תוספות יום טוב על פרה ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על פרה · ח · >>

משנה א[עריכה]

טהר וחזר לשמור. הרמב"ם ספ"ט מהל' פרה:

עמד. לשון הרב עמד הראשון ממלאכתו. לשון הרמב"ם פ"ח מה"פ חזר הראשון לשמור ועמד. [והשני עשה כו']:

משנה ב[עריכה]

לא ינעול את הסנדל שאם נפלו כו'. כלומר ולפיכך חיישינן שמא יפלו. וכתב הראב"ד בפי"ג מהל"פ וז"ל הפסקא האחרת קשיא לי. נפלו על כסותו נטמאת א"כ נאמר לו שלא ילבש בגדים שמא נפלו משקים על בגדיו וטמאום. והם יטמאו אותו. ועוד עד שנחוש למשקים טמאים ניחוש לשאר טומאות שמא נגע בסנדל. ועוד למה זה למימר המקדש. לימא הנוגע או המזה. לפיכך נ"ל שלא חשו על משקין אחרים. אלא שמא יפלו מאותן המשקים על הסנדל. והם נפסלים בהיסח הדעת וטמאוהו את הסנדל. והסנדל יטמא האדם. שהרי אמרו פרק ח' משנה א' הנושא את המדרס נושא את התרומה. אבל לא את הקדש וכ"ש חטאת. וכן בכסותו אמרו בגדי אוכלי קדש אפילו בטהרה מדרס לחטאת. וזה שנטמאו בגדיו במשקים אע"פ שטבל לחטאת חזר להיות (כסותו כסות) אוכלי קדש. ועכשיו שאמרו שלא חשו אלא על נפילת מי הקדוש. לפיכך לא אסרו ללבוש בגדים בשעת קידוש מפני שיכול להזהר. משא"כ בסנדל ע"כ. והכ"מ כתב די"ל דלא קשיא למה לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו כיון שאינו אלא מעלה בעלמא. ומש"ה לא אמרו אלא המקדש ולא הנוגע או המזה. כיון שאינו אלא מעלה בעלמא. והר"י קורקוס כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש. דאפילו במקדש החמירו. וכ"ש במזה שראוי ליזהר יותר. והא דלא חיישינן לשאר טומאות. י"ל דמשקי' עשויין ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומסיים הכ"מ דמ"מ מה שפי' הראב"ד שלא חשו אלא שמא יפלו משקים עצמם על הסנדל. נכון הוא. ע"כ. וכתב עוד הכ"מ דיש לפרש בענין אחר. שמא יפול ממי חטאת המקודשים (על הסנדל ויטמאוהו) וכן פי' הר"ש בלשון שני לא הבינותי דבריו. שהרי הר"ש סיים בה דהנופלים נפסלים בהיסח הדעת. ואם כן היינו כפירוש הראב"ד. וכתב עוד הר"ש ותנן לקמן בפ"ט דמי חטאת שנפסלו אין מטמאים הטהור לחטאת. לא בידו ולא בגופו. ונהי דאדם לא מטמא. כלים מיטמו:

משקין. לשון הר"ב משקים טמאים וכ"כ הרמב"ם ומסיים ואל תחשוב באמרנו משקים טמאים פה. שהם טמאים באמת. אבל אפילו היו טהורים לקדש. הנה הן כמו משקים טמאים לגבי חטאת. כמו שיתבאר (בפ' עשירי משנה ו'):

נטמא. כתב הר"ב אע"פ שאם נפלו המשקים על בשרו טהור. כדקתני בבבא דאחר זו (היינו משנה ה') והיא פירושא דהך קמייתא. הר"ש:

משנה ג[עריכה]

[ופרים. פי' הר"ב כגון פר יה"כ וכו'. וה"מ למתני נמי ושעירים. והן שעיר יה"כ ושעירי ע"ג. כדתנן ברפ"ה דזבחים. ובפי' הרמב"ם וכן שעירי ע"ג. ובחבורו פרק ה' מה' פרה [הלכה ד'] כתב פרים ושעירים הנשרפים. ובפ"ו מה' אבות הטומאות [הלכה ט"ו] העתיק שעירים. ולא העתיק פרים [וע"ש בכ"מ]:

מטמא בגדים. כתב הר"ב ל"ש בגדים שהוא לבוש ול"ש בגדים שהוא נוגע. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק קמא דכלים:

אין מטמאים בגדים. וכבר ביארנו בתוספתא שפרה ופרים הנשרפים מטמאים אוכלים ומשקים. ושעיר המשתלח לא יטמא כלל. אמרו מפני שהוא חי. ואין חי מטמא וכו' ולכן יחדה המשנה ואמרה אין מטמאין בגדים (ולא אמרה אינן מטמאין סתם) לפי שהיא תטמא אוכלים ומשקים. כמו שהגדתי. הרמב"ם. ובגמרא פי"ב דזבחים דף ק"ה מייתי לה. ומפרשינן [טעמא דמטמא אוכלים ומשקים]. מהא דכתב הר"ב ברפ"ק דטהרות. דזרעים שאין סופן לטמא טומאה תמורה צריכים הכשר. יצאו אלו כו' שאין צריכין הכשר. וחזו לטומאה מיהא בעינן ולא בעלי חיים. זו היא שיטת רש"י הראב"ד. דלא כהרמב"ם פרק ג' מהלכות אבות הטומאות [הלכה ג'] דבעי נגיעה בשרץ:

משנה ד[עריכה]

והיא בבית הבליעה. כתב הר"ב כדתנן במסכת טהרות בתחלת המסכתא:

משנה ה[עריכה]

[אלא משקה. אבל מטמא הוא משקה. ל' הר"ב במשנה דלקמן]:

משנה ו[עריכה]

[אין כלי חרס מטמא חבירו. עיין בספ"ד דאהלות]:

משנה ז[עריכה]

כל הפוסל את התרומה. פירש הר"ב כגון ידים שניות כו' וידים עצמן שנגעו באוכלי חולין. וכן לשון הר"ש ואין להגיה באוכלי חולין. כי כן הלשון ג"כ משנה ו' וז' פרק ב' דטהרות:

חוץ מטבול יום. כתב הר"ב ואפילו משקים של תרומה כו' וכ"כ הרמב"ם. ומשום דבתרומ' כ"ע מודו. נקטי תרומה. אבל לחכמים אפילו דקדש נמי כדתנן מ"ד פי"א:

משנה ח[עריכה]

רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין. פירש הר"ב מפני שהנחלים הולכין וזוחלין עליהן. אבל מים חיים אינם. שהרי אינם נובעים. הלכך מסתבר טפי מה שהכתוב קראן מקוה. היינו לפוסלן ממים חיים. תוס' פי"ד דשבת דף ק"ט (ד"ה ר"י) אע"ג דתחלת דבריהם לטהר בזוחלין הוא דכל שעה הולכים ושבין מכאן לכאן והוו כזוחלין:

משנה ט[עריכה]

המים המוכים. לשון הר"ב המזיקין. ומפירוש הרמב"ם העתיק כן. אבל לשונן בנא"י מוזקין וכן עיקר ויהיה המוכין בדגש הכ"ף:

[פסולים. פי' הר"ב למי חטאת וכ"כ הר"ש. ומשום דמכילתין במי חטאת. נקט הכי. וה"ה לכל מילי דבעי מים חיים. וכדמוכח מתניתין דסוף פ"ק דמקואות]:

המלוחים והפושרין. כתב הר"ש וצריך לדקדק מנלן משום דמלוחין ופושרין מפסלי. ושמא משום דיש להן שם לווי. כדפרישית במסכת נגעים פי"ד. ע"כ [ושם במשנה א' כתב כן מהא דבפ"ב דזבחים דף צ"ב תנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי. יצאו מי כיור שיש להם שם לווי]:

אחת בשבוע. כתב הר"ב אבל אחת ביובל וכו'. וכן לשון הר"ש. ולשון תמוה הוא. דשנים רבות איכא בינייהו בשבוע ויובל. ומה תהא עליה. ול' הרמב"ם בפ"ו מה' פרה לשנים רבות יותר משבע [וגם זה אינו מדוקדק דאכתי מה שבין השבוע לסוף השנים הרבות מה תהא עליהן ועוד דלא הודיענו כמה הן השנים הרבות. ונ"ל לפרש לשונו דה"ק לשני' רבות דהיינו שהן יתר משבע ומלתא בטעמא. ר"ל דלכך יתר משבע מקרי מים חיים לפי שהם שנים רבות]:

משנה י[עריכה]

מפני שהם מי ביצים. פי' הר"ב דאיכא חציצה כו' וכ"כ הר"ש גם רש"י והתוס' דסנהדרין פ"ק ד' ה' אבל התוס' דב"ב פ"ה ד' ע"ד כתבו עוד דלפי שמי ביצים מתערבים בהם. פסולים למי חטאת לפי שאינן רדופין מחמת שנתערבין באגמים. ואין חיותן חיות גמור ע"כ ולישנא דגמ' פ"ח דסנהדרין דייקא הכי דקאמרינן עלה דמתני' לענין מי חטאת מים חיים בעינן ולפירוש האחר הל"ל חיים אל כלי בעינן:

משנה יא[עריכה]

[שלא יפסיקנה אדם. ונמצא ממלא מן המים שפסקו תחלתן מן המעין שהן פסולין הרמב"ם סוף פ"ו מה' פרה וכלו' דהוי כמו המפנה את המעין כו' דספ"ו]:

ר"ע אומר אינו צריך להמתין. ולא דמי למי ביצים. שבטבען הן מעורבין. נ"ל: