תשובות הרשב"א/חלק ה/מט
סימן מט[עריכה]
עוד אמרת: מהו מ"ש (בסנהדרין דף קד): ברא מזכה אבא, ואבא לא מזכה ברא (זו) [כו']. ותמהת: והלא אמרו (בפ"ק דע"ז דף ג) מי שהכין בע"ש (בערב שבת), יאכל בשבת. מי שלא הכין בע"ש (בערב שבת), איך יאכל בשבת! ועוד, אם האב אינו מזכה לבן, למה אנו מזכירין תמיד זכות אבות? ואדון הנביאים אמר: זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב. זה כלל מה שנתקשה לך.
תשובה: דע כי עניני בני אדם בעונשם ושכרם, שכר העולם בדברים גשמיים, ושכר עולם הנשמות בדברים רוחניים. והאב מוליד לבנים, והבן חלק מהאב בגוף: הבשר, והגידין, והעצמות. והאם נותנת אודם שבפנים. אך הנפש חלק מחלק (האב) [הקדוש ברוך הוא], ואינה נמשכת מאב לבנים. והוא אמרם ז"ל (במס' נדה דף לא): האב נותן בשר וגידין, והאם נותנת אודם ושחור שבעין, והקב"ה נותן לו נשמה. וכשאדם מת, הקדוש ברוך הוא נוטל את שלו, ומניח לאב ואם חלקם. שנאמר: וישוב העפר אל הארץ, כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולכן שכר העוה"ז הוא גופני, נמשך מאב לבנים, והוא כלל מה שאנו אומרים: וזוכר חסדי אבות. ולא תמה: זכות אבות להיטיב את בניהם בעולם הגשמי, וכתיב: ועושה חסד לאלפים וכו'! אבל מה שאמרו: ברא מזכה אבא, ואבא לא מזכה ברא; הוא בעולם הנשמות. והוא, כי הבן עם היות גופו לבד חלק מחלקי האב ולא נפשו, כמו שאמרנו, מ"מ הרי הוא מסובב מן האב. ועל כן הבן מצווה בכבוד האב ובמוראו, ואין האב מוזהר כן כבן. שהמסובב לעולם חייב להמסבב לכבודו, ואף על פי שהוא מסובב מאליו הכרחי, לא רצוני. וע"כ כשהוא מוליד בן צדיק עובד אלהים, נראה כאילו מסיבובו הוא עובד אלהים, שהוא הביאו לעולם להיות צדיק, מושל בבית אלהים ועובד תחתיו. והוא החפץ הנמרץ, שהיה אברהם אבינו חפץ ומתאוה ומבקש מאתו ית', שיתן לו זרע יעבדנו, לא להיות יורש עשרו ונחלתו, רק לכוונה שאמרנו! כי זהו תכלית כל שכר האדם, שישאר ממנו בעולם הגשמי עובד אלהים. ואז נראה לו, כאלו הוא בעצמו העובד, ואינו מת אלא חי, שהוא הוליד מי שעובד להש"י (להשם יתברך). וע"כ ראוי באמת שיזכה האב בזכות הבן. אבל האב, למה יזכה את הבן בנפש, והאב אינו חלק מן הבן, ולא מסובב ממנו: לא בגוף ולא בנפש. א"כ מה יועיל זכות האב, לבן?
אמנם, מי שעושה צדקה או תפלה בעד מי שכבר מת, מועיל למת, והוא מאמרם בדוד מ"י (מלך ישראל) שאמר: בני בני וכו' (במס' סוטה ד"י (דף י'), ויע"ש בתוס' ד"ה דאתיא), וזהו מה שנהגו ישראל בצדקות, וניחות נפש. ומ"ש: מי שטרח בע"ש (בערב שבת) יאכל בשבת? הוא מה שיעשה האדם בעצמו, שהעוה"ז לכל אחד ואחד למעשה, והשני לתגמול, דאין בשני מעשה שתתעסק בו הנפש, לשנות תגמולה, ולהוסיף ולגרוע כלל (הושמטה הערת בעל רחמים לחיים).