ביאור:תהלים מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף A2649)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

קיצור דרך: a2649

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י תהלים פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ       (מהדורות נוספות של תהלים מט)


א לַמְנַצֵּחַ, לִבְנֵי קֹרַח, מִזְמוֹר:

ב שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים, הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד העולם.
ג גַּם בְּנֵי אָדָם, גַּם בְּנֵי אִישׁ, יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן.
ד פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת.
ה אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי דברי מבוססים על דברים שלמדתי ממשלי חכמים, אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי לספר את חידתי בליווי נגינת כינור.
ו לָמָּה שאלה שכוונתה שלילית - אין לי מה להתירא אִירָא בִּימֵי רָע, עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי ימים בהם העונש על עוונותי סובב את עקבי.
ז הַבֹּטְחִים אני לא מתיירא כי אני בוטח בה', אבל אתם האנשים הבוטחים... עַל חֵילָם רכושם, וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ.
ח אָח את אחיו, או כל אדם, החייב מיתה בידי שמיים לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ.
ט וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וגם אני ינסו לתת פדיון יקר, וְחָדַל לְעוֹלָם הוא לא יושג.
י וִיחִי עוֹד לָנֶצַח והאם אותם עשירים גם חושבים שהם יחיו לנצח?? לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת?
יא כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ, יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ, וְעָזְבוּ וכולם, לאחר שהם מתים, מורישים לַאֲחֵרִים חֵילָם.
יב קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ  בתוך תוכם הם חושבים שבתיהם יהיו קיימים לְעוֹלָם, מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר, קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת לבתים שלהם הם קוראים על שמם.
יג וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין יחד עם כל עושרו אין הוא נקבר, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ כאשר הוא מת הוא משול לבהמות שנכרתו.
יד זֶה דַרְכָּם, כֵּסֶל לָמוֹ וזו הטפשות שלהם, וְאַחֲרֵיהֶם הדורות הבאים אחריהם בְּפִיהֶם יִרְצוּ רוצים אותם בפיהם, מהללים אותם על הבתים שבנו לזיכרם, סֶלָה.
טו כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ למוות ירדו, מָוֶת יִרְעֵם מלאך המוות הוא הרועה שלהם, וַיִּרְדּוּ בָם יכו אותם יְשָׁרִים מלאכי חבלה לַבֹּקֶר בכל בוקר, (וצירם) וְצוּרָם צורתם, נפשם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל תרד לבלהות השאול מִזְּבֻל לוֹ מהמקום בו נפשותם שוכנות (בגוף).
טז אַךְ אבל בניגוד לבני אדם... אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל, כִּי יִקָּחֵנִי כאשר יאסוף אותי אליו, סֶלָה.
יז אַל תִּירָא תעריץ כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ, כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ.
יח כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל, לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ רכושו.
יט כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ ראוי לאדם שיברך, יודה לנפשו, ישמח בחלקו, וְיוֹדֻךָ וגם אחרים יהללוך כִּי תֵיטִיב לָךְ אם תסתפק בחלקך ולא תתאמץ לאסוף עושר.
כ תָּבוֹא סופה של נפשו של האדם עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו להצטרף את נפשות אבותיו, למות, עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר ולנצח להיות במקום חשוך, בשאול.
כא אָדָם בִּיקָר השרוי בעושר וכבוד וְלֹא יָבִין אך לא מתבונן בדרכו בחייו, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.