תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק מה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


בחלופים אשר יש בין חמש דברות אחרונות של יתרו ובין חמש דברות אחרונות של ואתחנן, והחלופים הם אלו, בפרשת יתרו לא תרצח לא תנאף לא תגנב כולם בלא וי"ו, ובדברות ואתחנן כולם בוי"ו לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב וכן כולם, בפ' יתרו מקדים בית רעך ובפ' ואתחנן מקדים אשת רעך ואחר כך בית רעך. בדברות יתרו לא תחמוד בית רעך ובדברות ואתחנן ולא תתאוה בית רעך, בדברות יתרו לא כתיב שדהו ובפ' ואתחנן כתיב שדהו. אבל מה שנאמר בדברות ראשונות לא תענה ברעך עד שקר ובדברות אחרונות כתיב עד שוא דבר זה כבר בארנו שאמרו ז"ל שוא ושקר בדבור אחד נאמרו ללימוד שלהם כמו שדרשו ז"ל במסכת שבועות (כ' ע"ב). אמנם שאר החלופים כבר התבאר לך כי הבדל יש בין משנה תורה ובין שאר התורה, כי משנה תורה הוא יותר קרוב אל האדם המקבל ומפרש אל המקבל יותר כפי מה שהוא ראוי אל המקבל, ומפני כך אלו דברות אחרונות שבפרשת ואתחנן הכל בוי"ו כי המצות כל אחת ואחת מחולקת לעצמה והאדם שהוא המקבל הוא אחד, לכך נאמר לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב הכל בוי"ו כי האדם שהוא המקבל הוא אחד ואליו נאמרו המצות המחולקות ביחד עד שיש להם חבור ביחד. אבל בחמש דברות ראשונות שאין המצות הראשונות כל כך קרובים אל המקבל הוא האדם כאשר המצות שייכים אל השם יתברך אנכי לא יהיה לך לא תשא לכך אינם בוי"ו, כי אשר הוא מקבל המצות אצלו המצות שקבל הם בחבור יחד עד שהם אחד, אבל הגוזר והנותן אף שיצאו מן השם יתברך שהוא אחד אין מחבר אותם רק המקבל הוא האדם שאצלו הם המצות האלו ביחד. ומלמד לך דבר נפלא בחכמה כי אלו עבירות בפרט גוררת האחת את האחרת יותר מן הראשונים, מצד שאלו המצות הם מתחברים כאחד והעובר אחת יותר קרוב שיבא לעבור האחרת, ואף אם לא נכתב זה בחמש דברות אחרונות של פרשת יתרו הרי משנה תורה לאוסופי אתי. ומזה הטעם חמש דברות אחרונות הן בפרשת יתרו והן בפרשת ואתחנן כולם הם מצות לא תעשה שכבר אמרנו כי מצות לא תעשה קרוב אל המקבל יותר, אבל חמש הדברות הראשונות של יתרו שלש מצות עשה ושתים מצות לא תעשה ודברות של ואתחנן שלש מצות לא תעשה ושתים מצות עשה, כי חמש האחרונות הם מצד המקבל שהוא האדם ומצות לא תעשה יותר קרובים אל המקבל מן מצות עשה וכל אלו הדברים הם דברים ברורים מאד בפירוש התורה. ובדבור לא תחמוד בפרשת ואתחנן התחיל לא תחמוד אשת וגו', הכל על שורש אחד אשר אמרנו כי משנה תורה שהוא ביאור התורה הוא יותר קרוב אל המקבל שהוא האדם, ויותר קרוב אל האדם האשה שהאדם מתחבר אל האשה ומפני כך דברות האחרונות בפרט מקדים מה שהוא קרוב אל האדם מצד האנושית שבו, אבל בדברות הראשונות מקדים ביתו כי כך הוא מצד מעלת האדם לפי השכל שהוא צריך קודם לבית ואחר כך ישא אשה, ולפיכך בדברות הראשונות מזכיר הבית קודם ואחר כך האשה, אבל דברות אחרונות הם מצד האדם המקבל ולכך מזכיר האשה קודם הבית כי האשה השלמתה יותר קרובה אל האדם. ומפני כך מבדיל בין האשה ובין שאר הקנינים שכתב לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה, כי הבדל והפרש גדול יש ביניהם כי האשה היא מתחברת לגמרי עם האדם והיא השלמתו ושאר דברים הם קנינים בלבד. וגם כתב בשאר הקנינים לשון לא תתאוה ואצל האשה כתב לא תחמוד, כי לשון תאוה בא על תאוה חמרית לגמרי כמו (במדבר י"א) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה (דברים י"ב) כי תאוה נפשך לאכול בשר, (בראשית ג') כי תאוה הוא לעינים, ולעולם תמצא התאוה רק בענין זה, ולפיכך בדברות אחרונות שהם יותר קרובים אל האדם נאמר לא תחמוד אשת רעך כי לשון חמדה שייך על דבר שאינו כל כך תאוה חמרית, ומפני כי האשה השלמתו של אדם לכך שייך בזה לשון חמדה ואצל שאר הקנינים יאמר לשון תתאוה כי תאות הדבר שהוא רבוי הקנינים הוא תאוה חמרית ולכך כתיב לא תתאוה בית רעך. ובדברות ראשונות כתיב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך וגו', כי כבר אמרנו כי הדברות שהם בפרשת יתרו אינם כל כך קרובים אל האדם שהוא חמרי לכך כתיב לשון חמדה אף בשאר קנינים, דמכל מקום אף שאר קנינים הם השלמת האדם בצד מה ואם שאינם שוים מכל מקום הם השלמת האדם גם כן, ולפיכך בדברות ראשונות כתיב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת הקדים הבית כי מצד מעלתו וכבודו שיש באדם השכלי שאינו חמרי יותר קודם הבית אל האשה כמו שהתבאר למעלה, כי כבודו שיהיה לו בית קודם ולא ישא אשה ואחר כך יבנה לו בית שזה אינו כבודו, ומצד המקבל שהוא אדם חמרי בודאי קודם האשה אל האדם, ולפיכך בדברות האחרונות הקדים האשה אל הבית כי משנה תורה הוא קרוב אל האדם במה שהוא אדם חמרי כמו שהתבאר למעלה. ובדברות אחרונות כתיב כאשר צוך ופירשו רז"ל במרה אפקידו על השבת (סנהדרין נ"ו) וכן כתיב בדבור כבד כאשר צוך ופירשו גם כן (שם) במרה אפקידו על כבוד אב ואם, ומה שנצטוו על השבת ועל כבוד אב ואם קודם כל המצות כי יש להם קדימה על שאר המצות, כי שתי המצות האלו באים על תחלת הבריאה כי השבת הוא מצד שהשם יתברך ברא כל העולם וכבוד אב ואם מורה על כי השם יתב' ברא את האדם כי האדם הוא עיקר הבריאה בעולם, ולפיכך המצות האלו קודמות לשאר מצות ונצטוו עליהם במרה שישמרו השבת שיכיר האדם בורא כל העולם וגם יכיר את מי שברא האדם בפרט ולכך מצות כבד את אביך ואת אמך קודמת שבזה יכיר גם כן השם יתברך אשר בראו, כמו שהתבאר למעלה במצות כבד שמזה הטעם נסמכו יחד השבת וכבוד אב ואם, לכך אלו שתי מצות קודמים כי אלו שניהם מורים על ההתחלה שברא הכל וזהו כל העולם ועל התחלת הבריאה הפרטית הוא האדם לכך הם קודמים לשאר מצות. והוסיף בדברות אחרונות בדבור לא תחמוד שורו וחמורו, ודבר זה פירשנו למעלה בדבור שבת שגם בדבור שבת הוסיף שורך וחמורך והכל הוא ענין אחד, כי בדברות הראשונות כשם שלא הזכיר שורו וחמורו שלא זכר רק החשובים יותר רק בדברות אחרונות שהם אל המקבל והמקבל הוא עיקר ולכך הזכיר גם כן שורו וחמורו כי אלו הם צריכים ושייכים אל המקבל כמו שאמרנו, וכן בדבור לא תחמוד הזכיר שורו וחמורו שהם צריכים אל האדם והם קרובים אליו מעבדו ואמתו כמו שהתבאר למעלה. ומה שבדברות הראשונות כתיב שקר ובאחרונות שוא, דע כי כל עדות שאינה אמת הוא שקר מצד ושוא מצד, וזה כי אם מעיד ראובן פרע השטר שיש לשמעון עליו ולא היה דבר זה מעולם הנה זהו שקר והוא גם כן שוא כי לשון שוא הוא לשון חנם ובטלה כי הוא אי אפשר שיהיה כי לפי האמת שלא פרע והוא העיד שפרע הרי העיד דבר שוא ובטל, אבל מכל מקום נקרא שקר בצד זה שהרי היה אפשר להיות אמת אם פרע השטר אבל הוא שוא ובטל כאשר הוא לפי האמת שלא פרע. ונקרא שקר מצד הענין בעצמו שהיה אפשר להיות אמת, ולפיכך דבר זה הוא שוא במקרה בלבד לא כמו מי שנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב כי דבר זה שוא בעצמו אבל דבר זה אינו שוא בעצמו רק במקרה כאשר לפי האמת שלא פרע והוא העיד שפרע והיה אפשר להיות אמת, ובשביל כך כתב בדברות ראשונות שקר ובדברות אחרונות שוא כי הוא שקר מצד עצם הענין כי היה אפשר להיות הדבר אמת, אבל בדברות אחרונות כתיב שוא כי מצד המקבל אשר מעיד עליו הוא שוא כי הוא יודע שאינו כך ולא קבל פרעון כלל ואצלו הוא דבר בטל ושוא, ודברות אחרונות הם מצד המקבל ולפיכך כתיב בדברות אחרונות שוא, אבל בשבועה כתיב בדברות ראשונות ואחרונות שוא שנשבע על עמוד של שיש שהוא של כסף ואין כאן שקר רק שוא ולא שייך בזה שקר. ומה שהוסיף בדברות אחרונות שדהו, גם זה מטעם אשר אמרנו כי שדהו הוא לאוסופי כי עיקר החשיבות הוא הבית והאשה עבד ואמה ושור וחמור שהם בריות חשובים בעצמם אשר הם ראוים לאדם מצד חשיבותו אשר הוא אדם שכלי, לכך לא הזכיר שדהו בדברות ראשונות שאינו בריאה חשובה בעצמה שאינו רק אדמה, אבל בדברות האחרונות שהוא כנגד המקבל שהוא אדם גשמי ואל המקבל מפני צרכו יותר צריך אליו השדה מן שורו וחמורו, כמו שאמר רבי יוסי (שבת קי"ח ע"ב) מימי לא קריתי לשורי רק שדי, אם כן השדה יותר נחשב ולכך כתב גם כן כאן שדהו. כלל הדבר בכל הדברים אשר אמרנו כי מן מה שאמרו משנה התורה לאוסופי אתי תדע להבין כל החלופים שיש בין דברות אחרונות ובין דברות ראשונות אם תבין ויש לך פתח לכנוס אם יש לך לב להבין. ובעל הטעמים הניח שני טעמים מחולקים לעשרת הדברות, הטעם האחד כסדר שאר התורה לחלק בין פסוק לפסוק בלבד, והטעם השני כאשר ראוי לעשרת הדברות, כי אנכי ולא יהיה לך הם דבר אחד כמו שהתבאר בפרקים הקודמים כי אלו שני דברות מדברים בו יתברך בעצמו שלא יהיה כופר בעיקר יתברך, וזהו אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך שהוא ממעט במציאותו לשתף בעבודתו ולכך זוכר שניהם יחד. וחלק לא תשא בפני עצמו שמדבר בשמו יתברך ודבר זה ענין בפני עצמו וכבר התבאר זה למעלה בבאור רחב. ואחר כך זכור את יום השבת לקדשו וגו' שהוא דבר בפני עצמו ואינו דומה ללא תשא שהוא בשמו יתברך אבל זכור את יום השבת אין החטא הזה בשמו יתברך רק במעשיו ודבר זה בפני עצמו. ואח"כ כבד את אביך ואת אמך הוא בפני עצמו שהוא מדבר באב ואם העלה הפרטית של בשר ודם כמו שהתבאר למעלה. ואח"כ לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ברעך מדברים בעלול הוא האדם ואלו ארבעה דברות הם דבר אחד ויש להם טעם אחד, אבל לא תחמוד נבדל לעצמו שכלם הם במעשה שאף הדבור נחשב מעשה כמו שהתבאר למעלה אבל לא תחמוד עיקר החטא בלב הוא ולכך מחולק לא תחמוד לעצמו ולעולם תמצא כי העשירי מחולק ונבדל מן התשעה למי שמבין את זה. והנה התבאר לך ביאור עשרת הדברות הקדושים כפי מה שראוי לדבר מבלתי יציאה מן דרך האמת, והוא יתברך ידריכנו בדרך אמת ויאיר עינינו: