תורה אור (חב"ד)/תולדות

פרשת תולדות

ד"ה אלה תולדות יצחק

אלה תולדות יצחק וגו'. כתיב: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו). "שמאלו" הוא בחי' יצחק, ממטה למעלה. "וימינו" כו' הוא בחי' אברהם, מלמעלה למטה. והנה מדת אברהם הוא הכנסת אורחים כו' ויצחק היה חופר בארות כו'.

ולהבין זה, הנה כתיב "ואהבת". אשר לכאורה לא שייך בזה לשון ציווי לאהוב כו'. אך הוא, שבתחילה כתיב "הוי' אחד" כו'. ובהתבוננות ענין אחד איך שאין ערוך אליו כלל כו' הוי' אלקינו ואלקי אבותינו (שהוא בחי' צמצום), פי' שיתהווה בחי' אבותינו חו"ב כו' אנת חכים כו' אשר אין ערוך כלל לגבי מהותו ית' אנת הוא חד כו'. לכן צריך קודם בחי' אלקינו שהוא בחי' צמצום ואח"כ ואלקי בחי' וא"ו המשכה שיתהווה בחי' אבותינו. ובהתבונן כ"ז בוודאי כל איש ישראל יהיה חפצו ורצונו תמיד ליכלל בה' אחד ולא שירד למטה במקום חשך.

אמנם זהו בחי' רצוא אבל צ"ל אח"כ בחי' שוב כדכתיב כיתרון האור מן החשך ורצונו ית' להיות לו דווקא דירה בתחתונים ולכן הצווי ואהבת הוא הפי' בהיפוך מלמעלה למטה. וכמארז"ל שיהא שם שמים מתאהב ע"י. פי' להמשיך גילוי אור אלקותו מלמעלה למטה. וזהו מעשה אברהם הכנסת אורחים שנתן לערביים לאכול ואח"כ אמר להם דעו למי מברכים כו' בכדי להיות גילוי אלקות למטה שגם הערביים יכירו גדולתו כו'. כ"ז הוא בחי' אברהם המשכה מלמעלה למטה. ויצחק הי' חופר בארות שהוא בחי' גילוי ממטה למעלה מהעלם לגילוי כמשל הבור אשר המים שם בהעלם וע"י החפירה נגלו המים כו'. והנה הגם שאברהם היה ג"כ חופר בארות אבל כתיב ויסתמום פלשתים כו' ויצחק חפר אותן וקרא להם שמות "כשמֹת אשר קרא להן אביו", הראשון מלא והשני חסר, לפי שע"י חפירה דיצחק לא נפסק עוד נביעתם ונמשכים ונובעים הששה מדות שהן בחי' וי"ו, ע"כ הוא שמות מלא בוי"ו. אבל שמת דאברהם חסר וי"ו לפי שסתמום פלשתים ויש לחיצונים יניקה מהם. לכן ע"י חפירה דיצחק הוא שמות בוי"ו (ועמ"ש כה"ג ע"פ ששת ימים תאכל מצות כו' מלא וי"ו). ולע"ל כתיב כי אתה אבינו שעיקר הצחוק והשמחה יהיה מבחי' יצחק שהוא ממטה למעלה אשר בחי' זו אין קץ ותכלית כו', משא"כ (אברהם) בבחי' ממעלה למטה יש לה גבול המשכה למטה ולכן באברהם כתיב ב"פ אברהם אברהם, הא' הוא המשכה שיתהווה בחי' חו"ב דאצי' ואלקי אבותינו כנ"ל. והמשכה ב' בבי"ע. משא"כ יצחק בחי' מלמטה למעלה בחי' אין קץ ותכלית והכל ירוממוך סלה. ומזה נתהווה עיקר הצחוק כי גמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי כו' מיהב הוא בחי' השתלשלות מאין ליש כו'. אבל עבודת האדם הוא ההיפוך והוא להיות בטול היש לאין והוא בחי' יצחק צחוק ותענוג גדול כו':

והנה כתיב באברהם קח נא את בנך כו' אשר אהבת את יצחק כו'. כי ידוע הטבע לאהוב ההיפוך כדכתיב מים קרים על נפש עיפה. וכמו"כ להיפוך מי שקר לו מאד רוצה למים חמים. ולכן אברהם שמדתו המשכה מלמעלה למטה אוהב ג"כ ההיפוך בחי' יצחק מלמטה למעלה. היינו שבחי' יצחק הוא פחד יצחק שהוא בחי' יראה ובטול ולכן זה א"א שימשיך אברהם למטה בחי' פחד יצחק הנ"ל, שבחינת בטול כזה א"א לנבראים לקבל, כי גם למעלה אמרו הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן ע"י גילוי רב ומכ"ש למטה בנבראים. ולכן כתיב ויעקוד אותו על המזבח ממעל לעצים למעלה מבחינת עה"ח ועה"ד שם יוכל להתגלות בחי' פחד יצחק הנ"ל. אמנם ביעקב כתיב ופחד יצחק היה לי. כי יעקב היה בחור שבאבות בחי' התכללות מבריח מן הקצה כו'. ולכן אמר אלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי שהי' לו שני הבחינות, בחי' אברהם כנ"ל. וגם פחד יצחק היה יכול להמשיך למטה ג"כ.

והנה לע"ל כתיב כי אתה אבינו. פי' כי עתה א"א שבחי' פחד יצחק יהי' בבחי' אבינו שהיא המשכה למטה וכנ"ל. אבל לע"ל כשיהיה בלע המות לנצח ואת רוח הטומאה אעביר כו' אז יתגלה בחי' פחד יצחק למטה שיהי' הוא בחי' אבינו, כדכתיב לבא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה', שיתגלה בחי' פחד ובטול למטה וראו כל בשר. וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק. ב"פ אברהם וב"פ יצחק. כנודע ממשל גשמי שהזכר יוכל להזריע בלא נקבה משא"כ הנוקבא כו'. והגם שאמרו אשה מזרעת תחלה כו' היינו ג"כ ע"י התעוררות הדכר תוכל הנוקבא להזריע תחלה כו'. וגם אח"כ עיקר ההולדה מטיפת הדכר שממנו הלובן והוא המברר הולד להיות הפסולת יוצא לחוץ. ומהבירור נעשה הולד כו'. כמו"כ למעלה שיתהווה בחי' יצחק ממטלמ"ע שבאמת אין ערוך אליו כלל הוא בא ע"י בן אברהם פי' ע"י ההארה הבאה מלמעלה למטה שיתהווה בכ"א בחי' יצחק העלאת מ"ן ממטה למעלה. וזהו תולדות יצחק הוא בן אברהם כו'. ואח"כ אברהם הוליד את יצחק. פי' שיהי' בחי' יצחק בבחי' הולדה, כי באמת אין ערוך נברא לבורא ושיהי' ההעלאה בחי' בטול לאלקות בתכלית א"א כ"א ע"י אברהם שהוא בחי' אב"ר מ"ה בחכמה אתברירו שהוא המברר להוליד בחי' יצחק להיות נתפס בחי' גילוי אלקות והפסולת יוצא לחוץ ע"י טיפת דכר שממנו יוצא לובן העליון כנ"ל בחי' אברהם כו', וד"ל:

ד"ה מים רבים

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' עד בוז יבוזו לו (שיר השירים ח, ז). ובזוהר חלק ג דף נ"ד ע"ב, מים רבים דא הוא נהר עלאה דמניה נפקין נהרין לכל עיבר כו'.

והנה הנהרות נמשכים מן המעיינות, שהמעיינות נובעים מן התהום ומהם נמשכים הנהרות וכמ"ש "השולח מעינים בנחלים" (תהלים קד, י), והמעיינות נובעים מתחת לארץ אבל הנהרות נמשכים בגלוי ע"פ כל הארץ, לכך התורה שנמשלה למים כמ"ש "הוי כל צמא לכו למים" (תענית ז, א) יש בה בחי' מעיין והוא כמאמר חכים ולא בחכמה ידיעא שאינו מושג כלל כמשל המעיין שנובע מתחת לארץ ואינו ניכר ונגלה כ"כ ויש בה בחי' נהרות וכמ"ש "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" כו' (בראשית ב, י) שזיו השכינה המתגלה בג"ע בהשגת רזין דאורייתא נמשך מבחי' נהר היוצא מעדן כו' ונמשך ומתחלק לכמה בחי' נהרות והמשכות פרטיים לכל אחד כפי השגתו כו'. ולכן נק' נהר לפי שבא ונמשך בגילוי להיות מושג לצדיקים. וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה של כנס"י להקב"ה, כי עם היות שזהו גילוי מדריגות עליונות מאד עכ"ז לא ישקיטו את האהבה שהנפש לא תתמלא ותתרוה צמאונה ע"י גילוי זה לבד, וכמ"ש "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים עג, כה) כי שמים וארץ הם ג"ע העליון והתחתון שבו מתענגים הנשמות ע"י נהר היוצא מעדן כו' ועכ"ז מי לי בשמים כו' כי ג"ע הוא רק לפי שעה אבל עיקר הגילוי יהיה לע"ל בתחיית המתים, וכמ"ש "ומעין יצא מבית ה'" (יואל ד, יח) שזהו למעלה מעלה מבחי' נהר כו', והיינו ע"י עסק התורה ומצות שעז"נ "ותרד העינה ותמלא כדה" (בראשית כד, טז) הם כ"ד ספרין דאורייתא שהם נמשכים מבחי' המעיין בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא שעיקר גילוי זה יהיה לע"ל. אך הנה כדי להיות המשכה וגילוי זה ע"י תומ"צ מעשיות על זה נאמר "ותרד העינה ותמלא כדה", שזהו ע"י רבקה אמנו, שהיא היא אשר ביכולתה להיות ותמלא כדה כו'.

ולהבין מהו בחי' רבקה י"ל תחלה ענין בחי' יצחק, כי הנה יצחק הוא לשון צחוק ותענוג והוא גילוי תענוג העליון לצדיקים לע"ל כמ"ש לויתן זה יצרת לשחק בו. ולכן יצחק הוא לשון עתיד כי הנה בחי' צחוק עשה לנו אלקים שבחי' גילוי תענוג זה נמשך ע"י שם אלקים.

והעניין, כי שמש ומגן הוי"ה אלקים, ששם אלקים הוא המגן ונרתק על שם הוי"ה המהוה מאין ליש, שהנרתק הוא כסוי והעלם שלא יהי' גילוי שם הוי"ה רק ע"י לבוש והנרתק המסתיר עליו, וכמשל אור וזיו השמש המאיר דרך מסך ופרגוד כמ"ש במ"א ע"פ והבדילה הפרכת כו' ומחמת נרתק ומגן זה נעשו הנבראים בחי' יש ודבר נפרד ובהתרבות הלבושים ע"י ק"ך צירופי אלקים נמשך למטה בעשייה החשך וההסתר ביותר ועל כן ירדה הנשמה למטה להיות עובד אלקים דהיינו לעבוד ולתקן את בחי' החשך וההסתר הנמשך משם אלקים לאהפכא חשוכא לנהורא וזהו אשר ברא אלקים לעשות ופי' במדרש לעשות לתקן. (והיינו לתקן) ההסתר הנמשך משם אלקים והוא ע"י בטול היש לאין שעי"ז אתהפכא חשוכא לנהורא. והיינו ע"י מס"נ בתפלה וע"י תומ"צ.

וזהו צחוק עשה לי אלהים, שעיקר הצחוק ותענוג העליון נמשך ע"י שם אלקים, כמשל הצחוק שעושים השרים שהוא מדבר חדש כמו מלחמת הארי עם חיה אחרת, שמההתחדשות נמשך הצחוק והתענוג. כך בחי' בטול היש לאין זהו ההתחדשות, שהנברא שנעשה יש ודבר נפרד יוכל לבטל א"ע. משא"כ אם לא היה שם אלקים מסתיר לא היה נמשך בחי' צחוק ותענוג זה כלל, א"כ עיקר הצחוק והתענוג עשה לנו השם אלקים המסתיר ומעלים שבסבתו נמשך התענוג והיינו ע"י בטול היש לאין. והנה עיקר הצחוק והתענוג מתגלה כשנשלם הבירור והתקון דשם אלקים, וכמו במע"ב כתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויכולו השמים, שבגמר כל המלאכה נתגלה התענוג, משא"כ בעוד שלא נגמרה המלאכה אין התענוג מתגלה כ"א הוא עוסק לגמור המלאכה. כך עד"ז עכשיו העסק הוא להיות עובד אלקים לאהפכא חשוכא לנהורא ובגמר ושלימות הבירורים אזי כתיב ותחדש פני אדמה ישמח ה' במעשיו ויהיה גילוי הצחוק והתענוג. ולכן נק' יצחק ע"ש העתיד שלעתיד יהיה גילוי צחוק ותענוג זה:

והנה ביצחק כתיב והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. פי' שכל הצחוק ותענוג עליון דיצחק הנ"ל הוא נמשך ע"י רבקה אשתו. כי הנה עיקר בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא הוא שייך בנה"ב שבאדם שהיא צריכה בירור ותקון לעשות לתקן משא"כ הנשמה עצמה א"צ תקון. ונה"ב שרשה מחיות המרכבה פני שור וכו' וכמו שיש כח בהמרכבה להיות והחיות נושאות את הכסא, כך יש כח בנה"ב להיות בה וע"י עליות לנה"א והיינו אחר הבירור של נה"ב משום ששרשה גבוה מאד נעלה מלפני מלך כו':

ובזה יובן ענין בחי' רבקה, שהוא מלשון רבקות של שלש שלש בקר או של ארבע ארבע דהפי' הוא חבור וקשור של שלש או ארבע בהמות יחדיו נק' רבקה. וכך הוא בענין חיות המרכבה, כשהן כלולים ומתייחדים יחד להיות והחיות נושאות הן בחי' רבקה של שלש שלש בקר שהוא התכללות חג"ת פני ארי' מבחי' חסד. ופני שור מבחי' גבורה כו'. ולפעמים הן של ארבע ארבע שהוא בחי' פני אדם שבחיות המרכבה שהן ד' בחי' חגת"מ. ועד"ז ארז"ל האבות הן הן המרכבה שהן ג' בחי' חג"ת ודוד הוא רגלא רביעאה כו'.

וז"ש במרכבת יחזקאל חוברות אשה אל אחותה שהן בבחי' חבור והתכללות שעי"ז דוקא והחיות נושאות כו' משום שע"י ההתכללות וחבור המדות יחדיו עי"ז מתעלים וממשיכים מבחי' עליונה מאד ששם כל המדות כלולים יחדיו (עמ"ש בפ' נח בענין זה). ועד"ז יובן בעבודת ה' באדם כשיש בחי' התכללות המדות אהוי"ר והתעוררות רחמים על נפשו שירדה פלאים זהו נק' בחי' רבקה של שלש שלש בקר שמדות נה"ב מתבררים מק"נ מקליפת נוגה ועולים לה'. וזהו והנה רבקה יוצאת שיוצאת מק"נ ואתהפכא חשוכא לנהורא. ולפעמים היא של ארבע ארבע בהתכללות מדת מל' שהוא בחי' בטול וקבלת עול ועבודת עבד כי העבודה והיראה הן שני מצות כו'. וזהו שיצחק מצחק את רבקה אשתו דהיינו שבחי' יצחק שהוא התענוג שיתגלה לע"ל הרי הוא נמשך את רבקה אשתו (שהוא בחי' בירור דשם ב"ן בגימ' בהמה דהיינו ע"י בירור נה"ב כשעולה למעלה מעלה להיות בבחי' רבקה כי למטה הוא ענפין מתפרדין אבל ע"י הברור אז נעשה התכללות כו'). ולכן עי"ז דוקא ותרד העינה ותמלא כדה, דהיינו שע"י בחי' בירור ובטול נפש הבהמית דוקא הנה ע"י העלאה זו נמשך להיות ירידה והמשכה בחי' ותמלא כדה היינו כ"ד ספרין דאורייתא. כי הנה כל התורה נתלבשה בענינים גשמיים כמו מצות תרומות ומעשרות בצמח וזרע הארץ ומצות קרבנות בבע"ח וכן בכל המצות, שכ"ז הוא נלקח מק"נ וע"י המצות מתבררים ונמשך עי"ז גילוי א"ס ב"ה אשר אנכי מצוך. וזהו הנה אנכי נצב על עין המים, דהיינו בבחי' ותרד העינה ותמלא כדה, נמשך ממש בחי' אנכי שהוא סדכ"ס שממנו נמשך המעיין כו'. ולכן כדי שיהי' המשכה זו גילוי אוא"ס ב"ה בדברים גשמיים שמק"נ הוא דוקא ע"י בירור נה"ב תחלה שהיא ג"כ מק"נ, שאז אחר בירור והעלאה זו יוכל להיות המשכה וירידה זו (ועמ"ש כיוצא בזה ע"פ וספרתם לכם כו' וע"פ זכור את יום השבת). וע"כ לא נתנה תורה למלאכים משום כלום יצה"ר יש ביניהם ואין שייך אצלם בירור ק"נ ואתהפכא חשוכא לנהורא ולכן א"א להיות ג"כ אצלם המשכה זו מבחי' אשר אנכי מצוך. ואע"פ שבודאי נמשך גילוי אלקות למלאכים הוא מבחי' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן דבזה כתיב היושבת בגנים חברים שהם המלאכים מקשיבים לקולך. אבל גילוי בחי' ותרד העינה ותמלא כדה לא נמשך להם כ"א למטה דוקא. ולכן ארז"ל עתידים צדיקים שיאמרו (המלאכים) לפניהם קדוש:

וזהו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. פי' מים רבים הוא ההתבוננות שהאדם משיג ומתבונן בגדולת ה' ביחו"ע ויחו"ת בפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו, שמזה נמשך ואהבת בכל לבבך כו' ואהבה זו גדלה מאד להיות נפשו צמאה לה' בבחי' בכל מאדך בלי גבול. ולא יוכל להשקיט ולכבות צמאון האהבה זו ע"י המים רבים עצמן שהיא ההתבוננות הנ"ל שמשיג ביחו"ע ויחו"ת כי אם רץ לבך שוב לאחד הוא דוקא ע"י עסק התורה ומצות מעשיות שזהו בחי' אשר אנכי ממש מצוך. משא"כ בידיעה והתבוננות לבד הוא רק ידיעת מציאותו ולא בחי' אשר אנכי ממש מצוך שהוא כמו בחי' תפיסא במהו"ע כביכול ע"י המצות מעשיות דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברי' דמלכא. יתר על כן אפילו ההשגות שבג"ע שהיא השגת מהות זיו השכינה ממש ולא מציאותו לבד עכ"ז עז"נ מים רבים הנמשכים מנהר היוצא מעדן כו' לא יוכלו לכבות את האהבה דבחי' רבקה, בכל לבבך ומאדך הנ"ל. וכמ"ש מי לי בשמים וגו' כי הגלוי שבג"ע נקרא רק זיו והארה בלבד ונק' לקבל פרס לשון פרוסה כמ"ש במ"א. אבל האהבה הנ"ל היא למהו"ע למהותו ועצמותו ית' וזה שלא ע"מ לקבל פרס כו' וזהו ונהרות לא ישטפוה כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם שבחי' אה"ר הנ"ל היא מגעת למעלה אפילו מבחי' הנהר הנ"ל שהוא מקור כל הנהרות כו' וא"כ ודאי ונהרות לא ישטפוה:

אך אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. פי', אם הוא לשון "כאשר", שיש "אם" שאינו משמש בלשון ספק אלא בלשון ודאי. כמו אם כסף תלוה. ואם יהיה היובל שאין זה לשון ספק אלא שבודאי יהיה הדבר ויבא. ולשון אם כאן אינו אלא לשון כאשר. פי' כאשר כסף תלוה את העני לא תהיה לו כנושה וכן כאשר יהיה היובל. וכמו כן אם יתן איש פי' כאשר יתן איש זה הקב"ה שיתן בודאי והיינו לעתיד שיתן הוא לשון עתיד שלעתיד לבא יתן את כל הון ביתו שבזמן הזה אינו בא לידי גילוי כ"א לעתיד דוקא. אך הגם שאין זה בגלוי עכשיו מ"מ נמשך הוא ממש בחי' זו ע"י תורה כ"ד ספרים דאורייתא ומצות מעשיות שהם בחי' והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי ממש נמשך עי"ז. וזהו מצוך ל' צוותא וחבור. וזהו בא"י אמ"ה אק"ב אתה היינו מהו"ע ית' ברוך ונמשך בבחי' שם הוי' המתלבש בע"ס יו"ד בחכמה כו' עד שנמשך להיות מלך העולם בבחי' מל' מקור דבי"ע, והוא אשר קדשנו, אשר לשון ענג כמו באשרי כי אשרוני והוא בחי' תענוג וצחוק העליון שיתגלה לע"ל בפו"מ כשיתן הון ביתו כו', הוא נמשך עכשיו ממש כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם.

וענין פי' ברכה זו שצ"ל הוא עד"מ אם רוצה אדם להאיר למרחוק, או במקום חשך ואפילה, צריך להדליק אבוקה גדולה ולהוסיף על האור בכדי שיגיע אורו גם למרחוק. וכך כדי שיגיע האור והגילוי בעשי' הגשמי' צריך להוסיף אור האבוקה וזהו הברכה כו'. ולכן ארז"ל חייב אדם לברך מאה ברכות בכ"י. וכמ"ש בזוהר ר"פ חיי שרה דקכ"ג ע"א. שהוא המשכה מאתר עלאה סדכ"ס כו'. והנה ע"ז ארז"ל יפה שעה א' בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב כי ג"ע הוא רק זיו השכינה ולכן לא יוכל לכבות את האהבה אבל המשכה זו היא מבחי' מהו"ע ולא זיו לבד ולכן נק' הון ביתו. דהנה כתיב בחכמה יבנה בית. פי' אותיות התורה נק' בתים כמ"ש בס"י שני אבנים בונות שתי בתים. ולכך נק' ת"ח בנאים שעוסקים בבנינו ש"ע. והנה בחי' חכמה הוא חכים ולא בחכמה ידיעא שהוא למעלה מבחי' ונהר יוצא כמש"ל ובתבונה יתכונן הוא מ"ש ולתבונתו אין חקר ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים והוא בחי' תענוג עליון הגנוז ומלובש בהתורה כמ"ש אני תורתך שעשעתי. וזהו בחי' הון ביתו שנמשך ע"י הדעת כי דעת ל' חבור כמו והאדם ידע והיינו שמחבר וממשיך בחי' תענוג עליון ממקור התענוגים בחו"ב דאורייתא מחכמה נפקת. והוא ע"ד מ"ש בספר הבהיר דהע"ה היה מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה. וגילוי זה יהיה בפו"מ לע"ל שיתן איש את כל הון ביתו הון יקר ונעים. וכמארז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות. וזהו בחי' ההון יקר כי יקר ג"כ גימטריא יש ולכן נאמר אם יתן אי"ש א' י"ש שהמשכת ש"י עולמות נמשכים מן אלופו של עולם וכמ"ש אאלפך חכמה אאלפך בינה. ונאמר קנה חכמה קנה בינה ב"פ קנה גימטריא י"ש שכ"ז נמשך מבחי' האלף אאלפך כו':

והנה בחי' גילוי זה הוא מרוה צמאון האהבה רבה הנ"ל. וזהו בוז יבוזו לו ל' ביזה ושלל, וכמו אדם הבוזז וחוטף דבר יקר הערך כמו ביזת אוצרות יקרים, שבוזז וחוטף משום שמא אין ראוי שיתנו לו דרך נתינה ע"כ בוזז וחוטף לגודל תשוקתו לזה. וכך הוא בהתגלות אוצרו הטוב שהוא בחי' סדכ"ס אשר עין לא ראתה אלקים זולתך, ונקרא הון ביתו, ע"כ כאשר יומשך ויתן גילוי אוצרות אלו אזי בוז יבוזו על דרך משל.

ובחי' זו עכשיו היא שמחת הנפש בעסק התורה ומצות אחר הצמאון ואה"ר בק"ש אשר יעורר האדם בנפשו להיות מי לי בשמים כו', ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. זאת ישים אל לבו כי הדברים האלה הן ד"ת ומצות הם הם בחי' גילוי הון יקר הנ"ל, וכמ"ש "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג, ו). ולזאת ישמח לבו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

וזהו ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. שע"י כ"ד ספרים דאורייתא, עם היות שזהו בחי' שוב וירידה שנתלבשו בעשיה גשמית, הנה עי"ז אדרבה ותעל גם למעלה מאה"ר הנ"ל דבחי' רבקה כו', והגם שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה היינו מים רבים דייקא שנמשכו מבחי' הנהר, אבל כ"ד ספרים דאורייתא הם נמשכים מבחי' ותרד העינה שהמעיין נמשך מבחי' סדכ"ס ממש, כמ"ש הנה אנכי נצב על עין המים, ולכן עי"ז ירוו צמאון האה"ר. ולכן אדרבה המעיין הוא נראה קטן יותר מהנהר היינו משום שהוא קרוב יותר לבחי' אנכי סדכ"ס ע"כ יש בו הביטול יותר דכל הקרוב קרוב קמי' כו' וכמאמר אין זולתך לחיי עוה"ב אפס בלתך כו'. אבל באמת בודאי הרי מקור מוצא המים הוא מהמעיין וממנו נמשך להנהר כמ"ש "המשלח מעינים בנחלים" (תהלים קד, י). וגם מי מעיין נק' מים חיים כו'. ובוז יבוזו כמאמר שיננא חטוף ואכול חטוף ובריך דהיינו כמ"ש לכו לחמו בלחמי וכמ"ש פי פערתי ואשאפה כו'. עמא פזיזא כו'. ולכן נרמז ג"כ נסוך המים בחג בלשון בוז יבוזו כמ"ש בזוהר, דהיינו כי בקרבנות דיום שני וששי ושביעי נרמז נסוך המים כמארז"ל נאמר בשני ונסכיהם כו'. ושני וששי ושביעי הם אותיות בוז. והיינו משום שזהו ג"כ ע"ד ביזה הנ"ל להשקיט רשפי אש האהבה שבמזבח שהוא ע"י נסוך המים מהמעיין כמ"ש ושאבתם מים בששון כו'. ולכן נסוך זה דוקא אחר עשי"ת שהיא תגבורת האהבה בבחי' תשובה ועמך לא חפצתי כו' ע"ד והנה רבקה יוצאת כנ"ל. ועי"ז אח"כ דוקא נמשך בחי' ותרד העינה ותמלא כדה וכמש"ל ולכן היה בזה שמחה רבה ועצומה כו'. וגם כי זהו כמו בחי' הון ביתו ממש שהוא גנוז באותיות התורה שהרי לא נתפרש בתורה בפי' מצות ניסוך המים רק שחז"ל גילו לנו זה שהוא מרומז בתורה המ"ם ביום שני. והיו"ד ביום ששי. והמ"ם בשביעי. וזהו הון ביתו הגנוז ומוטמן כו':

ועכ"ז ועם כל זה יובן מ"ש "נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים" (תהלים צג, ג) ופי' בזוהר פ' וארא (דף כ"ג ע"א) אינון נהרות כמד"א ונהר יוצא מעדן וגו', והיינו בחי' בינה שע"י ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה נולד' רשפי אש האהבה לדבקה בה'. וזהו נשאו נהרות קולם, והוא ההעלאה מלמטה למעלה. וכן בתרגום "קלהון בשירתא", הרי קול זה הוא בחי' השיר שהוא העלאה כנודע מענין השיר שהלוים אומרים. ואח"כ נמשך עי"ז המשכה מלמעלה למטה. וכמש"ל שע"י והנה רבקה יוצאת בבחי' העלאה עי"ז אח"כ ותרד העינה ותמלא כדה כנ"ל, וכמ"ש "אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף" (איוב לד, יד). וזהו "ישאו נהרות דכים", ותרגומו "יקבלון נהרותא אגר שבחיהון", שהשכר הוא ההמשכה מאוא"ס המלובש בתורה, חכים ולא בחכמה ידיעא שהיא למעלה מבחי' הבינה וההשגה. והוא ע"ד "השולח מעינים בנחלים" (תהלים קד, י). וכדפי' בזוהר פ' חוקת {{ק|(דף קפ"א ע"א). ונק' דכים לשון צלילות ובהירות, כמו "מר דרור" (שמות ל, כג) ומתרגמינן "מירא דכיא". וזה מורה על הלכות התורה כמ"ש במ"א בענין מרדכי. וכן הוא ל' טהרה כמו "על איל קמצא דכן" (פסחים טז, א) דהיינו המשכת ח"ע בתורה הוא לברר הטהור מן הטמא. ונק' דכיין ומסאבין. וגם דכים דך ים היינו כד הנמשך מים החכ' כמ"ש ותמלא כדה כו'. וגם "דכים" ל' עומק ושפלות כדפרש"י שהוא בחי' השוב ובטול שאחר הרצוא. וכתיב "ואת דכא ושפל רוח" (ישעיהו נז, טו), וכמ"ש במ"א ע"פ ונשב בגיא כו' (דברים ג, כט) וכמ"ש ג"כ "אי זה בית אשר תבנו לי" כו' "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" כו' (ישעיהו סו, ב). והדר מפרש מהו מעלת השכר הזה, "מקולות מים רבים אדירים" כו' "אדיר במרום" כו'. ופי' כמ"ש בפע"ח שער היוכ"פ פ"ג, כי יש קולות עליונים שמהן ניזונים או"א כו' ע"ש. ועמ"ש ע"פ "וכל העם רואים את הקולות" כו' (שמות כ, יד). וזהו "עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קודש". עד"מ "בחכמה יבנה בית" דקאי על תיבות ואותיות התורה שנמשכו ונבנו ע"י ח"ע. ו"עדותיך נאמנו". עדות לשון דעת היא כמ"ש "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר" (משלי, כד) הנק' הון ביתו. וזהו "לביתך נאוה קדש". שהוא המשכה מבחי' קדש העליון אור א"ס ב"ה. "ה' לאורך ימים" הוא כמארז"ל על אלף השביעי יום שכולו ארוך. והענין הוא כי פי' כולו ארוך היינו שגם בתחלתו הוא ארוך. ולכאורה אין לשון אריכות נופל רק בסיום וסוף ולא בתחלה. ואיך כולו ארוך גם בתחלתו. אך הכוונה שיהיה גילוי אור א"ס ב"ה המלובש בסתר עליון שנק' אריך אנפין כמ"ש ארך אפים כו'. ונק' אריך אנפין היינו שיכול לימשך גם למטה בעשי' כי קמיה ית' שוה ומשוה רוחניות וגשמיות ולכן יהיה הגילוי למטה ביחו"ת כמו ביחו"ע (ועמ"ש ע"פ "ועתה יגדל נא" כו' "כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים" כו'), וע"כ כולו ארוך בתחלה כמו בסוף שהוא גילוי בחי' שאין לו תחלה ואין לו תכלה. ועד"ז הוא מארז"ל כסא דמלכא משיחא מחזיק רכ"א לוגין, שאין לו פי' ע"פ פשוטו כלל מהו ענין רכ"א לוגין דוקא. אלא הכוונה שהכוס הוא הכלי לגילוי אוא"ס ב"ה ויהיה הגילוי בו מבחי' ארך אפים כו' כנ"ל:

ביאור על הנ"ל

להבין ביאור הדברים על פסוק אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו'. הנה אם הוא לשון "כאשר". שיש "אם" שאין משמשין בלשון ספק, אלא בלשון ודאי, כמו "אם כסף תלוה", "ואם יהיה היובל" כו', שאין זה לשון ספק כלל אלא שבוודאי יהיה הדבר ויבא, ולשון "אם" אינו אלא לשון "כאשר". פי', כאשר כסף תלוה את העני לא תהיה לו כנושה, וכן כאשר יהיה היובל כו'. וכמו"כ אם יתן איש כו', פי', כאשר יתן איש כו', שיתן בודאי. והיינו לעתיד (שיתן הוא לשון עתיד), שלע"ל יתן איש את כל הון ביתו. שבזה"ז אינו בא לידי גילוי להיות בבחי' זו שיתן כל הון ביתו, כי אם לעתיד דווקא.

והעניין, כי הנה הון ביתו היינו כמו האוצרות והמטמונים שמונחים בתוך הבית. והוא ע"ד מ"ש "ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים" (משלי כד, ד). והנה כתיב "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאון". פי', בחכמה הוא רק עצם בנין הבית לבד שהן אותיות התורה שנק' בתים כנודע. ובתבונה יתכונן, פי', עיקר קיום והעמדת תבנית ותוכן הבית ברבוי חדריו ומוצאיו ומובאיו הוא ע"י הבינה דייקא. אבל בדעת ימלאון כל החדרים בהון יקר כו'.

ולהבין את כל זה צריך להקדים הקדמה אחת בביאור עניין סדר השתלשלות די"ס דאצי', איך הוא סדרם ואופנם. ומצינו בזה בדברי המקובלים (בע"ח ובפרדס) שני אופנים אשר לכאורה הם כמעט הפכים. האופן הא' שבחי' השתלשלות הם זה תחת זה. דהיינו שבחי' בינה נאצלה מבחי' חכמה ובחי' דעת מבחי' בינה. וג' אלו הן ג"ר, ומהם נאצלו חג"ת ג"כ ע"ד הנ"ל. והנה ציור גשמי הלז הוא עד"מ מבשרי אחזה כו'. כמו עשר כחות הנפש שמתלבשים בתוך אברי הגוף, שראשית הגילוי הוא בחכמה שהיא בחי' הברקת השכל בבחי' נקודה כו'. ונק' חכמה כח מ"ה כו', לפי שעדיין אינה מושגת, ונק' בחי' י', נקודה כו', וממנה נמשכת בחי' בינה, התפשטות ההשגה באורך ורוחב. והוא בחי' ה' כו', והן הם אב ואם המולידות את המדות אהוי"ר, כי לפי שכלו והתבוננותו בדבר הוא מוליד אהבה לדבר ההוא או יראה ממנו כו'. וכמו"כ למעלה בעולם האצי' בסדר השתלשלות הי"ס, בחי' ח"ע דאצי' היא ראשית הגילוי, והיא בחי' י' של שם הוי' שעדיין אינה בבחי' גילוי והחכמה מאין תמצא, ולכן התלבשות אור א"ס בחכמה דוקא, ומבחי' חכמה נמשכה בחי' בינה דאצי' שהוא בחי' גילוי ההתפשטות באורך ורוחב הנק' ה'. ונק' אם הבנים.

והאופן הב' של סדר ההשתלשלות שהם בציור ג' קווין, חח"ן בקו ימין כו'. נמצא לפי סדר זה בחי' חב"ד אין נמשכות זו מזו. וגם המדות כולן אין עיקר המשכתן מן הג"ר, מאחר שחו"ב עומדות בב' קווין מקבילות כו'. והנה עיקר ההפרש שבין ב' הבחי' בסדר ההשתלשלות הנ"ל הוא בב' אופנים. הא' שלפי סדר הא' שחב"ד הם זו תחת זו, נמצא שהדעת עומד למטה מחו"ב. ולמעלה מחו"ג, כי הוא הממשיך הארת החו"ב לחו"ג. משא"כ לפי סדר הב', שהם בג' קווין, נמצא שהדעת הוא בקו האמצעי ואינו עומד תחת חו"ב, רק תחת הכתר, והוא ממשיך הארת הכתר לחו"ב ולחו"ג כמשי"ת. והב', שלפי סדר הא' עיקר הולדת ומציאו' המדות הוא מחו"ב ע"י הדעת הממשיך כנ"ל. משא"כ לפי סדר הב' הן נמשכות מבחי' הכתר ע"י הדעת הממשיך בהן הארת הכתר דוקא.

והעניין הוא דשניהם אמת. ויובן זה ע"פ מה שנודע שיש ב' בחי' דעת, דעת עליון ודעת תחתון. דעת העליון הוא הנמשך מבחי' הכתר, ומחבר ומייחד לחו"ב וחו"ג ע"י הארת הכתר. ודעת התחתון הוא הדעת המתפשט בתוך המדות להמשיך בהן הארת חו"ב. וגם הנה נודע שיש ב' בחי' מדות. הא' מדות שעיקר מציאותן הוא מחו"ב, עד"מ באדם למטה כשהמדות הן רק לפי השכל, שהשכל הוא המולידן וקטן ששכלו קצר כו'. והב' הוא בחי' המדות שמקורן ושרשן למעלה מן השכל, רק שיוצאין ונמשכין דרך השכל וכמ"ש בר"מ דז"א בעתיקא אחיד ותליא כו' וכמ"ש באריכות במ"א:

ומעתה יובנו ויבוארו ב' הבחי' בסדר ההשתלשלות על נכון. כי הנה הסדר הב' שהן בג' קווין כו' היינו בענין המדות, שאין עיקר מציאותן מחו"ב כ"א מבחי' הכתר שמאיר בהן וכמאמר דז"א בעתיקא אחיד ותליא הנ"ל, והיינו ע"י בחינת דעת העליון הנ"ל שהוא מבחי' הכתר ומחבר ומייחד בחינת חו"ב כו' שנמצא בחינת הדעת עומד בין חו"ב ותחת הכתר כו'. משא"כ סדר הא', היינו בבחינת המדות שמציאותן הוא רק מן השכל, והיינו ע"י בחינת דעת התחתון המתפשט בתוך המדות ומאיר בהן הארת חו"ב כו':

ולהבין כל הדברים הנ"ל בתוספת ביאור, צריך להבין תחלה בחי' הדעת מהו. ומתחלה נבאר בחי' הדעת התחתון וממנו יובן בחי' דעת העליון. דהנה כבר נתבאר למעלה כי עיקר הולדת המדות הוא מחו"ב. וצריך להבין בחי' דעת מהו משמש. אך הענין הוא דהדעת בכל מקום הוא מבחי' הפנימית. וכמו"כ כאן בחי' הדעת המתפשט בתוך המדות הוא פנימי' המדות שהוא תכלית הבירור שלהן כי הדעת היינו התקשרות ומחמת התקשרות בחי' חו"ב בתוך המדות מברר ומבדיל בין טו"ר שלא תהיינה המדות מעורבות טו"ר, כי המדות בטבען כתולדותן יכולות להיות מעורבות טו"ר. ולכן יניקת החיצוני' הן מן המדות כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל כו'. וכמו"כ בעבודת ה', מבחי' האהבה וההתפעלות כרשפי אש על ידי ההתבוננות בגדולת ה' בשעת התפלה יוכל לבא אח"כ לידי כעס. ומוכרח להיות שגם בשעת התפלה היה קצת תערובת זר. שאם היתה בבחי' אלקות לבד שהוא גילוי אור ה' על נפשו בשעת התפלה. מאין בא אח"כ לידי כעס וכדומה שהוא בחי' יניקת החיצוני'. כנודע שאין יניקת החיצונים רק מבחי' אחוריים דשם אלקים שהוא ענין בחי' ההסתר כו' (וצ"ע בתניא פכ"ח. וצ"ל דמ"ש כאן קצת תערובת זר היינו מצד התלבשות הנה"ב, והמדות שבה הן הם המעורבות טו"ר. ולפי שהנפש האלקי' מלובשת בה כו'. וההוכחה היא שגם בשעת התפלה לא יצאה מנרתקה ומהתלבשותה לגמרי מכל וכל כו'. והיינו ממש כמש"ש פכ"ח שהקליפה מתאמצת כו'. וגם מן הראיי' שיתבאר מעובדא דר"ח ב"ת משמע ג"כ כמ"ש, דהתם ג"כ קס"ד שטעה בנפשו מחמת טבעיות נפשו הבהמית שאפשר שסייעה בעבודתו כמשי"ת):

ובזה יובן מעשה דר' יוסי בן קיסמא עם ר' חנינא בן תרדיון, שאמר: תמה אני אם לא ישרפו אותך כו', והשיבו: מן השמים ירחמו, וא"ל: אני אומר לך דברי טעם כו'. וא"ל ר"ח: מה אני לחיי עוה"ב? וא"ל: כלום מעשה כו', והשיבו: מעות פורים וכו' וחלקתים לעניים. ע"כ. ולכאורה מאד תמוה שאלתו, מה הוא לעוה"ב. אם הוא מוסר נפשו על קדוה"ש, שהיה מקהיל קהלות ברבים, לא יהי' לו עדיין חלק לעוה"ב? וגם מה שאל ר' יוסי: כלום מעשה בא לידך, מהו התשובה על שאלתו כו'.

אך הענין, שהי' ר' חנינא בן תרדיון מסופק בעצמו ענין מסירת נפשו בשביל עסק התורה, אם הוא באמיתות לש"ש בלבד, אף שהי' צדיק מופלג ולומד לשמה באמת. מ"מ לפי שיש בנ"א שמצד טבעו ומזגו ומדותיו להמשיך חשק ותשוקת כל לבבו אל למוד החכמות, ולהיות תמיד מחשבתו ולבו ושכלו דבוק בהן. והראי' מהפילסופים מהאומות הקדמונים, שהיו שרים גדולים לא יחסר להם כל מעדני עולם, היו עוזבים כל תענוגי' ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם בלמוד החכמות, כל היום והלילה אין מחשבתו פנויה, ולהבין ולהעמיק בענין החכמות, ותערב לנפשו ותתענג בהם כ"כ כמו זולתו בכל תענוגי העולם. וזה אינו להם מצד אמונתם, שהם היו גוים עובדי כוכבים שאין להם שום הכרח ואמונה שיגרום להם סבת עסקם בחכמותיהם בתכונה ותשבורת ופילסופיא חכמת החיצוני' תענוג נפלא, כ"א מצד מזג טבעם מאד תכריח בחשק נפלא שנולד בטבע כזה. ויש מהם נולד במזג אחר, שלא יתאווה ויחשוק לחכמות, אף כי יבינם אין לו תענוג להשים מחשבתו בהם אפי' רגע אחת, רק אחר שרירות לבו רק רע כל היום לזאת תכלה נפשו. וסבת זה הוא מצד המרות. יש שגובר בו מרה הלבנה, שאין ביכלתו לצמצם מחשבתו בדבר א' אף שהוא שכלי ולא יתענג בו כלל. ויש שגובר בו מרה שחורה בתולדתו, תשתוקק נפשו מאד אל החכמה, כל חפציה לא ישוו בה כאשר כ"ז מבואר בח"פ בשמונה פרקים להרמב"ם ע"ש פ"ח. ולכן גם בישראל ימצא טבעיים מחולקים כמותם. אך שתמשיך נפשו לדבר הנהוג בישראל, כמו ענין למוד התורה שבע"פ. יחשוק נפשו ולבו להגות בה יום ולילה לא ישבות. ולפיכך ר"ח ב"ת היה ירא שמא גם מצד טבעו גופני' גורם לו מסירת נפשו בעד החכמה, אף שבודאי אינו אלא מעט מזעיר מ"מ אין זה לה' לבדו כו'. ושאל מר' יוסי היאך הוא משיג בו. אם הוא מנוחלי העוה"ב שאין בלבו אלא אחד כו'. והשיבו, זה לא יבורר כ"א אם בא מעשה לידך. פי' נסיון, שהחילוק בו שאם הוא מצד טבע הגוף, אף שיחשוק חשק נפלא עכ"פ לא יגיע למס"נ כו'. ואמר לו שמעות פורים כו', שהוא ענין פיזור ממון, שזה אות ומופת שאין במס"נ שלו אפילו שרש המרה כו', שמדת המרה שחורה הנ"ל גורמת מדת הקמצנות. והמרה הלבנה הפיזור כו'. לכן השיבו, א"כ מחלקך יהא חלקי, שמזה מובן שמס"נ על התורה הוא רק לפי שאין בלבו אלא אחד ואין בו תערובת טבעית כלל. ומכ"ז מובן שיוכל להיות במדות הנפש בחי' תערובת, שאפי' במדה שנראה ודאי טוב גמור יוכל להיות שיש בזה עדיין קצת תערובת כו'.

ולכן כדי שיהי' בירור המדות לתכליתן הוא ע"י בחי' הדעת. והיינו שהוא ממשיך פנימי' המדות, כי עיקר תערובת טו"ר זה שייך בחיצוני' הלב, משא"כ בבחי' פנימי' הלב כו' (עיין מש"ל בסוף ד"ה להבין ענין הברכות כו'). והנה כ"ז בבחי' דעת התחתון המתפשט במדות אהוי"ר. שהדעת הזה הוא תחת הבינה ואהבה שנולדה מהבינה והדעת נק' אהבת עולם. ובזוהר נק' אהבה זוטא. ומתוך זה נוכל להבין ג"כ בבחי' דעת העליון. כי הנה יש ב' מיני מדות. הא' המדות הנולדי' מהשכל, וכשהם נולדים ונמשכים מהשכל ע"י הדעת אז הם בבחי' פנימיות ובבירור יותר מכל סיג. והב' הם המדות שלמעלה מהשכל. ונק' אהבה רבה שיש בכל נפש. ולמעלה הוא בחי' מדות שבכתר, חו"ג דא"א שהם למעלה מהשכל שהוא חו"ב, רק שנמשכים דרך מעבר בחו"ב. והם נמשכים ע"י הדעת שעומד בקו האמצעי. מכוון תחת הכתר. משא"כ חו"ב הם חח"ן מימין בג"ה משמאל, לכן ע"י הדעת זה נמשכים המדות דכתר שהם מדות שלמעלה מהשכל להיות נמשכין בז"א. ולמטה הוא הגילוי במדות שבלב כו', ובחי' אה"ר זו ישנה ג"כ בכל א', וכמ"ש בתניא (ס"פ מ"ו) ע"פ "בהמות הייתי עמך", בהמות לשון רבים כו' דעת העליון הכולל חו"ג כו' ע"ש.

וזהו ענין רבקה, שהוא בחי' קשר וחבור של שלש או ארבע בקר יחד, היותה בחי' אה"ר שהוא המדות שלמעלה מהשכל, שהם בחינת התכללות כל המדות יחד ואין בהם התחלקות כלל (וכנ"ל שדעת כולל חו"ג שהן תרין עטרין הנמשכים מכתפין דאריך). כי בהמדות שעיקר התהוותן הוא מהשכל שייך התחלקו' המדרגה, כי אותו השכל שמוליד אהבה הוא אינו אותה ההשכלה המוליד יראה ואותו השכל שמוליד יראה אינו המוליד אהבה. ולכן המדות הנולדים מהן הן בחי' ענפין מתפרדין זמ"ז, משא"כ בלמעלה מהשכל אין שייך התחלקות כלל. והוא ע"ד ההפרש בין עולם העקודים לעולם הנקודים. שבעקודי' כל הע"ס עקודי' בכלי' א' ואין בהם התחלקות כלל. משא"כ בנקודים הם י' נקודות מחולקי'. והיינו משום כי נקודים הוא מבחינת חכמה (כי בענין טנת"א הנקודות בחינת חכמה כו') ושם שייך התחלקות, אבל העקודים הוא מבחי' כתר דשם הוא למעלה מההתחלקות. ולכן בחי' המדות שלמעלה מהשכל הנק' אה"ר שיש בכל נפש זה נק' בחי' רבקה, שהוא קשר וחבור כמה בהמות דר"ל התכללות המדות יחדו ממש. וז"ש ותרד העינה, יש לפרשו כפשוטו ל' ירידה ממש, כי החכ' נק' מעיין. כי "והחכמה מאין תמצא" מבחי' כתר כמו המעיין הנובע מתחת לארץ. ונהר הוא בחי' בינה. והנה לגבי רבקה שהם המדות שבכתר, א"כ ההמשכה בחו"ב נק' ותרד העינה (ועמ"ש בפי' "ויוציאנו ה' אלקינו ממצרים". או"א שהלבישו לזרועות דא"א כו'). ותמלא כדה היינו כ"ד ספרין דאורייתא. דאוריי' מחכמה נפקת. ובעבודה הוא שע"י האה"ר ממשיכים התגלות אור א"ס בחכמה ובתורה דמחכמה נפקת. ותעל כי באמת ירידה זו עלייה היא כי פי' אורייתא מחכמה נפקת היינו שהתגלותה היא מחכמה אבל שרשה למעלה מהחכמה כי תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור שהם בחי' כתר, וא"כ התורה נמשכת מחכ' שבכתר שהיא גבוה מבחי' המדות שבכתר הנק' רבקה של שלש בקר כנ"ל (ועמ"ש במ"א בענין תנופת שתי הלחם ע"ג שני הכבשים):

וזהו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. והיינו להיות שאהבה זו היא בחי' אה"ר ששרשה למעלה מהשכל, ע"כ לא ישקיטו המים רבים והנהרות, שהן השגות אלקות הנמשכים מחו"ב דאצי', את האהבה זו, כיון ששרשה למעלה מכל ההשגות ונמשכה מבחי' דעת עליון הממשיך בחי' מדות שבכתר כו'. אך אם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו, לשון ביזה ושלל. כי ביתו קאי על אותיות התורה, דכתיב "בחכמה יבנה בית". והון ביתו היינו מ"ש "ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים", והיינו בחי' דעת העליון שממשיך גילוי בחי' הכתר שלמעלה מהחכמה. ודעת זה מחבר חו"ב שהם תושב"כ ותושבע"פ וממשיך בהן אור הכתר דהיינו להיות גילוי רצון העליון איך לעשות הסוכה והציצית והתפילין. ולכן גם בחי' אה"ר הנ"ל תתרוה צמאונה ע"י גילוי זה כיון שהוא ג"כ המשכת דעת עליון, ולא עוד אלא שהוא המשכה מבחי' גבוה יותר הרבה מהמשכת המדות שלמעלה מהשכל, כי המדות הם בחי' ז"ת דא"א. אבל הון ביתו הוא התורה זהו בחי' ג"ר דא"א (ועמ"ש בדרוש השופר שהכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים שיש בו מבחי' תחתונה שבמאציל והוא בחי' ג"ר דא"א. ויש בו בחי' שרש הנאצלים והוא מז"ת ע"ש. וא"כ מובן איך שבחי' זו דהון ביתו הנמשך ע"י התורה שהוא מבחי' ג"ר גבוה לאין קץ גם מבחי' המדות שלמעלה מהשכל שהן בחי' ז"ת כו'. וזהו ותרד העינה כו' ותעל, שהיא עלייה גדולה למעלה מבחי' רבקה. וביאור הענין, שדעת זה שנמשך ע"י התורה, דהיינו מ"ש הון ביתו גבוה מבחי' דעת הממשיך אה"ר, יובן עם מ"ש בלק"ת פ' שמות ע"פ "כי סר לראות", שבחי' דעת הכולל תרין עטרין עם היותן מדות דכתר הוא למטה מבחינת דעת הכולל תרין אחסנתוי דאו"א כו' שממשיך ב"פ קדמאין שהם בחי' חב"ד שבחו"ג דא"א. ועמ"ש בפ' ראה אנכי נותן בענין יום יום יעמס לנו כו' ע"ש. ויובן שייכות ש"י עולמות לדעת זה. וגם דעת זה שרשו עוד גבוה יותר דהיינו מתקון ואמת כו'. וז"ש תורת אמת כו').

ובכ"ז יובן מארז"ל דחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. דצ"ל מספר מאה דוקא. אלא כי פי' א"ת מה אלא מאה, כי מה היינו בחי' מל' ממכ"ע, וצריך להמשיך מבחי' סוכ"ע בממכ"ע. והוא ע"י הכתר שהוא הממוצע בין המאציל לנאצלים. ולכן צ"ל מאה ברכות דוקא להמשיך מע"ס דא"א הכלולים מעשר דהיינו שיהי' ההמשכה גם מג"ר דא"א כנ"ל. וזהו "ונאם הגבר הוקם ע"ל", שהעי"ן מורה על ז"ת. והלמ"ד על ג"ר. (ובזה יובן משארז"ל שהיו מתים ק' אנשים בכל יום עד שתקן דוד מאה ברכות. וצ"ל השייכות שע"י המאה ברכות פסקו מלמות). אך הענין, כי הנה ע"י גילוי זה דסוכ"ע יהיה תח"ה לע"ל. והנה ענין תחיית המתים שיהיה גוף עם קרביים ומעיים וחי וקים לעולם בלי אכילה ושתיה. ואיך הוא זה? אלא ע"י שיהי' גילוי סוכ"ע דקמיה שוה רוחניות וגשמיות ממש. ע"כ גם הגוף יוכל לחיות מזה. ועד"מ באדם יש ב' מיני המשכות. הא' בבחי' פנימיות השכל במוח. ומדות בלב. כח המעשה ביד כו'. והב' בחי' מקיף והוא הרצון והמחשבה שישנו אפילו ברגל, שמיד כשרוצה להניע רגלו תתנענע רגלו כו'. ואע"פ שהרגל אינו כלי לגילוי המחשבה מ"מ פועל בו המחשבה וזהו בחי' מקיף. ועד"ז גם הגוף הגשמי יקבל חיות וקיום למזון מאור א"ס ב"ה ממש וד"ל:

ד"ה ויחפרו עבדי יצחק

ויחפרו עבדי יצחק בנחל כו'. "באר חפרוה שרים" וגו'. דהנה איתא בגמ' על פסוק "והנהר הרביעי הוא פרת", הוא דמעיקרא, שממנו נפרדו לארבעה ראשים, דהיינו ג' יצאו ממנו, והרביעי הוא בעצמו. ואמרו: כל הנהרות למטה מפרת וכל מעיינות שבעולם נובעים מסולמא דפרת, פי', מתחת לקרקע נוקב והולך עד שבחפירה מועטת ימצא באר מים חיים. ולכאורה תמוה, מפני מה יקרא באר מים חיים? כיון שעיקר נביעתו הוא מנהר פרת.

והענין דהנה כתיב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" כו', ג"ן סדרי דאורייתא. פי' כידוע שבתחלה צריך לקבל עומ"ש בשלימות, דהיינו להאמין באמונה שלימה באחדות ה' שהוא המהווה כל העולמות וכולא קמיה כלא חשיב וכולא חד כו'. וכאשר יתבונן האדם בק"ש וישים ללבו היטיב ענין האחדות ויקבל עליו באמת עול מל', כי יעקב חבל נחלתו חפצם לדבקה בו בכל לבבם ומאמינים באחד וחפצים בו אבל אין מקום שישרה בו בחי' אחד לאחר שקבל עליו. ואין לו מקום אלא בתורה שהיינו שמיד אחר קבלת מ"ש ילמוד בעיון מחשבתו ושכלו ודבורו בתורה שבע"פ וקודם למודו יתבונן באחדות ה' כו' ועי"ז יגרום לו העסק בתורה בכל עומק מחשבתו ולבבו וכו'. וזהו נק' ונהר יוצא מעדן פי' מעדן מעם הקב"ה שנק' עדן. ונהר הוא לשון המשכה, פי' כאשר יומשך אלהות מלמעל' למטה בקבל' מ"ש מלכות שמים, המשכה זאת משקה את הגן היא התורה שהיא ד' אמות של הלכה במקום קדשי קדשים אורייתא היכלא דמלכא שבה שורה אחדות ה' כו', כאשר יתקיים בו בחי' נהר יוצא מעדן בתפליתו ושעור למודו מיד אחר התפילה. אבל אח"כ צריך לעסוק בכל מחשבתו כו' בעניני עולם השפל ושוכח כל התבוננותו בקבלת מ"ש מפני גשמיות גופו על מעוט דעת שלו ויתרחק מאד מבחינה שהיה לו דעת בתפלתו ועבודתו בתורה כו'. לכך נתן לנו מצות לעשותם כל היום, כי ענין המצות מעשיות הם הגבה למעלה מעלה בפנימיותם ושרשם אך שנתלבשו בכמה לבושים בהשתלשלות העולמות כו'. ומ"מ רומזים על מדרגה הגבוה שבשרש' כמו מצות ציצי' שענינה למעלה בעולמות עליונים ונתלבשה מצותה בשמונה חוטין של צמר וה' קשרים כו'. ולכן המצות לא תצטרך להם עבודת האדם לתקנם ולכוון אל אמתתם כי מצות א"צ כוונה לפי שהן בעצמם מתוקנים ונשתלשלו ממעלה למטה כו' והעושה המצוה המשכת אלהות שגורם אינה מצד עבודתו רק מחמת המצות עצמן כו'. משא"כ בתורה ותפילה שהיא עבודת הלב תלויה דוקא בכוונת האדם כו' ועיקר הכוונה הצריכה בעשיי' המצות הוא שיתבונן בתחילה איך שהוא מאד רחוק מה' ע"י טרדתו כל היום בהבלי חפצי העוה"ז וגשמיות חומרו ועוונותיו מסך מבדיל לבלתי התקרב אל ה' אפי' מעט ויתבונן בזה היטב הדק וישבור לבו בהתבוננ' זה ויכנע לבבו מפני שמ"מ חפץ הוא להתקרב אל ה' בתורתו כו'. ויכוון במצוה שנזדמנה לידו בעשותו אותה שהוא כמו באר מ"ח שנובע מתחת הקרקע מנהר א', שאע"פ שהנהר אינו נק' מ"ח מים חיים, אבל המים היוצאים ממנו ונוקב והולך עובי עפר הקרקע נק' מים חיים מפני שמתברר ומתלבן ע"י דחקם לצאת בעפר החומרי. וכן ממש עשיית המצוות כשהי' לו בתחילה בתפלתו ועבודתו בחי' נהר יוצא מעדן הנ"ל רק שנכסה ונעלם בתוכו ע"י גשמיות תשוקת גופו כל היום. וכשעושה המצוה שנובעת מנהר הנ"ל, פי' מפני שזוכר שכבר קבל ע"ע מ"ש בכל לבבו ולכך עושה מצותיו ליכנס בעול מלכותו אע"פ שעכשיו אין לו בחי' נהר הנ"ל, סומך לבו על שכבר גמר בלבו לעבוד ה' באמת, זהו כמו באר מ"ח מפני שמאד ערב לו זאת המעט בעבודת ה' מפני שהתבונן שמאד מאד רחוק הוא מה'. ועושה המצוה הוא ע"ד הנ"ל, שמאד מתוק וערב לו לעשות המצוה כו', כמו הבאר כשחופרין בקרקע ומוצאים מים הם מ"ח מפני שעברו עובי העפר, כן עשיית המצות עשייתו אותה נובעת מנהר הנ"ל כו'. וזהו שהיה האריז"ל שמח מאד בעשיית המצות ולכך זכה לרה"ק ולא שמח בעבודתו כו' כי המצות בפני עצמם קדושתם כו' כנ"ל ועשיותה בא מהתבוננות שפלות התקרבותו אל ה' שזו היא מדת ענוה באמת שנאמר על מרע"ה כי עיקר השפלו' בפני כל אדם שאמרו א"א להיו' כ"א עד"ז שרואה בחבירו שהוא יותר קרוב לה' כו'. וזהו "נפש שבעה תבוס נופת", שאפילו הדבש מר לו, אבל נפש רעבה כל מר מתוק, פי' באר מ"ח הנ"ל ע"י חפירותו בעפר גופו כשיוצא מעט מים מתוקים ערבים לו מאד מפני שגופו רעבה בעבודת ה'. וזהו באר חפרוה שרים:

ד"ה ראה ריח בני

ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. להבין, דהא יצחק הבין שהוא עשו, ואיך היה חשוב בעיניו כ"כ? גם באמת אינו מובן איך היה עשו בעיני יצחק. כי פעם אמר הכתוב "כי ציד בפיו", שהי' מרמהו בשאלות איך מעשרין את התבן כו'; ופעם אמר הכתוב "הקל קול יעקב", והיינו לפי שאמ' "כי הקרה ה' אלהיך" כו' וידע שעשו אין ש"ש שגור בפיו.

אך הענין, כי הנה עשו סוספיתא דדהבא, פסולת הגבו' דיצחק שהוא בחי' מעלת הזהב על הכסף, ומפסולת שלו יצא עשו, ורישא דעשו בעטפוי דיצחק. ולהבין ענין רישא, הנה יש י"א סממני הקטורת הצרי והצפורן כו' והם כנגד יו"ד כתרין דמסאבותא שהוא החיות שבקדושה המחי' את זלע"ז כמו שיש בקדושה י"ס עשר ספירות כך יש ממש בקליפה הארה מי"ס דקדושה. אך בקדושה עשר ולא תשע ולא י"א, ובקליפה הוא י"א סממני הקטורת.

והעניין, כי ע"י החיות שנמשך בקדושה הנה כתיב "וצבא השמים לך משתחוים" שהם בטלים מחמת שמשיגים החיות שנמשך עליהם מקדושתו ית', משא"כ הקליפות הם מגביהים א"ע כנשר כו' בחוצפה. והיינו לפי שהחיות הנמשך אליהם הוא אצלם בסוד גלות, ולפיכך הגם שנמשך אליהם מחיות דקדושה אינם בטלים ואדרבה מגביהים א"ע כנשר כו', והחיות שנמשך להם הוא נבלע בתוכם. אך כיצד הם חיים וקיימים מקדושה מאחר שהחיות נבלע בתוכם? הנה זהו ענין לבונה שבי"א סממני הקטורת שהוא אור המקיף עליהם מלמעלה ואינו נבלע בתוכם. ולפי שהוא אור המקיף מלמעלה מן הדעת שלהם ואינם מרגישים בו והחיות שנמשך להם בפנימית נבלע כנ"ל לפיכך הם מתגאים ומגביהים א"ע בחוצפה כנ"ל. ובחי' לבונה הוא המחבר י"ס דקדושה להאיר לע"ס דמסאבותא והוא רישא דעשו דהיינו בחי' המקיף מלמעלה הוא נכלל בעטפוי דיצחק ממש בקדושה ולכן מצד בחינת המקיף עשו שואל איך מעשרין את התבן ומצד הפנימיות אין ש"ש שגור בפיו:

והנה נודע כי החיות בעשר כתרין דמסאבותא הוא מפני כי "חיל בלע ויקיאנו", ו"עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". והוא מפני הנצוצות שנפלו בהם בתחלת בריאת העולם בשבה"כ בשבירת הכלים, "וימלך וימת" כו', וגם מחמת חטא עה"ד עץ הדעת, כמ"ש בס' הגלגולים. ולפיכך נמשך להם החיות בם שהוא בסוד גלות, כמארז"ל לא גלו ישראל אלא כדי להוסיף עליהם גרים. וכן בעשו היו ניצוצות, כמו ר"מ ואונקלוס ושמעי' ואבטליון ועובדיה, ומהם הי' ציד בפיו, והי' רוצה יצחק להוציא ממנו בעצמו שלא ע"י יעקב, כי הרי גם עכשיו "חיל בלע ויקיאנו", רק שהוא ע"י יעקב שהוא בחי' ז"א שכל האורות שלמעלה נכללים בו, והוא מתלבש ביצי' ביומין דחול בחי' עבדו זקן ביתו להעלות משם ולברר כנ"ל. אך יצחק רצה שיהי' זה שלא ע"י ז"א, רק שיהי' התגלות האורות העליונים בעשו עצמו, והוא ענין תוס' ורבוי האור, כי הרי לברר הטוב מן הרע צריך להאיר שם אור רב כדי שעל ידי זה יקלוט וילקט כל הניצוצות הנשפעים שמה.

וזהו "ויתן לך האלקים מטל השמים", הוא טלא דעתיקא דנטיף לז"א בחי' שמים. "ומשמני הארץ", שמן הוא חכמה, ואבא יסד ברתא הנקרא ארץ, ורצה להמשיך בחי' הטל והשמן דלעילא שעי"ז יהי' העלאת הניצוצים, כמו שאנו רואים עד"מ על דרך משל כשהשמש זורח על הארץ כחום היום, שואב לחלוחית הארץ ואד יעלה מן הארץ, וכן בנר לפני האבוקה הגדולה, שואבת אור הנרות. כך ע"י הארה עליונה הבאה בתוס' ורבוי מלמעלה שואב ולוקט כל הניצוצין שנפלו למטה. אך הארה זו צריך להיות בתוס' ורבוי דייקא, בחי' ברכה שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות, שלפי סדר ההשתלשלות לא הי' עשו כדאי לו. וזהו "ואברככה לפני ה'", לפני הוי' דוקא.

והרצון שהי' ליצחק להמשיך לעשו עצמו שלא ע"י יעקב הוא, מפני שראה אותו מלמעלה למטה ע"י בחי' לבונה, שהוא בחי' המקיף, ע"כ רצה להמשיך בו בחי' גלוי המקיף בתוס' ורבוי אור. אך מ"מ טעה בזה, שאין עשו כדאי בבחי' זו כ"א ע"י יעקב, שלפי שאם הי' החיות נמשך אל עשו יבלע ח"ו כמקדם, או שלא יהיה מבחי' עשו כלום; אבל שיהא לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא אי אפשר, כי אם ע"י יעקב, ז"א דקדושה, שע"י יתברר מעשו ויוכלל בקדושה. ולכן הסכים יצחק ג"כ לברכת יעקב אח"כ, ולעשו אמר: "הנה משמני הארץ" כו', משמני, מקצת שמני (וליעקב א' ומשמני בתוס' וא"ו), דהיינו מתמצית הנשאר משמן שנמשך אל הארץ שם יהיה מושבך בחי' פנימי', ומטל השמים של יעקב יומשך לך ג"כ אבל אינו אלא "מעל", דהיינו בחי' מקיף בלבד (משא"כ ביעקב ויתן לך), ובתנאי "ואת אחיך תעבוד", שתהי' בטל אל בחי' יעקב, שע"י יהי' עליי' דוקא כנ"ל:

והנה נודע כי החיות בעשר כתרין דמסאבותא הוא מפני כי "חיל בלע ויקיאנו", ו"עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". והוא מפני הנצוצות שנפלו בהם בתחלת בריאת העולם בשבה"כ בשבירת הכלים, "וימלך וימת" כו', וגם מחמת חטא עה"ד עץ הדעת, כמ"ש בס' הגלגולים. ולפיכך נמשך להם החיות בם שהוא בסוד גלות, כמארז"ל לא גלו ישראל אלא כדי להוסיף עליהם גרים. וכן בעשו היו ניצוצות, כמו ר"מ ואונקלוס ושמעי' ואבטליון ועובדיה, ומהם הי' ציד בפיו, והי' רוצה יצחק להוציא ממנו בעצמו שלא ע"י יעקב, כי הרי גם עכשיו "חיל בלע ויקיאנו", רק שהוא ע"י יעקב שהוא בחי' ז"א שכל האורות שלמעלה נכללים בו, והוא מתלבש ביצי' ביומין דחול בחי' עבדו זקן ביתו להעלות משם ולברר כנ"ל. אך יצחק רצה שיהי' זה שלא ע"י ז"א, רק שיהי' התגלות האורות העליונים בעשו עצמו, והוא ענין תוס' ורבוי האור, כי הרי לברר הטוב מן הרע צריך להאיר שם אור רב כדי שעל ידי זה יקלוט וילקט כל הניצוצות הנשפעים שמה.

וזהו "ויתן לך האלקים מטל השמים", הוא טלא דעתיקא דנטיף לז"א בחי' שמים. "ומשמני הארץ", שמן הוא חכמה, ואבא יסד ברתא הנקרא ארץ, ורצה להמשיך בחי' הטל והשמן דלעילא שעי"ז יהי' העלאת הניצוצים, כמו שאנו רואים עד"מ על דרך משל כשהשמש זורח על הארץ כחום היום, שואב לחלוחית הארץ ואד יעלה מן הארץ, וכן בנר לפני האבוקה הגדולה, שואבת אור הנרות. כך ע"י הארה עליונה הבאה בתוס' ורבוי מלמעלה שואב ולוקט כל הניצוצין שנפלו למטה. אך הארה זו צריך להיות בתוס' ורבוי דייקא, בחי' ברכה שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות, שלפי סדר ההשתלשלות לא הי' עשו כדאי לו. וזהו "ואברככה לפני ה'", לפני הוי' דוקא.

והרצון שהי' ליצחק להמשיך לעשו עצמו שלא ע"י יעקב הוא, מפני שראה אותו מלמעלה למטה ע"י בחי' לבונה, שהוא בחי' המקיף, ע"כ רצה להמשיך בו בחי' גלוי המקיף בתוס' ורבוי אור. אך מ"מ טעה בזה, שאין עשו כדאי בבחי' זו כ"א ע"י יעקב, שלפי שאם הי' החיות נמשך אל עשו יבלע ח"ו כמקדם, או שלא יהיה מבחי' עשו כלום; אבל שיהא לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא אי אפשר, כי אם ע"י יעקב, ז"א דקדושה, שע"י יתברר מעשו ויוכלל בקדושה. ולכן הסכים יצחק ג"כ לברכת יעקב אח"כ, ולעשו אמר: "הנה משמני הארץ" כו', משמני, מקצת שמני (וליעקב א' ומשמני בתוס' וא"ו), דהיינו מתמצית הנשאר משמן שנמשך אל הארץ שם יהיה מושבך בחי' פנימי', ומטל השמים של יעקב יומשך לך ג"כ אבל אינו אלא "מעל", דהיינו בחי' מקיף בלבד (משא"כ ביעקב ויתן לך), ובתנאי "ואת אחיך תעבוד", שתהי' בטל אל בחי' יעקב, שע"י יהי' עליי' דוקא כנ"ל:

עתה יבואר הכתוב, ראה ריח בני כו'. כי הנה יצחק רצה להמשיך בחי' מקיף ולבונה כנ"ל, וכל המשכה הוא ע"י העלאת מ"ן כנודע. והנה להמשכת מ"ד של פנימי' די בהעלאת מ"ן בבחי' פנימי', אבל להמשכ' מ"ד של מקיף צ"ל העלאת מ"ן ג"כ בבחי' מקיף. והנה ריח הוא העלאת מ"ן שהוא בחי' אור חוזר. והוא מהגבורות, כמו שרואים שתפוח מתוק אין בו ריח. רק החמוץ וכל הדברים החריפים יש בהם ריח חזק. והוא לפי שהעלאת מ"ן הוא בירורים מניצוצות שנפלו בשבה"כ. ולכן בכל המצות לא נאמר ריח ניחוח כמו בקרבנות, שהוא ע"י שמעלין נפש הבהמה ומתהפך ועולה ונכלל באש שלמעלה. והנה הריח משיב את הנפש, דהיינו מה שהיה בתחילה בבחי' הסתלקות המוחין חוזר ומאיר, כאדם שהוא נרדם וע"י הריח הוא חוזר ומקיץ. דהיינו ע"י השינה היה השכל בהעלם. ואח"כ כשניעור משנתו הנה השכל מאיר בו בגילוי, והכל נעשה ע"י הריח שהוא אור החוזר ממטה למעלה. וזהו ענין נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני. והנה עשו לא היה בו בחי' גילוי פנימי', כי הפנימי' שלו נבלע כנ"ל, רק שהוא בחי' המקיף ולבונה. וזהו וירח את ריח בגדיו, הוא בחי' המקיפים, שיהיה מזה ריח הוא העלאת מ"ן, להמשיך המקיף מטל השמים:

כריח שדה אשר ברכו ה'. הנה השדה הוא בחי' מל' דאצי', שיש בה ג"כ בחי' העלאת מ"ן. ויש בזה ב' בחי', הא' היא העלאת מ"ן בטבעה ומאליה וממילא, כמ"ש למען יזמרך כבוד ולא ידם. קארי תדיר לנהורא עלאה ולא שכיך כו'. והוא העלאת מ"ן לפנימי', דהיינו לעורר המשכת הקו. ויש העלאת מ"ן שצריך סיוע מלמעלה, שאין כח בה להעלות מ"ן מעצמה. והוא בחי' מקיף שהוא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה בעצמו (שהקו מאיר לתוך מקום החלל עצמו). והנה העלאת מ"ן של בחי' פנימי' הוא בחי' בארה של מרים, שהוא מעיין הנובע מאליו, משא"כ העלאת מ"ן של המקיף כתיב "באר חפרוה שרים". ויכרו שם עבדי יצחק באר. עבדי יצחק הן המשכות מבחי' יצחק, שהוא עיקר האבות מבחי' בוצינא דקרדוניתא מקור הגבורות, כמ"ש כי אתה אבינו. ולכן כתיב: "ויריבו רעי גרר לאמר לנו המים", שבחי' המקיף נמשך גם אליהם מלמעלה, שאינו נבלע כמו בחי' פנימי' שלהם כנ"ל. וזהו אשר ברכו הוי"ה.

והנה כ"ז הוא הבנת הפסוק לפי דעתו של יצחק שהבין שעשו היה לפניו. אך באמת היה זה יעקב. ואיך יבואר בחי' זו על יעקב:

הנה איתא במדרש: וירח את ריח בגדיו. בוגדיו בחי' בעלי תשובה, שהוא בחי' מקיף דמשכין ליה בחילא יתיר. שבזוהר אמר ע"פ "ואברהם זקן בא בימים" כו'. זכאין אינון מארי דתיובתא דמשכין כו'. פי', למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת, שאין לו בחי' כלי להכיל. וכמעשה דר"א בן דורדייא. משא"כ באברהם כתיב "בא בימים". בחי' כלי ולבוש כו'. והעלאת מ"ן כזה שהוא בחי' מקיף הוא מפני שמתבונן בגדולת א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו. כי אני הוי"ה לא שניתי כתיב, רק "הודו על ארץ ושמים". "וירם קרן לעמו" כו'. ונק' בחי' בע"ת אף מי שאין עבירות בידו, רק צועק על הפירוד כו'. והוא בחי' ריח שהיא העלאת מ"ן לבחי' מקיף להמשיך בחי' מקיף דלעילא מטל השמים כו', שהוא ע"י סיוע מלמעלה כנ"ל:

אך להבין כ"ז, והלא יעקב הוא בחי' קדושה ובלא"ה נמשכים בו כל האורות עליונים, א"א ואו"א כנ"ל. אך הברכה היא בתוס' ורבוי המשכה מלמעלה מסדר ההשתלשלו' שאינו לפי ערך ההשתלשלו', כדי להיות "ורב דגן ותירוש", אלו הלכות ואגדות שנתלבשו בלבושים גשמיים, זרעים בחסד כו', וכן כל התורה, ספורי מעשיות כו', וכן נביאים שופטים, מעשה דשמשון ופילגש בגבעה, וכן כל מעשה המלכים וספורי מעשיות שבגמ' דרבב"ח ודומיהן, הכל מרומז בהן סודות התורה, ועד"ז ג"כ מעשה המצות, שע"י סוכה ולולב וציצית ותפילין גשמיים יהיה המשכת אוא"ס ב"ה שלמע' מעלה מהשתלשלו', שלפי ערך וסדר השתלשלות בעשי' החיות מצומצם מאד, ובכדי שיאיר אור רב מאא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו הוא ע"י יצחק דייקא שהוא שרש הגבורות בוצינא דקרדוניתא שהוא קו המדה שמודד להיות חכם כו', ומשם נמשך תוס' אור וגילוי גם בעשי' הגשמי'.

וזהו ויתן לך האלקים, גם בבחי' צמצום. וקאי ויתן על בחי' הוי"ה האמור למעלה בפ' "אשר ברכו ה'". ואף גם זאת בלי דעתו של יצחק, רק "בא אחיך במרמה", שא"א להתלבש בבחי' הדעת, וכענין שאמרו לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. כי ענין בזכותא הוא לפ"ע ההשתלשלות שכך ראוי לו, משא"כ במזלא הוא למעלה מלפ"ע אף שאינו ראוי כו'. והיה צריך לזה לתקן חטא עה"ד שהיה ג"כ במרמה ופתוי של נחש, שע"י נתגשמו העולמות ונעשה עירוב גשמיות ברוחניות, ולתקן זה עשה מהפוך אל הפוך והמשיך רוחניות ואורות העליונים שיהיה נמשך גם לגשמיות. משא"כ אלו לא קבל יעקב הברכות, היה נמשך מן התורה רק ברוחניות לבד כמו שהוא למעלה, "וכדה על שכמה" כו':