ביאור:מלכים א יט
בראשית
שמות
ויקרא
במדבר
דברים -
יהושע
שופטים
שמואל
מלכים
ישעיהו
ירמיהו
יחזקאל
תרי עשר -
תהלים
משלי
איוב
חמש מגילות
דניאל
עו"נ
דה"י
מלכים א: פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב
מלכים ב: פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה
| אליהו במדבר, וושינגטון אליסטון |
א
וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב.
ב
וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ שליח אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: "כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן מטבע לשון של שבועה - ראה לעיל ב, כג
(אלא שכאן נכתב "יַעֲשׂוּן" בלשון רבים כי איזבל היתה עובדת אלילים - כך גם בפרק הבא, בפסוק י), כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם".
ג
וַיַּרְא הבין שהוא בסכנה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ להציל את עצמו, וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה שנמצאת באיזור יהודה (כנראה היתה "באר שבע" נוספת, באיזור אחר בארץ), וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם.
ד
וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם מרחק הליכה של יום אחד, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אחת) אֶחָד, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת ביקש בליבו שימות (בגלל הרעב ותשישות כוחו), וַיֹּאמֶר: "רַב מספיקות לי השנים שחייתי עד עכשיו! עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי, כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי שכבר מתו".
ה
וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: "קוּם, אֱכוֹל".
ו
וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו ליד ראשו עֻגַת רְצָפִים גחלים (שנאפת על גבי גחלים) וְצַפַּחַת צלוחית מָיִם, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב חזר לשכב.
ז
וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ, וַיֹּאמֶר: "קוּם אֱכֹל, כִּי רַב מִמְּךָ ארוכה מכפי יכולתך הַדָּרֶךְ".
ח
וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה, וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב.
ט
וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה מערה מיוחדת - כנראה הכונה ל"נִקְרַת הַצּוּר" (שמות לג כב) בה זכה משה לגילוי שכינה, וַיָּלֶן שָׁם, וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מלאך מסר את דבר ה' אליו: "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ"?
י וַיֹּאמֶר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי דאגתי לכבודו של לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". יא וַיֹּאמֶר: "צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה". וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה - לֹא בָרוּחַ יְהוָה אבל לא הרוח היא התגלות ה', וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ - לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ - לֹא בָאֵשׁ יְהוָה, וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה קול שבא מתוך שקט מוחלט (וזאת היתה התגלות ה'). יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט כיסה פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ במעילו, וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה. וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל, וַיֹּאמֶר: "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ"?
יד וַיֹּאמֶר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". {ס} טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו: "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק לכיוון שטח המרעה של העיר דמשק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם כפי שלבסוף עשה אלישע - מ"ב פרק ח . טז וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל כפי שלבסוף עשה אלישע - מ"ב פרק ט, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ במקומך (כי אתה קנאי מדי, או בגלל שהתייאשת). יז וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל מלההרג על ידי חזאל (ראה מלכים ב ח יב) יָמִית יֵהוּא לקמן מלכים ב י יא, וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע על ידיד הדובים - לקמן מלכים ב ב כד (ואולי גם המתים ברעב בשומרון - מ"ב פרק ו - ר' ברלב"ג). יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים: כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ".
יט
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ מלווה את העוסקים בחרישת השדה שלו, שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים זוגות של שוורים לְפָנָיו כל פועל נמצא מאחורי צמד בקר ומפקח על החרישה וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר אלישע ליווה את הצמד האחרון, וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו, וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו את שולי מעילו כלפי אלישע, כרמז לכך שאלישע יבוא ויחסה תחת כנפיו.
כ
וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר: "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ". וַיֹּאמֶר לוֹ: "לֵךְ שׁוּב תחזור אליהם כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ שהרי אין אני מכריח אותך לבא איתי".
כא
וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו חזר לביתו להפרד מהוריו, וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ, וּבִכְלִי הַבָּקָר כלי עבודת החרישה, עצי המחרשה וכו' בִּשְּׁלָם הבעיר אש ובישל את הַבָּשָׂר, וַיִּתֵּן לָעָם האנשים שחרשו איתו (ואולי גם הוריו ואנשי העיר) וַיֹּאכֵלוּ. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ.
{פ}
<< · ביאור:מלכים א · יט · >>
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב" (פסוק ח) - מזכיר את "וַיְהִי שָׁם עִם יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמות לד כח), וכידוע, חורב הוא כינוי להר סיני. המדרש מתייחס לכך (פסיקתא רבתי פיסקא ד): "ואת מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר: משה נביא אליהו נביא; משה נקרא איש האלקים ואליהו נקרא איש האלקים; משה עלה למעלה ואליהו עלה למעלה ... משה שהה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ושלא שתה וכן אליהו הלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וכו' ". יחד עם זאת יש לציין שבניגוד לאליהו, משה הרבה להתפלל בעד העם גם כאשר חטאו.
- פעמיים שואל ה' את אליהו: "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?" ותשובת אליהו זהה. המלבי"ם מסביר את השאלה: "הלוא נביא צריך שיימצא בין העם להוכיח ולהנבאות, לא שיתבודד במדבר ובהרים". אליהו ביאושו מתאר מצב קיצוני "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" ומתעלם מהצלחת האירוע בהר הכרמל וממאה הנביאים שהציל עובדיהו. כמו כן, הוא מעליל על העם "וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" למרות שמדובר רק באיזבל. (ר' שיר השירים רבה א ו)
- "וְרוּחַ גְּדוֹלָה... - לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ - לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ - לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה." - ה' מסביר כאן לאליהו שאי אפשר להשפיע על העם על ידי הפסקת והבאת גשם והורדת אש מהשמיים, אלא על ידי השפעה הדרגתית רכה ואוהבת. (ע"פ המלבי"ם)
- לאחר שאליהו מתעקש וחוזר שוב מילה במילה על "קַנֹּא קִנֵּאתִי וכו'" אין לה' ברירה אלא להחליף את אליהו בנביא אחר: "וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". (ר' מכילתא מנוקדת ומעוצבת מסכתא דפסחא בא) - אמנם ישראל יוכו בחרב, אבל בניגוד ל"וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" מדגיש ה' "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים - כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל".
- המילה המנחה "נפש" (החוזרת 7 פעמים) מעידה על תפיסתו של אליהו השם את נפשו במרכז ומתעלם מהצדדים החיוביים שבעם.
- "וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וכו' " (פסוק יט) - מוזכר גם שם אביו (בניגוד לאליהו) להראות שהוא איש משפחה, כפי שגם ברור מהפסוק הבא. משפחתו של אלישע עשירה ("שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים" וכו') ובכל זאת אלישע שותף בעבודת השדה. הוא גם דואג לכל הסובבים ("וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ") וככלל ניתן לראות במסופר בסוף הפרק שלא בכדי נבחר אלישע להיות מחליפו של אליהו.
- "לֵךְ שׁוּב" (פסוק כ) - כפי שה' אמר לאליהו בפסוק טו - ביטוי שיש בו הסתייגות (כביכול 'אתה לא רצוי כאן'). נראה שאליהו משתמש בביטוי זה כי בקשתו של אלישע להיפרד מהוריו נראית רכרוכית בעיניו. בעיני אליהו קבלת נבואה מחייבת התנתקות מחולטת מן העולם. (על פי הרב בזק)
