ביאור:מבנה תהלים צז
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
[תהלים צז]
הפרק מתאר את בואו של ה' למלוך על הארץ. במאמר זה נפרש את פסוקי המזמור (עד פסוק ט) לפי הסדר, ואחר-כך נסביר את הרעיון הכללי בו:
- בתחילת הפרק (צז1), הארץ שמחה על כך שה' בא למלוך בה: "ה' מָלָךְ, תָּגֵל הָאָרֶץ ; יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים".
- בפסוק הבא (צז2), השמחה מתערפלת; ה' מקיף את עצמו בענן וערפל, ויושב לשפוט את יושבי הארץ, ואיש לא יודע מה יהיו תוצאות המשפט (והדימוי הוא, של שופט שמגיף את דלתי בית-המשפט כדי לנהל דיון בדלתיים סגורות): "עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו; צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, מְכוֹן כִּסְאוֹ".
- בפסוק הבא (צז3), מתבצע גזר-הדין, והוא שורף וכואב: "אֵשׁ, לְפָנָיו תֵּלֵךְ; וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו".
- ובפסוק הבא (צז4), ברקים מאירים את הארץ, וכולם רואים את התוצאות הכואבות של המשפט, ומתמלאים פחד וחלחלה: "הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל; רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ ": במקום "ותגל הארץ" של הפסוק הראשון - כאן "ותחל הארץ"! יושבי הארץ, שבתחילה שמחו שמלכות ה' הגיעה, גילו לתדהמתם שמלכות ה' לא בהכרח תיטיב עמם; והם התחלחלו מהמחשבה על מה שעלול לקרות להם!
- בפסוק הבא (צז5) מתוארת החלחלה, שאחזה ביושבי הארץ, בצורה ציורית: "הָרִים--כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה', מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ".
- בפסוק הבא (צז6) הארץ ויושביה כבר לא מדברים; מרוב פחד, הדיבור נעתק מפיהם. רק השמיים עדיין מדברים ומספרים את כבוד ה': "הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ, וְרָאוּ כָל-הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ".
- העמים עובדי-האלילים התמלאו בושה (צז7): "יֵבֹשׁוּ כָּל-עֹבְדֵי פֶסֶל - הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים; הִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ כָּל-אֱלֹהִים".
- ורק בנות יהודה יוכלו להמשיך לשמוח (צז8-9): " "שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן, וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה - לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ, ה'. כִּי-אַתָּה, ה', עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ; מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל-כָּל-אֱלֹהִים"".
ובכן, עיקר תוכנו של המזמור הוא, התדהמה שאוחזת ביושבי הארץ: הם מצפים שמלכות ה' תביא להם רק טוב, אך מופתעים לגלות שמלכות ה' כוללת גם משפט-צדק, לכל אחד לפי מעשיו...
רעיון דומה מצאנו בדברי הנביא עמוס (ה18-24): "הוי המתאווים, את יום ה': למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור! כאשר ינוס איש מפני הארי, ופגעו הדוב; ובא הבית - וסמך ידו על הקיר, ונשכו הנחש! הלוא חושך יום ה', ולא אור; ואפל, ולא נוגה לו. שנאתי, מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם. כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם, לא ארצה; ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעליי המון שיריך, וזמרת נבליך לא אשמע. וייגל כמים משפט; וצדקה, כנחל איתן". עמוס דיבר אל עשרת שבטי הצפון; הם כנראה חשבו, שיום ה' ייטיב עם כולם, בלי תלות בצדקתם.
באותה תקופה היתה גישה דומה גם אצל ראשי-העם בממלכת יהודה, כפי שניתן להסיק (אם-כי בעקיפין) מדברי הנביא מיכה, בן תקופתו של עמוס (מיכה ג יא): "ראשיה בשוחד ישפוטו, וכוהניה במחיר יורו, ונביאיה, בכסף יקסומו; ועל ה' יישענו לאמור, הלוא ה' בקרבנו, לא תבוא עלינו רעה".
ייתכן, שהגישה הזאת לא התחילה מימי עמוס ומיכה, אלא הייתה קיימת בעשרת השבטים ואצל ראשי יהודה, עוד בימים שבהם התחבר מזמור צז בתהלים. אם כך, ייתכן שהמזמור נכתב כתוכחה נגד הגישה המוטעית הזאת. זו הסיבה, שבסוף המזמור, היחידות שממשיכות לשמוח הן "בנות יהודה".
כמה ביטויים ייחודיים מחזקים את הקשר בין מזמור זה לבין נבואות עמוס ומיכה:
- סיום המזמור (צז10-12): "אֹהֲבֵי ה', שִׂנְאוּ-רָע : שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו, מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם. אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה; שִׂמְחוּ, צַדִּיקִים, בּה', וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ" - מזכיר את דברי עמוס (ה15) {צ|שנאו רע ואהבו טוב, והציגו בשער משפט; אוליי יחנן יהוה אלהי צבאות – שארית יוסף}} ";
- תיאור ההרים הנמסים כדונג מפני ה' (צז5) " "הָרִים-- כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ" " מזכיר את נבואת מיכה (א4): "ונמסו ההרים תחתיו, והעמקים יתבקעו, כדונג מפני האש, כמים מוגרים במורד".
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-02-06.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/thlim/th-97