תפארת ישראל על בבא מציעא ד

משנה בבא מציעא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בבא מציעא · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הקדמת פרק זה, צריך להקדים ג' דברים.

• (א) דבר תורה במכירה רק מעות קונות, רק חכמים תקנו דכל שלא התנה בפירוש שיהיה מעות קונות, לא יהיו מטלטלין נקנין רק בהגבהה או משיכה, והטעם, דחששו חז"ל שמא כשיתן הלוקח הדמים קודם שימשך החפץ, ישרף או יאנס המפץ ברשות המוכר, ולא ישתדל בהצלתו, משא"כ כשתקנו שמעות אינן קונות, לא חששו שלא יטרח המוכר להציל המעות, דהרי חייב באחריותן אפילו הן בעין, דעדיף טפי ממעות פקדון מותרין [פ"ג סי' צ"ה], ותו דודאי יציל המעות, מדאין טורח בהצלתן.
• (ב) אמנם בליכא למיחש להכי, דהיינו בהיה הבית שבו המטלטלין, מושכר ללוקח, ואח"כ קנה המטלטלים שבו, או בהיה החפץ הנמכר מונח בבית הלוקח שמושכר למוכר, אף שאין הלוקח דר שם, עכ"פ כיון שהלוקח מצוי אצל המטלטלין, קנה במעות [קצ"ח סמ"ע ט' וש"ך ה']. ומה"ט כששכר מטלטלין, מדג"כ ליכא למיחש להתעצלות המשכיר בהצלתן, י"א דקנה בכסף [שם].
• (ג) ומעתה צריך לבאר מהו מעות ומהו מטלטלין. מטבעות של כל מיני מתכות [או שאר דבר שתיקן המלכות שיהיה כמטבע [כטרעזארשיין] וכדומה], דין מעות יש להן נגד מטלטלין ממש, או נגד מטבעות כמותן, אבל במכר מטבע של מין זה במטבע של מין אחר, אז אותו מין שהוא חריף וקל יותר להוציאו, הוא הנקרא מעות, ושכנגדו נקרא פירות שקונה במשיכתן את המעות שכנגדו. ומפרש תנא בפרקן איזה מטבע חריף יותר ונקרא מעות, ואיזה שאינו חריף ונקרא פירות:

הזהב:    מטבע זהב:

קונה את הכסף:    מטבע כסף:

והכסף אינו קונה את הזהב:    דכסף קל טפי להוציאו יותר משל זהב ושל נחושת, לפיכך כשמשך הזהב או הנחושת, נתחייב שכנגדו ליתן לו המטבע כסף כפי שפסק, אבל במשך המטבע כסף, ולא קיבל עדיין המטבע של זהב או נחושת. עדיין שניהן יכולין לחזור בהן [ר"ג]:

הנחושת:    מטבע נחושת:

מעות הרעות:    שאין יוצאין באותה מדינה. וי"א אפי' ביוצאין באותה מדינה בדוחק:

אסימון:    בלשון יון נקרא מטבע שאין עליה צורה אסעמיינאס, וחז"ל כדרכן הכריחו המלה להתייהד ונתנו לה משקל עברות. כמו קמצן וותרן [ובזה מיושב קו' תוס' לרש"י ע"ש]:

והמטבע אינו קונה את המטלטלין:    קמ"ל דמטלטלין קונין לאסימן ומעות הרעות, אבל הן אינן קונין למטלטלין:

זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה:    לאתויי בהחליף כיס מעות בכיס מעות. אבל מטבע זהב בשל נחושת, י"א דנחושת פירא, וי"א דדהבא פירא. ומטבע כסף שלנו שרובן מעורבין בנחושת, הוה טיבעא לגבי מעות שמכסף מזוקק [ר"ג ה' ו']:

משנה ב

כיצד:    זהב ונחושת שהוא פירא, קונה לכסף ולא להיפך:

משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו:    כל א' מהן:

אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה:    בברייתא [דמ"ח א']מסיים ומאנשי סדום וממצרים בים, והכי קיי"ל [ר"ד]:

הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו:    והב"ד אומרים לפניו כן. וכן הקונה בכל דבר שנוהגין לקנות בו כדארויפגעלד, והאנדשלאג, ורושם בחבית ובסחורה, החוזר בו צריך לקבל מי שפרע. ובנהגו לקנות בהן קניין גמור, אינו יכול לחזור בו כלל [ר"א. ואילה"ק א"כ מה מקשה בש"ס [קידושין כ"ה ב'] פיל במה קנה, נחזי במה נהגו בני המדינה לקנות. ודוחק לומר דבמקום שאין מנהג מיירי. ונ"ל ע"פ מ"ש הש"ך [י"ד ק"צ סק"ג, ורש"ד סק"ב, ושמ"ב סק"מ, ושצ"א סק"ח] דבדבר שאינו מצוי לא אזלינן בתר מנהגא, ומכירת פיל אינו מצוי]:

מיהו הקונה בדברים בלבד, א"צ לקבל מי שפרע, אבל נקרא מחוסר אמנה, וי"א דאפי' בתרי תרעי הוה מחוסר אמנה, אבל בקנה במעות אפילו בתרי תרעי צריך לקבל מי שפרע, ודוקא בחוזר מחמת יוקרא וזולא, אבל בחוזר לוקח מדנאנסו או נפסדו ביד המוכר. או שחושש שיטלהו גזלן וכדומה, בבירר כן א"צ לקבל מי שפרע [ר"ד]:

רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה:    ס"ל דרק מוכר יכול לחזור בו קודם משיכת הפירות ולא לוקח, ולא קיי"ל כן [שם]:

משנה ג

האונאה:    דמוכר או לוקח שנתאנה במקח. אע"ג שכבר נתן המעות ומשך הפירות אפ"ה אם האונאה פחות משתות, היה מחילה. שתות קנה ומחזיר האונאה, יתר משתות, נתבטל המקח. ומפרש הכל התנא איך חשבינן השתות:

ארבעה כסף:    ר"ל ד' מעה:

מעשרים וארבעה כסף לסלע:    ר"ל דסלע הוא כ"ד מעה:

שתות למקח:    ר"ל שתות ממה ששוה הדבר שקנה דאם המקח שוה כ"ד מעה, ונתן בעדו כ"ח מעה או כ' מעה, מחזיר המאנה האונאה. מיהו קיי"ל דשתות מעות נמי תנינא, דאם נתן כ"ד ושוה כ' או כ"ח, נמי מחזיר כל האונאה [רכ"ז]:

עד מתי מותר להחזיר:    לתבוע האונאה כשהיא שתות או לבטל המקח כשנתאנה יתר משתות. ונקט מותר, דבחוזר בכה"ג אפילו מי שפרע ליכא:

עד כדי שיראה לתגר או לקרובו:    ובנאנס מלחקור תוך הזמן, נותנין לו זמן טפי. מיהו מוכר שאין מקחו בידו להראותו לקרובו, חוזר בו לעולם, רק בדבר שכל מינו שוה נותנין לו זמן רק עד כדי שישאל עליו בשוק, וה"ה בבא לידו מקח כיוצא בו וידע שנתאנה ושתק, או במכר מחמת דוחקו למעות וידע שמכרו בזול, או שרוצה עתה לחזור מדנשתנה השער, בכל אלו אינו יכול לחזור בו [רכ"ז]:

ושמחו תגרי לוד:    מדהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר:

משנה ד

כך אונאה לתגר:    אע"ג דבקי יכול לחזור בו, ולא אמרי' דמחל:

אין אונאה לתגר:    וקיי"ל כת"ק [שם י"ד]:

מי שהוטל עליו:    ר"ל מי שנתאנה יותר משתות:

או תן לי מה שאוניתני:    וה"ה בנתאנה מוכר יכול לומר תן לי החפץ, או תן לי כל מה שאוניתני, אבל המאנה אינו יכול לחזור בו, רק יכול לומר למתאנה, או חזור במקחך או ישאר במה שנמכר ולא שאחזיר לך רק מה שאיניתך [שם]:

משנה ה

כמה תהא הסלע:    ה"ה כל מטבע היוצא, לפי שיעורו:

חסרה ולא יהא בה אונאה:    דאע"ג דבכל דבר שיעור אונאתו הוא שתות, במטבע שעשוי להוצאה, אפילו בפחות מכן לא מחל:

ר"מ אומר ארבע איסרין:    לסלע:

איסר לדינר:    והוא א' מכ"ד, דסלע ד' דנרין, ודינר ו' מעין, ומעה ב' פונדיון, ופונדיון ב' איסרין ואיסר ח' פרוטות [דובב ח' סי'] #א):

פונדיון לדינר:    דהיינו א' מי"ב:

שני פונדיונות לדינר:    הוא שתות, והכי קי"ל, וי"א דקיי"ל כר"י. מיהו מטבע שנמכר במשקל, בחסר מעט מהראוי חוזר [שם]:

משנה ו

עד מתי מותר להחזיר:    בחסר המטבע שיעור הנ"ל. דלא דמי לחפץ [במ"ג] דבמטבע לאו כל אדם בקי בה:

בכרכים:    עיר גדולה שיש בה שולחני:

ער ערבי שבתות:    שמוציאה לצרכי שבת, יוודע אם מתקבלת בשווייה:

אם היה:    זה שנתן הסלע:

מכירה:    שהוא אותו הסלע שנתן לו:

אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו:    במדת חסידות כשירצה:

ואין לו עליו אלא תרעומת:    כשמכירה ואפ"ה אינו רוצה לקבלו לחזרה, אין לו דין עליו, דהרי לא החזירו בזמן הראוי:

ונותנה למעשר שני:    ר"ל מותר לחלל מעשר שני בשיווי סלע, על סלע חסירה כזה:

ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה:    ר"ל שמי שאינו לוקחו בשווייה, אינו רק קמצן:

משנה ז

האונאה ארבעה:    [נ"ל. דלפי מ"ש הר"ן ריש שבועת הדיינין. דמדנקט לשון נקיבה הטענה שתי כסף, ש"מ דבמעה משתעי, א"כ לפע"ד צ"ל נמי הכא, ארבע לשון נקיבה]:

כסף:    ר"ל ד' מעה לדבר ששוה סלע, כלעיל סי' ט"ו. וחזר תנא ושנאה, מדבעי למתני הטענה ב' כסף ואינך, תני נמי הא:

וההודאה שוה פרוטה:    ר"ל שאין מודה מקצת חייב שד"א, עד שיכפור לכל הפחות שוויי ב' מעין, שהן כסף נקי במשקל ל"ב שעורות, ויודה לכל הפחות פרוטה, שהוא כסף נקי במשקל חצי שעורה [ח"מ פ"ח]. [והא דלא נקט ברישא נמי שוה ד' כסף. ה"ט דברישא ליכא למטעי לומר דד' כסף דוקא קאמר. דהרי במטבע פליגי לעיל במ"ה, די"א דא"צ גבה שתות, ומה"ט לא צריך למנקט נמי גבי טענה מלת שוה, דמדכסף דגבי אונאה בשוה מיירי, ה"נ גבי טענה, אבל בהודאה דאיכא למטעי דדוקא קאמר, להכי מפרש מלת שוה. א"נ אי הוה נקט אצל מלת כסף שוה ברישא סד"א דהיינו דוקא קרקעות, דהרי מטלטלין כסף ממש מקרי [ועי' ב"ק פ"א מ"ג סי' כ"ח] משא"כ בפרוטה שהיא שם מטבע דליכא למטעי גבה ניחא ליה טפי למנקט מלת שוה דהיינו שוה לטענתו וקמ"ל שיהיה ההודאה ממין הטענה, ואגבה נקט נמי בכל הפרוטות מלת שוה]:

והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו:    ואח"כ הודה [ועי' ב"ק פ"ט מ"ה]:

משנה ח

האוכל תרומה:    תרומה גדולה או וכו':

ותרומת מעשר של דמאי:    ר"ל אפילו של דמאו דהיינו הלוקח תבואה מע"ה, מפריש מדרבנן תרומת מעשר, ולא ת"ג מדהכל זהירין בה [ועי' מ"ש ריש דמאי], ומתני' ר"מ היא דס"ל חכמים חזקו דבריהם כשל תורה:

והבכורים:    הנהו כולהו כחד חשיב להו, דכולהו אקרי תרומה:

מוסיף חומש:    באכל א' מאלו בשוגג, מוסיף בתשלומיו חומש יותר על מה שאכל:

והפודה נטע רבעי:    פירות אילן בשנה ד' מנטיעתו שאסור לאכלן בלי פדייה חוץ מירושלים:

ומעשר שני שלו:    ששניהן צריך להעלותן לירושלים, וכשירצה פודן ומעלה המעות. והנך ב' נמי כחד חשיב להו, דמחד קרא נפקי:

הפודה את הקדשו:    ולא של אחר:

הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש:    בשוגג:

משנה ט

וההקדשות:    הקדש גבוה, אבל של עניים או של ביהכ"נ וכדומה הכל חולין הוא. וי"א דבנתאנה באלו דמתני' יותר מחצי שוויין נתבטל המקח [רכ"ז]:

אין להן תשלומי כפל:    כשגנבן:

ולא תשלומי ארבעה וחמשה:    הקדישות שטבחן או מכרן הגנב:

שומר חנם אינו נשבע:    ה"ה שאין בהם שום שד"א, רק יקט ש"ח, מדבו מפירש השבועה בתורה תחלה. מיהו ע"י גלגול משביעו גם באלו שד"א, וכ"כ בכל גוונא משביעו בהן עכ"פ שבועה דרבנן [ח"מ צ"ה]:

ונושא שכר אינו משלם:    ה"ה כל שומר כשחייב לשלם, בהנך פטור. ולא נקט שואל. מדלא שייך שאלה בהקדש. מיהו בפשיעה י"א דחייב לשלם, מדהו"ל כמזיק. ואע"ג דתני בש"ש דפטור מלשלם, עכ"פ מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי [ח"מ ס"ו וש"א]:

רבי שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן:    שאמר הרי עלי קרבן והפרישו והומם ומכרו:

יש להן אונאה:    וה"ה כפל וד' וה', דמדחייב באחריותו, כדיליה דמי:

ושאינו חייב באחריותן:    שאמר כשהקדישה הרי זו והומם ומכרו:

רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה:    דיקרה היא מפנינים ואי אפשר שיתאנה בה:

ומרגלית:    מדרגיל לתת בעדן יותר משוויין כדי לזווגן להשוה להם:

אמרו לו לא אמרו אלא את אלו:    עבדים וכו'. וכן הלכה [רכ"ז]:

משנה י

אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך:    ומכ"ש שלא יאמר לגר זכור מעשיך:

משנה יא

אין מערבין פירות בפירות:    מעט רעים בהרבה יפים, כדי למכור הכל בחזקת יפין:

ואין צריך לומר חדשים בישנים:    שהישנים עושין קמח טפי:

באמת:    כל באמת הלכה פסוקה היא [עי' שבת פרק א' מ"ג]:

ביין התירו לערב קשה ברך:    שמתקיים יותר, וכ"ש איפכא [ודלא כר"ב]. ודוקא בין הגתות שרי לערב יין. דאז אינו פוגמו עי"ז:

מפני שהוא משביחו:    מיהו כל שנרגש טעמו ללוקח, מותר לערב:

אבל נותן לו את שמריו:    במכר חבית יין לפי מדותיו, מותר לערבו בשמרי אותה חבית שמכר:

מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות:    אחת אחת:

משנה יב

התגר נוטל:    קונה תבואה:

מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת:    [שפייכער] א':

מחמש גתות ונותן לתוך פיטם:    [טאננע] גדולה:

אחד:    דהכל יודעים שקונה מהרבה אנשים:

ובלבד שלא יהא מתכוין לערב:    שלא יקנה הרוב ממקום היפה כדי שיצא קול שקנה הכל משם:

וחכמים מתירין:    וכן הלכה [רכ"ח]:

לא יבור את הגריסין:    דמדנראות יפות, מעלה בדמיהן יותר מדמי הפסילת שלקח:

ומודים שלא יבור מעל פי מגורה:    למעלה ויניח הפסולת שלמטה, אף שמודיעו שבירר רק למעלה, אפ"ה יחשוב שאין כל כך פסולת למטה:

אין מפרכסין:    [אויפפוטצעו]:

כגון להשחיר שערות לבנות של עבד זקן בהמכרו, או להשקות בהמה מי סובין שתראה עי"ז שמינה, וכ"כ לנפח הבשר כמו שנהגו הקצבים כדי שיראה הבשר שמן [ובל"ז דבר מתועב ומסוכן הוא, כמ"ש הרופאים שכשיש שום חלי בהקצב הנופח הבשר, מתדבק החולי ההוא ח"ו באוכל הבשר], וכ"כ אסור לצבוע כלים ישנים, כדי שיראו חדשים ויפין [שם]: