ביצה ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתניתין
ביצה שנולדה ביום טוב - בית שמאי אומרים: תֵּאָכֵל. ובית הלל אומרים: אלא תֵאָכֵל.
בית שמאי אומרים: שׂאור בכזית וחמץ בככותבת. ובית הלל אומרים: בזה וזה בכזית.
השוחט חיה ועוף ביום טוב - בית שמאי אומרים: יחפור בדקר ויכסה. ובית הלל אומרים: גלא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום. ומודים: שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה, שאפר כירה מוכן הוא:
גמרא
במאי עסקינן?
אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה, מאי טעמייהו דבית הלל? אוכלא דאפרת הוא
אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, מאי טעמייהו דבית שמאי? מוקצה היא
ומאי קושיא? דלמא בית שמאי לית להו מוקצה
קא סלקא דעתין: אפילו מאן דשרי במוקצה, בנולד אסר. מאי טעמייהו דבית שמאי?
אמר רב נחמן: לעולם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ודאית ליה מוקצה אית ליה נולד, ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד. בית שמאי כרבי שמעון, ובית הלל כרבי יהודה.
ומי אמר רב נחמן הכי? והתנן: בית שמאי אומרים: דמגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה. ואמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא: בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון
אמר לך רב נחמן: גבי שבת, דסתם לן תנא כרבי שמעון, דתנן: ה"מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וואת הנבלה לפני הכלבים", מוקים לה לבית הלל כרבי שמעון, אבל
רש"י[עריכה]
ביצה לא תאכל - בו ביום בגמרא מפרש טעמא:
שאור בכזית - משום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל גבי יו"ט תנא להו גבי הדדי ובגמרא מפרש טעמייהו:
בככותבת - תמרה:
יחפור בדקר - פיל"א בלע"ז:
ומודים שאם שחט כו' - כדמפרש טעמא בגמ' כשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום:
שאפר כירה מוכן הוא - בגמרא בעי מאי קאמר:
גמ' העומדת לאכילה - שאינה מוקצת:
אוכלא דאפרת - אוכל שנפרד וחבירו במנחות חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו וכן בשחיטת חולין (דף עג.):
לית להו מוקצה - דדלמא כר' שמעון סבירא להו דאמר בפרק [כירה] (שבת דף מד.) מותר השמן שבנר ושבקערה אסור (דברי רבי יהודה) ור"ש מתיר:
קא סלקא דעתין - להכי פרכינן מאי טעמייהו דבית שמאי דקא סלקא דעתין דאפי' לר' שמעון דשרי במוקצה בנולד אסיר דאילו במוקצה סבירא ליה לא מקצי איניש מדעתיה מידי דחזי ליה אבל נולד לא הוה ידע דנהוי דעתיה עלויה:
ומי אמר רב נחמן הכי - דבית הלל כר' יהודה:
מגביהין - בשבת מעל השלחן עצמות שאינן ראוין לאכילה וקליפי אגוזים ולא חיישינן למוקצה:
ובית הלל אומרים - אין מטלטלין אותן בידים שמוקצה הן:
אלא מסלק הטבלא - שיש תורת כלי עליה ומנערה:
ואמר רב נחמן אנו אין לנו - בשיטת משנה זו לפי שמוחלפת שיטתה אלא כך שמעתי מרבותינו דבית שמאי כרבי יהודה ומחמרי ובית הלל כרבי שמעון:
מחתכין דלועין - תלושין לפני הבהמה ולא אמרינן טרחא דלאו צורך הוא:
ואת הנבילה לפני הכלבים - ואע"פ שנתנבלה בשבת דבין השמשות לא היתה עומדת לאכילת כלבים אפילו הכי שרי דלית לן מוקצה בשבת הלכך מגביהין מעל השלחן דמיירי בשבת מוקים לבית הלל דנימרו כר' שמעון כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכה כסתם משנה וקיימא הלכה כבית הלל אבל גבי יום טוב דאשכחן דסתם רבי כרבי יהודה:
תוספות[עריכה]
ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל. וא"ת אמאי לא תנא אוסרין ומתירין וכי תימא אוסרין משמע שאסור לעולם זה אינו דאמרינן לקמן (דף ו.) אפרוח שנולד בי"ט אסור והיינו ביומו ועוד דאמרינן (לקמן ל:) מותר שמן שבנר רבי יהודה אוסר והיינו דוקא באותו יום ויש לומר דאי הוה תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה שמתירין הביצה היינו לטלטל אבל באכילה אסורה והכי אמרינן (לקמן דף כד.) גבי נכרי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו ומסיק מאי מותרים לטלטל אבל באכילה אסורים ואם תאמר לבית הלל דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קי"ל (לקמן ד.) דאף לטלטל אסור לכן פירש ר"י דנקט כי האי לישנא דסתם ביצה לאכילה קיימא עוד יש לומר דנקט לבית שמאי תאכל משום דמשמע אכילה וטלטול דאין אכילה בלא טלטול ובית הלל אסרי אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב"ש תאכל נקטי אינהו לא תאכל:
שאור בכזית. לא שייך הכא מידי אלא מייתי כאן תלת מילי גבי יום טוב דבית הלל לחומרא וב"ש לקולא:
אוכלא דאפרת הוא. פירוש אוכל הנפרד מן האוכל הוא דהביצה שנולדה נפרדה היא מן התרנגולת ואי בעי שחיט לה ואכיל כל שבגוה:
דלמא בית שמאי לית להו מוקצה. תימה במתני' קאמר בהדיא דבית שמאי אית להו מוקצה דקתני (לקמן דף י.) לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ויש לומר דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי ומוקצה ביותר והתם הוא דאית ליה מוקצה כדחזינא ר"ש דאע"ג דלית ליה מוקצה אית ליה (שבת דף מה.) גבי גרוגרת וצמוקים דאתקצאי טפי:
קא סלקא דעתין דאפי' מאן דשרי מוקצה בנולד אסיר. דלא מקצי איניש מאי דחזי ליה אבל בנולד לא הוה ידע מאתמול ותימה דהא רבי שמעון דשרי במוקצה שרי בנולד כדאמרינן בשבת (דף כט.) רבי יהודה אומר אין מסיקין בשברי כלים ור"ש מתיר אע"ג דהוי נולד וי"ל דלא דמי דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי שמתחילה לא היה בעולם אבל התם הכלי היה בעולם רק שנשבר וכן משמע נמי בעירובין (דף מה: ושם) מיא בעיבא מיבלע בליעי ופריך כל שכן דהוי נולד ואסור ומאי פריך ודלמא ההוא כר' שמעון דהא רבי שמעון מתיר בנולד אלא ודאי היינו טעמא כדפרישית דכיון דבליעי לא היו כלל בעולם ואפי' ר' שמעון מודה דהאי נולד אסור:
מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. פ"ה אע"ג דאין ראוין לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ולא נהירא דהא איכא בסיפא ושער של אפונין ושער של עדשים מפני שהן ראוין למאכל בהמה לכך נ"ל שהם ראוים למאכל בהמה כגון עצמות רכים וקליפי תפוחים ובית הלל סברי כיון דלא חזי למאכל אדם לא:
ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא ומנערה. תימה והלא היא בסיס לדבר האסור דהא לא שכח הואיל והניחם שם מדעתו ויש לומר דלפירוש רבינו תם ניחא דפירש במסכת שבת דלא הוי בסיס לדבר האסור אלא כשדעתו להניחם שם כל היום אי נמי כיון דהוו שם אוכלין הוה ליה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדמוכח פרק נוטל (שם דף קמב.) ועוד דאין זה מניח בכוונה דהא אינו חושש היכן יפלו:
דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת כו'. וא"ת היכי דמי אי בדלועין שהיו מחוברין בין השמשות בהא ודאי מודה ר' שמעון גזרה שמא יעלה ויתלוש וי"ל דמיירי בתלושין וסלקא דעתך דאסור דמשוה להו אוכלין לפי שהן קשין והחתוך מרכך אותם:
ואת הנבלה כו'. אנו צריכין לפרש שנתנבלה בשבת ומכל מקום תני להו בהדי הדדי דאע"ג דבדלועין לא הוי טעמא משום מוקצה כמו בנבלה משום דבשניהם שייך לשון מחתכין:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק א (עריכה)
א א מיי' פ"א מהל' י"ט הלכה י"ט, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ג סעיף א':
ב ב מיי' פ"א מהל' חמץ ומצה הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' תמ"ב סעיף ז':
ג ג מיי' פ"ג מהל' י"ט הלכה א', סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף י"ד:
ד ד מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ט"ז, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף כ"ז:
ה ה מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י"ח, סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף ו':
ו ו מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י"ח, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף ז':
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
אתחיל מסכת ביצה. בעזרת גדול העצה.
ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל:
אוכלא דאפרת. פי' כגון אוכל שנפרד אבר מאבר. מוקצה כל דבר שאינו מוכן נקרא מוקצה. נולד פי' כל דבר שלא היה מאתמול ונעשה היום נקרא נולד.
אוקמה רב נחמן למתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים. וב"ש כר' שמעון דלית ליה מוקצה. וב"ה כר' יהודה דאית ליה מוקצה.
ואקשינן ומי אמר רב נחמן ב"ש כר' שמעון וב"ה כר' יהודה והא אפכא שמעינן ליה דתנן בפרק נוטל אדם את בנו. ב"ה אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובש"א מסלק את הטבלא כו' ופרקינן בתר סתמא אזלינן.
חידושי הרשב"א
מתני': ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל וגו': האי דקתני תאכל ולא תאכל ולא קתני אוסרין ומתירין , אורחא דתלמודא זמנין דתני הכי וזמנין דתני הכי.
גמרא: קא סלקא דעתך מאן דשרי במוקצה בנולד אסור: בנולד דמוקצה , הא בנולד דעלמא אוכלא דאפרת הוא.
ומי אמר רב נחמן הכי והתנן מגביהין וכו': ואיכא למידק אמאי לא אקשינן ממתניתין דתנן (לקמן י, א) בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל אלמא בית שמאי מוקצה אית להו, ורש"י ז"ל פירש דניחא לאקשויי מדידיה אדידיה . ואינו מחוור בעיני דאנח לן חדא ואתקיף לן חדא, דהא לעיל מיניה אקשינן ומאי קושיא דלמא בית שמאי לית להו מוקצה ואצרכינן לתרוצי דקא סלקא דעתך מאן דשרי במוקצה בנולד אסור, והכ' לא אקשינן ליה והא בית שמאי על כרחך אית להו מוקצה ממתניתין דלא יטול אלא אם כן נענע. והרב בעל המאור ז"ל תירץ דאיכא למימר דבעלמא לית להו מוקצה והכא בבעלי חיים אית להו משום דחיישי לחורבן שובך , וכדאמרינן לקמן (שם) בבריכה ראשונה דחיישינן דלמא מימליך עלה משום חורבן שובך, ודכותיה אמרינן (לקמן כז, ב) בבהמה שמתה מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שהן אסורין, ודבית שמאי עדיפא מדר"ש דאית להו מוקצה בדבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו וכדתנן (לקמן יא, ב) אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר. וקשיא לי דאם כן ליקשי מההיא דלא יטול את העלי לקצב . ומתסברא לי דלא מצי לאקשויי כלל מכל הני מתניתין משום דאיכא למימר דמוחלפת השיטה נינהו וכדאמר ר' יוחנן בגמרא (ט, ב).
מגביהין עצמות וקליפין מעל השולחן: פירש"י ז"ל : אף על פי שאין עליהם [בשר] כלל. ובתוס' פירשו בשיש עליהם בשר דוקא . ואינו מחוור בעיני דתיפוק ליה מחמת אותו בשר שיש בהם ולכולי עלמא שרי, וכדאמרינן בפרק במה מדליקין (כט, א) דגרעיני של תמרי ארמייתא מותר לטלטלן ולשורפן ביו"ט אפילו לר' יהודה הואיל וחזיין אגב אימייהו, כלומר מחמת הבשר שנשאר דבוק על הגרעינים, אלא הכא דוקא בשאין עליהם בשר. אבל בפרק נוטל בשבת (קמג, א) פרש"י ז"ל עצמות קשין שאין ראויין לבהמה, [וזה] ודאי קשה דהנהו אפילו לר' שמעון אסור דהא לא חזו למידי והוה להו כעצים ואבנים ואסורין לכולי עלמא, ותדע לך דתנן התם בפרק נוטל מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית ושער של פולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ואוקימנא התם כרבי שמעון, אלמא אפילו לר"ש מפני שהוא מאכל בהמה שרי הא לאו הכי אסירי. ועצמות וקליפים נמי דוקא בראויין לכלבים, ומגביהין אותן מפני שהן ראוין למאכל בהמה או לכלבים כשער של פולין.
ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה: איכא למידק היאך מסלק את הטבלא והתנן בפרק נוטל (שבת קמב, ב) מעות שעל הכר מנער את הכר והם נופלים מאליהן אבל בטלטול אסור, ועוד תנן (שם) אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאיליה הא לטלטל את החבית ולנער את האבן ממנה אסור. ותירצו בתוס' דהכא כשהיה צריך למקום הטבלא, וכדאמרינן התם בנוטל לא שנו אלא לצורך גופן אבל לצורך מקומן מטלטלן ועודן עליו.
ואם תאמר עוד והא הכא מניח הוא הקליפין והעצמות לדעת על השלחן ומניח נעשה בסיס לדבר האסור ואסור אפילו לנער, וכדאמרינן התם בההוא דנוטל לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואסור, גם זו תירצו בתוס' (ד"ה וב"ה) דהתם במניח לדעת כל השבת אבל הכא לא הניחם על דעת שיעמדו שם כל השבת והלכך הוה להו כשוכח, ותדע לך מדתנן בפרק במה טומנין (שבת מט, א) טומנים בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלים מאליהן, והא הכא לדעת הניחם ונעשה בסיס לדבר האסור, אלא טעמא כדאמרינן שלא הניחם שם לדעת שיעמדו שם כל השבת. ואין זה מחוור בעיני דהא דקא מסתייעי מההיא דטומנין בגיזי צמר אין הנדון דומה לראיה, דהתם לא נעשית הקדרה בסיס לגיזי צמר אלא גיזי צמר תשמיש לקדרה שאין הקדרה [בסיס] להניח עליהם גיזי צמר אלא הכא גיזי צמר להטמין בהם הקדרה, וגם הרב ר' זרחיה הלוי כן כתב שם בשבת. ועוד (נראה) [נר] לר' יהודה קשיא לי, דהא טעמא דנר משום דנעשה בסיס הוא כדאיתא התם בשלהי כירה (מז, א) הנח לנר ושמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור, והא נר אינו מספיק לכולה שבת וכדאמרינן התם בכירה (מד, א) ואפילו הכי אסר ר' יהודה וקיימא לן כותיה, ועוד דתנן (כלים פי"ח מ"ב) מוכני בזמן שהיא נשמטת אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות גוררין, ואוקים לה בכירה (שבת מד, ב) כר"ש ואפילו היו עליה מעות כל בין השמשות אבל לר' יהודה אסור אם היו עליה כל בין השמשות, וההיא ודאי בשדעתו שיסתלקו משם בחצי השבת מתני דאי לאו הכי אפילו לר' שמעון אסור מידי דהוה אכוס וקערה ועששית דמודה ר' שמעון לר' יהודה בכל ענין אסור (עיין שם מד, א) ואף על גב שאינו מקצה אותן לכולי שבת.
ומפני הדחק יש לי לומר להעמיד [דבריהם] דשאני נר לר' יהודה דאף על גב דדרכו לכבות באמצע שבת כיון שאינו מסור בידו דאינו יודע אימתי תכבה נרו ואפילו נצרך לו אינו יכול לכבותו ולא לנערו כדי שיכבה ואינו יכול להשתמש בו אלא צריך לישב ולצפות עד שיכבה מאיליו בכי הא סבירא ליה לרבי יהודה דהוה כמוקצה לכולי שבת דאין אדם יושב [ומצפה] אימתי תכבה נרו, ומוכני נמי לא בשדעתו בין השמשות לנערם באמצע שבת היא דבכי הא אפילו ר' יהודה מודה אלא בשדרכן לינטל או לפול משם ככיבוי נרו דדרכו בכך וגרע מיניה דאין דרכן של מעות כל כך ליפול כמו שדרך הנר לכבות שהרי לר' יוחנן דלא סבירא ליה כר' שמעון בנר הוצרכנו להעמיד (בשבת שם) ההיא דמוכני בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן, אבל בגיזי צמר אי נמי בקליפין ועצמות שסלוקן תלוי בדעתו ודעתו לנערם בכל עת שירצה אפילו ר' יהודה יתיר כיון שלא הניחן לדעת שיעמדו שם כל השבת, כך נראה לי לישב דבריהם ז"ל. אי נמי יש לומר דנר לר' יהודה לאו משום בסיס הוא אלא משום מוקצה מחמת איסור דעד כאן לא אוקימנא לה התם בבסיס אלא לר' שמעון משום דאי לאו הכי אפילו קודם שכבתה שרי לטלטלה לר' שמעון דאית ליה דבר שאין מתכוין מותר כדאיתא התם אבל לר' יהודה קודם שכבתה אסור לטלטלה משום גזירה דדלמא [בהדי] דנקיט לה כביא, והילכך כיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי שבת. אבל מכל מקום אכתי קשיא לי לר' שמעון דהוי טעמא משום בסיס אסור מיהא לטלטולי בעוד שהוא בסיס ואף על פי שלא עשאו בסיס לכולי שבת, והכא נמי בעוד שהקליפין והעצמות [עליו] מיהא ליתסרי. ויש לומר דשאני התם משום שאינו יכול לנערו בעודו דלוק מפני שהוא גורם לכבות הנר, ותניא (לקמן כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה.
ומסתברא שאין אומרין נעשה בסיס אלא בנר שיש לו חשיבות בסיסות קצת כמעות שעל [הכר] שאדם רוצה להצניעם כדי שלא יאבדו, ואבן שעל פי החבית נמי לפי שהיא צריכה לבנין ואדם חס עליה שלא תאבד וכן שלא תתקלקל ותשבר אם תעמוד במקום [הפקר] כאבני גזית ודומיהם, והוא הדין והוא הטעם לאבן שבכלכלה וכן נר ושמן ופתילה שהן צריכים להיות בסיס לאור וכל כיוצא בהם, והלכך במניח נעשה בסיס גמור ובשוכח נעשה בסיס קצת והלכך אינו מסלק אלא מנער והן נופלים מאליהן, אבל עצמות וקליפים דלא חשיבי ואינו מצניעם כלל לעולם אין להם תורת בסיס ואף על פי שהניחם על השלחן כדי שלא יטנף הבית מכל מקום לא לצורך עצמם הניחם שם ולא להצניעם מחמת חשיבותן, הלכך אין הטבלא בסיס להם כלל אלא מסלק את הטבלא ומנערה. ויש לדקדק עוד בזה ממשנת האבן שבקרויה שבפרק כל הכלים (קכה, א) ומה שנאמר עליה בגמרא.
ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה ובית הלל כר' שמעון: כלומר: שכך קבל מרבו.
גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וכו': ואף על גב דאיכא מחלוקת ר' יהודה בצדו ואפילו הכי קרי להו סתמא. והא דמשמע לכאורה ביבמות בפרק החולץ (מב, ב) כל הנשים לא יתארסו ושם בתוס' (ד"ה סתם) דכל היכא דאיכא מחלוקת בצדו לא קרינן לה סתם אלא סתם ואחר כך מחלוקת ליתא, וכבר כתבנו שם בארוכה בס"ד.
הא דתנן: מחתכין את הדלועים לפני הבהמה: פירש רש"י ז"ל כאן בדלועים שנתלשו מאמש, וכן עיקר, דבאוכלא טרחינן אי נמי אשויי אוכלא משוינן הוא דפליגי, אבל בפרק קמא דחולין (פרק) [גמרא] השוחט (בהמה) [בשבת] (יד, א) פירשה בשנתלשו היום וכן פירש רבנו תם ז"ל, ומשום מוקצה דומיא דאת הנבלה לפני הכלבים. ואינו נכון, חדא דמוקצה דמחובר לא גרע מגרוגרות וצמוקין דמודה בהו ר' שמעון (לקמן מ, ב) וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בפרק אין צדין (כד, ב) גבי עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר לקרקע, ועוד דהא איכא משום שמא יעלה ויתלוש דבאותה גזירה (משום) [משמע] דכולי עלמא מודו בהו אפילו ר' שמעון, הילכך פרושא קמא טפי עדיף.
ואת הנבלה לפני הכלבים: לקמן בפרק אין צדין (כז, ב) פליגי אמוראי אליבא דר' שמעון בבעלי חיים שמתו לפי שאין אדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו ואיכא מאן דאמר דחלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו, והלכך למאן דאמר חלוק היה ר' שמעון מוקמי לה להא אפילו בבהמה בריאה שנתנבלה בשבת דלית להו מוקצה כלל, ולמאן דאמר התם מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו הכא בשהיתה מסוכנת מערב שבת ואפילו הכי לר' יהודה לא יזיזוה ממקומה כיון שלא היתה (מסוכנת) [מוכנת] ממש מערב שבת, ובפרק קמא דחולין גמרא השוחט בשבת כתבתיה בארוכה בס"ד.
הא דאמרינן: גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון: איכא למידק דהא בשבת סתם לן נמי כר' יהודה דתנן בכירה (מד, א) מטלטלים נר חדש אבל לא ישן דהיינו כר' יהודה דאית ליה מוקצה מחמת מיאוס, ויש לומר דלא חש לכולהו סתמי אלא להאי סתמא דהיא בתרא דמשמע דהיא עיקר.
הא דסתם לן תנא בשבת להקל כר' שמעון וביום טוב להחמיר כרבי יהודה, לאו משום דאיכא מידי דביום טוב אסור ושבת שרי אלא כדמפרש טעמא שבת דחמירא לא אתו לזלזולי ביה ביו"ט אי שרית ביה מוקצה אתי לזלזולי ביה. ומיהו כלהו תנאי חד דינא אית להו במוקצה בין בשבת בין ביו"ט דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד בין בזה בין בזה אלא דרבי ראה דבריו של ר' שמעון במוקצה ובשבת דחמירא אוקמיה אדיניה וביום טוב דקיל כי היכי דלא לזלזלו ביה סתם לן כר' יהודה, ומשום דקיימא לן דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה אוקמוה לבית הלל כר' יהודה ולא תיקשי הלכתא אהלכתא.
תוספות רי"ד
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
אוכלא דאפרת הוא. אי קשאי ומאי פשיטא לי' לתלמודא דאוכלא דאפרת הוא והא נולד היא דלא קחזי לי' מאתמול כדאמיר' בפ' כתבי הקודש גבי צואה של קטן ואע"ג דשרינא התם צואה של קטן ומעיינות הנובעין ונהרות המושכין ואע"ג דלא חזו להו מאתמול משום דעבידי דאתי אבל ביצה דלא עבדי' דאתי' שאין בכל יום ויום מעילה התרנגולת ביצתה כדבעי' למימר לקמן דין נולד יש בה ואמאי פשיטא לי' דשריא חשובה הא בעינן למימר לקמן דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרא לה וכיון שהוא עומדת לאכילה ויכול לשוחטה אילו הי' שחטה לא הי' אוכל ביצה במעי' השתא נמי אוכל דאפרת הוא:
ואלא בתרנולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש מוקצה היא אי קשיא מ"ש תרנגולת העומדת לגדל ביצים מעז לחלבה והלא זה וזה מוקצה נינהו והיכי אמרינן בפרק חבית שנשברה חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולא חילק בין עז העומדת לחלבה בין עז העומדת לאכילה חשובה כדפרישית התם במהדור' תליתאה דביצה לא עבידי' דאתי' בכל יומא ואין דעתו עלי' אבל חלב דבכל יומא עביד דאתי דעתיה עליה והילכך אע"פ שהוא יוצא מעז שהיא מוקצה החבל מורת משום דעבדי דאתי וכיוצ' בזה אמר' בפ' מקום שנהגו בפירות הנושרין בשבת שאינן מוקצין ואע"פ שהן מוקצין מחמת איסור שהיו מחוברין לאילן משום טעמא דדעתיה עליי להאכילם לעורבים בעודן מחוברין ומוכן לעורבין הוה מוכן לאדם והועילה לו אותה הדעת שאם ישרו מן האילן בשבת הן מוכנין לאדם:
שיטה מקובצת
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)
ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל: ואם תאמר ואמאי לא תני בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין. ויש מפרשין משום דאוסרין משמע איסור עולם ואין איסור זה אלא ליומו וכדאמרינן גבי המבשל בשבת במזיד לא יאכל דהוא בו ביום אבל למחר יאכל. וזה אינו דהא גבי מוקצה נקט לישנא דאיסור והיתר ואפילו הכי אינו אלא ליומו. ומורי הרב נר"ו פירש דמשום הכי קתני תאכל לאשמועינן כחייהו דבית שמאי דאפילו לאכילה קא שרו אף על גב דבכולה תלמודא בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא הכא מקילין טפי ומתירין אפילו לאכילה. ואף על גב דר' אליעזר הוא דאמר תאכל היא ואמה הא אמרינן דשמותי הוא.
והא דאמר ר' יהודה בגמרא תאכל בשני הוי טעמא משום דר' אליעזר הוי רביה וכדאמר בשמיה עדין היא מחלוקת. ונקט לישנא דרביה וכתב הרשב"א ז"ל דר' אליעזר הוי רביה כלומר רביה דרביה. עד כאן תורף דבריו. ופירוש לפירושו דאי תני בית שמאי מתירין הוה משתמע דוקא לטלטל שרו בית שמאי אבל לאכילה אסרי משום הכי תני תאכל. וכן ראיתי בתוס'. בית שמאי אומרים שאור בכזית כו'. השוחט חיה ועוף כו' בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה. פירוש משום דבכוליה תלמודא בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא חוץ מאותן שמונה דברים שמונה בפרק רביעי דמסכת עדיות קתני הני תלת מילי במתניתין בהדי הדדי דהוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל. והא דביצה תני קמייתא התם ונקט חמץ אגררא. ואית נוסחי דגרסי דמשום הכי נקט חמץ משום דתנא ביום טוב של פסח קאי.
גמרא בתרנגולת העומדת לאכילה כלומר להשמין אותה ולאוכלה כל זמן שירצה אוכלא דאפרת הוא: ואף על גב דלבית הלל אין מסיקין בשברי כלים כיון דמעיקרא כלי משום נולד וכן נמי פירות העומדים לאכילה משקין היוצא מהם אסורים. הכא שאני דליכא למימר ביה נולד משום דהוי כחותך פרוסה מככר אחת דלעולם דין הביצה כדין התרנגולת כדמשמע בהדיא בגמרא.
מאי טעמייהו דבית שמאי מוקצה הוא: פירוש אפילו עומדת התרנגולת לגדל ביצים ולהיות הביצים לאכילה אפילו הכי אין להם הכנה באנפי נפשייהו במעי אמן כיון שהאם היא מוקצה וכן פסקו רוב הפוסקים. וא"ת אם כן אמאי קא פריך מוקצה היא דהא קיימא לאכילה. יש מפרשים דהרי הוא כאלו אקשי נולד הוא דלנולד נמי קרי מוקצה שהכל מטעם מוקצה אלא שהנולד הוא יותר מוקצה.
מאן דשרי במוקצה בנולד אסר: פירוש בנולד כי האי דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו לאפוקי שברי כלים דמסיקים ביום טוב אף על גב דהוו כלים מעיקרא ולא חשיבי כנולד אליבא דרבי שמעון כדאיתא בפרק במה מדליקין. וא"ת אם כן הא דקיימא לן חולב אדם עז לתוך הקדרה או לתוך התבשיל משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל וכן פירות נמי ואמאי לא אסירי משום נולד. וי"ל דהתם הוי הוכחה טפי כיון דעביד איהו בידים אבל ביצה דממילא לא והיינו טעמא דעצמות וקליפין. וכתב רש"י ז"ל בהגהה דמאן דאית ליה מוקצה יליף מוהכינו והני מילי במידי דחזי למיכל. וכן כתב לקמן גבי עצים שנשרו מן הדקל אבל בדרבנן כגון מוקצה דאיסור טלטול דלאו בר אכילה כי הכא עד כאן. ופירוש לפירושו שאין מוקצה מן התורה אלא בדבר הראוי לאכילה.
והקשה עליו מורי הרב נר"ו דהא רבה דהוא מרה דשמעתא בעצי מוקצה אמרה וכדאיתא בפרק אלו עוברין דאתמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא. ותירץ נר"ו דעד כאן לא אמר רבה דעצי מוקצה מדאורייתא אלא משום דאקשיתיה הא דמבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש אבל בתר דפריק אפיק הבערה ועייל עצי אשרה לא צריך לדחוקי נפשיה. דאף על גב דסבירא ליה דמוקצה דאורייתא וכדמשמע דפשיטא ליה לרבה וכדחזינן דאקשי ליה אביי ומוקצה דאורייתא הוא והוא אהדר ליה אין ואזהרתיה מהכא והיה ביום הששי כו'. אפילו הכי משמע דמדכתיב והכינו בפרשת המן דבר אכילה הוא דלא אסר אלא מוקצה דמידי דחזו למיכל עד כאן לשונו.
ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא ומנערה: ואם תאמר והא הכא במניח מדעת את העצמות והקליפין על השלחן ואם כן נעשה השלחן בסיס להם ואסור אפילו טלטול מן הצד. והרבה תירוצין נאמרו בענין. יש מתרצים דהכא מיירי שיש דברים של היתר בשלחן ואגבייהו מטלטלין האסורין ואפילו במניח כדמוכח בהדיא בפרק קמא דשבת. ולא מחוור דהא סתמא קתני אפילו בשאין עליה דברים של היתר. ויש מתרצים דלעולם לא אמרינן בסיס אלא בשיש בהם חשיבות בסיסות כמעות שעל גבי הכר אבל עצמות וקליפין שאין להם חשיבות כלל לא. ואם תאמר והא אבן שעל פי החבית אמרינן דנעשה בסיס החבית לה ואף על פי שאין לה חשיבות כלל. כבר אמר בתוספות דמיירי באבן חשוב כאבני גזית שאדם מצניעה שלא תשבר.
ומורי הרב נר"ו הקשה דהא מתניתין דאבן שעל פי החבית סתמא קתני ואף על גב דלא הויא גזית ולא חשיבא. ועוד שאין דרך להצניע אבן קטנה על פי החבית. ועוד דהא אבן שבקרויה אי לא מהדקא אין מטלטלין הקרויה לפי שנעשה בסיס לאבן והיא אינה מאבני גזית דהא במקום התורפה יהב לה ולהכרע בעלמא. על כן פירש הוא נר"ו דבשני ענינים נעשה בסיס. כגון שיש חשיבות בסיסות עליו כדאמרן כמעות שעל גבי הכר ואף על פי שאין הכר צריך למעות או אפילו אין בענין חשיבות בסיסות כיון שהוא צריך לו נעשה בסיס כאבן שעל פי החבית שהחבית צריכא לאבן ואף על פי שאין באבן חשיבות כלל. וכגון אבן שבקרויה דאי לא מהדקא שפיר אסיר לטלטלה משום דצריך לה שמכריעה במים ודולה ואף על גב דקרויה עיקר ואפילו הכי כיון שצריך לאבן מיתסר. אבל עצמות וקליפין שאין להם חשיבות כלל וגם אין הטבלא צריכה להם לא נעשה בסיס להם ומותר לנערה.
והא דטומנין בגיזי צמר שנוטל את הכסוי והן נופלין מאליהן אף על גב דצריך לגיזי צמר להחם טעמא דמלתא מפני שכל הקדרה טמונה בתוך הגיזין ועיקרן של גיזין נעשין בסיס לקדרה דהא הנך דתחתיה וצדדיה נעשו בסיס לה הלכך דינא הוא דלהוו אינהו בסיס ואף על גב דאיכא מינייהו על כסוי הקדרה בתר עיקרייהו אזלינן ומיקרו בסיס לקדרה והלכך נוטל את הכסוי והן נופלין.
וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל שכתב סוף פרק נוטל גבי גרעיני פרסייתא שמואל מטלטל להו אגב ריפתא כו'. וכאן אינו נעשה בסיס שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן. וכן זו ששנו לבית שמאי מסלק את הטבלא כולה ומנערה הכי נמי הוא שמטלטל את הטבלא עם הקליפין שעליה עד מקום ידוע ומנערה שם עד כאן. אלמא טעמא משום דלא חשיבי ואין צריך להם ואינו עושה כך אלא לזורקן עד כאן תורף דבריו נר"ו.
וכן נראה שרמזו פירוש זה בתוספות שכתבו: הא דאבן משום דאחשבה ועשאה כסוי על פי החבית עד כאן. כלומר כיון שעשאה כסוי וצריך לה החבית נעשה בסיס לאבן. וכן מוכח פרק כל הכלים דאמרינן התם אבל במניח נעשה האבן כסוי לחבית וזה למאן דסבירא ליה דהנחה לשם כסוי משוה ליה מנא ומאן דאמר דאסור לטלטל סבר דלא משויא ליה מנא אלא אם כן נעשה בה מעשה וכדאסהיד צאו ושפשפום אמר להו אבל מכל מקום משמע דמיירי דדעתיה לשם כסוי.
ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה כו': כלומר כך קבל מרבו דמפכינן ליה דבית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן ובית שמאי אומרים מסלקין את הטבלא וכו'. אבל מתניתין דהכא לא מפכינן דמתניתין מתרצתא היא שהרי מיתנו בקולי בית שמאי התם במסכת עדיות.
גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן כו': ואף על גב דפליג ר' יהודה בה ואם כן לא מיקרי סתמא היינו דלא מצינן לאקשויי מינה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה אבל לדידן חשיבא סתמא לענין הלכה והכי איתא במסכת יבמות.
ואת הנבלה לפני הכלבים: וא"ת דלמא משום דהוי מוכן לאדם כלומר מבעוד יום ומוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אי נמי בשיש נבלה בתוך ביתו ולא משום מוקצה. וי"ל דהא פליג ר' יהודה בסיפא ואסר ויהיב טעמא לפי שאינו מן המוכן דמשמע דאפילו לתנא קמא אינה מן המוכן והא דקא שרי משום דלית ליה מוקצה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה