ביאור:משנה נדרים פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת נדרים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת נדרים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

מבוא למסכת נדרים ומבנה המסכת

מבוא למסכת נדרים

בתורה שבכתב מופיעים הנדרים בכמה מקומות, הן בחלקיה הסיפוריים הן בחלקיה ההלכתיים. בדרך כלל הכוונה היא לנדרי הקדש, כלומר להחלטת האדם להקריב קרבן לה'. רק במקום אחד ניתן לפרש את התורה כעוסקת בנדרי איסור: בבמדבר פרק ל, בפרשה שעיקרה הוא הפרת הנדרים של האשה. חז"ל אכן פירשו כך את הפרשה ההיא, למרות שאין הדבר מוכרח מלשון הכתוב.

המסכת עוסקת בנדרי איסור, שכנראה היו תופעה נפוצה למדי בימי חז"ל. הנדרים הללו הם התחייבויות שאדם מקבל על עצמו, והם מתחלקים לכמה סוגים: חלקם הם התחייבויות התלויות בתנאי, וחלקם התחייבויות מוחלטות. בין השאר, ניתן למנות בין הנדרים הללו גם נדרי נזיר, הנדונים במסכת נזיר. מסכת נדרים עוסקת בשאר נדרי האיסור, וביניהם בולטים נדרי ההנאה.

נדרי ההנאה מתחלקים גם הם לנדרים שבהם הנודר אוסר על עצמו לגרום לאחר הנאה - ולנדרים שבהם הוא אוסר על עצמו ליהנות מאדם אחר. ההקשר של נדרי ההנאה היה כנראה ביטוי לכעס, לריב או לרגש שלילי אחר כלפי המודר, והנדר מעגן את הכעס הזה בהלכה.

לצד נדרי ההנאה מוזכרים במסכת גם נדרי מאכל, בהם אוסר על עצמו הנודר לאכול מאכלים כלשהם. גם נדרי איסור נוספים מופיעים מעט, אבל כנראה נדרי ההנאה ונדרי המאכל היו הפופולאריים ביותר בין נדרי האיסור, ולכן עוסקת המשנה בעיקר בהם.

היחס של חלק מהחכמים לכל תופעת נדרי האיסור הוא שלילי: אמנם, באבות ג, יג אמר ר' עקיבא "נדרים סייג לפרישות", אבל קשה לדעת לאילו נדרים בדיוק כיוון. גם בבראשית רבה ע א משבחים את יעקב, שלימד את הדורות שאחריו "שיהיו נודרין בעת צרתן", אבל יתכן ששם מדובר דווקא בנדרי הקדש. בתחילת המסכת שלנו קובעת המשנה שנדרים הם מנהג רשעים, והכשרים אינם נודרים. בהמשכה אנו פוגשים את ר' אליעזר, שאינו נרתע מלבטל לחלוטין את הנדרים, על ידי השאלה "האם לקחת בחשבון שהנדר פוגע בכבוד הוריך" (ראו ט, א.) ר' נתן, שחי בסוף תקופת המשנה מצטרף לגישה זו, וטוען כי "כל הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו מקריב עליו קרבן" (נדרים כב א), וראו גם מדרש תנחומא מטות א, וכן בן סירא כג, ט-י: "אל תתן פיך לשבועה ולשאת השם על שפתיך, מרבה להשבע לא ינקה מענש ולשון אלה לא תזכה מחט".

לנדרי הנאה מפגינים חוסר אהדה גם תַנאים נוספים: הנודר אותם מוצג על ידי ר' מאיר כעובר על שני לאוין ושתי מצוות עשה (ראו ט, ד,) מן הסתם בגלל הפגיעה החמורה שלהם ביחסים שבין אדם לחבירו. אבל לפחות לעניין נדרי מאכל, מעיד ר' יהודה שהיה נוהג לנדור אותם (ראו ו, ו.) נדרי מאכל נראים כנראה, לפחות בעיני ר' יהודה, כסוג לגיטימי של נדר.

חוסר האהדה של חז"ל לנדרים הוביל אותם ליצירת דרכי התרה לנדרים, ואכן חלקים במסכתנו עוסקים בהתרת הנדרים, או בנדרים שאינם חלים כלל ואף אינם צריכים התרה. בכך מחדשים חז"ל, במודעות מלאה, רעיון שאין לו רמז בתורה שבכתב, ואף אומרים בפה מלא "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו" (חגיגה א, ח.)

לאור ההתנגדות של המשנה לפחות לחלק מנדרי האיסור, יש מקום לשאלה מדוע לא ניטרלו אותם חז"ל לחלוטין. וראו ט, א, שר' צדוק הציג את המצב ש"אין כאן נדרים" כמצב שאינו מקובל (והשוו לתגובת ר' עקיבא לשאלה דומה בזבים ב, ב!) השאלה מדוע איפשרו חז"ל את הנדרים מתחזקת עקב החומרה שבה מתיחסים חז"ל ללשונות הנדר, וקביעתם כי "כל כינויי נדרים - כנדרים" (א, א.) דוגמא נוספת לחומרה זו ניתן למצוא בכך שנדרים חלים גם על דברי מצווה, וגוברים עליהם, כלומר הנודר שלא לקיים מצווה מסוימת, למרות שעובר על המצווה - אסור לו לקיימה (ראו ב, ב). לכן חלים גם נדרי ההנאה ומחייבים את הנודרים אותם, למרות שכאמור הם כרוכים באיסורי תורה שונים. אמנם קשה למצוא התיחסות חיובית מפורשת לנדרים, אבל השאלה דלעיל מראה שיש להם מקום חשוב בעיני חז"ל.

עולם ההלכה מורכב בדרך כלל מחוקים המחייבים את כל הציבור בשווה. בעולם כזה קשה ליחיד לבטא את ייחודו האישי בביטוי בעל משמעות הלכתית. בכל עניין יש בדרך כלל שתי אפשרויות: לעמוד בסטנדרט ההלכתי - או שלא לעמוד בו. הנדרים מאפשרים ליחיד לעצב לעצמו במידה מסוימת הלכה משלו, שהיא מצד אחד אישית ומצד שני מחייבת הלכתית, וכאמור לעיל, לעיתים הלכה זו סותרת באופן ממשי את ההלכה הרגילה.

נראה כי זה ההסבר למקום החשוב שנותנים חז"ל לנדרים. גם המימרה של ר' נתן נראית כמובילה לכיוון זה, שהרי הוא משווה בה את הנודר למי שעובד את הקב"ה בבמה פרטית משלו.

ההסבר הזה מתאים היטב לגישה המורכבת של חז"ל להפרת הנדרים של הנשים, הנדונה בשני הפרקים האחרונים במסכת. הזכות של האב ושל הבעל להפר את נדרי האשה מוגבלת מאד במשנה, וחלה בעיקר על נדרים הפוגעים בחיי המשפחה או ישירות בבעל. בשאר הנושאים קובעת המשנה שאין לבעל זכות הפרה, ומשאירה בידי האשה את הזכות לעצב את עולמה ההלכתי. כמו כן מודגשת האהדה של המשנה לתופעת הנדרים כביטוי אישי לקראת סוף המסכת, כאשר היא טורחת למנות תשע נערות שנדריהן קיימין, כלומר אין לאיש זכות להפר אותם.

נושא מרכזי במסכת הוא שאלת הפרשנות. המשנה מקדישה מקום רב לפרשנות לשונות הנדר ולתכניו, לפי שורה של עקרונות פרשניים: מצד אחד מובאים לפנינו פירושים קשיחים לשורה ארוכה של ביטויים, על פי לשון הדיבור. הפירושים הללו אינם מילוליים ממש, אלא הם תלויים במשמעות הניתנת להם על ידי רוב הציבור. משמעות זו תלויה במקרים רבים בהקשר של הנדר, ולא רק במילים שבוטאו בו. מצד שני יש גם התחשבות בהסברים של הנודר עצמו, ויש בידו זכות להסביר את נדרו, עד גבול מסויים.

פרקים א-ב מוקדשים לפרשנות לשון הנדר עצמה, כאשר פרק א מדגיש את ההחמרות בפרשנות זו, ופרק ב מדגיש את ההקלות בה. בתחילת פרק ב יש גם עיסוק של חז"ל בהבחנות בין נדר לשבועה, אבל בדרך כלל נראה שהם וגם הציבור לא הבחינו בין שתי דרכי ההתחייבות הללו.

פרק ג מניח את התשתית להיתר הנדרים, ומציג את יחסם המסתייג של חז"ל מהם תוך השוואה בין הנדרים לברית המילה, שהיא דוגמא להלכה הכללית המחייבת את העם כולו - והעדפה ברורה שלה על פניהם.

פרקים ד-ה מוקדשים לנדרי ההנאה, ולתיאור הבעייתיות שבהם: פרק ד מתאר את הקושי שעלול להגרם למודר ההנאה שנקלע למצוקה כלשהי, ופרק ה מתאר את היחסים של מודרי ההנאה עם הקהילה היהודית שסביבם.

פרקים ו-ח מוקדשים לפרשנות תכני הנדר: פרק ו מפרט את משמעותם של נדרי מאכל שונים, ופרק ז עוסק בעקרונות הפרשנות של הנדרים, שפורטו לעיל. פרק ח מתאר את הזמנים בנדר, ומראה כיצד גם הזמנים מושפעים מההקשר של הנדר.

פרק ט מציג שיטות שונות להתרת נדרים. ניכר שבעניין זה פיתחו חכמים שונים שיטות שונות, המותאמות לסוגי נדרים שונים, והמשנה מתארת אותן.

פרקים י-יא עוסקים בהפרת נדרי האשה, שהם גם ההסבר למקומה של המסכת בסדר נשים. פרק י מתאר דרכים להפרת נדרים של נשים שמעמדן האישי אינו מפורט במקרא, כגון נערה מאורסת, יבמה וכו'. פרק יא מתאר את תכני הנדרים הניתנים להפרה, ומצביע על הקשר בין נדרים אלו לבין החובות הכרוכים בחיי הנישואין, כגון חובות הבעל לזון את אשתו, וזכותו לקבל את מעשי ידיה. המשנה האחרונה במסכת מדגישה כי זכויות הנדר של האשה אינן מאפשרות לה לחייב את בעלה לגרשה, כשם שגם טענות אחרות שלה אינן מאפשרות זאת.

לשונות הנדרים וחומרותיהן

חטיבה I: נדרים, קרבנות והתחייבויות לשוניות אחרות

המילים הדומות ללשון התקנית של נדר או של שאר ההתחייבויות הלשוניות - מחייבות גם הן. אין להסתתר מאחורי הטענה שלא נאמרה המילה המדוייקת, אלא הולכים לפי המשמעות המקובלת באזני הציבור, וראו לקמן ב, ה.

משחק מילים: חרמין - להחמיר.

בלשון העם לא הבחינו בין "נדר" ל"שבועה", ולכן האומר "כנדרי רשעים" יכול להמשיך גם בלשון "שבועה". אבל חז"ל הבחינו, וראו לקמן ב, ב-ג.

המשנה טוענת שאין משמעות לביטוי "נדרי כשרים", ובכך מציגה את כל הנדרים כעניין שלילי, הנקשר למנהג הרשעים, וראו על כך במבוא, וראו גם תוספתא סוטה ז, ב.

וראו דעת ר' יהודה על נדרי נזירות בתוספתא א, ב.

(א) כל כנויי נדרים - כנדרים, וחרמים - כחרמים, ושבועות - כשבועות, ונזירות - כנזירות.

האומר לחברו: "מודרני ממך", "מופרשני ממך", "מרוחקני ממך"

"שאיני אוכל לך", "שאיני טועם לך" - אסור.

"מנודה אני לך" - רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר

"כנדרי רשעים" - נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.

"כנדרי כשרים" - לא אמר כלום. "כנדבותם" - נדר בנזיר ובקרבן:

המילה התקנית לנדר היא "קרבן", כי בתושב"כ הנדרים הם בדרך כלל התחייבות להביא קרבן. רק בתושב"ע הפכו הנדרים להתחייבויות כלליות, ועדיין נשאר התנאי שההתחייבות תיקשר לקרבן.

לגבי כינויי הנזירות ראו בתחילת מסכת נזיר.

(ב) האומר לחברו "קונם", קללה או שבועה בשפה הכנענית "קונח", "קונס" - הרי אלו כנויין לקרבן.

"חרק", "חרך", "חרף" - הרי אלו כנויין לחרם.

"נזיק", "נזיח", "פזיח" - הרי אלו כנויין לנזירות.

"שבותה", "שקוקה", "נדר במותא" - הרי אלו כנויין לשבועה:

(ג) האומר "לא חולין לא אוכל לך", "לא כשר"

מעניין לציין ש"העבודה" אינו מופיע כאן למרות שהיה שגור בלשון חכמים, ראו למשל תוספתא זבחים א, ו.

ר' יהודה ות"ק חולקים בשאלה מה האסוציאציה העממית של "ירושלים": העיר או הקדושה שבה, וראו תוספתא א, ו.

ו"לא דכי", "טהור", ו"טמא", "נותר", ו"פגול" - אסור.

"כאימרא", "כדירים", "כעצים", "כאשים", "כמזבח", "כהיכל", "כירושלים"

נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר קרבן - הרי זה נדר בקרבן.

רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים" - לא אמר כלום:

דעתו של ר' יהודה אינה מובנת. בתלמודים פירשו (כנראה בהשפעת דעתו של ר' מאיר בהמשך) שהוא מקפיד על כ' הדמיון, והדבר סותר את משנה ב לעיל, וכן את אמצע המשנה כאן. יש המגיהים את המשנה, אבל אין נוסח ברור.

ואולי הוא חולק רק על הלשונות "מנחה"... "שלמים", שהן קרבנות שחלקם נאכל, וכך פיסקנו בגוף המשנה.

(ד) האומר "קרבן עולה", "…מנחה", "…חטאת", "…תודה",

"…שלמים - שאיני אוכל לך" - אסור.

רבי יהודה מתיר.

"הקרבן", "כקרבן", "קרבן שאוכל לך" - אסור.

"לקרבן לא אוכל לך" - רבי מאיר אוסר.

חטיבה II: איסורי הנדר

הלשונות בסוף המשנה עומדות מול משנה א בפרק ב, הטוענת שאין נדר חל על פעולה אלא רק על חפצים.

האומר לחברו: "קונם פי המדבר עמך", "ידי עושה עמך", "רגלי מהלכות עמך" - אסור: