תשובות הרשב"א/חלק ה/לו
סימן לו[עריכה]
שאלת: הא דתנן (במס' ערכין דף כה ע"א): המקדיש שדהו בשעה שהיובל נוהג. היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה. פחות מכאן, נמדדין עמה. ואקשי' עלה בפ' בית כור (דף קג ע"א): אמאי? לקדשו באפי נפשייהו? ואוקמה רב עוקבא: בנקעים מלאים מים, דלא בני זריעה נינהו. דייק' נמי, דקתני דומיא דסלעים. ואקשי' עלה: אי הכי, פחות מכאן נמי? (ת"ל כולה). ולמאן דמותיב ליה, מי ניחא? הא על כרחיך, הא לאו בני זריעה נינהו, ואפ"ה פחות מכאן, נמדדין עמה, ואמאי? וליכא למימר דמעיקרא לא תלי הטעם בזריעה, אלא כל שהוא רשות לעצמו, אינו נמדד עמה. וכל שהוא רשות אחת, נמדד עמה, ואפי' אינו ראוי לזריעה. דלרב עוקבא בר חמא נמי, דילמא כל דליכא תרתי לריעותא, כלומר: שהוא רשות לעצמו, ואינו ראוי לזריעה, נמדד עמה. ולא ראיתי מזה זכר למפרשים ז"ל.
תשובה: קוש' זאת כבר עמדו עליה ראשונים, נוחי נפש. וכמה תירוצין נאמרו בה. ואני אומר: דהאי: אי הכי; אינו נאמר בדרך: אי אמרת בשלמא. ויש כיוצא בזה בתלמוד ואחד מהם בפ"ק דמציעא (דף ט). א"ה (אי הכי), ניתני רכוב במוסרה, וקושיא באנפי נפשה היא, לברורי מתני' ובתוס' תירצו: דבכמה מקומות בתלמוד, יכול לומר: ולטעמיך; ואינו אומר (והוא בב"ב דף קג ע"א ד"ה א"ה, יע"ש). והכא נמי, הוה מצי למימר: ולטעמיך ויש מתרצי', דמעיקרא סבר דהתם בסתם סלעים קא מיירי, ואפי' בבני זריעה, דאיכא דהוי בני זריעה, ודומיא דנקעים קתני. וכי אוקמא רב חמא בנקעים מלאים מים, ודומיא דסלעים, דלאו בני זריעה נינהו, ואקשי': אי הכי, כיון דאינן ראוים, אפילו בפחות מכאן נמי, דזרע חומר שעורים; כתיב. כן תי' התוס' (בקידושין דף סא ע"א ד"ה א"ה). ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל. גם אתה עמדת במקצת תי' זה (הושמטה הערת בעל רחמים לחיים). ומה שדחי': דא"כ דילמא רב עוקבא בעי נמי תרתי? לאו קוש' היא, דהא: זרע; כתיב, וראוי לזריעה ממש בעי', ומינה הוא דקמותיב, אפילו פחות מכאן. ויש מתרצי' בהפך מזה. ואמרו: דמעיק' ס"ד, דלא בעי' ראוי לזריעה. ומש"ה, אתי שפיר, דפחות מכאן, הכל שדה אחת, אבל גבוה י"ט או עמוק י"ט חשובים בפני עצמן אבל השתא דקאמר דבעי' ראוי לזריע', בענין אחר לא קדיש, לפי חשבון בית זרע. אפי' פחות מכאן נמי, כיון דלאו בני זריע' נינהו. ואין זה נכון לפי דעתי, דלכ"ע בני זריעה בעי', דזרע כתיב. והראשונים נראין עיקר.