מן הצורך באמת, כי המסובין אינן צריכין לכוס שאינו פגום, שהרי אין צריכין ברכה, (שבכך) [שכבר] נפטרו בברכת המברך. ואפילו לא כיוונו לצאת בו ומברכין לעצמן, ודאי דמותר לברך ברכת הנהנין אף על כוס פגום, שאין קפידא דפגימה כי אם בכוס דברכה, שמזמנין ומברכין עליו, רק עצהי"ט יש לעשות כן. ויש טועין ושופכין לכוסות שלפני המסובין אף אם הם שלמים, ומפסיקין בזה בין בה"מ לשתיה, וזה ודאי מנהג בורות, אף לפ"ד הט"ז, זה פשוט".
כלומר דרכו היתה לאחר טעימת המקדש לתת מכוס השומעים (שאינו פגום) לכוס המקדש ולתקן את פגימתו ואח"כ לתת מכוס המקדש לכל אחד מכוסות השומעים. וכותב שבעצם אין ב'תיקון' שלו צורך, ומי שמפסיק בין ברכתו לשתייתו לתת לכוסות השומעים זה מנהג בורות.
ד. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קצ ס"א) לגבי כוס של ברכה של ברכת המזון.
"אם כולם זקוקים לכוס אחד, ונותן המברך מכוסו לכוס ריקן שבידם, לא יטעמו עד שיטעום הוא; אבל אם אינם זקוקים לכוסו, יכולים לטעום קודם שיטעום הוא. א"צ המברך לשפוך מכוסו לכוס המסובין אלא א"כ כוס המסובין פגום. (ע"ל סי' קפ"ב וסוף סימן רע"א)".
באר בערוך השולחן (או"ח סי' קצ ס"ב):
"ואחר ברכת בפה"ג יטעום המברך ומצוה לגמוע גמיעה גסה משום חיבוב מצוה ואין חיוב על אחרים המסובין שיטעמו מהכוס שהרי יותר מזה פסקו הטור והש"ע בסעיף ד' דאם המברך אינו רוצה לטעום יטעום אחד מן המסובין ע"ש וכל שכן דבטעימת המברך סגי. אמנם כשבאו לטעום לא יטעמו קודם המברך כששותים מכוסו או שופך מכוסו לכוסם אבל כשיש לכל אחד כוס יין בפ"ע יכולים לטעום קודם המברך. ואם יש להם לכל אחד כוס יין בפ"ע אלא שהם פגומים צריך המברך לשפוך מעט מכוסו לכוסם וי"א שא"צ דכוס פגום אינו פסול אלא להמברך וכבר נתבאר זה בסי' קפ"א ע"ש ואין לשאול לדיעה ראשונה איך אפשר להיות פסול בפגומים הלא אין הכרח שישתו המסובין כמ"ש דזה ל"ק כלל דוודאי אם אינם שותים כלל לית לן בה אבל כששותים צריכים לשתות מאינם פגומים כיון דשם כוס ברהמ"ז עליהם"...
עולה כי לדעתו לדעה הראשונה הם צריכים לשתות מכוס שאינו פגום אף שאין שום חיוב שישתו.
ה. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רעא סי"ז):
"א"צ לשפוך מכוס המקדש לכוסות יין שלפני המסובין, אא"כ היו פגומים שאז צריך לשפוך לכל כוס וכוס, כדי שישתו כולם מכוס שאינו פגום".
באר בלחם רב (סי' רעא ס"ד): "מצוה מן המובחר שכל אחד מן המסובין יטעום מכוס הקידוש מלא לוגמיו והוא רובו של רביעית, ואם אין יין כדי מלא לוגמיו לכולן יטעום לפחות המקדש מלא לוגמיו והאחרים בטעימה בעלמא (מצאתי כתוב)".
כתב בשער הציון (או"ח סי' רעא ס"ק פט): "וכששותין כולם מכוס של ברכה, אף על גב דהוא שותה מתחלה, [לא] מקרי מכוס שאינו פגום, דחשובין כמקדש גופא, ורק כששופך מכוסו לכוסן בעינן שישפך קודם שישתה בעצמו, כמו שכתב הרא"ש".
כך באר בפסקי תשובות (או"ח סי' רעא):
"ובזמננו, אין המנהג למזוג למסובים קודם ששותה המקדש, אלא לאחר שתייתו מוזג המקדש מעט מהבקבוק ליין הנשאר בכוס, ובזה מתקן פגימתו לשיטת השו"ע (בסימן קפ"ב סעי' ה'). וכדי לצאת ידי כל הדיעות הנכון שימזוג לתוך הכוס הרבה יין, באופן שיהיה התוספת מרובה על העיקר, ובשפיכה אחת, ולאחר מכן ישפוך מעט יין בחזרה מהכוס לתוך הבקבוק כדי לשייר מקידושא לאבדלתא".
וכך הוסיף במשנה אחרונה (סי' רע):
"[שעה"צ שם] ורק כששופך מכוסו לכוסן בעינן שישפך קדם שישתה בעצמו, כמו שכתב הרא"ש. דעת הגרנ"ק (חוט שני פפ"ה סק"ז) דמה דצריך לתקן הפגימה של כוסות המסובין, היינו דווקא כשיש כוס לפני כל אחד והוא פגום, אבל אם אין לפניהן כוסות וכפי הנהוג, ושופך מכוס הקידוש לכוסות ריקנין אלו א"צ לתקן, וחשיב שתייתן כמו ששותין מכוס המקדש. וכ"כ הגרח"ק דאפילו כשמוזג לכוס ריק שלפני המסובין ליכא חסרון דפגום (מכתב תשובה המודפס בספר אור חיים (מועדים עמוד קפט). וכ"כ הגרשז"א (הליכות שלמה פסח פרק ט, הערה 96 עי"ש). ויש אומרים דגם באופן ששופך לכוס ריקן אחר, צריך שישפוך לכוסותיהן קודם שישתה, ורק כששותים מכוסו של המקדש עצמו אין צריכים לתקן".
מסקנות
א. בימינו אין נותנים כוס לפני כל אחד ואחד קודם קידוש, ואם נתנו בכוסות השומעים מעט יין לפני הקידוש הוא אינו פגום אף שהכוס חסרה.
ב. מי שנוהג לתת לאחרים לשתות מכוס המקדש עצמו, כולם נחשבים כמקדש עצמו ואין צריכים להוסיף יין מהבקבוק לכוס.
ג. מי שנוהג למזוג מן הגביע יין לאחר הקידוש לכוסות היוצאים י"ח, ראוי שיוסיף מעט יין לגביע ששתה ממנו לפני שמוזג לכוסות השומעים מתוך חשש פגום, ואם מזג ללא הוספת יין יצאו י"ח מפני שאינם צריכים לשתות מיין שאינו פגום כיון שכבר יצאו י"ח בשתיית המקדש.