תשובות דונש הלוי בן למברט על רבי סעדיה גאון שמות ב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תחילה כי פתר את "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ" שפשטה: אַמָּה שלח, וזה טעות מכמה פנים: כי אֲמָתָהּ רפי הוא, ואילו היה "אַמָּה" ממש כשפתר היה דגש אַמָּתה כמות: חַמָּה, חַמָּתָה, תַמָּה, יונתי תַמָּתִי - מיכן נתברר לנו כי אֲמָתה כמות הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה, וביאור זה: כי מתחילת הפרשה נאמר "ונערותיה הולכות על שפת היאור", והם אמהותיה, וכשראתה התיבה שלחה אמתה אחת מהנה ולקחתה,, ולא יתכן לנו לפרשה בלתי כך. ולא נאמר "אמתה" - אמה ממש, כי ה"אַמָּה" היא שם הנמדדת בזרוע, כמו שתאמר: זרת וטפח - שהן שמות הנמדדים בהן ולא תמצא בכל המקרא כלה מלשון מדידה: וישלח את אמתו, או את רתו, ולא את טפחו - אלא וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וכמו וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, ולא נאמר אמתם ולא זרתם ולא טפחם. ודע, כי אם חשבנו אַמָּה כמו "אֲמָתָהּ", עשינו חַמָּה - חֲמָתָה, ויונתי תַמָּתִי - תמתי, וזהו חרבן לשון העברית חלילה לנו מלפרוץ בפתרון מלה אחת מדברי אלים חיים לריק, מבלי דין ודיקדוק ושיקול כל מילה - שלא נהא ענושין, חילוף הזריזים המדקדקין את דבריהן - והן זכאין.