ביאור:בבלי כתובות דף כג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?

אמר אביי: תרגמה בעד אחד: עד אחד אומר "נתקדשה", ועד אחד אומר "לא נתקדשה" - תרוייהו בפנויה קמסהדי ^[1], והאי דקאמר "נתקדשה" - הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים; סיפא - עד אחד אומר "נתגרשה" ועד אחד אומר "לא נתגרשה" - תרוייהו באשת איש קמסהדי, והאי דקאמר "נתגרשה" הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

רב אשי אמר: לעולם תרי ותרי, ואיפוך ^[2]: שנים אומרים "ראינוה שנתקדשה" ושנים אומרים "לא ראינוה שנתקדשה" - הרי זו לא תנשא, ואם נשאת – תצא.

פשיטא: "לא ראינוה" אינה ראיה!?

לא, צריכא דדיירי בחצר אחד: מהו דתימא אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא - קא משמע לן דעבדי אינשי דמקדשי בצנעא.

סיפא: שנים אומרים "ראינוה שנתגרשה" ושנים אומרים "לא ראינוה שנתגרשה" - הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - לא תצא.

מאי קא משמע לן?

אף על גב דדיירי בחצר אחד - היינו הך: מהו דתימא 'גבי קדושין הוא דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא, אבל גבי גירושין אם איתא דאיגרשא - קלא אית לה למילתא? - קא משמע לן דעבידי אינשי דמקדשי ודמגרשי בצנעא ^[3].

ואם משנשאת באו עדים לא תצא ~~כו'~~:

רבי אושעיא מתני לה ארישא ^[4]; רבה בר אבין מתני לה אסיפא ^[5].

מאן דמתני לה ארישא – כל שכן אסיפא, דבשבויה הקילו ^[6]; ומאן דמתני לה אסיפא - אבל ארישא לא.

לימא בדרב המנונא ^[7] קמיפלגי: דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא, ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא?

לא, דכולי עלמא אית להו דרב המנונא, והכא בהא קמיפלגי: דמר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה, ומר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה.

ואם משנשאת באו עדים [לא תצא] ~~וכו'~~:

אמר אבוה דשמואל: לא נשאת = נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא, אף על פי שלא נשאת.

והא לא תצא קתני?

לא תצא מהתירה הראשון.

תנו רבנן [תוספתא פ"ב מ"ב]: אמרה "נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים ^[8] שטהורה אני" - אין אומרים נמתין עד שיבאו עדים אלא מתירין אותה מיד. התירוה לינשא, ואחר כך באו עדים ^[9], ואמרו "לא ידענו" - הרי זו ^[10] לא תצא; ואם באו עדי טומאה - אפילו יש לה כמה בנים ^[11] – תצא.

הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא ^[12] - אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו.

אמרו ליה שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו?

אמר ליה: אילו בנתך הווין - מי הוית מזלזל בהו כולי האי?

הואי (קהלת י ה: יש רעה ראיתי תחת השמש) כשגגה שיוצא מלפני השליט, ואישתביין בנתיה דמר שמואל, ואסקינהו לארעא דישראל; אוקמן לשבויינהו מאבראי ^[13] ,ועיילי לבי מדרשא דרבי חנינא. הא אמרה "נשביתי וטהורה אני" והא אמרה "נשביתי וטהורה אני" – שרינהו; סוף עול אתו שבויינהו. אמר רבי חנינא: בנן דמוריין אינון! ^[14]

איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הווין.

אמר ליה רבי חנינא לרב שִׁמְן [שמעון] בר אבא ^[15] [תלמידו של רבי חנינא]: פוק איטפל בקרובותיך ^[16].

אמר ליה לרבי חנינא: והאיכא עדים במדינת הים ^[17]!?

השתא מיהת ליתנהו קמן ^[18].

עדים בצד אסתן ^[19] – ותאסר ^[20]?

טעמא דלא אתו עדים, הא אתו עדים – מיתסרא.

והאמר אבוה דשמואל: 'כיון שהתירוה לינשא - אף על פי שלא נשאת'?

אמר רב אשי: עדי טומאה איתמר [שאם באו – תצא, אך בעדי שביה בלבד לא תצא].

עמוד ב

משנה:

שתי נשים שנשבו ^[21]: זאת אומרת "נשביתי וטהורה אני" וזאת אומרת "נשביתי וטהורה אני" - אינן נאמנות; ובזמן שהן מעידות זו את זו ^[22] - הרי אלו נאמנות ^[23].

גמרא:

תנו רבנן:

1. "אני טמאה וחברתי טהורה" – נאמנת ^[24];

2. "אני טהורה וחברתי טמאה" - אינה נאמנת ^[25];

3. "אני וחברתי טמאה" - נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה;

4. "אני וחברתי טהורה" - נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה.

אמר מר: "אני טהורה וחברתי טמאה" - אינה נאמנת: היכי דמי?: אי דליכא עדים ^[26] - על עצמה אמאי לא מהימנא? "נשביתי וטהורה אני" קאמרה!? אלא פשיטא דאיכא עדים ^[27];

אימא מציעתא ^[28] "אני וחברתי טמאה" - נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה ^[29] - ואי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא? אלא פשיטא דליכא עדים ^[30]!? אימא סיפא: "אני וחברתי טהורה" - נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה - ואי דליכא עדים, אעצמה אמאי לא מהימנא? אלא פשיטא דאיכא עדים!? רישא וסיפא דאיכא עדים, מציעתא דליכא עדים!!?

אמר אביי: אִין! רישא וסיפא דאיכא עדים, מציעתא דליכא עדים.

רב פפא אמר: כולה דאיכא עדים, ואיכא עד אחד דקא אפיך ^[31]:

1. אמרה "אני טמאה וחברתי טהורה", ואמר לה עד אחד "את טהורה וחברתך טמאה": איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, חברתה משתריא אפומא דידה ^[32];

2. "אני טהורה וחברתי טמאה", ואמר לה עד אחד "את טמאה וחברתך טהורה": איהי, כיון דאיכא עדים - לאו כל כמינה ^[33]; חברתה משתריא אפומא דעד;

3. "אני וחברתי טמאה", ואמר לה עד אחד "את וחברתך טהורה" - איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא ^[34], חברתא משתריא אפומא דעד;

הא תו למה לי? היינו רישא ^[35]!

מהו דתימא ^[36]: הני תרוייהו טהורות נינהו, והאי דקאמרה הכי - 'תמות נפשי עם פלשתים' (שופטים טז ל) היא דקא עבדה? - קא משמע לן.

4. "אני וחברתי טהורה" ואמר לה עד אחד "את וחברתך טמאה" – איהי, כיון דאיכא עדים - לאו כל כמינה; חברתה משתריא אפומא דידה.

הא תו למה לי? היינו רישא דרישא ^[37]!

מהו דתימא: כי מהימנא - במקום דפסלה נפשה ^[38], אבל במקום דמכשרא נפשה אימא לא מהימנא ^[39] - קא משמע לן.

^[40]

משנה:

וכן שני אנשים ^[41]: זה אומר "כהן אני" וזה אומר "כהן אני" - אינן נאמנין ^[42];

ובזמן שהן מעידין זה את זה ^[43] - הרי אלו נאמנין.

רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד ^[44].

אמר רבי אלעזר: אימתי? במקום שיש עוררין ^[45], אבל במקום שאין עוררין - מעלין לכהונה על פי עד אחד ^[46].

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד ^[47].

גמרא:

כל הני ^[48] למה לי?

צריכי: דאי תנא 'מודה רבי יהושע' - משום דאיכא דררא דממונא ^[49], אבל עדים ^[50], דליכא דררא דממונא ^[51] אימא לא ^[52]; ואי תנא 'עדים' - משום דלעלמא ^[53], אבל איהו ^[54] דלנפשיה ^[55]

הערות

^ לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה [קודם שנתקדשה]
^ ברישא תני 'אם ניסת - תצא', וסיפא 'אם ניסת - לא תצא'
^ ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים
^ אם משניסת באו עדים שהיתה אשת איש, והיא ניסת על פי עצמה, שאמרה "גרושה אני"
^ א"נשביתי וטהורה אני" והתירוה לינשא, ואחר כך באו עדים שנשבית
^ דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה לעובד כוכבים ונפסלה לכהונה
^ דאמר 'האשה שאמרה לבעלה "גירשתני" נאמנת, הלכך הא דאמרה "גרושה אני" - מהימנא'
^ שהיו עמי תמיד שלא נתייחדתי עם עובד כוכבים
^ שנשבית, דהשתא לאו הפה שאסר הוא
^ אפילו הכי
^ מן הכהן הזה שנשאה
^ להפדותן
^ שלא יבואו לפני בית דין ולא ידעו בית דין שהן שבויות אלא על פי עצמן - ויתירום
^ בנות אדם גדול ובעל הוראה הוא, שידעו לעשות כן.
^ כהן היה
^ שא אחת מהן שהן קרובותיך
^ שראו שנשבו, ודלמא אתו לקמן למחר וליומא אוחרן לאחר שתנשא
^ קודם נישואין ומשום 'דלמא אתו' לא אסרינן לה השתא
^ בצד צפון [מצפון זהב יאתה (איוב לז כב) מתרגם 'מדאיסתנא’]
^ בתמיה הא [לא] אתו קודם נשואין
^ שיש עדים שנשבו
^ כל אחת אומרת חברתי טהורה
^ דבשבויה הקילו להאמין עד אחד, ואפילו אשה
^ על הכל
^ על כלום; ולקמיה מפרש לה לכולה
^ שנשבו
^ הלכך: אעצמה אינה נאמנת לטהרה, וחברתה נמי: אף על גב דאנן אמרינן 'בחזקת טמאה קיימא' - ההוא לאו משום הימנותא דהך הוא, דבלאו סהדותא דידה נמי בחזקת טומאה היא
^ 3
^ על כרחך משמע דחברתה בחזקת טהורה קיימא! דבשלמא 'אינה נאמנת' דרישא - אף על גב דאכולה מילתא משמע, שייך למיתנייה, משום דידה; אלא הכא, דבהדיא תנא 'אינה נאמנת על חברתה' - קשה
^ ואדידה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא
^ מיפך את כל דבריה
'^ דבשבויה האמינו חכמים עד אחד להקל, ואפילו עבד או שפחה, כדקתני מתניתין (לקמן כז,א) אם יש להן עדים אפילו עבד כו' - וכל מקום שנאמן בו עד אחד הרי הוא כשנים, ואין דברי אחד שכנגדו לטמא עומד במקום שנים
^ ואעדי שבוייה קאי, דעד אחד בטומאה אינו כלום אלא בסוטה בלבד, שרגלים לדבר: שהרי קינא לה ונסתרה
^ לפיכך אין העד נאמן לטהרה
^ הני מילי תרוייהו אשמעינן ברישא: 'חתיכה דאיסורא' - מרישא שמעינן שריותא דחברתה אפומא דעד מסיפא דרישא שמעינן: תרתי בבי קמייתא 'רישא' קרי להו, דדמיין להדדי; ותרתי בבי בתרייתא - חדא מילתא היא, דבכל חדא תנן מילתא וחילופה בין ברישא בין בסיפא
^ ומשום נאמנת על עצמה [שאמרה שהיא עצמה טמאה]תנא ליה
^ דהא ודאי משום דאינה נאמנת על עצמה לא אצטריך למיתנייה, דהא טובא אשמועינן דבמקום עדי שבויה לא מהימנא למימר "טהורה אני", ומשום נאמנת על חברתה - הוא דאצטריך: דאף על גב דעד קא מכחיש לה – מהימנא; והא ברישא דרישא אשמעינן
^ התם הוא דמהימנא אחברתה משום דקאמרה "טמאה אני"
^ אימא משום דידה הוא דקאמרה ולא אחברתה
^ ל"א: גרסינן מהו דתימא: כי מהימנא במקום עד פסול, כגון דעד דקא מפיך הוי אשה, אבל במקום עד כשר לא? תנא משנה יתירה: דאפילו במקום עד כשר.
^ לא גרסינן 'שנשבו'
^ ליתן להן תרומה
^ שכל אחד אומר "אני וחברי כהן"
^ ואפילו היכא דליכא גומלין, וכל שכן הכא, דאיכא למיחש לגומלין: "העד אתה עלי ואני עליך"
^ שקורין עליו שם פסול
^ היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין רבי אלעזר לתנא קמא דרבי יהודה
^ בגמרא מפרש מאי בינייהו
^ דתנא מתניתין לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר
^ הלכך: אי לאו דפשיטא מלתא, שלקחה מאביו - לא היה אומר "של אביך היתה", וגורם לעצמו הפסד ממון; וכשאומר - תחלת דבריו על שם סופו אמרו, לגמור בהן "ולקחתיה הימנו"
^ שאמרו "כתב ידינו הוא"
^ לגבייהו, דלימטינהו פסידא בהאי עדות
^ ליתהמנו למימר "אנוסין היינו", דמעיקרא כי אמרו "כתב ידינו הוא" - אדעתא דסהדותא אמרו, ולאו למיגמר בה "אנוסים היינו", והדר אימליכו למיגמר בה הכי - קמשמע לן
^ אין הדבור האחרון מהני לעצמו אלא לאחרים, ומשום אחרים - לא הוו הדרי במלתייהו
^ גופיה
^ מהני כי הדר ואמר "לקחתיה"

[1] לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה [קודם שנתקדשה]

[2] ברישא תני 'אם ניסת - תצא', וסיפא 'אם ניסת - לא תצא'

[3] ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים

[4] אם משניסת באו עדים שהיתה אשת איש, והיא ניסת על פי עצמה, שאמרה "גרושה אני"

[5] א"נשביתי וטהורה אני" והתירוה לינשא, ואחר כך באו עדים שנשבית

[6] דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה לעובד כוכבים ונפסלה לכהונה

[7] דאמר 'האשה שאמרה לבעלה "גירשתני" נאמנת, הלכך הא דאמרה "גרושה אני" - מהימנא'

[8] שהיו עמי תמיד שלא נתייחדתי עם עובד כוכבים

[9] שנשבית, דהשתא לאו הפה שאסר הוא

[10] אפילו הכי

[11] מן הכהן הזה שנשאה

[12] להפדותן

[13] שלא יבואו לפני בית דין ולא ידעו בית דין שהן שבויות אלא על פי עצמן - ויתירום

[14] בנות אדם גדול ובעל הוראה הוא, שידעו לעשות כן.

[15] כהן היה

[16] שא אחת מהן שהן קרובותיך

[17] שראו שנשבו, ודלמא אתו לקמן למחר וליומא אוחרן לאחר שתנשא

[18] קודם נישואין ומשום 'דלמא אתו' לא אסרינן לה השתא

[19] בצד צפון [מצפון זהב יאתה (איוב לז כב) מתרגם 'מדאיסתנא’]

[20] בתמיה הא [לא] אתו קודם נשואין

[21] שיש עדים שנשבו

[22] כל אחת אומרת חברתי טהורה

[23] דבשבויה הקילו להאמין עד אחד, ואפילו אשה

[24] על הכל

[25] על כלום; ולקמיה מפרש לה לכולה

[26] שנשבו

[27] הלכך: אעצמה אינה נאמנת לטהרה, וחברתה נמי: אף על גב דאנן אמרינן 'בחזקת טמאה קיימא' - ההוא לאו משום הימנותא דהך הוא, דבלאו סהדותא דידה נמי בחזקת טומאה היא

[28] 3

[29] על כרחך משמע דחברתה בחזקת טהורה קיימא! דבשלמא 'אינה נאמנת' דרישא - אף על גב דאכולה מילתא משמע, שייך למיתנייה, משום דידה; אלא הכא, דבהדיא תנא 'אינה נאמנת על חברתה' - קשה

[30] ואדידה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא

[31] מיפך את כל דבריה

[32] '^ דבשבויה האמינו חכמים עד אחד להקל, ואפילו עבד או שפחה, כדקתני מתניתין (לקמן כז,א) אם יש להן עדים אפילו עבד כו' - וכל מקום שנאמן בו עד אחד הרי הוא כשנים, ואין דברי אחד שכנגדו לטמא עומד במקום שנים

[33] ואעדי שבוייה קאי, דעד אחד בטומאה אינו כלום אלא בסוטה בלבד, שרגלים לדבר: שהרי קינא לה ונסתרה

[34] לפיכך אין העד נאמן לטהרה

[35] הני מילי תרוייהו אשמעינן ברישא: 'חתיכה דאיסורא' - מרישא שמעינן שריותא דחברתה אפומא דעד מסיפא דרישא שמעינן: תרתי בבי קמייתא 'רישא' קרי להו, דדמיין להדדי; ותרתי בבי בתרייתא - חדא מילתא היא, דבכל חדא תנן מילתא וחילופה בין ברישא בין בסיפא

[36] ומשום נאמנת על עצמה [שאמרה שהיא עצמה טמאה]תנא ליה

[37] דהא ודאי משום דאינה נאמנת על עצמה לא אצטריך למיתנייה, דהא טובא אשמועינן דבמקום עדי שבויה לא מהימנא למימר "טהורה אני", ומשום נאמנת על חברתה - הוא דאצטריך: דאף על גב דעד קא מכחיש לה – מהימנא; והא ברישא דרישא אשמעינן

[38] התם הוא דמהימנא אחברתה משום דקאמרה "טמאה אני"

[39] אימא משום דידה הוא דקאמרה ולא אחברתה

[40] ל"א: גרסינן מהו דתימא: כי מהימנא במקום עד פסול, כגון דעד דקא מפיך הוי אשה, אבל במקום עד כשר לא? תנא משנה יתירה: דאפילו במקום עד כשר.

[41] לא גרסינן 'שנשבו'

[42] ליתן להן תרומה

[43] שכל אחד אומר "אני וחברי כהן"

[44] ואפילו היכא דליכא גומלין, וכל שכן הכא, דאיכא למיחש לגומלין: "העד אתה עלי ואני עליך"

[45] שקורין עליו שם פסול

[46] היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין רבי אלעזר לתנא קמא דרבי יהודה

[47] בגמרא מפרש מאי בינייהו

[48] דתנא מתניתין לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר

[49] הלכך: אי לאו דפשיטא מלתא, שלקחה מאביו - לא היה אומר "של אביך היתה", וגורם לעצמו הפסד ממון; וכשאומר - תחלת דבריו על שם סופו אמרו, לגמור בהן "ולקחתיה הימנו"

[50] שאמרו "כתב ידינו הוא"

[51] לגבייהו, דלימטינהו פסידא בהאי עדות

[52] ליתהמנו למימר "אנוסין היינו", דמעיקרא כי אמרו "כתב ידינו הוא" - אדעתא דסהדותא אמרו, ולאו למיגמר בה "אנוסים היינו", והדר אימליכו למיגמר בה הכי - קמשמע לן

[53] אין הדבור האחרון מהני לעצמו אלא לאחרים, ומשום אחרים - לא הוו הדרי במלתייהו

[54] גופיה

[55] מהני כי הדר ואמר "לקחתיה"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]