דרשות המהר"ל/דרוש על התורה (המשך ב)

<< · דרשות המהר"ל · דרוש על התורה (המשך ב) · >>

דרוש על התורה (המשך ב)

ועוד רמז כמו שאמר הכתוב באו מדבר סיני שאין מסוגל לקנין התורה כי אם שיהיה בסגנון המדבר, כדרך שאמרו בעירובין (דף נ"ד) אמר רב מתנא מאי דכתיב וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. רצה בזה, אם האדם עושה עצמו הפקר מתוך שהוא בעל ענוה ביותר, ומפקיר עצמו כמו שהמדבר הפקר עד שאינו מתיחד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום אזי ראוי ומוכן הוא אל התורה. ובשביל כך גם האומה הישראלית שהם בעלי ענוה ביותר מכל האומות, כדאיתא בחולין (דף פ"ט) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם וכו'. הרי שבשביל הענוה שבהם חשק בהם יותר מבזולתם ולכך זכו לתורה. וכן על ההפך אמרו בקידושין (דף מ"ט) סימן לגסות הרוח עניות. ופירשו שם עניות של תורה:

ואל מה שאלו שתי המדות דהיינו סלוק תאות הגוף והענוה שעושה עצמו הפקר כמדבר גורמים ומסבבים קבלת התורה, רמזו גם כן חז"ל בשבת (דף פ"ט), איתא התם אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא אמר לו נתתיה לארץ הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא אמרה לו אלקים הבין דרכה וגו' הלך אצל ים אמר לו אין עמדי הלך אצל תהום א"ל אין בי שנאמר תהום אמר לא בי וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה חזר ואמר לפני הקב"ה רבש"ע חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה אמר לו הקב"ה למשה משה בדאי אתה אמר לפניו רבש"ע חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי וגו' ע"כ. רבו השאלות בזה המאמר. א) מה לו לשטן ולתורה עד שישאל הוא היכן היא, ובפרט שאנו רואין שלבסוף כאשר נודע לו בבירור שהיא אצל משה חזר לדרכו ולא אמר דבר, אם כן מתחלה מאי קסבר ששאל עליה ולבסוף מאי קסבר. ב) למה הלך ביחוד אל אלו הג' לבקשה המה ארץ ים ותהום ולא בא אל דברים זולתם וכי אין דבר שיתכן היותה בו רק אלו. ג) למה הוא בעצמו לא אסיק אדעתיה להלוך אצל בני אדם באולי היא ביניהם. ד) מהו המכוון מהשנוי לשונות שבין ים ותהום ובין הארץ שאמרה היא דוקא אלקים הבין דרכה. ה) למה אמרו אבדון ומות שמענו שמעה יותר מהנך. ו) למה לא הלך גם אצל אבדון ומות לשאול היכן היא עד שהם עצמם אמרו מה שאמרו. ז) למה ועל מה העלים והסתיר השי"ת הדבר מתחלה ממנו עד שלא אמר לו מיד בפירוש לך אצל בן עמרם. ח) מה שכינה הוא יתברך את משה במקום הזה בכינוי זה ולא זכרו בשמו העצמיי לאמר לו לך אצל משה. ט) איך חלה שאלה כלל בדעת השטן היכן היא וכי לא ראה או ידע שנתנה אל משה. י) שאמר לו הקב"ה הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך למה תהא בשביל זה התורה נקראת על שמו:

ביאור הענין כי השטן הוא המקטרג והוא המסטין שבא לקטרג על נתינת התורה למשה אשר ידע בודאי הדבר. ואמר תורה היכן היא ר"ל כי התורה בהיותה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים עד שאמרו בעירובין (דף כ"א) שכל העולם כולו אינו אלא אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה, היכן היא כלומר איזה בית אשר יבנו לה ואיזה מקום שיכיל אותה בתחתונים עד שיקבלוה הם. השיב הקב"ה נתתיה לארץ עם שהיא גדולה ורחבה ועמוקה, נמצא בית קבול בתחתונים שיכילנה ושיקבל אותה. הלך אצל ארץ וכו'. הנה קטרוג השטן היה משתרבב בג' דרכים מצד ג' דברים שנמצאים בה, עד שבכל אחד מהם לא יתכן בדעתו אפשרות לה בתחתונים, שעל שלשתן התחבל לקטרג ולומר היכן היא. והם כמו שאמר הכתוב עליה (איוב, יא) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ובמקום אחד ייחס אליה הכתוב גם העומק כמו שיבא. ומה שיפלו בה שלשת הרחקים האלה הוא זה, אם האורך מצד שכאשר יתבונן האדם על אחד מהדברים הבאים בתורה במושכלותיה יוליד מזה מושכל אחר, וכן בהרבות והתמיד התבוננות עוד יולד גם מהשני עוד מושכל שלישי ודבר זה ילך לבלתי תכלית. והוא נאה לשמו להקרא אורך, שזוהי סגולת מי שילך לאורך שיעתק ממקומו שעמד עליו אל מקום הזולת וכן עוד אחר כך ירחיק נדוד ממקום ההוא למקום יותר רחוק. ועל בחינה זאת יבא הכתוב לכנות ולתאר התורה גם היא באורך ואמר ארוכה מארץ מדה. אם הרוחב כי אל כל דבר ודבר שבתורה יצטרפו דברים ודרושים הרבה מאד ויתפשט הדבר לרוחב, עד שיהיה המושג רחב מני ים כי זה בודאי נקרא רוחב. אם העומק שכשאדם ירצה לעמוד על עומק איזה דבר מהתורה הרי המושג ההוא בעצמו עמוק עמוק מי ימצאנו. זולת כל מושכל הנולד ממנו ביגיעת המשיג כנזכר המיוחס לאורך, וזולת הדברים המצטרפים אל המושג בחכמת המשיג בו אשר יכונה רוחב בעצמו ימצא אותו עמוק יותר מהתהום:

והן הן ממש השלשה דברים שהתורה נתכנית בהם במקראות מלאים חכמה תבונה ודעת, כי החכמה מובנה פשוט שמשיג הדבר בשלמות עם כל מה שיצטרף אליו, והתבונה הוא המבין ומוליד דבר מתוך דבר כידוע שזהו ענין הנבון שמוציא דבר מתוך דבר וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת דברים ובמקומות אחרים, והדעת הוא שמשיג הדבר ביותר על עומקו כמו שהוא כאשר יתבאר. ולפיכך השטן הלך בדרך קטרוג אל הארץ לומר היכן היא, כאילו אמר מצד האורך דהיינו שהמשיג יוליד דבר מתוך דבר בתורה עד לאין תכלית, איך תנתן לתחתונים ואיזה מקום יכיל אותה בארץ מצד בחינה זאת. ולכך הלך אל הארץ אשר רוחק האורך מיוחס אלי' כמו שיתבאר, לקטרג ולראות אם אורך הארץ מתייחס לאורך התורה עד שתוכל התורה להתקבל בתחתונים אשר בארץ המה. בכן אמרה הארץ (איוב, כח) אלקים הבין דרכה, ר"ל אם אתה שואל על התבונה שבתורה שהיא הוצאת דבר מתוך דבר, אלקים הבין דרכה הוא יתברך המבין תבונתה ויודע מדרגה זאת במי שהיא לאשר יתננה לו. לכך אמרה לשון תבונה השייך על האורך דוקא המיוחס ביותר אל הארץ ושייך בה וכדכתיב (שם י"א) ארוכה מארץ מדה. והזכיר בזה לשון דרך שהוא תכונת האורך. ובמה שבא לקטרג על רוחב התורה, לומר שלא יכילו התחתונים השגת דבר בכל המצטרף אליו אמר שהלך אצל הים המשוער בכל מקום ברוחק הרוחב (תהלים, קד) זה הים גדול ורחב ידים, לדעת אם יש לו ערך אל רוחב התורה, וכאלו אמר שגם מצד תכונת הרוחב שבתורה אין ערך לה בתחתונים, בשגם הים שאליו תכונה זאת יותר מכל ברואי מטה אין לו שום יחוס כלל אל רוחב התורה וכנאמר (איוב, יא) ורחבה מני ים ולפיכך אמר הים (שם כ"ח) אין עמדי. ועל קטרוג עומק התורה ותבונתו אמר שבא אצל התהום אשר אליו רוחק העומק ביותר, ואעפ"כ לא ייחס אצל עומק התורה, והוא שאמר התהום (שם) לא בי היא כי אין יחוס והצטרפות לעומק התהום עם עומק התורה. וכן מצינו לשון זה בעצמו ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי, ג) הרי כי הדעת היא כאשר יורד לעומק הדבר לכך אמר בדעתו תהומות נבקעו. ואשר מייחס התבונה אל השמים מפני כי בא לזכור ענין שמים וארץ יחד לא ארץ וים כמו בפסוק הנזכר, והשמים הם יותר חשובים מן הארץ ולכך בערך הארץ התבונה אל השמים והחכמה אל הארץ. אמנם בענין השטן הנזכר לא זכר כי הלך אל השמים באשר התורה נתנה אל הארץ, ואז על נכון אמרה הארץ אלקים הבין דרכה כנזכר. וזהו שאמר השטן חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה, כלומר מצד כל ג' דברים המה החכמה התבונה והדעת אין ערך ויחס לה עם אלו כל שכן עם האדם ואיך א"כ יהא נמצא לה מקבל בתחתונים. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה רצה בזה כי הדברים הראשונים שלשתן הם גשמיים וכל גשם הוא בעל גבול בודאי וא"א לדברים הגשמיים בעלי שעור ורוחק מוגבל כמו הארץ וים ותהום יחס אל התורה השכלית. אכן אבדון ומות אשר המיתה היא סלוק מן הגוף הגשמי, עד שהנשמה נבדלת על ידה מהגוף הנגוף מצד שיש אז לאדם סלוק מהגשמיות אמרו באזנינו שמענו שמעה שמצדם יש שייכות מה לאדם עם התורה. ואמר שני דברים אבדון ומות, כי נגד הגוף אמר אבדון שהוא נאבד וכלה ועל הנפש אמר מות שאין בו אבדון. ואמר כי מצד האבדון ומות יש לאדם יחוס עם התורה, אף כי הדברים הגשמיים המה ארץ ים ותהום אין להם יחס אצלה, מכל מקום כאשר האדם מסלק גופו הגשמי שייכה אליו התורה, ולכך אמרו באזנינו שמענו שמעה וכמו שאמרנו שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כי אז ראויה אליו, אבל מכל מקום לא לגמרי. זהו שאפילו אבדון ומות לא אמרו רק באזנינו שמענו שמעה בלבד המורה שייכות מה, לא שיהיה בשביל זה ראוי לקבלת התורה לגמרי. ולכך לא הלך השטן להם, רק שבעל המאמר בא לומר כי אבדון ומות יש להם יחס מה אל התורה במה שמי שמסלק עצמו מגוף הגשמי עד שהוא שכלי ראויה אליו כמו שאמרנו:

ואמר לו השי"ת לך אצל בן עמרם, ולא זכרו בשמו משה, כי כל שם מורה על הדבר מה שהוא כי זהו כל ענין השם שיורה על הדבר אשר הוא בא עליו עד שעל ידי השם יש בו מהות מה, והתורה איננה מתקיימת במי שיחשוב את עצמו בעיניו לדבר מה. כי כל דבר יהיה מה שיהיה יש לו גדר וגבול שהוא מוגבל בו, ואז אין ערך לו אל התורה מצד שהוא מוגבל ברחקיו, ולכך אמר לך אצל בן עמרם כלומר שאיננו נחשב בעיני עצמו כאילו היה לו שם בפני עצמו כלל, ומצד זה באין ספק ראויה אליו התורה בעצם. וכשהלך אצל משה אמר מה אני שתנתן התורה על ידי, הרי שלא נדמה בעיני עצמו למהות כלל, ובשביל שאמר מה אני אמר הקב"ה אליו שתקרא התורה על שמו כי ראויה להקרא על שמו בעבור הענוה הזאת. כי ארץ ים ותהום אשר להם כל שלשת הרחקים בשיעור וגבול אין ערך להם אל התורה השכלית הבלתי מוגדרה ומוגבלה, אבל משה שלא היה מגביל עצמו בשום שיעור וגבול לגמרי עד שאמר מה אני, אשר אילו היה מחזיק עצמו במה שהוא, היה מגביל את עצמו בגדר הרחקים לא היה ראוי שתקרא התורה על שמו בשהיא שכלית, ואין השכל בעל הגבלה ושעור כי אם הגשם שיש לו רחקים. לכן בשביל שלא הגביל עצמו כלל והוחזק בעיני עצמו לפשוט גמור עד שאמר מה אני, היה ראוי לקבל התורה השכלית שאין לה גבול, הרי כי אבדון ומות שהם סלוק הגשמי אמרו באזנינו שמענו שמעה בלבד, ואילו בעל ענוה הוא שזוכה אליה לגמרי עד שתקרא על שמו:

ובמדרש (במדב"ר פ"ב) באו מדבר סיני בג' דברים נתנה תורה במדבר באש ובמים במדבר דכתיב באו מדבר סיני באש דכתיב והרי סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש במים דכתיב גם עבים נטפו מים מה אלו חנם לעולם אף דברי תורה חנם לעולם ע"כ. הנה יש להקשות, אם טעם נתינתה בג' דברים אלו להורות על שהיא הפקר וכל הבא לזכות בא יבא ויזכה, יספיק אם כן שתנתן באחד מהם ואין צורך בשלשתן. ועוד קשה מה צריך הוראה על הפקירה כלל, וכי ממי יש לקנותה עד שהיה עולה על הדעת שיקננה בממון. אבל פירוש הענין כי הש"י הורה בזה לברואי עולמו שכמו שהוא יתב' אדון ואלקי הכל, כך התורה היא הכל. והוא שיורה על מעלת התורה שהיא לכל, ועל פחיתת האומות שמאסו בה מלקבלה. ועוד שלולא זאת היה התנצלות אפשרי אל האומות לומר, אילו היתה נתנה להם היו מקיימים אותה בכללה לגמרי ולא היו סרים ממנה כלל לא כמו ישראל שהיו כפרה סוררת. לכן הראה הקב"ה כי האומות לא היו רוצים בה לגמרי והוא הקיום המוחלט לישראל. ומה שעל ידי נתינת התורה בג' דברים אלו דהיינו מדבר אש ומים נודע ומתפרסם הדבר הזה והוראה זאת מאתו ית', הוא זה. כי אלו השלשה הם נגד כל חלקי האומות הנמצאים בעולם שבכללם נחלקים לג' חלקים. החלק הא' הוא ישראל, הב' הוא עשו אבי אדום אשר אלו השנים הם חלקים נפרדים כדכתיב (בראשית, כה) שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, החלק השלישי הוא כלל שאר האומות כלם. כי כמו שמחולק ומובדל אדום מישראל ככה מחולק ומובדל גם כן מכל שאר האומות, וכמו שאמרו במדרש שני גוים בבטנך שני שנואי גוים בבטנך כל האומות שונאין את ישראל וכל האומות שונאין את עשו ע"כ, ודבר זה ידוע למבינים ויודעי חן. לפיכך נגלה בנתינת התורה באש אשר בו נמשל אדום כי האש הוא האדמימות, ונגלה הוא ית' בבחינתם ומדתם באולי ירצו הם לקבלה יתננה להם גם הם, ושלא יאמרו כי איננה שייכה להם ונמנע נתינתה אליהם. עוד נגלה במים הוא מדת שאר האומות שהם הפך ממדת אדום, כי נמשלים במים כדכתיב (ישעי' י"ז) הוי המון עמים רבים כהמות ימים וגו' וכן (שמואל ב', כב) ימשני ממים רבים. וכן כתיב (שה"ש, ח) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואמרו במדרש מים רבים אלו האומות שנקראו מים רבים. נגלה ג"כ במדתם להורות, כי גם להם יתננה באם ירצו לקבלה ולא יהיה להם התנצלות. שוב נגלה במדבר נגד ישראל שהם כמו המדבר, כאשר אמרנו שהם מסולקים מהתאוות הגשמיות כמדבר הזה. וכל מעלתם לא קנו כי אם במדבר, ואמר הכתוב ימצאהו בארץ מדבר וגו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. ר"ל כי מצא ישראל שהם בארץ מדבר, כלומר מסולקים מהדברים הגופניים והגשמיים כמו המדבר, לכן יסובבנהו בענני כבודו והשרה שכינתו עמהם, וגם יבוננהו בתתו להם הבינה היא התורה השכלית שכתוב בה (משלי, ח) אני בינה לי גבורה, שמפני היותם במדבר מסולקים מתאוות הגוף נתן להם אלה הדברים הקדושים הנבדלים מהגשם:

ובמדרש (שמו"ר פ"ב) מי זאת עולה מן המדבר אמר רבי יהושע בן לוי נתעלו מן המדבר שנאמר מי זאת עולה מן המדבר שהיה להם מן ושליו באר והתורה משכן שכינה כהונה ולויה ומלכות וענני כבוד במדבר ע"כ. רצו בזה כמו שאמרנו, כי במדבר שאין שם תענוגי הגוף שם קבלו כל המעלות כולם, לא בארץ ישראל שנשתבחה בחטה ושעורה גפן תאינה ורמון וכל הדברים הגופניים. ולכך נתנו להם עשרה מתנות טובות במדבר אשר כלם דברים בלתי גופניים. אם תורה כהונה לויה ומלכות משכן שכינה הם דברים קדושים עליונים כלם, אם המן כתיב בו (תהלים, עח) לחם אבירים שנבלע באיברים והוא מזון רוחני, והבאר שהיה מקור מתברך בברכה נסיית על ידי נס, וכן השליו הנקרא עוף השמים לא מן הארץ. והדברים הארציים וגופניים כולם קבלו ישראל עם קדוש ונבדל במדבר. ומה שנתנה להם ארץ ישראל שיש בה כל הברכות הגופניים לא מצד הטובות הגופניים אשר בארץ נתנה להם, רק בשביל שזכו למדריגת התורה ועם התורה שהיא הכל לא חלק ראוי להיות הכל, וכן הדברים האלו שהם בא"י ארץ הקדושה נמצאו בה מצד שראוי שימצא בה הכל. וז"ש הכתוב ארץ חטה וגו' ארץ אשר לא תחסר כל בה, ר"ל כי מה שימצאו בארץ אלו הדברים, לא מצד שהארץ מיוחסה וראויה לדברים הגופניים רק מצד שהיא ארץ אשר מהראוי לא תחסר כל בה. ואחר שקבלו התורה שהיא ההכל ראויה להם כמו כן ארץ ישראל אשר לא תחסר כל בה, הרי לך כי המדבר היא מדת ישראל לגמרי לכן נגלה עליהם שם בנתינת התורה במדבר:

ובגמרא פ"ק דעבודה זרה (דף ב') ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן אמר רבי יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה. והנה יקשה מנין שהחזירה על כל אומה ולשון הרי לא כתיב רק פארן ושעיר, אלא אם ישמעאל שהוא בן אברהם לא רצה לקבלה כל שכן שאר אומות שלא ירצו לקבלה. ואף עשו בכלל שאר אומות לענין הקל וחומר הזה היה ולמה יצא עד שכתב הכתוב בפני עצמו וזרח משעיר למו, אלא שצריך להזכירו לעצמו כאשר הוא מתנגד לכל האומות כמו שאמרנו. ובנוהג שבעולם מגדר המתנגדים, מה שימאס בו האחד יבחר בו השני בכוונה ורצון בהתעוררות ההתנגדות אשר ביניהם, והיה אם כן מקום לומר אם ישמעאל לא קבלה יקבלנה ביותר עשו שהוא מתנגדו והפכו, לפיכך החזירה גם על עשו ונגלה בה גם במדתו כאמור. והיא שנתנה באש ומים ומדבר, כי הש"י הפקירה לכל שלשת הכתות וחלקים האלה ולכולם היה אפשרי רצוני ובחיריי לקבלה ולא קבלוה כי אם ישראל:

ועוד נתנה באלו ג' דברים לשלא יהיה עוד טענה ואמתלא בעולם נשארת למי שלא למד תורה יהיה מי שהוא, שהרי היא הפקר לכל והיה בידו ללומדה. וזולת ההפקרה הזאת היה לאדם לחשוב כי יש לו טענה, כדאיתא ביומא (דף ל"ה) תנו רבנן עני עשיר ורשע באין לדין לעני אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (פירוש חצי דינר שהוא סלע מדינה) חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו ופעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כיון שעלה עמוד השחר א"ל שמעיה לאבטליון אחי בכל יום ויום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה עלו מצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי אומרי' לו כלום עשיר היית יותר מר' אלעזר אמרו עליו על ר' אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים וכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להם בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ונתן להם ממון הרבה כדי שיניחו אותו ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו כלום נאה מיוסף היית אמרו עליו על יוסף הצדיק וכו'. מהידוע כי אלו ג' דברים הם הם המעכבים ומונעים לתורה והם חלוקה הכרחית. כי לפעמים תמצא לאדם מניעה חיצונית מחוץ לגופו, או מחמת חסרון פרנסה שצריך להשתדל ולהשיג די מחסורו אשר יחסר לו, או מפני שיש לו תוספות עושר וברכה עד שצריך לעסוק בו ביותר ולהשתדל בקיומו. ולפעמים יש לו מניעה עצמית בגופו בסבת תקיפת יצרו המוטבע בתוך גופו ומונעו מתלמוד תורה. בכן הורה לנו הוא יתברך בהגלותו במתן תורה באלו ג' דברים מדבר אש ומים שאין לתורה שום מונע מצד שום אחד משלשה המונעים הנזכרים. כי אם יחשוב האדם רבוי עושרו למונע, יראה כי התורה נתנה במים הוא המטר אשר היה עם נתינתה שהוא ברכה לעולם כדכתיב (דברים, לב) יערוף כמטר לקחי, ואמרו בספרי מה מטר חיים וברכה לעולם אף דברי תורה חיים וברכה לעולם, להורות שאם יעסוק בתורה התורה היא לו למטר מים ויתברכו נכסיו, באופן שגם אם לא יעסוק כל כך בעסקיו יתן לו הש"י ברכה. והרי אמרו בע"ז (דף י"ט) על פסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' וכל אשר יעשה יצליח אמר ר' יהושע בן לוי כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. הרי לך אם עוסק בתורה ומתוך כך אינו נותן דעתו ומחשבתו על נכסיו כ"כ אף אם לא יהיה מטר על פני האדמה גושמה ארצו מן הברכה, וכן הוא הדין בכל שאר דברים הצריכים לו עד אשר מלאכתו נעשית. לכן מצד העושר התורה היא הפקר ואיננו למונע ומעכב מלעסוק בה:

שנית הורה לנו, כי גם מצד יצר לב האדם רע אין התנצלות לומר כי בשבילו לא היה יכול לעסוק בתורה, שהרי התורה היא מושלת על היצר הרע שכאשר יעסוק בה אין היצה"ר שולט בו כדאיתא בקידושין (דף ל') בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, הרי כי האש של תורה גובר על יצר הרע עד שאיננו יכול לשלוט בלומדיה. ולכך נתנה באש להורות כי הוא אש השולט וגובר ביצה"ר עד שאין זה טענה כלל. וזהו ענין שתי הלחם שבאו עם כבשי עצרת של חמץ, מה שהרחיקה התורה בכל ההקרבות את החמץ חוץ מבשתי הלחם בחג השבועות, ואע"ג שלא היו נקטרים ונקרבים לגבי מזבח מ"מ שם קרבן עליהם כשאר מנחות ולמה א"כ באו של חמץ דוקא. אבל טעם הדבר הוא מפני כי החמץ הוא היצה"ר הוא השאור שבעסה המעכב, אשר ראוי לאדם להרחיקו באמת כל עוד שיש בית מיחוש בעולם אף בחשש רחוק מאוד שיבא על ידו לידי חטא. אמנם כאשר אין לחוש כלל אין להרחיקו, לכך ציוה השם להקריב חמץ שהוא היצה"ר בעצרת הוא יום מתן תורה ולא זולתו כי התורה איננה מניחתו לשלוט באדם, כדאמרינן בקידושין (דף ל') תנו רבנן ושמתם סם תם נמשלה התורה כסם חיים משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ, הרי כי גם אל בעל יצה"ר התורה הפקר. ואם כחו של יצה"ר גדול כחה של תורה יותר גדול כאמור הלא כה דברי כאשר שהתורה מבטלת כחו, ואם כן גם זה איננו טענה ואמתלא כלל:

השלישי הוא חסרון לחם שיחשוב האדם כי בשבילו לא יעסוק בתורה מצד עניו וחסרונו. גם זה איננו טענה. כי בראות האדם את עניו ורוע מזלו לא במהרה ינתק וישתנה המערכת בעזבו התורה היותו עוסק בחיי שעה, לפיכך יותר טוב לו שיעסוק בתורה ותהיה אז פרנסתו על ידי הש"י. שבשביל זה נתנה התורה במדבר וכמו שאמרנו כי עיקר התורה במקום אשר אין שם דברים גופניים ותאוות גופניית, כי אין הנהגת העוסק בתורה בטבע העולם ע"י המזל והמערכת. וא"כ מי שאין לו להתפרנס מצד עסק התורה והוא כמו מדבר יפרנסהו הש"י ויזמין לו פרנסתו ככל אשר עשה במדבר. וזהו שכתוב (דברים, ח) ויאכלך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו'. רצה לומר שאל יחשוב האדם שאין פרנסתו מזומנת לו כי אם על דרך הטבע ומנהג העולם, רק שהעוסק בתורה יבטח בו ית' שיזמין לו מזונותיו בכל יום כאשר הזמין לישראל בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה וקבלו שם התורה והיו אוכלי המן בטוחים בו יום יום. ולפיכך גם התנצלות העוני איננו כלום, שלזה נתנה התורה במדבר מקום אשר אין שם גפן תאנה ורמון ואין זרע, ועם כל זה לא חסר להם פרנסה, ככה גם כן אף מי שעל פי מזלו המערכיי לא יהיה לו פרנסה בדרך טבעו ומנהגו של עולם, מ"מ תהיה פרנסתו מהש"י שיזמינה אליו חוץ לטבע ולמעלה ממנה. ואדרבה כי זולת שיעסוק בתורה לא תהיה לו פרנסה אפילו בדרך הטבע:

והוא הוא הטעם ג"כ במצות הספירה שציונו הוא ית' לספור מיום היתר החדש והקרבתו הוא י"ו בניסן עד יום מת"ת הוא חג השבועות, לעורר על מאמרם ז"ל באבות (פ"ג) אם אין תורה אין קמח אם אין קמח אין תורה. כי כל מספר כשהוא מסופר מדבר אל דבר או מזמן אל זמן, יחבר השני ענינים ההם מה שהם ויעשם אחד מיוחדים מצורפים ומוכרחים זה לזה, עד שאין לשום אחד מהם יחס זולת השני כמוחש לכל מסגולת המספר. הנה רמז לנו כי היתר החדש והתורה תולים זה בזה, ובחסרון כל אחד מהם יחסר גם השני שאם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. ועוד בביאור יותר כי במה שלא הותר החדש עד כי כבר מתחילין לספור ולהכין אל התורה יוחלט שאם אין תורה אין קמח, ובמה שאין מתחילין מספר הזה גם כן עד יום היתר החדש לא קודם לו כלל יובן שאם אין קמח אין תורה. ובאולי ראוי לומר בגבול הספירה במספר הזה דוקא. מפני כי הדבר הראשון וקודם כל הצריך אל התורה בעצם וראשונה הוא החדש שהוא הפרנסה, ואחרי כן ידועים לנו מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ממאמרם ז"ל באבות, לכן הוגבלה הספירה במ"ט יום שיספרו ביום הראשון הוא יום החדש בעצמו נגד היתר החדש והפרנסה שהוא דבר ראשון הכרחיי ועצמיי לתורה קודם כל, נוסף עליו יספרו אחריו מ"ח יום נגד מ"ח דברים להכין את עצמם בכל הדברים שהתורה נקנית בהם ואזי יקבלוה ביום מתן תורה. וכל זה הוראה שאם אין קמח וכו' וכן אם אין תורה אין קמח הא אם יש תורה יש קמח עד שאין לבעל תורה לדאג על פרנסה ולהתנצל בפריקת עסק תורה:

ועוד נתנה תורה באלו ג' דברים, כאשר האדם הבא ללמוד תורה צריך להיות מוכן בהכנה ג' בחינות. כי בהכרח יקבלנה מזולתו מרבו כאמרם ז"ל אינה ירושה לך, וצריך שיהיה לו הכנה מצד בחינת רבו מיוחדת, ועוד בחינה מיוחדת מצד התורה עצמה שהוא מקבל, והכנה מיוחדת מצד בחינת עצמו הוא המקבל. ובהמצאו בשלשה הכנות בחינות האלה שהיא מצד המקבל ומצד הנותן ומצד הדבר שהוא מקבל, אזי היא הפקר אצלו ונמצאת לו באין ספק. והנה ההכנה הצריכה אליו מצד בחינת עצמה היא שיהא חושק ונכסף מאוד לקבלה ושותה בצמא את דבריה, לכן נתנה במים להורות שצריך להיות נכסף לה כאשר נכסף הצמא הזה למים כענין (ישעיה, נה) כל צמא לכו למים שתהא בעיניו כמים קרים על נפש עיפה. מצד בחינת רבו צריך שיהיה מורא רבו עליו כמורא שמים, עד שיהא נדמה לו כאש אשר האדם ירא ממנו ביותר שלא יכווה בגחלתו. בשבת (דף ל') אמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכווינה וכו', גם אמרו הוי זהיר בגחלתן של חכמים ואף כל דבריהם כגחלי אש, זהו שנתנה באש. ההכנה השלישית שמצד בחינת עצמו הוא שצריך שיחשוב את עצמו כאילו איננו דבר ומציאות לעצמו ושאינו כלום כמדבר הזה. ואפילו הוא חכם גדל צריך לבחינה זאת, שאם יהא נחשב בעיני עצמו איננו ראוי לקבלתה כלל, כי אין סגולת הקבלה כי אם למי שהוא חסר וכאשר אמרנו למעלה שיעור מספיק לכן נתנה במדבר. ובהצטרף אלו ג' בחינות בדמיון ג' דברי' הללו שנתנה בו אזי היא הפקר אצלו וראויה אליו שיקבלנה מכל צד מהג' צדדים הנזכרים. ועוד יש לפרש בטעם נתינתה באלו ג' דברים לומר כי כלל התורה הכל הפקר ואין חלק ממנה שישאר מבלי שיהיה הפקר לכל דורש ומבקש, אם מקרא, אם משנה, אם תלמוד. ובודאי למוד מקרא בעצמו הוא בדמיון המדבר שבזה לבד לא יצא לפעל כלום, שהרי אף מצוה אחת אי אפשר לקיים על מכונה מתוך המקרא כי אם ע"י תורה שבעל פה. אבל למוד המשנה הוא כמו ששותה מים לצמאו ומרווה צמאונו עד שאינו בכלל צמא עוד. אמנם שיהא ניזון ומתפרנס לגמרי עד שיהיה שבע אין זה רק על חדוד התלמוד בהוויות דאביי ורבא הנותן פרנסה לאדם נפשו כשבעו והוא הוא הנקרא אש ואשר נאמר עליו הלא כה דברי כאש, כי הפלפול וחדוד המשא ומתן הוא האש ממש, ומבלי הארכת ראיה הוא דבר מפורסם וכל זה הוא הפקר לכל הרוצה ליטול:

ואמר בחדש השלישי, ר"ל כי כמו שנתנה במדבר שהוא המקום הראוי ומוכן ביותר אליה ככל אשר עוררנוך, כך נתנה בעת וזמן הראוי ומסוגל לזה. כי הזמן והמקום שייכים ומתייחסים זה לזה, שהמקום הוא בארץ והזמן הוא התולה במערכת השמימי וגלגליו. ומפני כי התורה אינה נופלת תחת הזמן וגדרו כי כל דבר שכלי איננו בגדר הזמן, לכך אין ראוי לנתינתה כי אם החדש השלישי. כבר ידענו כי כל זמן יתחלק בענינו לעבר ועתיד, והעתה הוא השלישי הממוצע ביניהם ומחבר הזמן יחד כי על ידו יחוברו העבר והעתיד מהזמן:

ובמדרש (קה"ר פ"ג) לכל זמן ועת לכל חפץ וגו' זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לגן עדן שנאמר ויניחהו בגן עדן וזמן היה לו שיצא משם שנאמר ויגרש את האדם וגו' זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה שנאמר בא אל התיבה וזמן היה לו לצאת ממנה שנאמר צא מן התיבה וגו' זמן היה לו לאברהם שתנתן לו המילה שנא' ואתה את בריתי תשמור וזמן היה לבניו להמול (שימולו) בשני מקומות אחת במצרים ואחת במדבר שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' ועת לכל חפץ תחת השמים זמן היה שתנתן תורה לישראל אמר רבי ביבי זמן היה לאותו דבר שהוא נתון למעלה מן השמים ועכשיו יהיה נתון למטה מן השמים ואיזו זו היא התורה ע"כ:

הרי עינינו רואות כי אצל אדם נח אברהם וישראל אמר לכל זמן ואצל התורה אמר עת, והוא לטעם שאמרנו כי הדבר השכלי שייך בו לשון עת בשאינו נופל תחת הזמן כלל רק שהעת שייך אליו. לכן בהיות העתה הוא המחבר הזמן כי הוא תכלית העבר והתחלת העתיד שזהו העתה כנודע ליודעי ענין הזמן. והעתה הנה א"כ הוא השלישי חבור הזמן המתחלק לשני חלקי עבר ועתיד ואיננו זמן בעצם, לכך לא נתייחד לנתינת התורה כי אם החדש השלישי ככתוב ועת לכל חפץ שהעת הוא אמצעי ומשולש בין שני גבולי הזמן. ומפני כי השלישי הוא המחבר בין השנים והנה כחו יעלה על השנים, לכן בחדש הזה מזלו תאומים אשר נאמר על שני אחים שוים והוא דבר מופלג בחכמה. וראוי היה להנתן בו התורה שהיא תאומי צביה לישראל הנחשבים לגמרי כאחים תאומים. הרי לך כי כמו שהיה המקום המסוגל למתן תורה במדבר שאין בו רק נבדלים מהגשם, כך הזמן המסוגל לדבר השכלי הנבדל מן הגשם הוא החדש השלישי כמו שאמרנו:

ובשבת (דף פ"ח) דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. וקשה בזה המאמר מהו העלוי בכל אלה עד שהפליגו כולי האי. ואולי דבר זה יורה על כמה וכמה מעלות טובות לתורה ולכך ראוי שבח ותודה על זה. ראשונה שנתן לנו התורה שהיא שכלית לגמרי עד שאינה תחת הזמן ככל הדברים הגשמיים הנופלים תחת הזמן, לכך ראוי לה דוקא הגבול המשולש בעצמו, כי כבר הודענוך כי השלישי איננו זמן רק הוא העתה. וכן מה שנתנה על יד תליתאי יורה על שלא היה משה גשמי כשאר בני אדם רק איש אלקים היה. כלל הדבר כל השייך אליה הוא במשולש כאשר השלישי נבדל מהגשם כאמור. ולכך לא נכתב בתורה גבול חג השבועות בזמן ככל המועדים זולתו שנכתב עליהם גבול זמניי בכמה בחדש יהיה, כל זה מפני כי התורה היא שכלית ואיננה תחת הזמן ואין נתינתה תלויה בזמן מוגבל, כי אם כאשר היו מוכנים לה קבלוה, אבל שיהיה לזה זמן וגבול מצד עצמו זה אינו. ובעבור זה יש למנות אל חג הזה ממחרת השבת שהוציא אותם ממצרים, כי בהוציאו אותם משם היו ראויים מצד זה לקבלת התורה כמו שביארנו שבזאת הסבה יתרו אשר לא היה בשעבוד מצרים שלחו משה קודם מתן תורה אל ארצו לשלא יהיה במעמד ההוא. ועוד מה שנתנה בחדש השלישי וכל הנלוה לנתינתה היה במשולש, הוא להורות על היושר שבה, שכל מצותיה הבאים בה הם ישרים ואמתיים. כי כל שיש בו שלישי יש בו היושר, מצד שהשנים הם שתי קצוות והשלישי שביניהם הוא היושר מבלי לנטות אל אחת הקצוות. ולכך נתנה ג"כ לישראל עם תליתאי, אשר בזה יורגש כי ימצא גם בהם היושר עד שלכך נקראו ישורון על השם היושר. ובפרט יעקב שהיה שלישי לאבות נקרא ישורון כי השלישי ראוי שימצא בו היושר ביותר. וכן משה היה בו היושר ביותר, עד שלזה התפעל ונתחרה בראותו דבר יוצא מהשווי והיושר במוחש בהרגו את המצרי, וכתיב (דברים, לג) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל והוא דבר ידוע. לכן התורה אשר בה היושר ראויה היתה להנתן למי וע"י מי שמיוחדים גם כן לסגולה זאת הנמצאת בשלישי וכן שנתנה ביום השלישי הכל מטעם זה, כי אל היושר לא יתחבר רק יושר, וכל מי שהולך בתום דרך ויושר לא יפגעו בו עקלקלות ולא יתלווה עמו רק ההולך ביושר גם כן. לכן כל אשר היה מתחבר אל התורה אם המקבל, אם הסרסור, אם הזמן בחלקיו, הוכרח שיהיה בו סגולת השלישי שהוא היושר מצד שהיא גם היא (תהלים, יט) פקודי ה' ישרים. וזה בעצמו יורה על שהיא נצחית ג"כ, כי השלישי אין לו קצה כלל כאשר אמרנו. וכמו שפירשנו בספר גור אריה שזהו שאמר בלעם (במדבר, כג) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, כלומר כי ישראל הם ישרים שהרי נקראו לכך ישורון והיושר אינו נוטה אל הקצה, לכך תמות נפשי מות ישרים שאין להם המיתה שהיא הקצה והאחרית, ומיתתם איננה מיתה בשיש להם העולם הבא בהכרח אשר לא ימצא שום קצה אל היושר. והוא מה שאמרו חכמים ז"ל בתענית (דף ה') יעקב אבינו לא מת כי יעקב היה השלישי באבות כמו שבארנו שם באורך. ועוד נתנה תורה בכל הדברים במשולש להתוודע ולהגלות לעין כל כי נתן לנו השי"ת מתנה הנבחרת מכל:

ולכך אמר בריך רחמנא וכו'. כי בא לתת שבח והודיה על שבחר הוא ית' בישראל ונתן להם דת נבחר, וכאשר יוסד לנו בברכת התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, וכן אתה בחרתנו מכל העמים וכו' וקדשתנו במצותיך, וכן כמה ברכות והודאות הבאים בזה האופן. ובא גלילאה זה לומר, כי עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה, על שבחר בנו ונתן לנו חלק נבחר מכל. וחיבה יתירה זאת נודעת לנו מסגולת השלישי, כי כל ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם היה נבחר אחד משנים שאין זה בחירה, כי החצי הוא כמו ההכל דקיימא לן מחצה על מחצה כרוב, ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל ההכל. אמנם בהלקח אחד מהשלשה נקרא זה בחירה, שבחר באחד הזה יותר מאשר ברבים ממנו המה השנים הנשארים. והוא שכתוב (תהלים, קלה) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, שבמה שהיה יעקב השלישי לאבות ומאתו נשרשה ונסתעפה האומה הישראלית היותה לעם, נקרא זה יעקב בחר לו מבין שני האבות הראשונים. וכן עצם ישראל שהם חלק בחיריי אחד מהשלש כתות חלוקות שבכלל כל האומות שהם ישראל, עשו, ושאר האומות, כאשר זכרנו למעלה ראוי לכתוב בהם (דברים, ז) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכאלה מקראות רבו מלמנות. וכן משה מצד שהיה שלישי לתולדה היה בבחינה זאת עד שהובחר ונכתב בו (תהלים, קו) לולי משה בחירו. לפיכך גם התורה באשר היא תליתאי יחשב כי היא נבחרת מכל החכמות, שהרי נבחרה אף מתוך נביאים וכתובים וכל שכן שנבחרה מכל שאר החכמות (משלי, ג) טוב סחרה מסחר כסף וגו', עד שנבחרה בעצמה מן הכל. לכן אין ראוי לה ג"כ כי אם דבר הנבחר זהו שאמר בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי, כי אל הדבר הנבחר ראוי ג"כ מכל צד הדבר המובחר, דאל"כ היה יוצא מבחירתו בהצטרכו אל הבלתי נבחר. ובשביל כך כל השייך לה הוכרח להיות דרך בחירה בשגם היא נבחרת לגמרי. ומפני שישראל הם נבחרים נסתגלו לעם תליתאי, דהיינו כהנים לוים וישראלים כי זהו נקודת הסגו"ל שכל אחד יוצא מבין השנים כאילו נבחר מהם לבדו. וכן ישראל באמת הכהנים הובררו לעבודת הש"י, והלוים לשיר, והישראלים הם עיקר שמהם יבא הקרבן. הרי שלכל אחד יש לו ענין בחירה בפני עצמו כסגו"ל הזה לכן נקראו עם סגולה. גם כי נבחרים הם מכל האומות, ועוד נבחרים מבין עצמם לוים מן הישראלים, כהנים מהלוים, עד שכל ענינם בחירה בתכלית שבזה ראוי' להם התורה הנבחרת. ונתנה להם ע"י תליתאי הוא משה בחיר ה' שנבחר מכל הנביאים, שלכן הי' תליתאי בתולדה בבחינת הבחירה כאמור. וכן אמרו במדרש (ב"ר פע"ו) שנים הבטיחן הקב"ה ונתייראו בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים בחיר שבאבות זה יעקב שנאמר (תהלים, קלה) כי יעקב בחר לו יה ואמר לו הקב"ה (בראשית, כח) אנכי עמך וגו' וכתיב ויירא ויצר לו בחיר שבנביאים זה משה דכתיב לולי משה בחירו וכתיב (במדבר, כא) אל תירא אותו מכלל שנתיירא ע"כ. ביאור הדבר כאשר אמרנו כי יעקב היה בחיר שבאבות מפני שהוא שלישי להם ולכך נקרא בחיר, ומשה ג"כ היה שלישי לבטן לכך היה בחיר. מפני זה נתנה התורה בירחא תליתאי ג"כ שאין לך זמן שהוא נבחר באמת כמוהו זמן ממוצע בחמימות והאויר טוב ומזוג בשוה כידוע ומיד אחריו מתחיל זמן החמימות. וביום תליתאי לפרישה שגם הוא שלישי נבחר בשיש לו טהרה גמורה עד שלא תפלוט אפילו קרי שהיה כבר באשה, וזהו הטהרה הגמורה והנבחרה עד שאין מצטרף לתורה שום דבר היוצא מן הבחירה:

ואמר ויסעו מרפידים וגו'. במכילתא המובאת בדברי רש"י ז"ל ויסעו מרפידים ויחנו במדבר והלא כבר נאמר באו מדבר סיני אלא מקיש נסיעתן לביאתן להר סיני מה ביאתן להר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. רצה לומר כי גם דבר זה היה הכנה לקבלת התורה, שכאשר באו למדבר סיני היו שבים אל השם יתברך בתשובה, הפך מה שחטאו ברפידים והיו רחוקים מאתו יתברך באו עתה להתקרב אליו. השיב להם גמולם שבא אליהם ממקום רחוק מן השמים להיות להם אלקים קרובים. ולהגיד לך כמה גדולים בעלי תשובה וכמ"ש (ישעי' נ"ז) שלום שלום לרחוק והדר ולקרוב כי התשובה, שאחר שנתרחקו כבר חזרו עתה ובאו להתקרב אליו היא שעמדה וגרמה שבא השי"ת ונתקרב להם ג"כ. ולכך כתיב ויחן שם ישראל בלשון יחיד, כי כאשר הם חוטאים הם רבים ומחולקים זה בכה וזה בכה, אבל כשחוזרים בתשובה יש לכולם לב אחד לאל אחד. ועוד מה שכתוב בלשון יחיד הוא שכאשר באו לקבל התורה שהיא אחת בהחלט, מוכרח שיהיו גם הם באחדות. וכן בשביל שהם עם אחד נתנה להם התורה שהיא אחת, כאשר ראינו שפותחת באל"ף אנכי ה' אלקיך להורות כי היא אחת:

ובאותיות דרבי עקיבא, בשעה שבקש הקב"ה לבראת העולם ירדו כ"ב אותיות ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא זה אמר לפניו בי תברא את העולם זה אמר לפניו בי תברא את העולם בתחלה נכנסה תי"ו ואמרה לפניו רבש"ע רצונך שתברא בי את עולמך שבי אתה נותן תורה לישראל על ידי משה שכך כתיב (דברים, לג) תורה צוה לנו משה השיב הקב"ה ואמר לה לאו מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים וכו' שנא' והתוית תו וגו' מיד יצאה מלפניו בפחי נפש אחר כך נכנסה שי"ן וכן כולם עד שנכנסה בי"ת ואמרה לפניו רבש"ע רצונך שתברא בי את עולמך שבי משבחין לפניך באי עולם בכל יום שנאמר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ברכו ה' מלאכיו וגו' מיד קבל ממנה הקב"ה ואמר לה הן ואמר לה ברוך הבא בשם ה' וברא בה את עולמו שנאמר בראשית ברא האל"ף כיון ששמע הדבר וראה הקב"ה מקבל ממנו וברא את העולם עמד לו לצד אחד ושתק עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו אל"ף אל"ף מפני מה אתה שותק ואינך אומר כלום השיב אל"ף ואמר רבש"ע אין בי כח לעמוד לפניך ולומר כלום מפני שכל האותיות הם נמנין במנין מרובה ואני במנין מועט בי"ת בשנים גימ"ל בשלשה וכן כלם ואני באחד השיב הקב"ה ואמר לו אל"ף אל תירא שאתה ראש לכלן כמלך אתה אחד ואני אחד והתורה אחת ובך אני עתיד ליתנה לישראל עמי שנקראו אחד במתנה ולהתחיל להן בך על הר סיני שנאמר אנכי ה' אלקיך ע"כ. ר"ל כי העולם אין ראוי להבראות בשום אות זולת הבי"ת באשר בו הרבוי. והרי אף בתחלת הבריאה כתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ הרי הם שנים ויוצאים מן האחדות, וכן תהו ובהו, וכן חשך ואור, ולא היה שם דבר פחות משנים כי כן ראוי לעולם שיש בו הרבוי. ולכך פתח בבי"ת מפני שמצד זה הבי"ת יש בו ברכה כי הברכה היא ברבוי, ועצם הבריאה גם היא ברכה במה שיצא רבוי חלוקי נבראים לפעל. והראב"ע ז"ל התעצם בתמיה על המדרש הזה כי אמר שאיך יפתח בבי"ת מפני שיש בה ברכה, הרי בהו בוקה ומבולקה וכן הרבה דברים הפך הברכה הבאים בבי"ת. ובמחילה מכבודו היה כלא הבין דברי חכמים אלה, כי בבי"ת בעצמה היא הברכה מפני שהיא התחלת הרבוי שהוא הוא הברכה. והמופת החותך, כי עצם הבי"ת היא ברכה במה שמספרה שנים התחלת הרבוי רוב מעוט שנים הוא. כי בלשון ברכה אשר שרשה ברך כל האותיות יבאו במספר זה, אם הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות, הרי"ש במאות, הרי כי הבי"ת בעצמה היא אות של ברכה. לכן כאשר אמרה התי"ו שיברא בה העולם השיב לה כי בה יעשה רושם על מצחות האנשים הרשעי', כי כשם שאות הבי"ת מורה על הברכה כאשר הוא התחלת הרבוי כך התי"ו שהוא בסוף מורה תכלית והעדר שהרי היא בסוף. רק שהיא חשבה שיש לברא בה העולם מפני תורה צוה לנו משה, ר"ל שהתורה היא תכלית הכל כמו התי"ו שהיא בתכלית. וכן העולם הזה יש לו תכלית בבריאתו, כי השמים הם תכלית העולם, וכל תכלית קרוב אל השי"ת ביותר, לכך אמרה לברא בה השמים שהם התכלית בבריאה. והשיב הוא ית' כי יש גם כן תכלית שאינו טוב המרוחק מאתו ית' והוא המיתה, שלכך ציוה לרשום תי"ו על מצחות האנשים שהגיע תכלית שלהם למיתה. אבל הבי"ת היא הרבוי והרבוי הוא הברכה לעולם, אף כי מצינו אות הבי"ת אצל קללה הרי עצם הבי"ת ברכה מצד מספרה לא בשביל שנכתב בה לשון ברכה. א"כ היה נראה כי זהו חסרון בחק האל"ף שאין בה ברכה כלל שאינה אלא אחת במספר, והרי לפי האמת האל"ף היא קודמת לבי"ת אשר מוכח מזה שהיא חשובה יותר מצד שהיא ראש האותיות:

לכך אמר הקב"ה כי כשם שהבי"ת חשובה מצד שבה הרבוי לפעמים הדבר שאין בו רבוי יותר טוב כאשר הדבר הוא אחד בעצמו. ולכך האל"ף קדמה לבי"ת וראוי להתחיל בה התורה שנבראת קודם שנברא עולם הרבוי וזה יורה על מעלת התורה ומדריגתה. ועוד פתח בה התורה להורות כי אין דבר משותף עם התורה כלל כדכתיב (יהושע, א) והגית בו יומם ולילה. ואם אמרו יפה ת"ת עם דרך ארץ שיפנה לעסקיו ג"כ לא יעשה זה רק כדי שיוכל לעסוק בתורה אבל מ"מ התורה היא אחת ואין משתתף עמה דבר לכך פתח בה באל"ף. והוא שכתוב ויחן ישראל בלשון יחיד, שא"א לישראל לקבל התורה שהיא אחת רק כאשר הם ג"כ אחד לגמרי, כי כל דבר אחדות לא יאות כי אם לאשר גם הוא אחד. וכמו שרמז הכתוב במה שכתב במדבר ובחדש השלישי כי ראויה התורה לישרא' בבחינות ההם שזכרנו, כן רמז כאן שראויה להם בבחינה זאת כי הם אחד. וכבר יתיישב בזה גם כן מה שכתוב ומשה עלה אל האלקים, כי כאשר הם באגודה אחת כאשר נכתב עליו ויחן ישראל, אזי גם מושלם בקרבם כמשה שהיה למלך להם מתעלה על ידי כך עד אל האלקים. מה שאין כן כאשר הם נפרדים ומחולקים עד שאין שם עם אחד עליהם ואינם רק יחידים כל אחד לעצמו, איך יתעלה אשר הוא מלך עליהם על ידיהם ועל מי יתעלה, אם עם אין כאן, מלך אין כאן, כי אין מלך בלא עם. וגדולה מזה אמרו על השם יתברך כביכול במדרש הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה אימתי נקרא שהקדוש ברוך הוא מתעלה על השמים בזמן שישראל הם באגודה אחת למטה, ועוד האריכו שם. לכך כתיב ויחן שם ישראל בלשון יחיד וסמיך ליה ומשה עלה אל האלקים:

ועוד ירצה במה שאמר ומשה עלה אל האלקים, כי מיוחד היה משה לשיהיה עולה אל האלקים להיות אמצעי בין הש"י ובין ישראל, וכדכתיב (דברים, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם דבר ה'. כי כמו שהורה לנו לפני זה שנתנה תורה במקום המיוחד לה והוא במדבר, ובזמן המיוחד לה והוא בחדש השלישי, ולעם שהם אחד כראוי לה, כך הורה עוד שנתן אותה על ידי המוכן לכך והוא משה, אשר שמו הטוב יעלה ויורה על זה. כי המ"ם שהוא האות האמצעי שבאלפ"א בית"א, מורה כי ראוי שיהיה הוא האמצעי וסרסור בין ה' ובין ישראל ויעלה עד סוף המדריגות כלם. ולכך אחר זה באה השי"ן שהוא סוף האותיות חסר אחת, כמו שהוא היה עולה אל האלקים בהשיגו עד סוף שערי בינה חוץ מאחת כדכתיב (תהלים, ח) ותחסרהו מעט מאלקים, והשמיע דבר ה' לאדם שהוא במדריגה השפלה במדריגה החמישית. כי מדריגה האחת הם הפשוטים, ב' המורכבים, ג' הצמחים, ד' הבעלי חיים, ה' הוא האדם, זהו אות הה"א שבשם משה באחרונה. הנה שכל ענין זה יורה עליו שם משה, כי מה שהוא בעצמו האמצעי בין ה' וישראל נרמז במ"ם אמצע האותיות, ואשר עלה והשיג מ"ט שערים נרמז בשי"ן שהוא אות האחרון זולת א', ואשר הוריד החכמה וההשגה למטה לבני אדם שהוא בתחתוני' במדריגה החמישית נרמז בה"א שמספרה חמשה:

שוב אמר כה תאמר וגו' לנשים בלשון אמירה ולאנשים בלשון הגדה. להורות כי באולי יאמרו הנשים אין לנו שכר בלמוד התורה בשאינם לומדות אותה, ואיך יהיה להם חלק בשכרה, וע"י כך אולי ימנעו את בעליהם מלקבלה כאשר אין להם תועלת בזה. לכך אמר כה תאמר וגו' לנשים בלשון רכה, ר"ל אדרבה ששכרם הרבה מאוד יותר משל אנשים ולכך מקדים הנשים תחלה. וכדאיתא בברכות (דף י"ז) גדול' הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות וגו' אמר ליה רב לר' חייא נשים במה זכיין באקרויי בנייהו לבי כנשתא ובאתנויי גברייהו לבי רבנן ונטרן לגברייהו עד דאתי מבי רבנן ע"כ. הנה מבואר נגלה כי יש לשאול למה ועל מה גדולה ההבטחה שהבטיח לנשים. ואם שכר הנשים גדול בשביל שמסייעים לבניהם ולבעליהם לתורה כל שכן היה ראוי להיות יותר גדול שכר אנשים הלומדים אותה. אמנם יש לך להבין זה ממה שאמר הכתוב שהביא נשים שאננות, כי האיש במה שהוא גבר איננו בעל שאנן והשקט מצד התגברותו והתפעלו, בכן אינם מוכנים גם כן כל כך אל השאנן והמנוחה הוא העולם הבא שהוא המנוחה בעצמו. אבל הנשים ראויים ומוכנים לה מצד עצמם שאינם בני פעולה והתעוררות מצד עצם בריאתן, לפיכך גדולה ההבטחה שהבטיחן הקב"ה יותר מן האנשים מצד השאנן ושלוה אשר המה מוכנים לו כי זהו חלק הנשים וראויות לזה ביותר. ובמעט הסיוע שמסייעים לתורה שכרם גדול מאד כאשר כבר הם מוכנים אל השאנן, וכל המוכן לדבר מה בנקל ישיגו מצד תכונתו. אבל האנשים צריכים מצד זה שיהיו עמלים וטורחים בתורה מבלי מנוח לילה ויום, וזהו גופו ותגיד לבני ישראל דברים הקשין כגידין הוא העמל הגדול הזה. אמנם לנשים בלשון רכה כי אינם צריכים כל כך, ואעפ"כ הם ראויים לשכר יותר גדול עד שלזה גם כן הקדימן הכתוב לאנשים כאמור. ועוד היה ראוי להקדימם בשהם ההתחלה והכנה לתורה, כי מן זריעת האשה נוצר גוף ובשר של הילד כדאיתא בנדה (דף ל"א) בענין חלוקת הג' שותפין. וידוע שהגוף הוא הוא ההתחלה וההכנה לקבל השכל בשהוא חומר זך ודק, ואי אפשר זולת התחלה זאת מצד בני אדם. בכן הנשים כשהם צדקניות הם הם ההתחלה להוליד בן זכות החומר שיהיה מוכן לקבלת שכל התורה, וזהו באקרויי בנייהו לבי כנשתא שהן המוליכות ומכינות הבנים לכך. וכן באתנויי גברייהו וגו', ר"ל כי בהיותה חומר מוכן לכך אזי מתאחדת ומתקשרת בתורה לגמרי בהשתוקקו' היותר נפלא עד שמתוך כך מתנויי גברייהו וגם מנטרי להן וכו'. שבהשתוקקות רב מצפין ומשתוקקין לבעליהן בעלי התורה עד דאתי מבי רבנן, ומצד החבור ודביקות היותר גדול שיש להם בתורה מצד הכנתם מתאחדין עמם לגמרי. והוא מה שאמר התם דפלגינן בהדייהו כי הם מתאחדים עמנו לגמרי לכן פלגינן בהדייהו זהו שהקדימן:

שוב אמר ועתה אם שמוע תשמעו וגו'. בהיות שהתורה קשה על האדם, הן מתחלה לקבל המצות, הן לקיימם אחר הקבלה שלא יבא לידי חטא בזמן מהזמנים, אמר על אלו שני דברים שני ענינים האלה. א' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ב' ושמרתם את בריתי. כי על שלא יקשה עליו לקבלם מתחלה אמר אם שמוע תשמעו, ודרשו במכילתא שומע האדם מצוה א' משמיעים אותו מצות הרבה כי מצוה גוררת מצוה. והטעם הזה בארנו בספר דרך חיים, כי כל המצות הם דבר אחד כמו שיבא בסמוך, וכל דבר גדול ורב שהוא כולו כאחד ביחד, אם האדם שומר קצתו נמשך אחר זה לשמור בנקל את כולו במה שכולו אחד. והגודר בשדהו אם ימשוך בגדרה אמה אחת בקל יגדור עוד יותר מאשר בתחלה, וכן תמיד כל עוד שימשוך בגדר יותר נקל עליו לגדור גם הנשאר אחריו. לכן אין קשה על האדם לקבל המצות, זהו אם שמוע תשמעו. ועל קיומם אחר הקבלה אמר ושמרתם את בריתי, ובמכילתא ר' אליעזר אומר זה ברית שבת ור' עקיבא אומר זה ברית מילה וברית ע"ז. רצו בזה שבאין ספק הזהירם בכתוב הזה, על שישמרו הדבר שהוא החבור בין ישראל ובין השי"ת לשלא יבאו לידי פירוד ח"ו להפרד מעמו כי כל ברית הוא החבור. וסבר ר"א כי הברית הנזכר כאן היא ברית שבת כי היא שכתוב אצלו (שמות, לא) שבת וינפש, אשר מצוה זאת היא לנפש שיש לו מנוחה ביום השבת כידוע שהמנוחה היא לנפש ולכן נקראת המנוחה בו. ומסתבר לר"א שכאשר ברית וחבור לנפש עם הש"י, יוכרח החבור ההוא לכלל האדם בכללו שלא יפרד מאתו יתברך אף בשני חלקים האחרים הם הגוף והשכל. כי הנפש מתחבר לשניהם. אם לגוף שהרי הוא עומד בגוף, אם לשכל שהנפש מקבל השכל. לכן בהתחבר והדבק עם השי"ת את הנפש יתחברו לשלתן. לכן צריך אזהרה ביותר על שמירת ברית הנפש היא השבת, שאמרו ז"ל נפש יתירה נתנה לאדם בשבת, ואז היא דביקה בו יתברך ובודאי יעמוד בצדקו בכללו לסברת ר"א. ור"ע סבר כי יאמר על ברית מילה וע"ז, אשר המילה היא בגוף האדם הרגיל ביותר לפרוק עול ולילך אחר תאוותיו הם המביאים אותו אל כל החטאים, לכן צריך בריתו וחבורו שמירה ביותר שיתחבר עם הש"י. וכן ע"ז לבלתי לכת אחרי מחשבתו המביאה אותו להרע בשכלו והרהוריו לבקש תואנה וסרה על השי"ת צריך שמירה לברית וחבור ההוא ביותר ג"כ. ואלו שני דברים הם עיקר הברית לסברתו, ולכך אמר ברית מילה הוא שמירת הגוף אשר בו המילה וברית ע"ז שהוא בשכל ומחשבה ואין הקב"ה מצרף למעשה רק מחשבת ע"ז. ולאלו שלשה החלקים יתחלקו כל חטאי האדם, יש הולך אחר היצה"ר שבגופו באכילה ושתיה וזנות וכל דבר תאוה, ויש שחוטא בנפשו בנקימה ונטירה ושנאה שבלב והחמדה וכל הדברים שהם לנפש. ויש במחשבה בע"ז שהוא עיקר חטא של מחשבה וכיוצא בזה. וסבר ר"א כאשר הנפש נקי מן החטאים השייכים אליו, דהיינו ע"י שישמור ברית השבת שיש לאדם בו נפש יתירה עד שיש לה ברית וחבור עם הש"י, אזי לא יבא לידי חטא גם בשני החלקים האחרים. כי לסברתו קרוב האדם ביותר לחטא בנקימה ונטירה וכיוצא מה שהם חטאי הנפש. ור"ע סבר אדרבה צריכים לשמור ברית מילה ביותר, כי הגוף קרוב לחטא ביותר מפני שהולך אחר יצרו. וכן ברית ע"ז שלא יתור מחשבתו לע"ז ומינות שדברים אלו קלים וקרובים ביותר לחטא בהנה, כי המחשבה היא דבר קל ביותר, ואם ישמרו ברית המילה שיחבר הגוף אליו ית' וברית ע"ז שלא יתורו מחשבתן אחריהם שיחבר שכלם אליו אזי לא יחטאו עוד. והודיעם א"כ באמרו ושמרתם את בריתי שיוכלו להזהר מן החטא:

ואמר והייתם לי סגולה, שזה מברר הפירוש שפירשנו למעלה, שמה שיש בישראל כהנים נבחרים לוים וישראלים יורה על שהם נבחרים אליו מכל עם. לכן גם כאן כאשר בא הכתוב לומר שיהיו נבחרים נבררים אליו יתברך אמר והייתם לי סגולה. כי הנקוד שיש לו שלש נקודות נקרא סגו"ל, לתמונת הבחירה הנכרת בכל אחת מהנקודות במה שיוצאת חוצה לשתי האחרות כנזכר למעלה, והורה בכאן שיהיו עם תליתאי אשר בזה יהיו בסגולת הבחירה והברירה מכל זולתן. אבל יותר נראה כי עצם לשון סגולה יורה ענין הבחירה, שיאמר הלשון הזה על דבר הנבחר מלשון סגולת מלכים, ולזה נקרא ג"כ נקוד של שלש נקודות סגו"ל על הדרך שאמרנו. ועוד יש לפרש כי והייתם לי סגולה, ר"ל שיהיו בני עולם הבא כמשמעותו הפשוט שרצה לומר שיהיו לו לנצח נצחים. ובמדרש כל מקום שנאמר לי הוא קיים לעולם והוא בעולם הזה ובעולם הבא ע"כ. לכן אמר והייתם לי סגולה והסגולה הוא דבר שגונזין באוצר, וכפירש"י ז"ל שנחשבים אתם אוצר מפני שראוי לכם העוה"ב שהוא אוצר גנוז ג"כ זהו והייתם לי סגולה. ולכן אמר שוב כי לי כל הארץ הוא הרמז על עולם הבא דכתיב ביה (ישעי' ס') ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכן נקרא העוה"ב כל כדאיתא בב"ב (דף י"ז) ג' הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עה"ב ואלו הן האבות דכתיב בהם בכל מכל כל. והנה שתי המלות האלו הכתובות כאן דהיינו מלת כל ומלת הארץ, רמזו על ב' דברים שהם כל עיקר העוה"ב. אם האחד הוא הנצחיות הוא הנרמז במלת ארץ כדכתיב (קהלת, א) והארץ לעולם עומדת, וכאשר בארנו בהקדמתנו למסכת אבות ולכך כתיב לעולם יירשו ארץ בלשון ירושה. ומלת כל יורה ענין השני הוא העוה"ב שהוא הטוב הגמור וכולו טוב שיש לו כל וזהו כל הארץ, וכמו שכתוב בכל מקום על עוה"ב למען ייטב לך והארכת ימים, שרצה לומר שיהיה לו הטוב המוחלט, שזהו כאשר יש לו כל ושהטוב ההוא יהיה נצחי. והוא הנרמז ג"כ במה שאמר והייתם לי סגולה, כי הסגו"ל בעלת שלש נקודות משולשות נחשב כל נקודה כאילו היא נאצרת ונגנזת בין שתי האחרות. כדקיי"ל לענין שלש עיירות שהיו משולשין כנקודות הסגו"ל שנחשבת כל אחת כאילו עומדת בין השתים, ובזה כל אחת נגנזת בין הברותיה עד ששלשתן אוצר וגניזה אחת. זהו והייתם לי סגולה אוצר חביב שכל ישראל הם אוצר חביב ועומד להם עולם האוצר הוא העוה"ב הצפון וגנוז:

ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ר"ל שתמשלו בזולתכם זהו ממלכת. וכדי שלא יאמרו כי לעתים ימשלו אחרים בהם, אמר כהנים שאין מי שימשול על הכהן המשועבד אל השי"ת עד שא"א לזולתו לשעבד בו. וכל זה בעוה"ז אשר שייך בו המלכות, אבל וגוי קדוש יאמר על עולם הבא שכולו קדוש ונבדל. ואמר אלה הדברים אשר תדבר, ר"ל שבלשון הזה ממש ידבר אליהם מבלי השתנות או תוספת וגרעון כלל. שלא יעלה בדעתו להחסיר ולהעלים מהם מלת אם, בחשבו כי מלת אם הוא לשון תנאי אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לי סגולה ולא זולת זה, ויאמרו הרי אם לא נשמע אנו מרוחקים מאתו יתברך, וכמו שמייעד לנו יעוד הטוב כאשר נשמע כן יהיה ההפך ח"ו בעברנו על מצותיו, ובסבה זאת ימנעו את עצמם מלקבל התורה כי ידאגו שיצא שכרם בהפסדם. בסבת כל זה אולי יעלה בדעתו של משה להחסיר מלת אם. וכן באולי יבחר להפוך הלשון לומר תחלה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ואח"כ אם שמע תשמעו. כי יחשוב בדמיונו שבהקדימו ואתם תהיו וגו' שהוא ייעוד הטוב כבר יקבעוהו בדעתם עד שלא ישימו לבם על חלוקת התנאי שבלשון אם שמוע תשמעו וגו' הנאמר אחרי כן, ועם כל זה יקבלוה באשר ציירו כבר וקבעו בדעתם לקבלה מפני השכר הטוב ששמעו תחלה. לכן אמר אלה הדברים וגו' כי כל זה איננו שוה לי, כי אז היו מקבלים התורה כדי לקבל השכר הטוב ויהיו א"כ בקבלתם כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ועוד כי בהפוך הדברים יקדם המעשה לתנאי ויהיה המעשה קיים ותנאי בטל, לכך אמר אלה הדברים בהוייתן אשר תדבר וגו' בלשון ובסדר הזה דוקא. ומעתה אף כשתאמר להם אח"כ והייתם לי סגולה וגו' יסוב על תנאי הקודם שאם לא ישמעו יהיו מרוחקים, ולא ידמו עוד כמשמשים על מנת לקבל פרס, דהתם ודאי עובד לקבל פרס, אבל כאן לא קבלו התורה לקבל פרס כי מי יודע שיהיה להם פרס דאפשר שיגיע להם ההפך ח"ו אם לא ישמעו וישמרו המצות. וכך אמרו במכילתא (יתרו) אלה הדברים שלא תפחות ולא תוסיף אשר תדבר אל בני ישראל כסדר הזה, וכוונתם מבואר למכוון אשר בארנו. וכן ולא תוסיף הוא קל להבין בדרך זה, כי בנקל היה יכול להוסיף דבר על הדברים עד שיוציאם ממשמעות אשר הם בו עתה. וזהו ג"כ שכתוב ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה לקבל עלינו יסורין בשמחה ובטוב לבב אם נעבור ח"ו. וכן דרשו במכילתא (שם) על ויגד משה את דברי העם אל ה', ר' אלעזר בן פרטא אומר וכו' עד אלא מתוך שנאמר ויבא משה ויספר לעם אמר להם אם אתם מקבלים עליכם עונשים בשמחה הרי אתם מקבלים שכר ואם לאו וכו' וקבלו עליהם עונשים בשמחה ע"כ, הרי כי קבלו עונשין בשמחה ולכן כתיב כאן ויגד משה שהוא נאמר על העונשים הקשים כגידין:

ואמר שוב ויהי בהיות הבקר וגו'. מפני שהזהירם תחלה שלא יקשה עליהם קבלת התורה והמצות, וכן אח"כ באיזה צד שיקיימוה ולא יבאו לידי חטא, וכן אח"כ שבאולי יחטאו ויבאו עונשים עליהם שיקבלום באהבה. בא עתה ללמדם להועיל עוד מפני שעדיין צריך תיקון. כי החכמה שהאדם מקבלה היא נוחה לאבדה, ואין לך דבר שהוא מהר לאבד כדברי תורה וכמו שיבא. ובאין ספק כי צריך לכל בנין לעשות לו יסוד מוסד קודם כל, ולולא זאת כל פעל הבנין הוא בטל לגמרי ויפול בכללו. ואשר הוא היסוד ועיקר לתורה הוא יראת חטא. ודבר זה גילה שלמה בחכמתו בפסוק שהתחלנו בו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ר"ל שכל הדברים הם דברי הבל ואין בהם ממש ומה הם נחשבים זולת התורה שהיא על השמש. ואף גם זאת בהיותה בלא יראת חטא, כל מעלתה וחשיבותה לא נחשב למאומה. כי יראת חטא הוא כל תכלית החכמה שנאמר (תהלים, קיא) ראשית חכמה יראת ה', שצריך להיות יראת ה' קודם לה וראשיתה כדי שיהיה לתכלית לה. וכן אמרו בברכות (דף י"ז) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו' שנאמר ראשית חכמה יראת ה', שרצו לומר כי יראת השם היא תכלית החכמה כי כל תכלית נקרא ראשית מפני שתכלית המעשה הוא ראשית המחשבה. ולכך חתם שלמה המע"ה ספרו בזה (קהלת, יב) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, לומר כי תכלית וסוף הכל הוא יראת שמים, כי אם אין יראת השם החכמה למה היא לו כי הכל עשה האלקים שייראו מלפניו. ואם החכמה בלא יראת חטא, לא זו שאיננה לו לתכלית אלא אף היא בעצמה לא תעמוד לו ואין לה קיום, כי כל דבר שיש לו תכלית יש לו קיום ואשר אין לו תכלית אין לו קיום כי הוא דבר בטל בעצמו באשר אין לו תכלית, וכמו שאמרו כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. כל זה מפני כי חכמה זאת אין לה תכלית וכל שאין לה תכלית הוא מתבטל ואין לו קיום כלל. ולכך חתם דוקא שלמה ספרו בזה שכתב סוף דבר הכל נשמע דוקא בחיתום וסוף הספר, כי קיום הדבר הוא חותם שלו שכל חותם נעשה בעבור הקיום, והרי יראת אלקים היא הנותנת קיום אל החכמה כמו שאמרנו, לכן היא החותם עד שחתם בה ספרו ספר החכמה אשר חבר בעת החכמה בישישותו אשר בישישים חכמה, זקני ת"ח כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה. (ובשבת דף ל') סוף דבר הכל נשמע וגו' כי זה כל האדם מאי כי זה כל האדם שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה. הוא הדבר אשר דברנו, כי יראת השם היא תכלית הכל וזולתה אין כלום כי אז חסר התכלית וכל דבר לתכלית נברא, לכך כל העולם לא נברא אלא בשביל זה:

ואיתא התם אמר ריש לקיש מאי דכתיב והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת וגו' אמונת זה סדר זרעים וכו'. וראוי לבאר גם דברי הירושלמי שכתב וז"ל שמאמין בחיי עולם וזורע. ר"ל כי בזריעה יורה האדם שהוא ביד ה', שזולת שהיה הוא ית' מצמיח הזריעה היה העולם כלה ח"ו, והוא הנרמז בלשון חי העולמים שהוא יתברך מחיה העולם ושהעולם בידו וראוי זה להקראות אמונת. עתך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמה זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות, ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. ביאור הדבר כי חלקו חכמים שית סדרי משנה לאלו החלקים, מפני כי העולם הזה הוא שני חלקים בעצמו הם שמים וארץ, ואחר כך נמצא בו האדם והוא מן העליונים ותחתונים ונחלק גם הוא לשני מינים זכר ונקבה, ואח"כ הוא השכל אשר הוא למעלה מעולם הגשמי הנחלק ג"כ לשנים כאשר יתבאר, כנגד זה סדרו על נכון שית סדרי משנה כנגד כל איכיות הנהגותיהם. ואמר והיה אמונת זה סדר זרעים, ידוע שייכות הזריעה לארץ שהיא החלק היותר תחתון, ואח"כ עתך זה סדר מועד הלא המועדים הם לשמש וירח ככתוב (בראשית, א) והיו לאותו ולמועדים והם הם סדר מערכת השמים, הנה אלו שני הסדרים הם דברי ארץ ושמים ממש. אח"כ חוסן ישועות כנגד האדם, חוסן זה סדר נשים כי על ידי האשה יש לאדם החוסן, ועיקר מה שנבראת עליו הוא זה שממנה יעמיד האדם יורש והוא עיקר מציאותו ומי שאין לו בנים נחשב כמת וכבלתי נמצא. וישועות זה סדר נזיקין השייכים ביותר לאנשים מפני שהאיש הוא בעל משא ומתן, ובב"ק (דף ט"ו) צריך קרא מיוחד לרבות הנשים שיהיו בכלל הנזק מקרא דאלה המשפטים אשר תשים לפניהם מטעמא דאמר אי אשמעינן קמייתא וכו' אבל דינין אימא איש דבר משא ומתן אין אבל אשה לא וכו', הרי כי עיקר נזיקין מיוחס בעצם וראשונה אל הזכר שיש לו נכסים והוא בעל משא ומתן. הנה סדרו דברים השייכים לאיש ואשה, שהם ג"כ כארץ ושמים כי הנקבה היא הארץ וקרקע העולם והזכר כמו השמים המריקים הברכה לארץ והוא מבואר. ואח"כ חכמה ודעת, כי כמו שנחלקו שמים וארץ וכן הנקבה והזכר, כן נחלק השכל לשני חלקים אשר רבה ויתר האחד על השני כי יש בעל שכל מופלג בחכמה על כל זולתו. והאחד הוא בדמיון הנקבה, והשני שכל אלקי שהוא נקרא שכל נבדל לגמרי והוא בערך האיש אל האשה, וזהו שאמר חכמה זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות. כי סדר קדשים נקרא חכמה כמו שאמרו בב"מ (דף ק"ט) כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי, וידוע פירש"י שם שנראה כי המסכתא ההיא היא עמקות החכמה בפרט, וראוי לה חדוד ופלפול החכמה. יתר על כן סדר טהרות שהיא הנקרא שכל נבדל, כדאיתא בחגיגה (דף יד.) עקיבא מה לך אצל הגדה כלך למדברותיך אצל נגעים ואהלות, שמורה שאין חכמה יותר דקה ועמוקה מנגעים ואהלות. הנה אלו שני הסדרים האחד הוא יותר מחבירו, עד שגם הם בדמיון איש ואשה שהאיש נוטה יותר אל השכל כידוע מגדר הנשים וערכם שהם חסירות הדעת. והתחיל הכתוב בדבר המטה שבהם ביותר היא הארץ, וזכרם בהדרגה מלמטה למעלה כסדר עד שסיים בחכמה העליונה על כל, זהו סדר של שית סדרי משנה:

ולפיכך אמר אחריו יראת ה' היא אוצרו, לומר כי אף כל החכמות אין קיום להם ואין בהם ממש כאשר חסרים התכלית שהוא יראת ה' הנותנת קיום אל הכל כאוצר הזה שהוא מקויים. וזהו שאמר שם משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חטין לעלייה הלך והעלה לו אמר לו עירבת בהן קב חומטין א"ל לאו אמר לו מוטב אם לא העלית כי הדבר שהוא בלא תכלית אין לו קיום והוא הבל וריק אין בו ממש. ועל זה אמר גם הכתוב (משלי, לא) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. ר"ל כי שלשה מעלות הם, האחד הוא הנוהג בדרך ארץ והנהגתו נאה עם הבריות עד שהוא נושא חן בעיני כל, הב' היא החכמה שהיא היופי שנקראת אור כי השכל והתורה נקראים אור וכתיב (קהלת, ח) חכמת אדם תאיר פניו הנה גם זה הבל ואמר על הנהגת דרך ארץ שאין עמו יראת שמים לשון שקר, כי עקר החן הוא שיהיה נושא חן בעיני הזולת וכשיחסר יראת שמים הרי החן הזה שקר (שמואל א', טז) כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, ואיננו חנוני באמת שהרי אינו נושא חן בעיני הש"י. אמנם בחכמה אשר באמת סוף סוף הוא חכם רק שאיננה מתקיימת והיא כלה, אמר בזה לשון הבל שכאשר אין לו יראת השם חסר תכליתו, וכל החסר תכלית הוא הבל בשאין לו קיום כאשר אמרנו. שוב אמר על מעלה הג' אשה יראת ה' וגו', ר"ל אבל אשה שהוא הת"ח שנקרא אשה וכן התורה בכל מקום נקראת אשה כשיש בו יראת ה' היא תתהלל. שאלו הג' דברים הם תלוים זה בזה, דרך ארץ, חכמה, ויראת שמים. כי אם אין דרך ארץ אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה, לכך אמר כי השנים מהם דהיינו החן שהוא דרך ארץ הוא שקר, והיופי שהוא החכמה אין בו ממש והוא הבל, רק ביראת ה' יהולל חכם. ולכך גם כאן קודם שבא הש"י לתת התורה על הר סיני, בא בקולות וברקים וענן כבד כדי שיקנו יראת שמים, לשיהיה התורה קיום אצלם מה שאי אפשר זולת זה. לכך נגלה עליהם בקולות וברקים (שמות, ו) בעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו ככתוב בפירוש בסוף הענין הזה. ומה שהיו ג' דברים ירמוז, שראוי לאדם שיירא מהשי"ת ולא יחטא, באשר יש כח בידו להפרע מהחוטאים אליו יתברך. והנה לפעמים נפרע משונאיו על ידי שמייראם ומבהילם בלבד ביראה ופחד המשברת את הגוף בלי עונש פעליי כלל, וכדכתיב (דברים, כח) ונתן לך ה' שם לב רגז וגו' ופחדת וגו' מפחד לבבך אשר תפחד, והוא דמיון קול רעש המרעיש ומפחיד. ומקרא מלא כתוב (דברים, כח) והבאתי מורך בלבבם וגו' (ויקרא, כו) ורדף אותם קול עלה נדף, וידוע ומפורסם בהלת הקול. ולפעמים נפרע בפעל העונש ופורענות ממש (איכה, א) ממרום שלח אש בעצמותי וגו' והוא בדמיון הברק שהוא של אש הפועל ומוכן להשחית לשרוף, אמנם מ"מ אין זה ענש כללי וגמור לעקור את הכל ולהאבידם מן הארץ. אבל לפעמים הש"י מחריבם ושוטפם לגמרי והוא בדמיון וענן כבד. כי הענן בו המים השוטפים את הכל עד שלא נשאר שריד ופליט כאשר אירע בדור המבול פרעה וסיסרא וכיוצא, ולכך אמרו ז"ל כי הש"י נפרע מן הרשעים במים, וכמו שאמר טיטוס הרשע אין כחו אלא במים כמו שאמר שם בגיטין (דף נ"ז). והאמת הוא כי הוא יתברך נפרע מן הרשעים במים כי המים שוטפים ומחריבים הכל וכמו שבארנו באבות אצל אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה וכו'. ואמר וקול שופר חזק מאוד, ר"ל שמא תאמרו א"כ יותר טוב שלא לקבל את התורה (קהלת, ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ויבאו עליו עונשים נוראים האלו. על זה אמר וקול השופר הולך וחזק, כלומר יעשה תשובה ואז אף אם חטא לא יבאו עליו העונשים והפורעניות, שזהו כל ענין קול השופר להתעוררות התשובה דכתיב (עמוס, ג) אם יתקע שופר בעיר וגו' כידוע ענין המדרש בזה. זהו הפירוש הנראה בכתובים האלה. ועוד רמז בג' הדברים האלו דהיינו קולות וברקים וענן כבד, לומר כי על ידי שנתן תורה לישראל נעשו עליונים ותחתונים אחד עד שהיו העליונים יורדים למטה ותחתונים עלו למעלה, לא כאשר היה בשכבר אשר נאמר עליו (תהלים, קטו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. כי מאז נתחברו כאחד והוא כאשר אמרנו, שבשובם אל הש"י וקרבו אליו אז ירד גם הוא למטה ונתקרב אליהם עד שנעשו עליונים ותחתונים אחד:

ובמדרש (ילק"ש תהלים קט"ו) ומשה עלה אל האלקים משל למלך שמשיא את בתו קבע קרטיסין (פירוש נימוסי מלוכה) בני רומי לא יחתון לסוריא ובני סוריא לא יסקון לרומי כיון שהשיא את בתו התיר כך עד שלא נתנה תורה השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם משנתנה תורה ומשה עלה אל האלקים וירד ה' על הר סיני ע"כ. רצה לומר שהתורה היא הגורמת חבור בין עליונים ותחתונים, באשר היא מן העליונים וקבלוה התחתונים שהוא החבור שיש לעליונים ותחתונים כאילו הם אחד לגמרי. ולכך אמרו כי קודם שנתן הש"י התורה לישראל היו השמים שמים לה' וגו' והיה הבדל ורוחק מופלג ביניהם, אמנם משעת מתן תורה נתחברו והיה העולם אחד. ובסנהדרין (דף צ"ט) אמר ר' אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי ר' לוי אמר כאלו בנה פלטרין שלמעלה ושלמטה שנאמר ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ ר' יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כולו שנאמר ובצל ידי כסיתיך. רצה בזה כי העליונים ותחתונים מחולקים ומרוחקים מרחק רב, באשר אלו הם עליונים ואלו תחתונים ואין להם שתוף ויחס זה לזה. אמנם הדבר המחבר ומאחד אותם היא התורה אשר היא שכלית שהיא מהעליונים ועומד' בתחתונים, לפיכך היא עושה שלום בין פמליא של מעלה ופמליא של מטה ומחברתן כי השלום הוא החבור הפשוט עד שאינם מחולקים עוד. הוסיף עליו ר' לוי לומר כי בזה הוא כאלו בנה פלטרין שלמעלה ושלמטה. ר"ל שבחבור הזה הם קיימים, כי אין לאחד מהם קיום זולת השני שמצד הקיום ראוי להיותם עולם אחד כי אין קיום לחצי דבר. ולפיכך אמרו במדרש (שבת דף פח.) שנתוספה ה"א הששי בפסוק ויהי ערב ויהי בקר יום הששי לומר כי שמים וארץ היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו. כל זה מפני כי על ידי התורה יש חבור לעליונים ותחתונים, ואם יקבלו התחתונים התורה אז הוא החבור הזה ואז יש להם הקיום מצד התחברם יחד, ואם לאו יחזור הכל תהו ובהו שאי אפשר להתקיים בהפרדם והתרחקם בריחוק והבדל מחולק. וא"כ מצד שהתורה מחברתן היא מקיימת אותם עד שהעוסק בה לשמה ידמה ממש כאילו בנה וכו', כי בודאי הקיום הוא הוא הבנין. הוסיף עוד ר' יוחנן לומר כי הוא מגין על כל העולם כלו מצד החבור הזה, כי כאשר עוסק בתורה לשמה אז יתחברו התחתונים אף עם הש"י בעצמו וכבודו עד שיהיו תחת צלו של הקב"ה, מה שאין כן זולת התורה. כי העולם הזה הוא גשמי וחומרי ואין לו צירוף וחבור כלל אל הש"י שהוא נבדל לגמרי, אבל ע"י התורה השכלית שבתחתונים יש להם חבור אליו יתברך, וא"כ מגין הוא זה על כל העולם כלו כאשר מחברו ומכניסו תחת צלו של הקב"ה, שאז בהחלט יש לו ההגנה והצלה כדכתיב ובצל ידי כסיתיך:

על זה באו במתן תורה הג' דברים, כי הקול הוא הרוח באין ספק שאין קול בלא רוח, וברק הוא האש, וענן הוא המים, הרי שלשה מהיסודות אשר שלשתן נחשבים מלמעלה כי הם עליונים באמת. וכאשר ירד הש"י ליתן תורה בהר סיני, נתחברו אלו הג' יסודות מלמעלה אל המטה היא הארץ היסוד הרביעי והיא בלבדה נחשבת מן התחתונים, והאדם אשר עליה אשר אליו נתנה תורה נברא מחלק המטה מן האדמה, ונתחברו א"כ בזה הד' יסודות. וקול השופר הולך וחזק מאוד, הוא כי עצם קול השופר הוא לקבץ ולאסוף אליו יתברך ברואיו וכדכתיב (ישעי' כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו'. והרי כאשר ירד למטה הרי היה מקבץ אליו התחתונים שבארץ והוא מין האדם שהיו למטה ומרוחקים ממנו, עד שהעלה אותם בזה מעלה מעלה בקירוב וחבור אליו יתברך היותר קרוב והיו עליונים ותחתונים אחד. לכן באו קולות וברקים וענן כבד שהם ג' יסודות עליונים רוח אש ומים מלמעלה למטה, והאדם אשר בארץ היסוד הרביעי עלה למעלה ע"י השופר המקבץ אליו יתברך עד שחובר האהל והיה אחד. וזהו שאמרו שופר אילו של יצחק היה, לבחינת הקיבוץ והקירוב היותר מוחלט. כי יצחק היה מקרב עצמו אל הש"י לגמרי לפיכך היה השופר הזה שופר אילו של יצחק שיש לתחתונים לקרב עצמם אליו יתברך בזכות יצחק שקירב עצמו לגמרי. והעקדה של יצחק שהיה מקרב עצמו כל כך היא היא היתה הגורמת גם השופר הזה וסבתו שקרבו התחתונים אל הש"י. ובזה סרה קושיית הרמב"ן ז"ל שהקשה הרי שופר אילו של יצחק נשרף, כי אין ר"ל שהוא השופר ההוא בעצמו רק ששופר אילו של יצחק הוא הסבה אל השופר והקבוץ הזה:

והנה שני הטעמים כאחד טובים אשר פירשנו בקולות וברקים וענן כבד וקול השופר הולך וחזק שניהם פירשם הכתוב בעצמו בסוף הפרשה, כמה שאמר כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. שר"ל כי לכך היו קולות וברקים וענן כדי שתהיה יחס היראה קודמת כאשר אמרנו, ועוד שגם בשביל זה היו באשר היה הש"י בא למטה לרומם את ישראל ולהעלותם למעלה שזהו לבעבור נסות מלשון הרמה כמו שפי' בו רש"י ז"ל. ואמר להם משה שבשביל זה בא והוריד קולות וברקים וענן למטה, ואתכם הרים והעלה כבר למעלה עד שזהו לכם חבור הגמור עם העליונים. וכל ענין אלו שני דברים דהיינו האחד לבעבור נסות אתכם שר"ל ההרמה והקירוב, והשני ובעבור תהיה יראתו וגו' היו כדי להקנותם האהבה והיראה בעבודתו ית'. כי האהבה היא היא החבור והקשור בין השנים, וכאן שבא הש"י אליהם מן השמים וגם העלה אותם אליו מעלה מעלה כאמור לבעבור נסות שהוא להרים היה זה ג"כ החבור הגמור והאהבה האמתית. כי שנים שיהיה להם חבור ביחד צריך שיתחבר כל אחד בשכנגדו, שאם יתחבר האחד לזולתו וזולתו איננו מתחבר אליו גם הוא לא נקרא זה קשור וחבור של אהבה, רק כשיתחברו זה בזה וזה בזה. לכן במה שהיה הש"י בא אל ישראל היה לו חבור אליהם, וכאשר הם היו באים ומתקרבים אליו על ידי העלאתו בזה היו מתחברים יחד לגמרי עד שהיה כאן קשור וחבור של אהבה. לכן כתיב לבעבור נסות אתכם שעל ידי כן היה אהבה גמורה, ואח"כ ובעבור תהיה יראתו על פניכם הוא כאשר תשמעו הקולות וברקים שלו שבזה תהיו יראים מפניו הרי היראה. כי נתינת התורה לישראל לא יתכן באהבה או ביראה לבד כי אם בשתיהם. וכמו שאמרו בספרי (ואתחנן) חלוק יש בין אהבה ובין יראה. כי מצד היראה כאשר יטריח עליו ביותר מניח אותו והולך לו, אבל מאהבה אף שמטריח עליו ביותר עושה מאהבה. לכן הוכרחה כאן האהבה שאף אם יקשה על האדם עול תורה ומצות יעשה על כל פנים מאהבה, והכרח יראה שאם אין יראה אין החכמה מתקיימת כאמרם כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו וכו', ואם אין יראה אין חכמה. ולכך צריך האהבה והיראה שיגיעת שניהם הוא יסוד מוסד וחומת ברזל אל בנין התורה עד שלא יפול בכללו:

ובחגיגה (דף ט"ו) לא יערכנה זהב וזכוכית אלו הם דברי תורה שקשה לקנותם ככלי זהב וכלי פז ונוחים לאבדן ככלי זכוכית. ר"ל כי מצד שהתורה היא השכל הנבדל קשה היא לקנות כי אם על ידי העמל הגדול כמו שאמרנו ואל זה צריך האהבה כדברי הספרי, ונוסף על זה ג"כ מצד שהיא השכל הנבדל היא קלת ההסרה וההסתלקות מן האדם, ואל זה צריך היראה שיירא מלאבדה. ונראה לומר כי ענין זה רמז ג"כ כאן הכתוב במה שהיו קולות וברקים וענן כבד. כי קול ה' בכח לקנות על ידו היראה הצריכה קודם לכל כנזכר. והברק הוא להודיע כי התורה נמשלה לברק אשר בהרף עין יעבור מנגד עיני האדם (משלי, כג) התעיף עיניך בו ואיננו, כך היא קלת ההסרה והאבוד אצל האדם אשר מפני כך צריך ליראה לירא מלאבדה כאמור. וענן כאשר לענין קניית התורה נמשל גוף האדם לענן כבד שאינו מהיר וזריז לעסוק בה, שזהו הענין השני הפך הברק, שהברק על שנוחין לאבדן, והענן הכבד שקשה לקנותן מצד הגוף העצל וכבד. לכך ועל זה אמר שוב וקול שופר חזק מאד, כי קול השופר הוא לקרב ולחבר האדם אל הש"י באהבה כמו שאמרנו. וגובר על כבידות הענן הזה ובזה יקנו התורה מאהבה ומיראה. והנה שבע קולות נזכרים בפרשה ובהם נתנה התורה. לפי שהש"י השפיע התורה לישראל ברבוי, כנגד זה היו שבעה קולות שכל דבר שהוא ברבוי הוא שבעה. והוא מבואר שמספר שבעה הוא הרבוי בכל מקום לכך הזכיר בפרשה זאת שבעה קולות. ומה שכתוב תחלה ויהי קלת וקל השופר חסר וא"ו, ואח"כ כתיב וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר מלאים ובפרש' ואתחנן כתיב קול גדול משמע קול אחד. יורה שהגם כי באמת הש"י נתנה לישראל ברבוי ביותר, עם כל זה היא מתמעטת אח"כ בדורותיהם עד שלא נשאר רק קול אחד מכל אשר היו ז' קולות בתחלה שהוא הרבוי הגדול. והנה כאן לא כתיב ולא יסף ובפרשת ואתחנן כתיב קול שמשמעותו קול אחד וכתיב אצלו ולא יסף שפירושו שאותו קול לא פסק כמו שפירש"י ז"ל מתוך הספרי, כל אלה נגד איכות בחינת התמעטות התורה כאשר נבאר:

ובעירובין (דף נג.) אמר ר' יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנן כמלא נקב מחט סדקית ראשונים רבי עקיבא אחרונים ר' אליעזר בן שמוע איכא דאמרי ראשונים ר' אליעזר בן שמוע אחרונים ר' אושעיא ברבי ואנן כמלא נקב מחט סדקית. ביאור ענין זה כי שלשה חלוקי בני אדם הם לתורה. החלוקה הא', שיש בני אדם שכליים שיתעוררו ויגברו שכלם עד שגובר על הגוף, עד שאפי' הגוף נחשב פתוח ומוכן אל התורה לגמרי וכמעט שאף הגוף אינו מונע קבלת התורה כלל. החלוקה השנייה, שהם אינם מגבירים השכל על הגוף, אבל יש להם שכל הראוי לאדם שמצד שכלם אין כאן חסרון והוא פתוח לקבל כפי הראוי. החלוקה השלישית, הם הגסים וגופניים ביותר שמגבירים הגוף על השכל עד שאף שכלם אינו מוכן לקבל כראוי ונחשב כמעט סתום. וכנגד אלו הג' כתות אמר שלבן של ראשונים היה כפתחו של אולם, הוא שהיה רחב עשרים אמה שיעור כפול במה שראוי לפתח, כי כל פתח אין ראוי לה רוחב יותר מעשרה אמות כדקיימא לן לענין מבוי שהרחב מעשר אמות ימעט, וכן לענין פרצותיה וכלאי הכרם וכל כיוצא. הוא דמיון הכת הזאת שיש לה כפליים לתושיה, לא זו ששכלם פתוח אל קבלת החכמה, אלא אף הגוף בהתעוררות ותגבורת השכל עליו, זהו לבן של ראשונים כפתחו של אולם שהיה השכל באין ספק גובר בהם אף על הגוף ופתוח לתורה, עד שהיו מוכנים לתורה בשיעור כפול כפתח האולם הזה שהיה רחב שיעור שני פתחים. אבל לבן של אחרונים כבר נתמעט בהמשך הזמן, עד בכדי פתחו של היכל שהיה רחב עשר אמות כשיעור הראוי לכל פתח ולא יותר, ככה לבן התמעט ועמד על שיעור הראוי לשכל בלי שום יתרון. ועדיין שכלם היה פתוח לתורה כפי הראוי לאדם מצד שכלו ומצד שהוא בעל שכל בלי פחת ויתר כלל. אבל אנן שהלבבות נתמעטו לגמרי עד שהגוף גובר על השכל וסותמו גם הוא, ולא נשאר פתוח כי אם שיעור ההכרח אשר אי אפשר זולתו להחשב בכלל אדם ושזולתו היה נמשל כבהמות נדמו. וזהו שאמר כמלא נקב מחט סדקית שהוא הנקב הפחות ביותר, שכמעט אי אפשר להיות קטן יותר, זהו ואנן וכו'. ומה שאמר סדקית ולא הספיק לו לומר כמלא נקב מחט, ירמוז כי המחט הזה עשוי לחבר בו הסדקים והקרעים שבבגד. ובדמיון הזה ממש אנן, ר"ל שאין לבנו פתוח לקבל חכמה כי כתכונת המחט הזה דהיינו כשנגלה ומפורסם מה מהקושיות והקרעים אזי משכילים מעט לחברם ולתרץ. אבל שישכילו השכלה מה מעצמם זה אינו רק אם ימצא מה שמכריחו לתקן ולתרץ: