בבא בתרא קסז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומשוי להו זוזי מאי אמרת שית מאה איסתירי וזוזא (שית מאה זוזי וחד זוזא) יד אבעל השטר על התחתונה אמר אביי בהאי מאן דבעי למחוי חתימות ידיה בבי דינא לא לחוי בסוף מגילתא דלמא משכח לה אחר וכתיב דמסיק ביה זוזי ותנן גהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ההוא בזבינא דאתא לקמיה דאביי אמר ליה ניחזי לי מר חתימות ידיה דכי אתו רבנן מחוו לי מעברנא להו בלא מכסא אחוי ליה בריש מגילתא הוה קא נגיד ביה א"ל כבר קדמוך רבנן אמר אביי דמתלת ועד עשר לא לכתוב בסוף שיטה דלמא מזייף וכתב ואי איתרמי ליה הניהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע שיטה ההוא דהוה כתיב ביה תילתא בפרדיסא אזל מחקיה לגגיה דבי"ת וכרעיה ושויה ופרדיסא אתא לקמיה דאביי ואמר ליה מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וי"ו זכפתיה ואודי ההוא דהוה כתב ביה מנת ראובן ושמעון אחי הוה להו אחא דשמיה אחי אזל כתב ביה וי'ו ושויה ואחי אתא לקמיה דאביי אמר ליה חמאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי כפתיה ואודי ההוא שטרא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמיה דרבא אמר ליה דין חתימות ידא דידי היא מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתימי לי מעולם כפתיה ואודי א"ל בשלמא דידי זייפת אלא דרב אחא בר אדא דרתית ידיה היכי עבדת אמר אנחי ידאי אמצרא ואמרי לה קם אזרנוקא וכתב:
מתני' טכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו יוהשובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה כובלבד שיהא מכירן לוהבעל נותן שכר
רשב"ם
[עריכה]איסתרי - סלעים:
יד בעל השטר על התחתונה - ולית ליה אלא איסתרי דאינון כל אסתירא פלגא דזוזא כך פירש ר"ח ונראה לי דזוזי יקבל דאסתירי הוו סלעים ויש בכל אחד ארבעה דינרין אבל אסתירא פשיטי אינהו ודאי הוו פלגא דזוזא דהיינו סלע מדינה כדאמרי' בבבא קמא (דף לז.) גבי התוקע לחבירו בעובדא דחנן בישא:
אמר אביי לא לחוי איניש חתימת ידיה כו' - אדם שצריך לכתוב חתימת ידו על קלף ולהשליך לבית דין כדי שיכירו בית דין חתימתו כי ההיא דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה (דף כא.) כגון ראובן ושמעון שהיו חתומין בשטר ומת שמעון ואין מי שיכיר חתימת שמעון אלא ראובן ואחד מן השוק ואמרינן התם שיכתוב ראובן כתב ידו וישליכהו לבית דין ובית דין מקיימין חתימת ידי ראובן הכתוב בשטר מכתב ידו שהשליך בב"ד ואין צריך ראובן להעיד על כתב ידו שבשטר זה כתב ידי ובאין ראובן ואחד מן השוק ומעידין על חתימת שמעון ואמר אביי כשיחתום ראובן להשליך לב"ד לא יחתום בסוף הקלף אלא בתחלתו שלא יהא חלק מלמעלה שמא ימצאנו אדם רע ויכתוב בחלק שלמעלה מחתימתו אני החתום לויתי מפלוני כך וכך ממון ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' והיינו חתימת ידו כדתנן (גיטין דף עא:) כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו:
בזבינא - מוכס וישראל היה:
כי חלפי רבנן - ותשלח כתב ידך למחול המכס אמחול להן:
הוה נגיד - מושך בקלף כדי שיחתום אביי מלמטה:
אמר אביי מתלת ועד י' לא לכתוב בסוף השיטה - דמזייף וכתב לתלת תלתין ולארבע ארבעין ולחמש חמשין וכן עד עשר יכתוב לעשר עשרין אבל אחד עשר אינו יכול לזיופי דצריך למכתב אחד ועשרים וכי כתב בין אחד עשר וי"ו נראה דחוק ומינכר:
ואי איתרמי ליה - ארבע או חמש בסוף שיטה:
ליהדר - ולדכריה להאי סכומא עד דמיתרמי ליה באמצע שיטה דאפי' אם יזייף וכתב אין למדין אלא מן התחתון כדקתני מתניתין:
ההוא דהוה כתב ביה תילתא בפרדיסא - כך היה כתוב בשטר זבינית לפלוני בגינתא דאית לי תילתא בפרדיסא אזל הלוקח מחקיה לגגיה דבי"ת מכאן ומכאן ושוויה ופרדיסא וא"ל מכרת לי תילתא דגינתא וכל הפרדס כולו והא שטרא:
ההוא שטרא דהוה כתוב ביה מנת ראובן ושמעון אחי - דאית להו באתרא פלונית מנת חלק קרקע שיש לשני האחין והוו להון אחא אחרינא ששמו אחי והוה ליה מנתא בהדייהו ואזל הלוקח ושדא ביה וי"ו ושוייה ואחי וטען דמנתא דתלתא זבינית:
דרתיתא ידיה - ידיו רותתות ואותיות חתימתו פורחות:
אמצרא - על חבל הנטוי משפת הנהר אל שפתו שניה והעוברים גשר קצר נשענים בו ועוברים והוא נע ונד כל שעה:
אזרנוקא - סגויזצ"א בלע"ז שבו דולין מים מן הבור:
קם אזרנוקא - עלה עליה וחתם וכל גופו נע ונד וידיו רותתות:
מתגי' כותבין גט לאיש - כותבין וחותמין לו והוא יגרש בו את אשתו כשירצה אע"פ שאין אשתו עמו בשעה שנותנין לו הגט כתוב וחתום דהא לא בעינן דעתה שהרי היא מתגרשת בעל כרחה:
ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה - דלדידה חוב הוא ולבעלה הוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו והיא צריכה להזהר בו שלא יבא ליד בעלה עד שתקבל כסף כתובתה:
ובלבד שיהא מכירן - בגמ' מפרש לה:
והבעל נותן שכר - הגט טעמא מפרש בגמ' ושכר השובר דזכותו הוא דלא תהדר ותגבה כתובתה זימנא אחריתא:
תוספות
[עריכה]ומשוי ליה זוזי. תימה זוזי נמי משוי איסתרי דמסכי להו באיסתרי א"כ לית לן למימר מהאי טעמא שית מאה זוזי אלא שית מאה איסתרי שגדולים יותר וי"ל דזוזי רגילים לכתוב בשטרות אע"פ שיש מטבע גדול ממנו כדאשכחת בזוזי צורי דקאמר בכ"מ ארבע זוזי ולא חשבינן להם בסלעים ופירוש רבינו חננאל שפירש דאיסתרי יהבינן ליה והן פחותין מזוזי כדאמר איסתרא פלגא דזוזא לא נהירא דמאי אמרת אינו מתקיים בשום מקום אלא נראה לרבי כרשב"ם מתוך הלשון דקאמר מאי קאמרת דמשמע דהא ליכא למימר כמו מאי אמרת לסטים מזויין כו' (קדושין דף יא.) ולספרים דגרסי אלא מאי איכא למימר אי שית מאה איסתרי וזוזא אי שית מאה זוזי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה לפי אותן ספרים יכול בטוב לפרש דאיסתרא בציר מזוזא והוו הני זוזי זוזא צורי מיהו רבינו חננאל גריס מאי אמרת שית מאה איסתרי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה ור"ת היה גריס בסוכה (דף כב: ושם ד"ה כזוזא) זוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת ומפרש זוז שעומד בראש ההר שהוא גדול דומה לאיסתרא שהוא קטן לעומד למטה:
לא לכתוב בסוף שיטה. פירוש אי כתב לשון נקבה דכתב תלת ולא כתב תלתא:
אף על פי שאין אשתו עמו. וא"ת וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וטרפה מלקוחות שלקחו הפירות מן הבעל עד תשרי למאן דאמר דאף לאחר שנתן עיניו לגרשה אוכל פירות עד שעת נתינה שלא כדין דהכי פרכינן סוף פ"ק דבבא מציעא (דף יט.) על מצא גיטי נשים דקאמר בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ומשני התם דאמרינן לה אייתי ראיה מאימת מטא גיטא לידך וה"מ בנפל דאיתרע הוא דמצריך הכי אבל הכא דלא נפל אמאי לא חיישינן להכי ואור"י דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה הלכך היכא דאיתיליד ריעותא דוקא חיישינן והכי אמרינן בפ"ק דגיטין (דף יח.) דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה שיכתוב לה גט קודם שירצה לגרשה וגיטין הבאים ממדינת הים קלא אית להו:
ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה. וא"ת וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנו עד תשרי ומזבנא לכתובתה בטובת הנאה ואזיל בעל וטריף לקוחות שלא כדין הא פריך הכי בפ"ק דב"מ (דף כ.) על מצא שובר ומשני ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול שאף מוחלת לבעל אם היתה רוצה ואביי משני עדיו בחיתומיו זכין לו והא דשביק מתני' ופריך אברייתא משום דמתני' מצי לאוקמי בשטר דאית ביה הקנאה אבל התם קתני אין האשה מודה כו' דמשמע שאומרת שלא נתנתו לבעל עדיין ומה בכך אם בהקנאה מיירי אע"ג דמצי לפרש דאומר מזוייף הוא משמע דמיירי בכל ענין אין האשה מודה בין שאמרה מזוייף בין שאומרת לא נתתיו עדיין לבעל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מט א מיי' פכ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה ט"ז ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ב סעיף ט"ו:
נ ב טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ט סעיף ב':
נא נ מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ג', סמ"ג עשין צד וסימן צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ט סעיף א', וסי' לט בטור:
נב ד ה מיי' פכ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י"ג, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ב סעיף ד':
נג ו ז ח מיי' פכ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ב סעיף ג':
נד ט מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה ג', ומיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין נ וסימן צד, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"כ סעיף ג':
נה י מיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"י סעיף א':
נו כ ל מיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ב' ועי' במגיד משנה, ומיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה ג', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"י סעיף א', וטור ושו"ע אה"ע סי' ק"כ סעיף ג':
ראשונים נוספים
יד בעל השטר על התחתונה. ולא מגבי שית מאה זוזי וזוזא:
מתלת ועד עשר לא ליכתוב אינש בסוף שיטה. של שום שטר דאי כתב בסוף שיטה תלת מצי זיופי המלוה וכתב תלתין והכי נמי מארבע מצי למכתב ארבעין וכן כל החשבון עד עשר מצי לזייף אבל אי כתב אחד עשר בסוף שיטה לא מצי לזיופי ולמכתב אחד ועשרים משום דצריך למכתב ו' בין אחד ועשרים ואי מזייף להאי ו' איכא היכרא ודחיק משאר אותיות. ומשום הכי נקט מתלתא דקודם תלתא לא כתבי בשטר חשבון אלא לוה סלע כותב פלוני לוה סלע וכן לשנים כותב סלעין ולא שנים ומעוט סלעים שנים. ואי קשיא לך היכא דכתב סלע בסוף שיטה יכול לכתוב סלעין הא לא קשיא דכיון דסלעין סתם לא הוי אלא שנים משום ההוא פורתא לא מזייף אלא מתלת ולעיל דזיוף גדול הוא מזייף:
ואי מתרמי ליה. בסוף שיטה חד מכל חשבון זה מתלת ועד עשר:
ניהדריה לדיכוריה. בההוא שטר תרי תלת זימני כך וקיבל עליו פלוני אחריות של כך וכך סלעין ואי אפשר בחד מתלת דלא מתרמי החשבון באמצע שיטה ואי מזייף בסוף נלמוד מההוא דאמצע שיטה:
ההוא שטרא דכתב ביה תלתא בפרדיסא. זבן פלוני לפלוני:
אזל. הלוקח בעל השטר ומחק ב' מלמעלה ומלמטה ושויה ו' ופרדיסא דמשמע תלתא בשדה זבן ליה וכוליה פרדיסא כלומר תלתא ופרדיסא: רויח ליה עלמא להאי ו' דופרדיסא:
ההוא שטר דהוה כתב ביה מנת ראובן ושמעון [אחי]. כלומר שראובן ושמעון שהן אחין מכרו לי מנת שלהן חלקן שירשו מאביהן:
אזל וכתב ו' ושויה ואחי. ראובן ושמעון ואחי זבינן לי מנת שלהם:
האי מאן דמחוי אחתימות ידיה בבי דינא. כדי שיכירו ב"ד אם יבוא להם היום ומחר חתימה דומה לזה שידעו שהוא חתמו ואם אינו דומה לזו שידעו שזיוף הוא:
לא ליהוי בסוף מגילתא. בגליון מלמטה אלא מלמעלה דאי כתב למטה דלמא משכחת לה אינש ומזייף וכתב על גבי חתימתו דמסיק ביה זוזי כך וכך והוא חתום למטה ותנן כו':
ההוא בזבינא. בעל מכס:
אחוי ליה אביי חתימתו בריש מגילתא. והיה רוצה לזייף על גבי חתימתו שיהא חייב לו:
אין חתימות ידי הוא. שהיה דומה לכתיבתו:
בשלמא חתימת ידי מצית לזיופי שפיר. משום דבחור אנא וכוונת כתיבתי:
דרתית ידיה. מחמת שהיה זקן היו ידיו רותחות היכי מצית לכוונו:
א"ל אנחי ידא אמצרא. במעבר הנהר היה נסר קטן קצר כמו גשר ומזה בשפת הנהר קבוע יתד ובעבר האחר יתד האחר וקשור חבל מזה לזה וסומכין שם ידיהן כשעוברין על גבי אותו נסר צר ומירתת מכח המים ועל אותו נסר הנחתי ידי והיתה מרתת כיד של זקן וזייפתי:
זרנוקא. שקורין ציקיניא שדולין בבור דרתת ועליה הנחתי ידי:
מתני' כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. מפני שהאשה מתגרשת בעל כרחה:
והשובר לאשה. אם באת אשה לב"ד ואמרה כתבו לי שובר מכתובתי שאתן לבעלי שגרשני כשיפרע לי כתובתי כותבין לה אע"פ שאין בעלה עמה:
ובלבד שיהא. הסופר ובית דין מכירין האשה והאיש שלצורך עצמן הן מבקשין:
והבעל נותן השכר. מן הגט לסופר:
מתני': כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו. ואף על גב דאיכא למיחש דזמנין דנפק מינה חורבא דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל בעל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ואתיא איהי ומפק' וקיימא לן יש לבעל פירו' עד שעת נתינ' כבר אמרו במס' גיטין (י"ח א') בגמ' דנא מקדים איניש פורענות' לנפשיה ואי נמי פייס קורע היה הגט וקלא אית לה למילת' וכן בגיטין הבאין ממדינ' הים קלא אית להו ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כדאמרי' גבי נפל בבבא מציעא (י"ט א').
ושובר לאשה ואע"פ שאין בעלה עמה. הא נמי מיפרשא התם (י"ט ב') משום שמו' דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וכו' כדאיתא התם גבי נפילה אמרי' הכא דחד טעמא הוא ול"נ דהכא לא צרכינ' לההוא טעמא דהתם משום קנוניא אתינן לה דאי מזבנה לכתיבה ויהבה שובר לבעלה קנוניא היא והכ' ליכא למיחש שאין חוששין לקנוני' בכותב שטר על שלו מכאן ולהב' וההיא דחיישי' בשטרי חוב לכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ההיא לאו משום קנוניא חיישינן אלא הכי מיתרמי ליה ולא אדעתיה ויתברר לך כל זה מדברינו שם בפרק שנים אוחזין.
והבעל נותן שכר. יש מפרשין במקום שאין כותבין כתוב' שוובה בגט ובעידי מיתה אי נמי במקום שכותבין ואיתא ראיה שלא כתב לה אי נמי אליבא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין וכפי פירש"י ז"ל המורגל שם בפי הכל אבל במקו' שכותבין אליבא דמאן דאמר כותבין שובר אי נמי בשאר שטרות שאם היה השטר קיים לא היה צרי' הלוו' או הבעל לשובר היא או המלוה נותן שכר, דמשום שאבדה כתובתה לא הפסיד הבעל אלא היא שאבדה הפסידה ונותנת שכר השובר, וזו הסברא אינ' מתחוורת לי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ג) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה והבעל נותן שכר פי' האי דתני והבעל נותן שכר אתרווייהו קאי בין אגט בין אשובר וקשיא לי בשלמא אגט בעל נותן שכר משום דכתיב וכתב ונתן אלא שובר אמאי האשה שהיא רוצה לגבות כתובתה חייבת לקרוע שטר כתובתה אם אבדתו והיא צריכה לשובר היא תתן השכר ויש לומר דמתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקי' דסמכי אתנאי ב"ד ובלא כתובה גביא. הילכך השובר שהוא חיזוק לבעל. הבעל נותן שכר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י (עריכה)
אמר ליה דל פריטי מהכא דלא כתבי אינשי פריטי בשטרא אלא אסוכי מסכי להו ומשוו להו זוזי מאי אמרת דילמא שית מאה אסתרי וזוזא קאמר יד בעל השטר על התחתונה, ולית ליה אלא שית מאה זוזי וזוזא בכסף מדינה. וכן כל כיוצא בזה. ואם תמצי לומר דכולה מילתא גבי הני אסתרי והני זוזי בכסף צרי קאי, דזימנין דקרו ליה לסלע צרי נמי אסתירא, קא מיבעיא ליה שית מאה סלעי וזוזא, או דילמא שית מאה זוזי וזוזא דהוו להו מאה וחמש' סלעין ורביע, או דילמא שית (מל') [מאה] פריטי וזוזא. וקא פשיט ליה שית מאה זוזי וזוזא בכסף צרי. ולענין דינא זיל בתר אתרא דאכתיב ביה שטרא. ואי אתרא דלא סאגי ביה כסף מדינה הוא, מגבינן ליה בכסף צרי, ואי אתרא דסאגי ביה כסף צרי וכסף מדינה הוא לא גאבי אלא בכסף מדינה דיד בעל השטר על התחתונה.
ושמעינן מינה בין לפירושא קמא בין לפירושא בתרא דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא היכא דלא מסיע מנהגא דרגילי ביה בההוא אתרא לחד מתרי אנפי דספיקא דמספקי לן בלישנא דשטרא ולא מפיק נמי מחד מיניהו. אבל היכא דמסייע מנהגא לחד מיניהו, לא מיבעיא היכא דמסייע ליה ממש לחד דבההוא דמסייע ליה מנהגא הוא דדינינן ביה, אלא אפי' היכא דלא מסייע ליה לחד מיניהו ממש אלא דמפיק מאידך, כמאן דמסייע ליה להאי משמע, ולפום משמעותא דלא מפיק מיניה מנהגא דינינן, בין לגריעותא בין למעליותא. דהא הכא דמנהגא (להו) [לאו] לסיועי למשמעותא דזוזי קאתי, דאיפשר דאסתירי הוו, אלא לאפוקי ממשמעותא דפריטי קאתי, וכיון דלא רגילי אינשי למכתב פריטי בשטרא אלא היכא דלא מלו לזוזא, אע"ג דמידי דאיפשר הוא, ולא משמע מגופיה דלישנא האי ענינא טפי מהאי ענינא, כיון דמפיק מנהגא מלישנא דפריטי כמאן דמסייע ליה לענינא דזוזי ממש דאמי, ומגבינן ביה שית מאה זוזי וזוזא. וכן כל כיוצא בזה:
סה. אמר אביי האי מאן דמחוי חתמות ידיה בבי דינא לא לחוי בסוף מגילתא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה דמסיק ביה זוזי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ההוא בזבאנא דאתא לקמיה דאביי א"ל לכתוב לי מר חתמות ידיה דכי אתו רבנן ומחוו לי מעברנא להו ושביקנא להו מיכסא. שקל אביי כתב ליה ברישיה דמגלתא שדא ידיה איהו הוה נגיד ליה מגילתא א"ל כבר קדמוך רבנן. מיהא שמעינן דהיכא דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וטעין הלוה פרעתי לא מהימן, דאי ס"ד מהימן ה"נ להימניה לנתבע דלאחוויי חתמות ידיה בעלמא הוא דכתביה מגו דיכיל למטען פרעתי, אלא לאו ש"מ דכי טעין פרעתי נמי לא מהימן:
סו. אמר אביי מתלת ועד עשר לא ליכתוב איניש בסוף שיטה דחיישינן דילמא מזייף, ומשוי ליה תלתין ארבעין חמשין. ואי מתרמי ליה בסוף שיטה נהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני אי אפשר דלא מתרמי ליה באמצע שיטה. ושמעינן מיהא דכל כי האי גוונא אההוא דאמצע שיטה סמכינן:
סז. ההוא שטרא דהוה כתיב ביה תולתא בפרדיסא אזל מרי שטרא ומחקיה לגגו דבית וכרעיה ושוייה תולתא ופרדסא אתא לקמיה דאביי, חזייה לו"ו דהוה מרחק מפרדסא טובא, א"ל מאי טעמא רוח ליה עלמא להאי ו"ו כולי האי כפתיה ואודי. דזיופי זייף.
מיהא שמעינן דמיבעי ליה לדיאנא לעיוני בכולהי אותיות דשטרא ולדמויי כל אות לחברתה, ואי חזי ביה שנויא דאיכא למיחש ביה לזיופא לא מגבינן ביה עד דבדיק לה למילתא שפיר. ואי מצטרכא מילתא למיכפת ולממחיה למרי שטרא עביד כדי שיצא הדין לאמתו וכדי שלא יהו בני אדם רגילין לעשות כן. ומסתברא דהני מילי בשאין חייב מודה, אי נמי היכא דאתי לאפוקי מיורשין או מלקוחות דקימא לן טוענין ליורש טוענין ללוקח. אבל היכא דאתי לאפוקי מן הלוה או מן המוכר והנותן גופיהו ולא קא טעין נתבע טענה דשיכא בההיא ריעותא דאשתכח בשטרא, לא טענינן ליה אנן ולא מדכרינן לה לההיא ריעותא כלל. והיינו דתנן (אבות א,ט) הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר:
סח. ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי. ושטר זביני הוה דהוה כתיב ביה אנחנא סהדי כן הוה דזבן קדמנא פלניא מנת ראובן ושמעון אחי מנייהו ושאר ענייני דזביני. הוה להו אחא אחרינא דשמיה אחי אזל איהו (שרא) [שדא] ביה ו"ו שוייה ואחי אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי ו"ו כולי האי כפתיה ואודי. ושמעינן נמי מיהא מעשה כדשמעינן מההוא מעשה אחרינא.
ושמעינן נמי מתרויהו דמבעי ליה לספרא לאזדהורי בכתיבת השטר שיהו אותיותיו דומות זו לזו כדי שיוכל הדיין ללמוד זו מזו. ויהא הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק את האותיות זו מזו יתר מדאי, ואל ירחיק את הכתב יתר מדאי ואל ירחיב במקום [אחד] וירחיק במקום אחר שמא יוסיף המזייף אות אחת ולא יוכל הדיין להכיר זיופו ונמצא קולר תלוי בצואר הסופר ובצואר העדים שחתמו בשטר שלא נכתב כהוגן. לפיכך אין העדים רשאין לחתום על השטר עד שידקדקו בכל אותיותיו ויראו שנכתב כראוי:
סט. ההוא שטרא דהוו חתימי עליה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמיה דרבא א"ל אין חתמות ידאי דידי הוא מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתים לי מעולם. כלומר מעולם לא הקדמתי חתימתי לחתימתו, לפי שזקן היה ביותר. כפתיה ואודי א"ל בשלמא דידי זייפת אלא דרב אחא בר אדא דריתא ידיה היכי עבדת אמר ליה (אנאי) [אנחי] ידאי אמצרא דרחייא אי נמי אזרנקא וכתבי.
מיהא שמעינן דהיכא דמודי סהדא דחתמות ידיה הוא, מיהו ברירא ליה דלא חתים בהאי שטרא מעולם, אי נמי דלא חתים ליה בהדי האיך סהדא אחרינא מעולם, אי נמי דלא חתים קמיה מעולם, לא מיבעי ליה לדיאנא לאגבויי ביה עד דבדיק עלה דמילתא שפיר. ואי נמי מצטרכא ליה מילתא למכפתיה לבעל דין ולממחייה עבדינן, כדי שיצא הדין לאמיתו וכדי שישמעו הנשארים וייראו:
ו. כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן ובעל נותן שכר. האי כותבין דקתני בהני מתניאתא, לכתוב ולחתום הוא, דכותבין גט לאיש וחותמין עליו אע"פ שאין אשתו עמו, דמילתא דתליא ביה בבעל לחודיה היא, דכתיב (דברים כד,א) וכתב לה ושלחה על כרחה. ושובר (ה) לאשה שנפרעה מכתובתה, וחותמין עליו אע"פ שאין בעלה עמה, דמילתא דתליא בה באשה לחודה היא, ועוד דלזכותיה דבעל קאתי וזכין לאדם שלא בפניו. ומאי ובלבד שיהא מכירן, שיהא מכיר שם האיש והאשה בגט, ושם האיש והאשה בשובר, שהן שמותן של אלו, דאי לאו הכי חיישינן דילמא קא עבדי קנוניא על אשתו של אחר ועל בעלה של אשה אחרת. והבעל נותן שכר. והאידנא היכא דמיגרשא לרצונה שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לשהיה, כדבעינן למימר קמן (קסח,א):
מתלתא ועד עשרה לא לכתוב איניש בסוף שיטה. פירוש שלש או ארבע או חמש אבל שלשה ארבעה חמשה שפיר דמי וכן בי"ת דל"ת לא לכתוב דילמא משוי לבי"ת כ"ף או לדל"ת ה"א או חי"ת. הרא"ש ז"ל.
מתניתין: ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה. עיין בדברי הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו וללוה אף על פי שאין מלוה עמו. בפרק שנים אוחזין אוקימנא הא דכותבין שטר ללוה כו' בשטרי אקנייתא אבל בכותבין שטר למוכר לא הוזכר שטרי אקנייתא בשום מקום. וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה (ולוה) שהזכיר קנין בשטר חוב ולא הזכירו בשטר מכר ועולה יפה כפירוש אותה סברא שחידשתי בסוף פרק קמא דבבא מציעא עיין עליה. וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל בפירושיו דדוקא היכא דאסהידו לוה ומוכר אנפשייהו דקבילו לזוזי הא לאו הכי לא כתבינן להו שטרא דדילמא לא בעי מלוה לאוזופי ולא לוקח להנהו זביני. סבור הרב ז"ל דכי היכי דמוכר כלי לחברו ומשך נתחייב זה בדמיו וכדתנן הזהב קונה את הכסף ואוקימנא מאי קונה בדמים (ותני) ושני מחייב הכי נמי בקרקע כל שכתבו שטר למוכר מדעתו של לוקח כיון שזכה בקרקע בשטר שיש בו קנין מכיון שזכו לו חליפין נתחייב ליתן דמי המקח ואף במלוה יש לדון כן שכיון שנשתעבדו לו נכסי לוה בחליפין מעכשיו אף הוא חייב ליתן לו דמים כלומר שחייב להלוותו עד זמן שקבע לו ויקנה נכסיו לשעבודן. והרשב"א ז"ל הקשה עליו לענין מלוה מדאמרינן בפרק האיש מקדש בפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר ותנא קמא במלוה אם היא כפקדון אם לאו במלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי דמר סבר ברשות בעלים היא לחזרה דאי בעי למיהדר מצי הדר כלומר כל שלא הוציאה ומר סבר ברשות לוה קיימא ואי בעי למיהדר לא מצי הדר דמלוה להוצאה ניתנה וכל שקבלה הרי הם כאלו הוציאם אלמא לכולי עלמא כל שלא הוציאם (קבלם) הלוה מצי (מלוה) הלוה למהדר ביה שאפילו המלוה כשקבלם ולא הוציאם סבירא ליה לרבי מאיר דמצי למהדר. וקושיא זו איני מכיר דמאן לימא לן דהתם מלוה בשטר היא דילמא מלוה על פה היא ולפיכך מתוך שלא נשתעבדו נכסי לוה למלוה יכול לחזור בו הלוה כל שלא קבלם לתנא קמא ולרבי מאיר אפילו המלוה יכול לחזור בשקבלם ולא הוציאם דאכתי ברשות מלוה קיימי ולא נשתעבדו לזה נכסי לוה כלל. ולפיכך אפשר לדון כדברי ה"ר יוסף הלוי שמשעת שקנו עדים למוכר ולמלוה מדעת נתחייבו בדמים מיהו דוקא בשטרא אקנייתא אבל בשטרי דלאו אקנייתא ליכא למימר שהרי לא זכו עדיין. מיהו אף על פי שדינו של הרב ז"ל אמת אינו ענין לשמועתינו דודאי אף על פי שלא העידו על עצמן בקבול המעות כותבין דכיון דמדינא כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ולמוכר אף על פי שאין לוקח עמו יכולין הם ליפטר בכך ולומר שלא מדעתינו נכתבו הילכך אף בשלא העידו על עצמן בקבול המעות כותבין ולא עוד אלא שאי אפשר להעמיד משנתנו בשהעידו על עצמן שקבלו המעות דאם כן למה ליה לאוקמה בפרק קמא דבבא מציעא בשטרי אקנייתא משום דחיישינן דילמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי והרי משעה שהודה שקבל המעות נאמן והרי הוא כאלו קבל בפנינו הילכך ודאי מתניתין כשאינו מודה בקבול המעות מתוקמא. עכ"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ואין כותבין למלוה אלא אם כן כו'. פשיטא. יש לומר דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני הלוקח ובא (מוכר) לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד שלא בפניו. אי נמי אפשיטי דספרא (זייף) חייש ולא ניחא ליה דלימסרוה ללוקח עד דשקיל דמי. ומיהו זכה במקחו מחמת הקנין. ולפי זה הא דאמרינן בפרק קמא דמציעא המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ונהי דלא קיימא לן הכי בשטרי הלואה בשטרי מקח וממכר קיימא לן הכי ולא חיישינן דילמא מיד הסופר או המוכר נפל נראה לי דהיינו טעמא דכיון דמכל מקום זכה במקחו משעת קנין אף על פי שאפשר שלא זכה בשטר וכדאמרינן במתניתין אפילו הכי נותנין לו את השטר דשטר (אפסדא) הפס"ד דארעא הוא וכל שאנו מסופקים השטר של מי הוא נותנים אותו למי שהקרקע שלו בודאי. ועוד שהיה צריך הוא להעיד שקנה את הקרקע. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה