תפארת ישראל על מנחות יג

משנה מנחות, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מנחות · יג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

עשרונים יביא שנים:    כולה פשיטא. רק סיפא קמ"ל בשלא ידע כמה פירש.:

פירשתי ואיני יודע מה פירשתי:    שכחתי המנין כמה מנחות נדרתי:

יביא ששים עשרון:    מיירי דאמר פירשתי מנין עשרונות. אבל לא אמרתי שיהיו כולן בכלי א'. להכי אפילו רבי דקאמר לקמן [במ"ב] דמייתי מא' עד ס'. התם מיירי שאמר שיהיה כל נדבותיו בכלי א'. משא"כ הכא שלא פי' שיהיו כולן בכלי א'. להכי סגי שיביא ס' עשרונים בס' כלים. [אמנם אילה"ק א"כ ניחוש שנדר טפי ממנין זה [וכדלקמן מ"ד] י"ל דהתם אין מנין מורגל להקדשות זהב וכסף. משא"כ הכא מסתמא לא הקדיש טפי (ממנין) [כמנין] מנחות שמורגל בצבור ביום היותר מרובה [כלעיל פי"ב מ"ד]. ולחזקיה בש"ס ה"נ מיירי בכלי א'. ומתניתין אתיא כרבנן לקמן [מ"ב]:

יביא איזו שירצה:    מן החמשה מיני מנחות. דד' מיני מנחות יש כמ"ש ריש מכילתן. סולת. מחבת. מרחשת. מאפ"ה [ובמאפה נכלל חלות. ורקיקין. וסימן להמנחות סחרא או סחרחר]:

שהיא מיוחדת שבמנחות:    דסולת נקראת בתורה סתם בשם מנחה בלי שם לווי. משא"כ שאר מנחות יש להן שם לווי בתורה. מנחת מחבת וכו':

משנה ב

מנחה מין המנחה:    אם אמר הרי עלי מנחה. או שאמר הרי עלי מין מנחה:

מין המנחות:    שאמר כך או כך:

יביא שתים:    ב' מנחות ממין א' מה' מיני מנחות הנ"ל:

פירשתי ואיני יודע מה פירשתי:    פירשתי איזה מין אביא ושכחתי:

יביא חמשתן:    כל ה' מיני מנחה הנ"ל:

ואיני יודע מה פירשתי:    הכא מיירי שאמר שנדר שיהיה כל מנין העשרונות בכלי א' ושכח המנין:

יביא מנחה של ששים עשרון:    דאפילו נדר פחות מזה. הרי קיי"ל כרבנן [לקמן מ"ח] בנדר קטן והביא גדול יצא. וביתר מס' ליכא לספוקי. דאין מנחה יתירה מס':

מאחד ועד ששים:    דס"ל קטן והביא גדול לא יצא. לפיכך יביא ס' מנחות בס' כלים. באחת א'. ובאחת ב'. ובאחת ג' וכו'. עד ס'. נמצא בין הכל אלף תת"ל עשרונים [וחשבון זה נעשה בנקלות מאד. בשנזווג המספר הראשון עם המספר האחרון. והיוצא נכפילו עם חצי מספר הכללי. למשל בעניינינו שהמספר הכללי הוא ס'. נמצא שחציו הוא . וכשנזווג המספר הראשון שהוא . עם מספר האחרון שהוא . יהיו יחד. . וכן המספר הב' שהוא עם המספר שהוא קודם האחרון. דהיינו . הם יחד ג"כ וכן עם . עם . וכן כולן. ולכן נכפיל פעם יצא ועי' תוס']. מיהו נ"ל פשוט דאם יאמר לא נתכוונתי לכך הרבה. סגי בפחות מזה [וכמ"ד]:

משנה ג

לא יפחות משני גזירין:    מדקאמר עצים לשון רבים. ואורך כל עץ צריך שיהיה אמה. ורחבו אמה. ועוביו כמחק גדיש של סאה. מיהו בנדר עץ. מביא חתיכה א' כזאת [רמב"ם פ"ז מאסורי מזבח]:

לא יפחות מקומץ:    ואע"ג דלעיל [פ"א מ"ג] תני דבמנחה סגי בב' קרטין לבונה. היינו בדיעבד. אבל הכא בנדר לבונה בפ"ע. אפילו בדיעבד לא יצא בפחות מקומץ. וי"א דה"נ בדיעבד יצא בב' קרטין. [כך כ' רתוי"ט ע"פ פלוגתא דבש"ס [די"א ב']. ול"מ נ"ל דהכא כ"ע מודי דצריך קומץ שלם. משום דסתם נדרים להחמיר [כנדרים פ"ב מ"ד]:

המעלה את הקומץ בחוץ חייב:    כרת. ואפילו לא הקטיר כל הקומץ רק כזית ממנו. חייב. וה"ט משום דבכה"ג שמה הקטרה [כזבחים פי"ג מ"ד]. ואפ"ה נקט הכא קומץ. רק לאפוקי מר"א [שם מ"ו] שמצריך עד שיקטיר ב' קומצין:

ושני בזיכין:    ב' בזיכי לבונה שמושיבין בין ב' סדרי לחה"פ [כפי"א מ"ה]:

טעונין שני קמצים:    קומץ לכל בזך:

משנה ד

הרי עלי זהב:    לבדק הבית:

לא יפחות מדינר זהב:    ודוקא בדקאמר מטבע. דאל"כ דלמא רק חתיכה קאמר. וסגי בכדי לעשות מזלג קטן למחוט בה נרות שבמקדש. [ואילה"ק נימא סתם נדרים להחמיר. ויהיה חייב כל כך עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. כבסיפא. נ"ל דבסיפא שאני. דפירש ושכח. משא"כ הכא דנדר סתם. תפסת מרובה לא תפסת [כר"ה ד"ד ב']:

לא יפחות מדינר כסף:    ה"נ מיירי בדקאמר מטבע:

נחושת לא יפחות ממעה כסף:    יביא נחשת ששוה מעה כסף:

פירשתי ואיני יודע מה פירשתי:    שנדרתי כמה זהב. או כסף. או נחושת. אביא. ושכחתי וה"ה בשכח המין:

הוא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי:    שיהיה כל כך רב עד שידע בוודאי שלא נתכוון לכך:

משנה ה

הרי עלי יין:    לנסכים:

לא יפחות משלשה לוגין:    שהוא הפחות שבנסכים. רביעית ההין לכבש. והרי ההין י"ב לוגין. מיהו מותר להוסיף בשיעור היין בין בחובה ובין בנדבה:

לא יפחות מלוג:    ג"כ כפחות שבמנחת נדבה. שהוא עשרון סולת בלוג שמן. וגמרינן שמן נדבה ממנחת נדבה. ודון מינה ומינה. מה התם לוג. ה"נ לוג ואסור להוסיף:

שלשה לוגין:    דס"ל דון מינה ממנחת נדבה. ואוקי באתרא. דשמן הבא בפ"ע הו"ל כיין הבא בפ"ע. דשיעורו ג' לוגין. וקיי"ל כת"ק. [ואף דקיי"ל שבועות רפ"ד] דון מינה ואוקי באתרא. תי' רבינו בבה"ז. דזהו דוקא היכא דנלמד בג"ש. דהו"ל כאלו נכתב בפירוש בהלמוד. ולהכי קי"ל אוקי באתרא. אבל היכא דהלמוד הוא בהיקש או ברבוי. קי"ל דון מינה ומינה. ותמהני הרי פלוגתא היא הי מנייהו עדיף. ובזבחים [דמ"ח א'] אמרינן בפירוש דהיקש עדיף מג"ש [ועי' תוס' שם]. ולפעד"נ דהכא לא מחשב כ"כ באתרא בהלמוד. דהרי ג' לוגין לא כתיבא בנדבת שמן. רק דגם בהא ילפינן מנסכי יין. והרי יש לחלק ביניהן הרבה. דיין כולו מתנסך. אבל שמן רק קומצו מקטיר [כפי"ב סי' ל"ב]. ודלמא משו"ה נמי תסגי בפחות מג' לוגין]:

ואיני יודע מה פירשתי:    פירשתי כמה שמן או יין אביא ושכחתי כמה נדרתי:

יביא כיום המרובה:    דהיינו יום א' דסוכות שחל בשבת. שקרבנות חובה שבאותו יום. הן ב' כבשי תמידים. ב' כבשי מוסף שבת. י"ג פרים למוספי החג וי"ד כבשים וב' אילים [ועוד שעיר חטאת שבמוספין. רק שאין נסכים לחטאת]. והנסכים הצריכים להקרבנות הללו. הם ו' לוגין שמן וו' לוגין יין לכל פר. וג' שמן וג' יין לכל כבש. וד' וד' לכל איל. הרי לכולן ק"מ לוגין שמן וק"מ לוגין יין. נמצא שאותו היום מרובה בנסכים מכל השנה. [ואילה"ק לת"ק [פי"ב מ"ד] דקאמר די ליחיד שיפחות א'. א"כ ה"נ נימא הכי ויביא רק קל"ט לוגין. נ"ל דשאני הכא דמצינו כחו יפה. דרשאי להוסיף כמו שירצה. בין בחובה בין בנדבה. ביחיד כבצבור. משא"כ בשיעור הסולת אסור להוסיף או לגרוע [פ"ה מ"א]:

משנה ו

רבי אלעזר בן עזריה אומר או תור או בן יונה:    ולא פליגי. דבאתרא דמר קורין רק לעולת בהמה עולה סתם. ובאתרא דמר קורין גם לעולת עוף עולה סתם:

ואיני יודע מה פירשתי:    ששכחתי מין הבקר שנדרתי:

יביא פר ועגל:    פר כשר מיום ל"א שבשנה שלישית שלו עד סוף שנת ג' שלו. [ולרמב"ם פ"א מקרבנות. פר כשר מיום ל"א שבשנה ב' שלו עד סוף שנת ג' שלו]. ועגל כשר מיום ל"א מלידתו. עד סוף שנתו. ורק זכרים יביא. דהרי עולה אינו אלא זכר. מיהו כל זה לר'. אבל לרבנן דס"ל קטן והביא גדול יצא [כמ"ח]. ה"נ סגי בשיביא פר:

מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי:    ששכחתי איזה בהמה נדרתי:

יביא פר ועגל איל גדי וטלה:    כולן זכרים ועי' לקמן מסימן מ"א ולהלן:

פירשתי ואיני יודע מה פירשתי:    ששכחתי איזה מין נדרתי. שמא מין עוף:

משנה ז

הרי עלי תודה ושלמים:    ר"ל או שאמר הרי עלי שלמים:

יביא כבש:    מיום ל"א משנולד עד סוף שנתו נקרא כבש. והוא היותר קטן שאפשר בתודה או בשלמים:

פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי:    ששכח איזה מין בקר נדר לתודה. או ששכח איזה מין בקר נדר לשלמים:

יביא פר ופרה עגל ועגלה:    דתודה ושלמים באין זכרים או נקיבות. ולרבנן לעיל סגי בפר ובפרה:

איל ורחל:    מיום ל"א משנה שנייה עד סוף שנת ב' נקרא הזכר איל והנקיבה רחל. והא דלא יביא נמי עוף דהרי גם עוף נכלל במלת בהמה כדאמרינן [חולין ט"ז ב'] צואר בהמה למטה. ומוקמינן לה בעופי דקליל. י"ל לשון חכמים לחוד ולשון בנ"א כהנודר לחוד. ובל"ז גם בלשון תורה אין עוף בכלל בהמה כדאמרינן [ב"ק נ"ד ב'] אם לרבות עופות. ועי' עוד [תמורה פ"א מ"ו] וע"כ צ"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד [כחולין קל"ז ב']:

גדי וגדיה:    עז מיום ל"א משנולד עד סוף שנתו נקרא הזכר גדי והנקבה גדיה:

שעיר ושעירה:    עז מיום ל"א משנה שניי' עד סוף שנת ב' שלהן נקרא הזכר שעיר ונקיבה שעירה. ובש"ס גרסינן שעיר ושעירה קודם גדי וגדיה. וכן הנכון:

טלה וטליה:    בכבש מיום ל"א משנולד עד יום אחרון משנתו. נקרא הזכר טלה ונקיבה טליה:

משנה ח

יביא הוא ונסכיו במנה:    שיהא שוה השור והסולת והשמן והיין שמביא עמו שוין יחד ק' דנרין. דהיינו כ"ה סלעין [ולפי מעות שלנו הוא טורט. [ועמ"ש בשבועות פ"ו סי' ב']. ולרמב"ם פט"ז מקרבנות זהו דמי בינוני לא כחוש ולא שמן. אמנם הכל לפי הזמן והמקום]:

יביא הוא ונסכיו בחמש:    סלעין:

רבי אומר לא יצא:    מייתי הכא הפלוגתא בסוף. דקמ"ל דמשנה ו' רבי היא:

משנה ט

שור זה עולה ונסתאב:    שנפל בו מום:

אם רצה יביא בדמיו:    כשיפדהו:

שנים:    וכשירצה יוכל להביא כבש או איל דמדהומם אזל ליה נדריה:

רבי אוסר:    וארישא נמי פליג. מיהו בדיעבד מודה בתרווייהו דיצא:

אם רצה יביא בדמיו כבש:    ה"ה בשור שהומם יוכל להביא מין בהמה אחרת בדמיו. רק להכי לא נקט הכי. מדאינו מצוי שיהא דמי שור שהומם רק כדמי בהמה דקה:

הגדול שבהן הקדש:    דכל מקדיש בעין יפה מקדיש:

הבינוני שבהן הקדש:    ר"ל חוששין אף לבינוני. דשמא אליו נתכוון. מדעכ"פ יפה הוא נגד הקטן. ודלמא רק בעין יפה כזה סגי ליה. ולהכי כיצד יעשה שיהיה מותר לו א' מהן. ממתין עד שיומם א' מהם. ומחללה על האחרת התמימה. דאז הבע"מ מותר ממ"נ. אם היא היתה הקדושה. הרי הוממה ונתחללה. ואם חבירתה היתה הקדושה. א"כ הבע"מ חולין גמורים היתה מעיקרא. מיהו בהומם הגדולה. צריך להביא קרבן גם בעד דמים היתרים שבגדולה על הבינוני. [ואילה"ק איך ימתין מלהקריב עד שיומם א' מהן. הרי מדעכ"פ חד מנייהו קדיש. עובר עליו בבל תאחר. י"ל כיון שאינו יכול להקריב א' מהן. דהרי אפשר שיקריב חולין בעזרה. לא חייבוהו להקדיש השני מספק כדי שיהיה יוכל להקריבו. ולהכי מדאינו יכול להקריבן לא עבר בבל תאחר]:

אמר לי אבא:    בצוואתו. וקמ"ל דלא אמרינן השתא נכסי בחזקת יורש קיימי. ונחשב הקדש כשמוציא מחבירו עליו הראיה. דליתא. דעכ"פ משנדרה אביו בי גזא דרחמנא איתא [כר"ה ד"ו א']:

הגדול שבהן הקדש:    אפילו יש שם בינוני. דבשלמא כשלא פירש. לא היתה שעה שיהיה ההקדש מוחזק בא' מהן בוודאי. להכי מחשב הקדש הממע"ה. משא"כ הכא הרי פירש וחל הקדש על א' מהן וודאי שעה א'. וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ולהכי מחשב הוא מוציא מחבירו מהקדש. [כך נ"ל. ועי' בכורים פ"ב מ"ח ודו"ק. ואפשר זה כוונת רש"י הכא. שכתב דכשפירש אין כאן ספק. דוודאי גדול פירש]:

משנה י

ואם הקריבה בבית חוניו:    דכשמת שמעון הצדיק בן חוניו. צוה שבנו חוניו ישמש בכהונה גדולה. מדהיה ת"ח יותר משמעי אחיו. וכשמת אביהם. מחל לו חוניו לשמעי הכהונה גדולה. מדהיה גדול מחוניו ב' שנים ומחצה. ואח"כ נתחרט על מחילתו. וביקש לעשות לשמעי לשחוק בעיני הכהנים. לכן אמר לו שסדר עבודת כה"ג ביום שמתחנך. שילבש בגדי אשתו ויקרב אצל המזבח. ומפני שלא היה שמעי בן תורה האמין לדבריו. ולבש בגדי אשתו וקרב אצל המזבח. ואמר חוניו להכהנים. ראו שכך הבטיח שמעי לאשתו שילבש בגדיה בעבודת חנוכו. ורצו הכהנים להרוג לשמעי. וסיפר להם שמעי כל המאורע. חזרו ונתכעסו על חוניו להרגו. וברח מפניהם למצרים. שהיו שם רבבות אלפי ישראל בכבוד גדול מזמן חורבן בית ראשון [כסוכה נ"א ב']. ונטל שם רשות מתלמי המלך הוא פטאלמעאוס הג'. לבנות שם בית בדוגמת ביהמ"ק שבירושלים. וגם ישראל נתרצו לו בזה. מדדרש להם המקרא [ישעיה י"ט פי"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בארץ מצרים. ובאמת הכתוב אומר שיקריבו עליו הנכרים לה'. אבל הוא פתה אותם להאמין. שיקריבו בו גם ישראל. לכן הקריבו שם קרבנות הישראלים וגם תושבי הארץ לפנים. שנקראין עדיין שם קאפטען [ובלשון חז"ל נקראין גיפטים [מגילה י"א א']. והוא דוגמת מלת עגיפטען]. ועמד הבית ההיא קרוב לר"ן שנה. עד שאחר החורבן של ירושלים כשמרדו גם הם במלכות רומי. סגר אספסיאנוס [הוא פעספאסיאנוס קיסר] הבית הזה. אמנם מדהיה בזמן איסור במות היה אסור לישראל להקריב שם. כדכתיב פן תעלה עולותיך בכל מקום וגו':

לא יצא:    וחייב נמי כרת משום שחוטי חוץ. דהרי קרא עליה שם עולה:

ואם הקריבה בבית חוניו יצא:    פטור יד"ח נדרו וא"צ להביא עולה אחרת. וה"ה נמי כשהרגה בכל מקום פטור [ועי' רש"י בגמ' ד"ה והקריב]. דהו"ל כאומר הרי עלי עולה. על מנת שכשאהרגנה לא אתחייב באחריותה. דפטור כשהרגה [כערכין ד"כ ע"ב]. מיהו כשהקריבה בבח"נ חייב כרת משום שחוטי חוץ [רמב"ם פי"ד ממעק"ר]:

אין זו עולה:    מדנדר שלא כדרך המתנדבים [כלעיל פי"ב מ"ג]:

ואם גלח בבית חוניו לא יצא:    ויחזור ויגלח ויביא קרבנותיו במקדש:

ואם גלח בבית חוניו יצא:    ופטור משום שחוטי חוץ דאמרינן דקיבל עליו הנזירות בתנאי. שכשירצה לגלח בב"ח אזי לא יהיה נזיר. רק יצער עצמו מיין גלוח וטומאה בדרך נדר עד שיהרוג ג' הבהמות בב"ח. וכיון שגילח בב"ח ולא במקדש. אין כאן נזירות ואין אלו קרבנות. לפיכך פטור כששחטם בחוץ. ודוקא בשאמר כן כשהיה רחוק מירושלים. דטריחא ליה מלתא לעלות לשם. אבל בשהיה קרוב לירושלים כמו לב"ח. וודאי כיון שאמר הריני נזיר נתחייב בנזירות כבר לגלח במקדש. ולא יכול שוב לבטל דבריו בשיאמר ע"מ שאגלח בב"ח:

רבי שמעון אומר אין זה נזיר:    ומותר לשתות יין. ואין הלכה כר"ש. ונ"ל דר"ש לטעמיה לעיל [פי"ב מ"ג] דכשלא התנדב כדינו פטור לגמרי:

לא ישמשו במקדש בירושלם:    אבל בנוב וגבעון רשאין היו לעבוד. וכ"ש דכשרים לדוכן ולעלות לתורה לכהן. אף דעברו על לאו:

ואין צריך לומר לדבר אחר:    ר"ל דכ"ש כששמשו לע"ז דפסולים לעבוד בביהמ"ק:

אף שחזרו השתא בתשובה:

חולקין ואוכלין:    בהגיע משמר שלו:

משנה יא

ללמד שאחד המרבה:    עשיר שמרבה בקרבנות נדבה כפי עשרו:

ואחד הממעיט:    עני הממעט בקרבנותיו מחמת עניו. שניהן שוין. שמתקבלין קרבנותיהן לרצון. אם רק יהיה כונתן כראוי לאביהם שבשמים. וסיים בכוונה בזה מסכת מנחות. שהוא הקטן שבקרבנות ה':