אגלי טל - מלאכת קוצר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

א[עריכה]

הקוצר כיצד?

  • אחד הקוצר תבואה או קטניות,
  • או הבוצר ענבים,
  • או הגודר תאנים,
  • או המוסק זיתים,
  • או האורה תאנים,

או הקוצר כל דבר שגידולו מן הארץ - בין שהוא

  • מאכל אדם,
  • או מאכל בהמה,
  • או סממנים לצבוע בהן,
  • או עצים מאילני סרק להסקה או לבניין וכיוצא בהן,

כל אחד מאלו הוא אב מלאכת קוצר.

וייראה לי, דהקוצר דברים שדרכן בתלישה או בעקירה, או תולש דברים שדרכן בתלישה, או עוקר דבר שדרכו בעקירה, הוא נמי אב מלאכה.

ב[עריכה]

אין הפרש בין שקצר ממה שנזרע בארץ או ממה שנזרע בעציץ נקוב בכדי שורש קטן.

ואפילו לא היה מונח בקרקע רק על-גבי יתידות באופן שנקב העציץ רואה פני הקרקע,

ואפילו היה נקב העציץ מן הצד בדופני העציץ, אם אך היה הנקב נגד העפר שמתחת הגזע, נמי נחשב עציץ נקוב שחשוב כארץ.

ג[עריכה]

ייראה לי, דהוא הדין אפילו מעציץ שאינו נקוב, רק שמקצת גידולין של אותו העציץ יצאו חוץ לעציץ ורואין פני הקרקע, שוב הוי כל הגידולין, אפילו מה שבתוך העציץ, כמחובר.

וכן, מה שנזרע בעליה בעפר המעזיבה חשוב מחובר.

וייראה לי, שהוא הדין הנזרע על גבי כלי גדולה שאינה מטולטלת, אף שאינה נקובה, חשוב מחובר.

וכן, הנזרע בעציץ של עץ, אף שאינו נקוב רק שעומד על-גבי קרקע, שמתלחלח מלחלוחית הקרקע, נמי חשוב מחובר.

ויש אומרים, דאף בעציץ של עץ לא חשוב מחובר אלא אם היה נקוב.

ד[עריכה]

עציץ של חרס שאינו נקוב, ונטע בו אילנות - הקוצר מאילנות שבו חשוב כקוצר מהמחובר.

ויש בדבר ספק, אם זרעים הגדלין באותו עציץ הנטועין בו אילנות דינם נמי כמחובר.

ה[עריכה]

תולדות מלאכת קוצר:

התולש ביד דברים שדרכן בקצירה.

וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. לפיכך, צרור שעלה בו עשבים, וכשות שעלה בסנה, ועשבים שצמחו על-גבי החבית - התולש מהן בשבת חייב, שזה הוא מקום גידולן.

ו[עריכה]

ייראה לי, שהמנענע את האילן או מרעידו כדי שישיר פירותיו, הרי זה תולדת קוצר.

ז[עריכה]

עציץ נקוב שהיה מונח על-גבי הקרקע, או אפילו על-גבי יתידות באופן שנקב העציץ רואה את פני הקרקע, ולקחו והניחו על-גבי הספסל או על-גבי כל דבר המפסיק בין נקב העציץ לאויר הקרקע, הרי זה תולדת קוצר, וחייב.

ח[עריכה]

כמה יקצור ויהיה חייב?

  • אם לאכילה - שיעורו כגרוגרת.
  • ואם למאכל בהמה - כמלוא פי גדי.
  • ואם להסקה - כדי לבשל כמלוא גרוגרת מביצת תרנגולת.

ט[עריכה]

תאנים, וכיוצא בהן משאר פירות האילן, שיבשו בעודן באילן - אם לא יבש העוקץ שלהן, עדיין הן כמחוברין, והתולש מהן חייב.

במה דברים אמורים - בפירות האילן. אבל עשבים שיבשו, כתלושין דמיא.

י[עריכה]

יבש האילן ובו פירות לחין - אם עוד לא נתייבשו השורשין של האילן, עדיין הפירות כמחוברין.

אבל אם נתייבשו גם שורשי האילן, אף שהפירות עדיין לחין, הרי הן כתלושין.

ויש אומרים, מאחר שהפירות לחין, הרי הן כמחוברין. והעיקר כסברא הראשונה.

יא[עריכה]

ענף שבאילן שיש בו פירות, ונפשח הענף ומעורה בקליפתו, אף שאינו יכול לחיות עוד, הרי הן כמחוברין.

יב[עריכה]

אחד הנזרע בכוונת זריעה ואחד הצמח שעלה מאיליו, יש בו משום קוצר.

ואם טמן לפת או צנון או בצלים בקרקע והשרישו:

  • אם האמהות מכוסין בעפר והעלין מגולין, אף שאינו רוצה בהשרשתן, חשוב זריעה, וחייב בהן משום קוצר.
  • ואם האמהות מגולין, או אפילו מקצת האמהות מגולין:
    • אם רוצה בהשרשתן חשוב זריעה,
    • ואם לאו - לא חשוב זריעה, והתולש מהן בשבת פטור.

במה דברים אמורים - כשהטמינם אחד אחד. אבל אם טמן אגודה, אף שהאמהות מכוסין והעלין מגולין, אין דרך זריעה בכך, ומאחר שטמן אגודה, הרי גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן, לא חשוב זריעה לדעת הר"ן, והתולש מהן בשבת פטור. ולדעת התוספות, מאחר שהאמהות מכוסין והעלין מגולין, אפילו טמן אגודה, התולש מהן בשבת חייב.

יג[עריכה]

במה דברים אמורים? כשהשרישו; אבל כשלא השרישו, אפילו האמהות מכוסין והעלין מגולין:

  • אם לא נזרע בכוונת זריעה ניטלין בשבת אף לכתחילה; רק אם לא היו מקצת עלין מגולין, שאין לו במה לאחוז, לא ייטול, מפני שמזיז עפר בידיים.
  • ואם נזרע בכוונת זריעה, מאחר שבטלינהו לגבי הקרקע, אף שהעלין מגולין לא ייטול, מחמת שהוא כעושה גומא. והני מילי בדברים שבעקירתם נעשה גומא, אבל חיטין וכיוצא בהן ניטלין אף לכתחילה, רק שלא יזיז עפר בידיים.

יד[עריכה]

בירושלמי: הנוטל את הדג מהמים, מאחר שמבדילו מחיותו, חייב משום קוצר.

וייראה לי דהיינו דווקא שהיה מונח מקודם בביבר או בכלי מנוקבת העומדת בנהר. אבל אם היה מונח בספל של מים ביבשה, או אפילו בנהר רק שהספל לא היו בו נקבים, פטור.

וכן ייראה לי, דאם היה מונח בביבר או בכלי מנוקבת העומדת בנהר, ושאב את הדג בכלי שאינה מנוקבת, אפילו ששאבו בצירוף המים באופן שעדיין מונח הדג בתוך המים שבכלי שאינה מנוקבת, נמי חייב.

ולדעת הרבה מראשונים, הא דהירושלמי אינו לפי גמרא דידן, ולפי הגמרא דידן, מאחר שאינו גידולי קרקע אינו חייב משום קוצר.

טו[עריכה]

הזורק אבן לאילן והשיר פירות - פטור, שאין דרך תלישה בכך.

וכן, התולש ברגלו או בפיו או במרפקו פטור.

האוכל ממחובר לקרקע:

  • אם עשה כן לעשות שינוי - פטור.
  • ואם בשביל למהר אכילתו - דעתי נוטה שחייב.

טז[עריכה]

הזומר וצריך לעצים חייב שתים: משום זורע ומשום קוצר.

אבל כשאין צריך להעצים:

  • לדעת התוספות פטור על משום קוצר, אפילו להמחייב בכל מלאכה שאין צריך לגופה.
  • ולדעת רש"י, וייראה לי שכן הוא דעת הרמב"ם, הרי הוא ככל מלאכה שאין צריך לגופה.

יז[עריכה]

ובירושלמי איתא, דהקוצר ספוג גמי ואלמוג חייב שתיים - משום זורע ומשום קוצר.

יח[עריכה]

ואלו הן התולדות לקוצר שאסורין רק מדבריהם מפני שהם דומין למלאכה:

עציץ נקוב שהיה מונח על-גבי הקרקע והניחו על-גבי יתידות.

יט[עריכה]

אסור לרדות דבש מכוורת בשבת, מפני שהוא כתולש.

במה דברים אמורים - כשהיה עדיין דבוק בכוורת. אבל אם כבר היה נעקר מהכוורת, או הדבש שצף על פיה, מותר ליטלו בשבת.

ואם עבר ורדה מהדבוק לכוורת:

  • לדעת רש"י ותוספות מותר בדיעבד אם אין לו דבש אחר,
  • ולדעת הרשב"א אסור אפילו אין לו דבש אחר.
  • רק ביום טוב מותר, אפילו יש לו דבש אחר.

כ[עריכה]

ואלו הן הדברים שאסורין מדבריהם גזירה שמא יבוא לידי מלאכה דאורייתא:

אתרוג במחובר - אסור להריח בו, גזירה שמא יבוא לאוכלו.

אבל הדס במחובר - מותר להריח בו. ונכון להחמיר אף בהדס במחובר.

כא[עריכה]

פירות הנושרין מאליהן בשבת וביום טוב, אסורין לאכול עד הערב, גזירה שמא יתלוש.

והוא הדין אם תלשן גוי לצורך עצמו.

במה דברים אמורים - בדבר שהוא מאכל אדם ואינו צריך כלי לתלישתן, דמתוך שלהוט לאוכלן, ובקל יכול לתולשן, חיישינן שמא ישכח ויתלוש. אבל דבר שאינו מאכל אדם, או אפילו הוא מאכל אדם רק שצריך כלי לתלישתו, כגון לפת וצנון, אף על פי שלהוט אחריו, לא חיישינן, דאדהכי והכי מידכר. ואין איסורן אלא משום מוקצה. וכשיש לו בעלי חייב בביתו, שמוכן להם, מותר. זהו שיטת התוספות.

ולדעת הר"ן בשם הרמב"ן, אפילו דבר שאינו מאכל אדם, ואפילו עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב, אסורין, שמא יתלוש. ואפילו תולשן גוי לצורך עצמו. במה דברים אמורים? בדבר שאפשר ליתלש מאליו. אבל דבר שאי אפשר ליתלש מאליו, ותולשן גוי לצורך עצמו, לא גזרינן. ואם הם מוכנים, מותרים אפילו הם מאכל אדם ונתלשין בקל.

ולדעת ספר התרומה, אין חילוק רק בין מאכל אדם או אינו מאכל אדם, דבמאכל אדם לעולם גזרינן, ובאינו מאכל אדם לעולם אין גוזרין.

כב[עריכה]

אין עולין באילן ואין משתמשין באילן שום תשמיש, כגון להיתלות בו או לסמוך בו; אחד אילן שיש בו פירות ואחד אילן שכבר נשרו פירותיו ואחד אילן סרק, גזירה שמא יתלוש פירות או עלין או ענפים. ואפילו אילן שאין בו ענפים אסור משום אילן שיש בו ענפים, והכל גזירה אחת היא.

אבל ליגע באילן מותר, ובלבד שלא ינידנו.

כג[עריכה]

כיוצא בו, אין רוכבין על גבי בהמה, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה.

והוא הדין שאין משתמשין בה שום תשמיש, כגון לישב עליה, אף שהיא עומדת במקומה, או לסמוך עליה, או לסמוך ידיו עליה בחוזק.

ואפילו בהמה דקה, שאינה עומדת לרכיבה, נמי אסור להשתמש בה, והכל גזירה אחת היא.

אבל ליגע בה מותר.

כד[עריכה]

אפילו להשתמש באילן או בבהמה תשמיש מבלעדי גופו, כגון להניח עליהם דבר או ליקח מהם, אסור.

ומכל מקום, להניח על הבהמה דבר לצורכה, כגון מרדעת, מותר, ובלבד שייזהר שלא יישען גופו עליה כשהוא נותן את המרדעת עליה.

ויש אומרים, דדווקא באילן אסור ליקח ממנו, גזירה שמא יעלה כדי ליטלו, ואסרו הנחה על גבו גזירה שמא ייקחנו אחר-כך; אבל בבהמה מותר.

וייראה לי, לפי שיטה זו מותר להניח על אילן פחות מגובה עשרה; אבל ליקח ממנו לעולם אסור.

ודעת רוב הפוסקים כסברא הראשונה.

ואף להניח מערב שבת, שיישאר מונח שם בשבת, אם הוא חפץ שמותר לטלטלו ואין בו איסור מוקצה, אסור, גזירה שמא יטלנו בשבת.

כה[עריכה]

אפילו להשתמש בהן לדבר מצוה אסור, כגון לרכוב על-גבי בהמה או לעלות על-גבי האילן להביא לו את השופר או את הלולב, או אפילו לעלות על-גבי סוכה שקרקעיתה נסמך על אילנות, שהעליה בעצמה היא מצוה, נמי אסור.

כו[עריכה]

אפילו לסמוך עצמו בצידו של אילן אסור.

ועל כן, אם נעוץ יתד בצד האילן, אסור להשתמש בהיתד.

אבל אם סמך סולם בהיתד, מותר לעלות על הסולם, דהסולם הוא צידי צדדים, וצידי צדדין מותרין.

במה דברים אמורים - כשהיתד תקוע בצידו של אילן; אבל אם היה מדובק על גבו של אילן, אסור לעלות בהסולם הנסמך בו, דנחשב הסולם רק צדדין.

וכן אסור להשתמש בצידי הבהמה, כגון לשפשף עצמו או את בנו בצידה של הבהמה;

אבל מותר להשתמש בצידי צדדיה, כגון בני מעיה.

ואף צדדין עצמן, דאסורין, הוא רק בשבת עצמו, אבל בין השמשות, ייראה שלא גזרו על צדדין, אפילו אין שם מצוה או דוחק.

וייראה לי, להלכה ולא למעשה, דלהשתמש בגב ראש בהמה דינו כצדדין, ומותר בין השמשות; וצידי ראש חשוב צידי צדדין, ומותר לגמרי.

כז[עריכה]

אסור לישראל בשבת לישב בקרון שבהמה מושכת אותו, אפילו שהקרון נקשר רק לצידי הבהמה, ואף שהגוי מנהיג את הבהמה.

וייראה לי, שזה אין לו דין צדדין דמותר בין השמשות אף כשאין שם מצוה או דוחק, רק חשוב כרוכב על-גבי בהמה ממש.

כח[עריכה]

ספינה שבהמות מושכין אותה משפת הנהר לחוץ על-ידי חבלים ארוכים שקשורים לצידי הבהמה, ואין הבהמה סמוכה להספינה, דעת מהרי"ק והרמ"א להתיר לישב בה, ולפענ"ד יש לאסור.

כט[עריכה]

אילן יבש, אף שנשרו ממנו פירותיו ועליו וענפיו:

  • אסור לעלות עליו בימות הגשמים משום מראית עין, שהרי אינו ניכר יבשותו, שגם אילנות הלחים אין בהם אז עלין.
  • אבל בימות החמה מותר מעיקר הדין.
  • אבל גדר גדרו ואסרו בכל זמן.

וייראה לי, שכל זה הוא באילן שיבש גופו לבד ולא עוקצו ושורשו. אבל אם יבש עוקצו ושורשו, מותר לעלות בו.

ל[עריכה]

שורשי האילן הגבוהין מן הארץ שלושה טפחים, הרי הן כאילן ואסור להשתמש בהן.

אבל אם אינן גבוהין שלושה טפחים, הרי הן כקרקע ומותר.

וכן, ענפין הגדילין בעיקרו של אילן פחות משלושה טפחים, או אפילו יוצאין מהאילן ממקום גבוה מהארץ ונכפפין למטה משלושה טפחים, מותר להשתמש בהן במקום שאינן גבוהין שלושה טפחים, ואף על פי שגדל ובא ממקום האסור, מכל מקום, מאחר שנעשה נמוך הרי הוא כקרקע ומותר.

ואין צריך לומר שמותר להשתמש בעיקרו של אילן פחות משלושה טפחים סמוך להארץ, אף על פי שהאילן גבוה מאוד.

לא[עריכה]

היה האילן נטוע בתוך החריץ שארוך וקצר, ששני צידי האילן סמוכים לדופני החריץ, אף על פי ששני צידיו האחרים אינם סמוכים, מכל מקום מודדין השלושה טפחים משפת החריץ ולמעלה, אף על פי שמשני צידיו האחרים הוא עמוק יותר משלושה טפחים עד קרקעית החריץ.

וכן, אילן הנטוע בקרן זוית שבשני כותלים העשויין כמין גאם, מודדין שלושה טפחים משפת הכותלים ולמעלה, וכל פחות משלושה נגד ראש הכותלים ולמעלה, מותר להשתמש בהן.

וייראה לי, שבהאילן שבתוך החריץ, וכן בהאילן שלמטה בין הכותלים, משהוגבה שלושה טפחים מהקרקע, אסור להשתמש בחלק רביעי המגולה מהאילן, היינו, אם הכותלים הם מזרחית דרומית - אסור להישען על האילן מחצי מערבית עד חצי צפונית, אבל לאחר שהוגבה עד גובה גידודי החריץ או גובה הכותל, מותר להשתמש בכל צדדיו עד ג"ט למעלה מגדורי החריץ או הכותל.

בד"א - כשעומד בקרן זוית, אבל כשעומד אצל אמצע הכותל, מודדין הג"ט מהקרקע, ואסור להשתמש בו אף לאחר שהוגבה והושווה להכותל.

וכן ענפים שגבוהין מן הארץ ג', רק בצד האחד הוגבה הקרקע ושם הענפים הן שוים לארץ, אסור להשתמש בהן אפילו בצד השוה לארץ, מאחר שמשלושת צידיהן הן גבוהין שלושה.

אבל אם משני צדדין הם שוין לארץ, אף על פי שמשני צדדין האחרים הן גבוהין שלושה, מותר להשתמש אפילו בצדדין הגבוהין, עד כנגד מקום שמותר בצדדין השוין.

לב[עריכה]

קנים הרכים לגמרי וסופן להקשות, דינן כאילן, ואסור להשתמש בהן, כל שגבוהין ג'.

אבל אם אין סופן להקשות, והם רכים לגמרי כירק, מותר להשתמש בהן, שלא גזרו בתשמיש ירק, רק בתשמיש אילן.

במה דברים אמורים - כשלא הוקשו קצת. אבל אם הוקשו קצת, דינם כאילן, ואסור להשתמש בהן. והוא עוד חמור מאילן, דיש לחוש שיקטום בשעה שמשתמש בהן, ואסור להשתמש אף בצידיהן, ואפילו בין השמשות, ואף במקום מצוה.

לג[עריכה]

קלחי כרוב שהוקשו וגבוהין שלושה טפחים:

  • האור זרוע הורה שאסור להשתמש בהן, והעתיקוהו האחרונים.
  • ולדעת הקרבן עדה מותר.
  • וייראה לי, להלכה ולא למעשה, שמותר.

לד[עריכה]

עלה על-גבי אילן בשבת:

  • במזיד - אסור לירד.
  • בשוגג - מותר לירד. וייראה לי שמחוייב לירד.

עלה מערב שבת על-דעת לישב שם בשבת:

  • במזיד - ייראה לי שאסור לירד.
  • בשוגג - מחוייב לירד.

עלה בערב שבת על-דעת לירד בעוד יום, וקדש עליו היום; או אפילו נמלך אחר שעלה שם לישב שם בשבת -

  • מותר לירד.

וכל זה באדם שעלה , שיש איסור בעמידתו שם, לכן התירו לו לירד, אף שמשתמש באילן על-ידי מעשה ירידתו.

אבל אם הניח חפץ, אפילו מבעוד יום, אסור ליטלו משחשיכה, לפי שבנטילה זו הוא משתמש באילן, וכשהחפץ מונח שם, אינו משתמש כלל באילן.

לה[עריכה]

במה דברים אמורים - באילן, אבל בבהמה בכל עניין מחוייב לירד משום צער בעל חיים.

וכן, פורקין המשא מעל הבהמה בשבת, משום צער בעלי חיים. כיצד? היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו.

היה בא מן הדרך בליל שבת, ובהמתו טעונה - כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין - מתיר החבלים והשקין נופלים, ובלבד שלא יישען גופו על צידי החמור כשבא להתיר הקשרים. וכן לא יגביה השקין כדי שיפתח לו הקשר, שעל ידי זה נסמכין השקין יותר בצידי הבהמה.

לו[עריכה]

היו בשקין דברים המשתברין:

  • אם היו שקים קטנים - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן והשקין נופלים על הכרים, שהרי אם ירצה לשלוף הכר - שולף, מפני שהשקין קטנים וקלים, ונמצא שלא ביטל כלי מהיכנו.
  • היתה טעונה עששיות של זכוכית, מתיר השקים והם נופלין, שאף על פי שיישברו אין בכך הפסד גדול, שהרי הכל להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו.
  • היו השקין גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהן, פורק בנחת; ומכל מקום, לא יניחם שם על גבי בהמה משום צער בלי חיים, וכתיב (תהלים קמה ט): "ורחמיו על כל מעשיו".

קישורים[עריכה]