תשובות הרשב"א/חלק ה/קפט
סימן קפט[עריכה]
חזר עוד השואל בדין הבהמה, וכתב עוד תורף הטענות (עיין סימן הקודם). ואמר: שכך היו, שלוי אשר רכב על הבהמה, נטען כיוצא שאלת מעולם, אלא יהודה הוא ששלח לו אותו שליח, שישאילה ושישכור לו בהמה, ליום ב', ללכת ליום השוק. ושוכר הוא, ופטור מאונסין. והשיב שמעון בעל הבהמה, ובלשון הזה טען בב"ד: בא אלי נער אחד, בנו של פלוני, שתשאיל לו הבהמה עד פונטיס. ואדוני אבי, ישכור לך הבהמה למחר, ללכת בה יום שני לשוק. והודיתי לו. ולמחר, מצאתי לאותו פלוני, אבי הנער, ואמרתי לו: תמסור לי בהמה לצורך מחר. אמר לי: הן, והי לך פשיטין לשכירות הבהמה לצורכן. זהו לשון הודאתו וטענותיו. ועתה ראה, אם לדון לשכירות בהמה ותלונתו. אלא שהוא טוען, ומייפה טענתו, שכונתו היתה להשאילה לרוכב, מפני פקוח נפש, אפי' בלא שכר. כי השליח, מעצמו הוא שויתר לו, להשכיר לו בהמה ליום שני. ועוד, כי הוא טוען, כי הוא השאילה ללוי, ופלוני הוא שנתן שכר. והוא, אין לו דין ודברים עם לוי. והרי הוא מודה, שכך היו הדברים. השאיל לפלוני הבהמה, ופלוני יתן לך שכר, ועל מנת כן הודה. וגם למחר, תבע ממנו שכרו. זהו נוסח שאלתך.
תשובה: עדיין במקומי אני עומד, ואומר: כי לוי חייב בתשלומין, לפי שגם הוא מודה שהוא לא שכרה. אלא שאותו פלוני שכרה, והוא רכב עליה, אף לפי טענתו, אותו פלוני היה שוכר, והוא היה שואל מאותו פלוני. ואפילו היה שמעון התובע מודה בכך, היה לוי חייב, דקיימא לן כרבי (יוסף) [יוסי], דאמר דהשואל משלם (לשוכר) [לבעל הפרה], וכמו שאמרתי לך מעיקרא. ועוד, שכבר אתה מודה, כי לפי טענותיו של לוי, חייב הוא. אלא שאין כאן עכשו, לדקדק אחר טענותיו של שמעון התובע. והרי הוא טוען שללוי השאילה, מפני פקוח נפש. אלא שאותו השליח, ויתר מעצמו להשכיר. ואם היה כן באמת, כמו שטען, לא יצא לוי מידי חיובו, בהודאה זאת של שמעון. וכן יש לדון בדברי הנער, שאמר לו: מחלה פניך, שתשאיל לו הבהמה עד פונטי"ס, ואדוני אבי ישכור לך הבהמה למחר. הנה כאן שתי אמירות. האחת בשם לוי: שהוא מחלה פניו שישאיל בהמתו. ועוד אמירה אחרת, כמדבר מעצמו, ואומר: אדוני אבי ישכור לך בהמה. שהרי אביו אינו כאן, שישכור ממנו, ולא לוי שיאמר לו: השאילה בתנאי שישכור לך פלוני בהמה. ושמעון לא הלך אצל אותו פלוני לשכור ממנו, אם ישכור לו הבהמה, כמו שאמר הנער, שישאיל הבהמה ללוי. ומה שאמרת בסוף דבריך, שהוא מודה שע"מ (שעל מנת) כן הודה, איני רואה בטענותיו. אדרבה! הפך הדברים הוא טוען, שהרי טען בפירוש, שכוונתו היתה להשאילה לרוכב בלא שכר. והיאך נאמר אנחנו: שע"מ (שעל מנת) שישכור אותו פלוני הודה. ועוד, שעדיין שאתה עושה אותו בפשוט. שאם אמר לו לשמעון: תשאיל לי בהמתך; ויהודה אומר: לא (לו): השאילה לו, ואני אשכיר לך בהמה; שבהמה זו שכורה ללוי, אינו פשוט בעיני. אלא אני אומר: כי שאולה היא אצל לוי. ואינו דומה להשאילני והשאילך, שנעשים שומרי שכר זה לזה. דהתם, כשהמשאיל מקבל בעין, שכר מן השואל עצמו, שמשאיל גם הוא בשכר, גם מה ששאל ממנו, ואין כל ההנאה של שואל. אבל כאן, שכל ההנאה של שואל, אלא שאדם אחר מהנה את המשאיל, למה יפטר השואל הזה מן האונסין? והלא כל ההנאה שלו היא! ואתה שבאת לדמותה (למ"ש פ"ק דקידושין ו:), לתן מנה לפלוני, ואתקדש אני לך. אינו דמיון כלל. דהתם, בדין הוא שתהא מקודשת בנתינת המנה לזה, נתקיימו התנאים, והרי היא מקודשת מדין ערב. וכן בתן מנה לפלוני, ויקנו לך כל נכסי. ואף כאן, נתקבלתי השכר מיהודה, נתחייב המשאיל ללוי, מ"מ מדין שואל לא נפיק לוי, ואינו כאילו הוא עצמו הוא השוכר. ותדע לך, דגרסינן בפרק איזהו נשך (דף סט:). אמר רבא: שרי ליה לאיניש, למיתב ד' זוזי לחברי, ומימר ליה זיל ואוזיף זוזי לפלניא. מ"ט, לא אסרה תורה, אלא רבית הבאה מלוה למלוה. אלמא: לא הו"ל כאילו זה מלוה מעותיו ברבית, וכאילו קבלם מיד הלוה. ואל תשיבני, דהתם דוקא לקולא, ומשום טעמא דקאמר, דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. דהא לאו למימרא, שיהא דין הרבית קל מדינין דעלמא. אלא אדרבה, משום חומר הרבית, הוא שהוצרך ללמדנו זה. וה"ק, שרי ליה למימר לחבריה הכי, דאע"ג דהחמירה התורה בהלואת המעות שלא יתרבה בכך, ולא יהנה ממנה שום הנאה, ואפי' הנאת דברים, מה שלא נאסר בענין אחר דעלמא. מ"מ, לא החמירה אלא במה שיבא מלוה למלוה. ומשום דלא תחמיר בו, אף בענין זה הוצרך להשמיענו זה. ובתרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה ולויה, אמרו בבכורות (דף כו:) ובכולן טובת הנאה לבעלים. כיצד: ישראל שהפריש תרומה למכיריו, מצאו ישראל אחר, וא"ל: הילך סלע זה, ותנם אותם לבן בתי כהן, מותר. ואם היה כהן לכהן, אסור. ר"ש בן אלעזר אומר: אומר אני אף מתנות כהונה. כיצד ישראל שהפריש מאתים זוז למתנות כהונה. מצאו ישראל אחר, וא"ל: הילך סלע זה, ותן אותם לבן בתי כהן, מותר. אלמא: מי שנותן לחבירו, כדי שיתן לו, שישאיל, או שילוה לאחר, אינו כאילו נותן לו אותו המקבל או הלוה או השואל. והגע עצמך! אילו האומר לחבירו: תן שדה זו לפלוני, ואני אתן לך כך וכך, ונתנו לו, וטרפוה ממנו, היתחייב באחריות אותה מתנה, כאילו מכרה למקבל. זה ודאי אינו נכון, ואף זה כמוהו.