תפארת ישראל על תרומות ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על תרומות · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

האשה:    בת ישראל נשואה לכהן:

שהיתה אוכלת בתרומה באו ואמרו לה מת בעליך או גרשך:    אע"ג דאינה מתגרשת עד שיגיע גט לידה ואי בשעשתה שליח לקבלה. הרי מיד נאסרה בתרומה. דאפילו באמרה לשליח תקבלו במקום פלוני אמרי' שאינה מקפדת רק מראה מקום היא לו. ושמא מיד חוץ לעיר ימצא שליח לבעל ויתנו לה [כגיטין פ"ו מ"ז] י"ל דהכא מיירי באמרה לשליח לא תקבל גיטי רק במקום פלוני. ואז מותרת לאכל תרומה עד שיעור שיגיע שליח לאותו מקום ואמרו לה שקידם לשם ברכב וסוסים:

וכן העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך:    וירשו קרובו הזר:

רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר:    מיירי באכלה חמץ בע"פ דזמנה בהול לבערה והו"ל אנוס [יבמות ל"ד א' ועי' מ"ש בס"ד לע"ל פ"ו סי' א']:

ור' יהושע מכשיר:    דכתיב ברך ה' חילו לשון חלל. אעפ"כ פועל ידיו תרצה:

וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם רבי אליעזר אומר יבלעו:    וישלם קרן וחומש. ודוקא עבד ואשה דמתחלה בהיתר אכלו. משא"כ בן גרושה וחלוצה דמעולם לא הותר בה מודה ר"א דיפלוט:

אמרו לו נטמאת:    או:

ונטמאת תרומה:    והטומאה אירע אחר שהכניסה לפיו דוגמא דאשה ועבד לעיל:

טמא היית:    מכבר דלא הותר בה מתחלה:

או שטעם טעם פשפש:    וואנצע. וה"ה שאר דבר מאוס מותר לפלטה דבכה"ג לא חיישי' להפסד הקדש ותרומה:

היה אוכל באשכול:    אכילת עראי קודם שעישר:

ונכנס מן הגנה לחצר:    וחצר קובע למעשר לאסור אפילו אכילת עראי:

רבי אליעזר אומר יגמור:    ר"ל יחזור לגינה ויגמור מדהתחיל בהיתר:

ורבי יהושע אומר לא יגמור:    אפילו בגנה:

חשיכה לילי שבת:    שאכל עראי בע"ש וחשכה לו. והרי שבת ג"כ קובע למעשר כחצר:

רבי יהושע אומר יגמור:    למ"ש:

יין של תרומה שנתגלה ישפך:    דאסור לכל תשמיש. ואפילו לשתיית בהמה טהורה דלאכילה עומדת דשמא שתתן נחש:

ואין צריך לומר של חולין:    ולדידן מותר [כי"ד קט"ז]:

ושאר כל המשקין מותרים:    דאין נחש שותה מהן:

כמה ישהו:    מגולין:

כדי שיצא הרחש:    הנחש:

ממקום קרוב:    מחורו שתחת אוזן הכלי. ואע"ג שאין נראה שם חור יש נחש דק כשערה [חולין ד"י]:

וישתה:    וא"ת כיון דצריך שיהיה הארס ניכר [וכמשנה ה'] א"כ אף כששהה כשיעור זה או כשלא שהה שיעור זה לבדק אם ניכר ארס במשקה או לא. ואם לא ניכר בו ארס אף כששהה נשתרי. י"ל דנ"מ ברוצה לשתות בליל' אסור לשתות כששהה. א"נ דהא קמ"ל דבששהה צריך לבדוק אם ניכר ארס במשקין. וגם אילה"ק אם הארס ניכר למה לא מהני סינון [כמ"ז] נבדק אחר הסינון אם ניכר עוד שם ארס. י"ל דבהיה שם ארס חיישינן לאחר הסינון אולי נשארו שם צחצוחי ארס. [אולם שהארס צריך שיהיה ניכר כך הוא ל' הרמב"ם [פי"א משמירת הנפש]. ולכאורה יש לתמוה. הרי מים רבים לא יכלו לכבות הכרת הארס. ול"מ נ"ל דעד שתאבד המרה היינו שתאבד טעמיה וכחה. ואפשר דביטול ס' מהני. ואפשר דזה נמי כוונת הרמב"ם במלת היכר. דהיינו הכרת כח הארס ע"י ביטול רבוי המשקה]:

שיעור המים המגולין:    שיהיו מותרים:

כדי שתאבד בהם המרה:    שלא יהיה הארס ניכר בהן:

רבי יוסי אומר בכלים כל שהן:    אפי' מרובין אסורים:

ובקרקעות ארבעים סאה:    וביותר ממ' סאה אין לחוש לגלוי. דס"ל דהקרקע מבטלת כח הארס כשהמים הם מ' סאה. ולת"ק בין בתלושין ובין במחוברין סגי בכדי שתאבד בהם המרה:

נקורי:    אויסגעפיקט:

תאנים וענבים וקשואין:    גורקען:

והדלועין:    קירביסע:

והאבטיחים:    מעלאנען:

והמלפפונות:    ציטראנען קירביס:

אפי' הם ככר:    ככר הוא ס' מנה [כפ"א דשביעית מ"ב] ורצונו לומר אע"ג שהאילן מרובה בפירות וכולן נקורי' לא אמרינן א"א לנחש לנקר כולם:

אחד גדול ואחד קטן:    ר"ל בין שהפרי גדול או קטן. וי"א דככר ר"ל שהפרי גדול וא' גדול וא' קטן ר"ל שהנקב גדול או קטן:

אחד תלוש ואחד מחובר:    לר' יוסי במשנה ה' איצטריך דבאילן לא אמרי' דארץ מבטל כח הארס:

כל שיש בו:    בהפרי:

ליחה:    זאפט:

אסור:    דמתערב ע"י הזאפט בכל הפרי:

ונשוכת הנחש:    בהמה שנשכה נחש:

אסורה מפני סכנת נפשות:    ולא משום טריפה ונ"מ דאפילו ס"ס אסור. ועוד דאע"ג דכל מאכל מסוכן בטל בס' כשאר איסור. עכ"פ נ"ל דלא בטל ברוב:

המשמרת של יין:    באטטיג לסנן היין:

אסורה משום גלוי:    אפי' הכלי התחתון שהוא מכוסה דהארס עובר במסננת:

רבי נחמיה מתיר:    דאין הארס עובר. ונ"ל דלא פליגי במציאות. דא"כ נבדקה אם נשאר צף או לא. ודוחק לומר דלר"נ נשאר צף אף שאינו נראה. אלא לכ"ע נשאר צף אלא דלת"ק אעפ"כ הדק שבארס עובר בהמשמרת והוא אפשר שיזיק ואע"ג שהרבה שתו ולא מתו אינה ראי' דאעפ"כ אפשר שיזיק לאדם שאין טבעו חזק [כש"ס ע"ז ד"ל ע"ב]:

חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה:    ברה"י הרי וודאי טמא וברה"ר הרי וודאי טהור. רק הכא מיירי בב' חביות ברה"י וא"י איזה נטמא. דבכה"ג שוודאי א' טהורה שתיהן תלויות מספק:

רבי אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום תורפה:    מקום הפקר ושבקל תטמא שם:

יניחנה במקום המוצנע:    דמחוייב לשמרה שלא תטמא טומאת וודאי:

ואם היתה מגולה יכסנה:    שלא תאסר ע"י נחש:

ורבי יהושע אומר אם היתה מונחת במקום מוצנע יניחנה במקום תורפה:    דעכשו לאכילה אינה ראויה שמא טמאה היא ולזילוף ג"כ לא שמא טהורה היא ואסור לאבדה הלכך יניחנה בהפקר אולי תטמא ותהא ראויה לזילוף:

ואם היתה מכוסה יגלנה:    מרש"י [פסחים ט"ו א'] משמע דתרוויי' לענין גרמת טומאה ורשאי קאמר דמותר לו להניחה במקום הפקר וגם רשאי לגלותה. אע"ג שע"י זה או זה מצוי טפי שתתטמא מאילו היתה מכוסה ומונחת במקום המוצנע. ול"מ הי' נ"ל דהנחתה במקום התורפה היינו גרם שתטמא. והגלוי מכסוייה היינו כדי שיהא בו חשש שתיית נחש כדי שיהא רשאי לשפכה [כמ"ד]. ור' יהושע לאו היתירא רק חיובא קאמר דס"ל דכיון דתלויה היא. ואינו רשאי לשתותה או לאכלה וגם לא לאבדה בידים להכי חיישי' שיבא בה לידי תקלה [פסחים ד"ל ע"ב]. לפיכך אם הוא משקה שאפשר בה חשש שתיית נחש יגלנה וכשיתעלם ממנה רגע יהיה מותר לו לשפכה. ואם הוא מאכל או משקה שא"א חשש זה [כמ"ד] אז עכ"פ יניחנה במקום הפקר. אולי תטמא וודאי ויהיה רשאי לשרפה. מיהו כשהיא בת חששת שתיית נחש לא סגי לי' שיניחנה במקום הפקר דחשש רחוק הוא דמי יודע מתי תתטמא עי"ז וודאי. אבל כשיגלנה בשעה מועטת יהיה יכול לשרפה ולא יבא לידי תקלה ביני ביני:

רבן גמליאל אומר אל יחדש בה דבר:    לא יגרום לה טומאה וגם א"צ לשמרה:

חבית:    של תרומה טהורה:

שנשברה בגת העליונה:    מקום עצירת ענבים:

והתחתונה:    הבור שהיין יורד לתוכו מהגת:

טמאה:    שהיו שם חולין טמאים פחות מק' נגד החבית:

מודה ר' אליעזר ור' יהושע שאם יכולים להציל ממנה:    מחבית התרומה:

רביעית בטהרה יציל:    ר"ל צריך לחזור אחר כלים טהורים להציל ואף שבתוך כך ירד מהתרומה להחולין ויתטמא ויאסר כל שבבור אפילו לכהן:

ואם לאו:    שאין כלים טהורים בנמצא:

ר' אליעזר אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו:    לקבלה בכלים טמאים כדי להציל החולין שבבור:

שנשפכה:    שנשבר החבית והשמן הולך לאבוד ולא נקט כביין שנשברה בבית הבד וכו' דהכא גבי שמן בכה"ג כ"ע מודו שלא יטמא ביד דאף שיתטמא כשירד לתחתון הפסד מועט הוא דחזי להדלקה כשיתנו לכלי מאוס דלא ליתי בי' ידי תקלה משא"כ ביין הפ"מ הוא כשיתטמא דלא חזי לזילוף כשיתנו לכלי מאוס:

ר' אליעזר אומר תרד ותבלע:    ר"ל תשקע בארץ:

ואל יבלענה בידיו:    ר"ל לא יצל לקלטו להדלקה בידים שהן שניות לטומאה:

ועל זו ועל זו:    על הנולד בה ס' טומאה ועל ההולכת לאבוד:

רבי יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסלע:    ולא יתנה לו בידים:

וכן נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו אחת מכם ונטמא:    בבעילת אונס:

ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל:    דאין דוחין נפש מפני נפש וה"ה באומרי' תנו לנו א' מכם ונהרגנו. מיהו ביחדו ואמרו תנו לנו פלונ' או פלונ'. באשה לכ"ע שרו למסרה כדי להציל האחרות מלהתטמא. אבל באיש להרגו י"א שאע"ג שיחדוהו אסור למסרו אא"כ חייב מיתה מדינא מדפשע בנפשו. וי"א דגם באין חייב מיתה מותר למסרו כשיחדוהו והכי קיי"ל [י"ד קנ"ז מ"א]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]