תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תפארת ישראל (מהר"ל) · פרק כו· >>

כאשר התבאר למעלה שזמן התורה אינו במקרה, כך מה שנתן התורה במדבר אינו במקרה, כי הזמן והמקום ענין אחד כאשר ידוע למבינים. ובמדרש (ילק"ש ירמיה רמז ר"פ) ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו ישבי סלע. לנשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו מלפניו, נכנס לשניה וברחו מלפניו, נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו, אמר הנשיא זו העיר טובה מכל המדינות כאן אני בונה כסא וכאן אני דר, כך כשבא הקדוש ברוך הוא לים ברח מלפניו, שנאמר הים ראה וינוס. וכן ההרים רקדו כאלים. בא למדבר חריבה קדמו אותו, שנאמר ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע. אמר זו העיר טובה מכל המדינות כאן אני בונה ודר בתוכו, התחילו שמחים, שנאמר ישושום מדבר וציה ע"כ. הנה נתנו טעם באי זה צד ראויה שתנתן התורה במדבר, ורצו בזה כי הים והירדן הם חמריים שגדילים בו הנבראים החמריים ושם משכנם, ולפיכך אין להם קיום ועמידה עם השם יתברך שהוא קדוש נבדל מן החמרי, ולפיכך בים נאמר הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור (תהלים קי"ד). שלא היו יכולים אלו דברים לעמוד עם השם יתברך, אבל המדבר מפני שאין בו דבר חמרי, שהרי אין בו מציאות חמרי ואין דרים בו הנבראים החמריים רק היא שממה וציה, ומפני זה היה שמחה אל המדבר, כי הנמצאים משתוקקים אל העלה מצד עצמם כאשר אין להם המונע החמרי, ובשביל כך נתנה התורה שהיא השכל הגמור במדבר, כי המדבר משולל מן הדברים החמריים בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים, הנה המקום המיוחד לתורה היא המדבר:

ובמדרש (במד"ר פ' א') עוד, בשלשה דברים נתנה התורה: במדבר באש ובמים. במדבר דכתיב ויבואו מדבר סיני. באש דכתיב והר סיני עשן כולו כי ירד עליו ה' באש. במים דכתיב גם עבים נטפו מים. מה אלו בחנם לעולם אף דברי תורה בחנם לעולם ע"כ. וביאור ענין זה כי ראוי שתנתן התורה באלו שלשה, כי התורה אינה מתיחסת לאדם כי האדם בעל גשם ואילו התורה היא שכלית, ולפיכך אין לתורה התיחסות לאדם כלל לריחוק מעלתה מן האדם והיא מובדלת מן האדם. ולכך נתנה התורה באלו שלשה דברים, כי כל אלו דברים הם הפקר לעולם, וזה מורה שאינם מיוחדים לאדם, וכל דבר שאינו מיוחד לאדם נבדל הוא ממנו. וזה כי ג' בחינות יש לתורה שמצד אלו שלשה בחינות אין התורה מתיחסת לאדם, הבחינה האחת השכר והטוב שיש בתורה, כי הטוב שהשם יתברך נותן על ידי שמירת התורה הוא טוב אלקי, ואינו טוב טבעי שהוא ראוי לאדם רק טוב אלקי, אשר הטוב אלקי הוא נבדל מן האדם לגמרי, וכמו שתמצא בתורה כי השכר שנותן השם יתברך הוא שלא בטבע ושלא כמנהגו של עולם כלל, ולפיכך נתנה התורה במים, שהמים הם טוב בכל מקום, וכדכתיב יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי (דברים ל"ב). ואמרו ז"ל (ספרי האזינו) מה מטר חיים לעולם אף התורה חיים לעולם. ומאחר שהתורה היא החיים אין זה דבר טבעי. והפך זה גם כן העונש על התורה אינו טבעי רק עונש אלקי, שכל עונש שבא בתורה הוא שלא בטבע ושלא כמנהגו של עולם, ולכך נתנה התורה באש, כי הוא נאמר על העונש, כי ה' אלקיך אש אוכלה (דברים ד'). כאשר בא להפרע מאויביו, הרי לך כי השכר שהוא בתורה אינו טבעי, והפך זה העונש שהוא בתורה אינו טבעי שלא כמנהגו של עולם. ומה שנתנה התורה במדבר מורה על עצם התורה, כי המצות שבה הם דברים שאינם טבעיים וכמו שאמרנו, כי יש שהיו אומרים כי התורה לפני הטבע ומה שאסרה החלב והדם הוא בטבע, ודבר זה אינו, כי לכך נתנה התורה במדבר, כי המדבר אינם גדלים בו הדברים הטבעיים וכמו שבארנו לפני זה, כי לכך אמר כי הים ברח, ההרים רקדו, כמו שנתבאר למעלה, וזה מורה כי אין התורה טבעית כלל, ודבר זה עצמו מה שנתנה במדבר לומר כי אין התורה דת טבעי, וזהו מה שנתנה במים ובאש, כי מאחר שאין התורה דת טבעית, ולכך השכר על התורה גם כן אינו טבעי, וכן מפני שהתורה אינה דת טבעי ולכך נתנה באש, לומר שאין העונש על התורה טבעי רק שלא בטבע. כלל הדבר כי אלו ג' דברים הם מורים על עצם מצות התורה והשכר והעונש, שכל אלו שלשה דברים אינם טבעיים:

ויש לפרש גם כן כי יש לתורה ג' בחינות מחולקות שאין בחינה זאת כמו האחרת, וזה כי התורה כל דבר שבה הוא טוב בעצמו, כי נאמר כבד את אביך ואת אמך. ודבר זה הוא בודאי טוב מאד, ומכל מקום אל תחשוב כי דבר זה מה שנאמר בתורה כבד הוא טוב ואינו מחויב בעצמו כמו מי שעושה לאחר דבר שהוא טובה אבל אינו מחויב, דבר זה אינו אבל מצות התורה אינם כך, שהטוב שהוא בתורה כל דבר מחויב לגמרי, כי לא תגנוב הדבר הוא טוב שלא יקח את של אחר והוא דבר מחויב ומוכרח להיות. ועוד דבר שלישי שכל מצות התורה הם אלקיים, ואין התורה דת טבעית או דת נימוסית או דרך ארץ לקיום הישוב, כמו שאמרו קצת אנשים כי התורה היא נימוס בני אדם, אבל התורה היא אלקית שכל דבריה אלקיים, ומפני כך על ידי זה זוכה לעולם הבא, ואם היו דבריה נמוסיים לא היה זוכה על ידם לעולם הבא. ולפיכך באלו ג' דברים נתנה התורה, במים כמו שאמר גם העבים נטפו מים. וזהו הטוב כי הם גשמי ברכה לעולם, וכך התורה היא הטוב הגמור, וכמו שאמר על זה יערוף כמטר לקחי. ואמרו ז"ל מה מטר חיים לעולם אף התורה חיים לעולם כמו שאמרנו. ונתנה באש שכל דברי תורה הם מחויבים מוכרחים בחוזק ותוקף, לכך נמשך אחר זה האש שיש בו כח חזק, וכדכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ"ג). מדמה התורה לאש לחוזק שיש בדברי תורה, והחוזק הזה כי הדברים שבה מוכרחים ודבר זה מבואר. ומפני שהתורה היא אלקית שכלית ואינה נימוסית לכך נתנה במדבר, שהמדבר הוא מיוחד לדברים אלקיים השכליים כמו שהתבאר למעלה, וגם בחבור גבורת ה' באריכות אצל וינהג את הצאן אחר המדבר, וכמו שמוכיח מן המדרש של מעלה, ולכך התורה היא ראויה בפרט במדבר ולא בישוב, כי בישוב הדברים הטבעיים, והתורה אינה לפי הטבע, ודבר זה מבואר למי שמבין דברי חכמה וגם זה נכון. ומצד כל ג' בחינות אלו התורה היא נבדלת מן האדם, ולכך אמר מה אלו הם הפקר לעולם אף דברי תורה הם הפקר לעולם:

ובפרק רבי עקיבא (שבת פ"ט ע"א) מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם, דאמר רבי יוסי ה' שמות נקרא לו: מדבר צין שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, מדבר פארן שפרו ורבו עליו, מדבר סיני שירדה שנאה לעכו"ם, מדבר קדמות שנתנה קדומה עליו, ומה שמו חורב שמו. ופליגי דר' אבהו. דאמר ר' אבהו הר סיני שמו, ולמה נקרא שמו הר חורב, שירד חורבן לעכו"ם עליו ע"כ. ואף על גב דלא מקום אחד הוא שנקרא בכל אלו שמות, אין זה קשיא כי דעת רז"ל כי כל המדבר משעה שבאו ישראל מדבר סיני הכל מדבר אחד שאין מקום מיושב ביניהם. ופרשו גם כן הטעם למה בחר הוא יתברך במדבר דווקא יותר מן הישוב, ואמרו שהמדבר שהלכו בו ישראל נקרא בה' שמות, שם של המדבר שהוא שם העצמי הוא חורב, כי הכל הוא חורבן ושממה שם, ולכך המדבר הוא ראוי שיהיה שם הגזרה והמצוה אשר גוזר השם יתברך על הנבראים בכח הדין, כי כל המצות הם גזרות על ישראל כמו שאמרנו, והמדבר מקום מיוחד למדת הדין והדבר הזה ידוע. השם השני מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, כבר התבאר זה למעלה גם כן, כי ראוי היה כל דבר קדושה במדבר מפני שאין שם הדברים הטבעיים החמריים הרחוקים מן הקדושה, וכל הדברים אשר הם אלקיים ראוים במדבר כמו שהתבאר לפני זה, וכאשר רצה השם יתברך לקדש אותם קדש אותם במדבר, כי שם ראויה הקדושה בפרט כמו שכל הדברים האלקיים הקדושים ראוים אל המדבר ולפיכך נקרא מדבר קדש. עוד נקרא מדבר פארן שפרו ורבו עליו, פירוש כאשר רצה השם יתברך להרבות את ישראל, כי כאשר יצאו ממצרים מתו הרבה מהם ורצה להרבות אותם להקים בניהם תחתם, לא היה ראוי לזה רק המדבר. ודבר זה ידוע למבינים בחכמה כי המדבר הוא מיוחד למדת הדין כמו שהתבאר, וכל הוצאת תולדות הוא בכח גבורת מדת הדין. ודבר זה בארנו גם כן בחבור גבורת ה' אצל וכאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ, שכאשר היה מדת הדין כנגדם היו פרים ורבים ביותר, וכמו שתמצא בכל הבריאה שיצאת לפעל בכח שם אלקים שהוא מדת הדין, ואחר מעשה בראשית נשתתף רחמים עם שם אלקים, כי שם מזכיר הבריאה ותיקון הבריאה גם כן, כי עצם התולדה והיציאה לפעל בלבד נזכר בששת ימי בראשית וכתיב שם אלקים בלבד, אבל עתה מזכיר היציאה לפעל וגם תיקון הבריאה ולכך משתתף עם שם אלקים שם רחמים, ומן ויצו ה' על האדם כבר גמר כל הבריאה ותיקון הבריאה מזכיר שם ה' בלבד, ולפיכך מדת הדין הוא מיוחד לרבוי התולדות, ואין כאן מקום זה כי הוא דבר חכמה נתבאר במקום אחר. מדבר סיני שירדה שנאה כו', פירוש כי ראוי היה המדבר לישראל, כי התורה היא המעלה העליונה והיא הקרובה אל השם יתברך, ומי שמרחיק אוהבו וקרובו של אחד מרחיק גם כן אותו שהוא קרוב לו, ולכך התורה שהיא קרובו ואוהבו של השם יתברך, כאשר רחקו אותה עכו"ם נתרחקו מן השם יתברך רחוק גמור, ולכך בכל מקום נקרא מדבר סיני, וזה השם ראוי יותר למדבר ולכן הזכיר הכתוב זה השם בכל מקום, כי כבר אמרנו כי המדבר מקום מדת הדין, ומביא מדת הדין וירדה שנאה לעכו"ם שהרחיקו את התורה, ולכן מזכיר תמיד מדבר סיני, כי מה שירדה שנאה לעכו"ם הוא מיוחד למדבר ביותר. מדבר קדמות שנתנה קדומה עליו, פירוש כי ראוי המדבר לתורה כמו שהתבאר, כי מה שהיתה קדומה לעולם יורה זה על שהתורה אלקית, שהרי היא קודם העולם הטבעי הגשמי, ולכך היתה התורה ראויה לתת במדבר, כי המדבר אין שם דברים הטבעיים החמריים וראוי שתנתן שם התורה כמו שהתבאר למעלה. ומה שמו, חורב שמו. כי הכל נמשך אחר זה במה שכל מדבר הוא מקום חרב, ומזה נמשכו כל חמשה שמות. וכאשר תשכיל בחכמה תמצא כי המדבר הזה יש לו ה' שמות, בעבור כי המדבר ראוי לחמש מצד כח המדבר, כמו שאמר הכתוב המדבר הגדול והנורא וגו'. ולכך שמות המדבר חמשה והבן זה היטב. אמנם ר' אבהו סבר כי שמו העצמי סיני ונקרא חורב על שם כי משם ירדה חורבן לעכו"ם, נראה לר' אבהו כי יותר ראוי שנקרא על שם חורבן עכו"ם, כי זה ענין המדבר שהוא חורבן ולכך נמשך ממנו חורבן. ומפני כי קודם מתן תורה היו האומות עיקר המציאות בעולם, וכאשר היה מתן תורה היו חרבים כל האומות שהיו וכאלו חרב כל העולם ולפיכך נקרא חורב. הרי הוא מבואר כי ענין קבלת התורה הוא ראוי דוקא במדבר ולא זולת זה, והוא מה שרצינו לבאר: