תשובות ריב"ש/כח
תשובה כח[עריכה]
- הוניין לחבר רבי משא גבאי י"א
שאלת להשכילך על ענין הסופגנין אשר איש אחד מן הלומדים הוסיף טעם להחמיר לעם אף משו' געולי עובדי כוכבים ואמרת שזה לא נסתפק לך כי כבר הוסכם מכל הפוסקים שסתם קדרות של א"י אינן בני יומן ושהם נותנין טעם לפגם ושנותן טעם לפגם מותר בדיעבד והביאו בזה ראיות אבל הנשאר לך בספק הוא אם יש בהם משום בשולי א"י או אם נדון אותם כפתו של פלטר שהוא מותר כי בסופגנין היא מחלוקת ר"י ור"ל אם חייבין בחלה (פסחים לז, א) ושם מודה ר"י ע"י משקה שאין להם דין לחם שאין לחם אלא האפוי בתנור ואמרת שראית סברת ר"ת ז"ל שעושה חילוק בין בלילתו עבה או רכה והביא ראיה מההיא דברכות (דף לז:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו נטלן לאכלן מברך המוציא. קא פסיק ותני לא שנא מנחת מחבת ולא שנא מנחת מרחשת אף על פי שהיה בהן שמן וגם שראית שחלק עליו רבינו שמשון ז"ל ועושה חלוק בין שמן מועט לשמן מרובה ובקשת להודיעך אם יש להקל בדבר ולדונו כפת וכשהן של פלטר שיהיו מותרין.
תשובה: אמת ויציב שאין לחוש כלל בזה לגעולי עובדי כוכבים ומן הטעם שאמרת שסתם כליהם אינן בני יומן ונותנין טעם לפגם הוא ומותר בדיעבד וז"ש בגמרא (עבודה זרה לה, ב) גבי פת שאמר רבי מה ראו חכמים לאסרה בשדה ולא חשש לגעולי עובדי כוכבים דמסתמא בחמין לשין אותו -- אלמא ליכא משום געולי עובדי כוכבים. וכן אמרו בכוספן של עובדי כוכבים דאפילו הוחמו חמין ביורה גדולה שרי דנותן טעם לפגם הוא -- אלמא לא חיישינן לבת יומא. וכן נמי אמרינן דר' יהודה נשיאה דשרא שמן של עובדי כוכבים ואין זליפתן של כלים אסורין אוסרתו דס"ל נותן טעם לפגם מותר ולא חשו לכלים בני יומן. וכן נמי בסוף מכילתין (עה:) גבי הא דלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים וכלן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל וכו' תניא חדא אסור ותניא אידך מותר הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר -- אלמא לבני יומן לא חיישינן. וליכא למימר דהתם בששיהן דאם כן לוקמה לההיא דתניא אסור בשלא שיהן ותרוויהו סבירא להו נותן טעם לפגם שרי ולא לוקמה כמ"ש נטל"פ אסור דלא כהלכתא. אלא שמע מינה דלכלים בני יומן לא חיישינן. וכן הסכמת ר"ת ז"ל וכל האחרונים ז"ל.
גם רש"י ז"ל כתב בתשובה שאין בפת משום געולי כותים והביא ראיה מההיא דהקמחים והבצקות של כותים אדם ממלא כריסו מהם (פסחים מ, א) ועוד גרסי' התם (דף לא:) חנות של ישראל ופועלים כותים נכנסין לשם וכו' חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ותנן נמי התם חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה וגרסינן עלה בירושלמי הדה דתימא במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובד כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובד כוכבים מותר אפילו באכילה. שמע מינה לית ביה משום געולי עובדי כוכבים מדתלו ליה במנהגא.
ובפסחים נמי אמר רבה פוקו ואייתו חמירא דבני חילא וכל הני לא מתוקמן בשנילושו בפני ישראל ובכליו וטעמא דכולהו משום דלא חיישינן לכליהם של עובדי כוכבים שיהו בני יומן דהא איכא ספיקי טובא -- ספק נשתמשו בו היום ספק לא נשתמשו, ואם תימצי לומר נשתמשו שמא בהיתר ואם תימצי לומר באיסור שמא אין בזה נותן טעם או שמא טעם פוגם הוא מעיקרו. וכיון דהוו ספיקי טובא שריא ליה כדאמרינן בתרי ספיקי בכתובות פ"ק ובכמה דוכתי ולזה אין לחוש בסופגנין לגעולי עובדי כוכבים כלל.
אבל נראה ברור שהן אסורין משום בשולי עובדי כוכבים שהרי עולין הן על שולחן מלכים ואינן נאכלין כמות שהן חיין ואין לדון אותם כפת ולהתירם כשהם של פלטר מדקיימא לן כר' יוחנן דאמר דמעשה אלפס חייבין בחלה בין בהרתיח ולבסוף הדביק בין בהדביק ולבסוף הרתיח. וכמו שפסק הרי"ף ז"ל והאחרונים ז"ל.
ועוד דאפילו למאן דפסק כריש לקיש הא מודה ר"ל בהרתיח ולבסוף הדביק והני סופגנין דידן הרתיח ולסוף הדביק הן, אם כן לכולי עלמא תורת לחם יש להם -- הא ליתא דהא אמרינן בירושלמי דמודה ר' יוחנן על ישי משקה וכי אפלוגי ר' יוחנן וריש לקיש שלא על ידי משקה והני סופגנין דידן על ידי משקה הם מתבשלין. ומה שהוכיח רבינו תם ז"ל דאפילו על ידי משקה יש להם תורת לחם ומברכין עליו המוציא לחם מההיא דברכות היה עומד ומקריב מנחות וכו' -- התם בשבלילתו עבה וכמו שנתחייב בחלה משעת גלגול כן מברכין עליו המוציא אפילו נאפה על ידי משקה אבל בשבלילתו רכה ונאפה על ידי משקה אין עליו תורת לחם ואין מברכין עליו המוציא. ופלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בבלילתו רכה היא ונאפה שלא על ידי משקה הא על ידי משקה ובלילתו רכה מודה ר' יוחנן דלא מיקרי לחם כדאיתא בירושלמי.
ומש"כ דר"י מודה על ידי משקה משום דאין לחם אלא האפוי בתנור -- זה נראה לי שהוא כשגגה שיוצא דר' יהודה הוא דאית ליה אין לחם אלא האפוי בתנור ולדידיה כל מעשה אלפס אפילו בלא משקה אין לו דין לחם בין בהרתיח ולבסוף הדביק בין בהדביק ולבסוף הרתיח והוא הפך סברת ר' יוחנן לגמרי דלר"י כל שהאור מהלך תחתיו יש לו דין לחם ואפילו באלפס בין בהרתיח ולבסוף הדביק בין הדביק ולבסוף הרתיח ולא פטר ר"י בחלה אלא בשעשאן בחמה ור"ל חייב בהרתיח ולבסוף הדביק דהוי דומיא דתנור ופטר בהדביק ולבסוף הרתיח ושלש מחלוקת בדבר וכו' והפסק הנכון הוא כר"י דכולן חייבין זולתי ע"י משקה דלאו לחם הוא אלא תבשיל כל שבלילתו רכה אבל בלילתו עבה דלחם הוא לענין חלה משעת גלגול גם לענין המוציא יש לו דין לחם אפילו על ידי משקה כמו שהוכיח ר"ת ז"ל מההיא דההי מקריב מנחות.
ומה שאמרת שהרב ר' שמשון ז"ל חלק עליו ועשה חלוק בין שיש שמן הרבה לשמן מועט -- לא ראיתי זה בתוספת ולא בשאר חבורין והלא במנחת מרחשת מעשיה רוחשין מתוך שהכלי היה עמוק ואין מנחה חסרה מלוג שמן לעשרון בין בלילה ואפיה ואם זה הוא שמן מועט יודיענו מהו מרובה. איברא שאם אין בו שמן כדי טיגון רק שמושחין מעט הכלי כדי שלא תדבק בו עיסה מתוך שבלילתה רכה ושתהיה נוח להסתלק מן הכלי זה אינו נקרא "על ידי משקה" ודינון כדין לחם וזהו שבאותן נבלי"ש נהגו בארצנו היתר ללוקחן מחנות של עובד כוכבים לפי שהם מעשה אלפס ובלילתן רכה וגם שהרתיח ולבסוף הדביק ובין לר"י ובין לר"ל לחם הוא אף על פי שמושחים הדפוסין בשמן. ומה שאין מברכין עליהן המוציא היינו לפי שאין דרך לקבוע סעודתו עליהן אלא אוכלין מהן מעט בקנוח סעודה דומיא דפת הבאה בכיסנין אמנם אם קבע הוא סעודתו עליהם מברכין עליהן המוציא ושלש ברכות דלחם נינהו.
וראיתי לרשב"א ז"ל שכתב בשם רבינו שמשון ז"ל דלענין חלה כל שעשאה מתחלה על דעת סופגנין אפילו בלילתו קשה פטורה מן החלה כל שעשאה סופגנין בסוף. וכתב שכן הוא עיקר. וכ"כ הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל. ומכל מה שכתבתי נראה לי ברור דלכולי עלמא כל שבלילתו רכה ונאפה על ידי משקה כגון הני סופגנין דידן לאו נהמא הם ואסורים משום בשולי עובדי כוכבים אפילו מן הנחתום אבל אותה זיבליה שעושין מקמח ודבש נראה לי שאין בה משום בשולי עובדי כוכבים כי אומרים שהדבש עיקר שאין בו משום בשולי עובד כוכבים דנאכל הוא כמות שהוא חי.