תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק יז
| יוסף בן מתתיהו | |
| תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים | |
|---|---|
| מלחמת היהודים | |
| →פרק טז | פרק יח← |
פרק שבעה־עשר
היהודים החלו להילחם ברומאים. על־דבר מנחם.
א. העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר־הבית והחל לבנות את האולמים ההרוסים. וראשי העם ואנשי המועצה (הסנהדריה) נפוצו בכפרים לגבות את המיסים, ובזמן קצר אספו ארבעים כיכר, כמספר אשר נשאר עוד לשלם. ככה דחה אגריפס את סכנת המלחמה לזמן קצר, ונסה עוד הפעם לדַבֵּר על לב העם להכנע תחת פלורוס, עד אשר ישלח הקיסר נציב אחר במקומו. אולם לדברים האלה התרגז העם וחרף את המלך וגם שלח אליו, כי יעזוב את העיר, ואחדים מסוד המורדים נועזו גם להשליך בו אבנים. וכאשר נוכח המלך לראות, כי לא יעלה עוד בידו לבצור את רוח חפֵצי המרד, ונלאה לשאת את כל החרפות אשר נשפכו עליו, שלח את ראשי העם וגדוליו לקיסריה אל פלורוס, כי יבחר מהם אנשים לגבות את המיסים בקרב הארץ, והוא שב אל ארץ מלכותו.
ב. ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כוחם לעורר את המלחמה, ומהרו אל המבצר הנקרא מְצָדָה (מַסַּדָּה) ולכדו אותו פתאום ושחטו את כל הרומאים אנשי־המצב והושיבו תמורתם במבצר את אנשי שלומם. בעוד הם עושים את הדבר הזה יצא בחור עז־פנים ושמו אלעזר, בן חנניה הכהן הגדול, והוא פקיד בבית־המקדש בעת ההיא, והסית את הכהנים המשרתים, לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה ברומאים. כי ביטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר. ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבם, לבל יפרו את החוק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים לקולם, בבטחם בגדל המונם, כי גבורי הכוח מקהַל חפֵצי המרד חיזקו את ידיהם, ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם.
ג. אז נאספו גדולי העם והכהנים הגדולים, ואִתָּם גם חשובי הפרושים, להיוועץ יחד בדבר הסכנה, כי הגיעה הרעה עד מרום קִצָּהּ. והם החליטו לנסות עוד הפעם לדַבֵּר על לב המורדים והקהילו את העם לפני שער הנחושת הפונה מחצר בית ה׳ הפנימית קדימה. ולראשונה הִרְבּוּ לייסר את הנאספים על עזות רוחם, כי מלאם לבם למרד ולהביא מלחמה נוראה בשערי עיר אבותיהם. ואחרי־כן הוכיחו אותם בדברים על טענותיהם הנבערות, ואמרו: "הן אבותינו הרבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים ולא עלה על לבם לבעט בזבחי איש ואיש – כי הדבר הזה הוא חטאה גדולה – ועוד הוסיפו לכבד את הנכרים, בהעמידם את מתנותיהם, אשר הקדישו לאלהים, בבית־המקדש סביב, ושם נשארו לעיני כֹל עד היום הזה. ואתם רוצים להוציא את חרב הרומאים מתערה ומבקשים תואנה להתגרות בהם מלחמה וגוזרים חוקים חדשים בדבר קרבנות בני הנכר. ויחד עם סכנת המלחמה אתם מביאים חטאת על העיר, כי ישמע הדבר אשר רק בקרב היהודים בלבד אסור לבן־הנכר להקריב לאלהים ולהתפלל אליו. ואִילוּ גזר אחד מכם חק כזה על אחד־העם (הדיוט), הלא קצוף קצפתם עליו, באמרכם כי הדבר הוא שנאת הבריות. ועתה אתם מחשים, כאשר הופרה ברית הרומאים והקיסר. אולם אנו יראים, פן יימָנעו האנשים, אשר בטלו את הזבחים לשלום הרומאים והקיסר, להקריב גם את זבחיהם הם, ופן תפר הממשלה גם את ברית עירנו, אם לא תחכמו לקחת מוסר ולהקריב את הזבחים מחדש ולהסיר את החרפה מעל ראש הרומאים בטרם יודע הדבר לנעלבים".
ד. לדברים האלה הביאו את הכהנים יודעי ימי הדורות הראשונים והם בארו לעם, כי אבותיו היו מקבלים תמיד את קרבנות הנכרים. אולם איש מחפֵצי המרד לא הטה אזנו לדבר. והכהנים המשרתים[1] אשר העירו את סערת המלחמה, לא היו באותו מעמד[2]. וכראות טובי העם, כי לא יוכלו עוד לעצור את המרד וכי סערת הרומאים תחול על ראשם לראשונה, שקדו להסיר את האשמה מעליהם ושלחו צירים אל פלורוס ובראשם את שמעון בן חנניה, וצירים אחרים אל אגריפס, ובראשם את שאול ואנטיפס וקוסטובר, קרובי בית־המלך. הם בקשו את פלורוס ואגריפס למהר עם צבאותיהם אל ירושלים ולהכניע את המורדים, בטרם יקשה הדבר מאד. כבשורת ניחומים היה הדבר באזני פלורוס ובאמרו להפיח את אש המלחמה לא ענה את הצירים דבר. ואגריפס חמל על היהודים וגם על הרומאים, אשר עליהם הקדישו מלחמה, ורצה להציל לרומאים את השלום עם היהודים וליהודים את מקדשם ואת עיר תפארתם, בדעתו, כי גם לו לא תהיה המלחמה להועיל, ועל־כן שלח לעם ירושלים לעזרה שלשת אלפים[3] רוכבים מארץ חורן והבשן וחבל ארגב תחת פקודת דריוש שר־הרוכבים ופיליפוס בן יקים שר־הצבא.
ה. ובבוא הצבא הזה אל ירושלים החליפו טובי־העיר כֹּח ויחד עמם הכהנים הגדולים וכל אוהבי־השלום אשר בקרב העם, וכבשו את העיר העליונה. אולם בעיר התחתונה ובהר־הבית התחזקו המורדים, מבלי הרף נלחמו אלה ואלה באבנים ובמיני־קלע וכל העת עפו חצים משתי רוחות. ולפעמים יצאו גדודים קטנים להלחם פנים אל פנים. והמורדים הפליאו לעשות באומץ רוחם, אולם אנשי חיל המלך עלו עליהם בדעת הקרב וחגרו כח לכבוש את הר־הבית ולגרש ממנו את מחללי ההיכל, ולעומתם ניסו המורדים תחת פקודת אלעזר לתפוש בחוזק־יד גם את העיר העליונה על חלקי העיר אשר נמצאו בידם. ושבעה ימים נלחמו ביניהם ברצח ואלה ואלה לא משו מחלקי העיר אשר לכדו.
ו. והיום השמיני היה חג קרבן העצים[4], אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח, לבל יחסר טרף לאש־התמיד ולא תכבה כל הימים. והמורדים לא נתנו לאנשי ריבם לקחת חלק בעבודת־אלהים. יחד עם בני העם החלשים נמשכו אל הר־הבית רבים מן הסיקריים – בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם ספחו המורדים אליהם והחליפו כח להשתער על שונאיהם, ואנשי צבא המלך נגפו לפניהם, כי נפלו מהם במספרם ובעוז רוחם, ונלחצו לעזוב את העיר העליונה. והמורדים הבקיעו אותה ושרפו באש את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונות אגריפס וברניקי, ואחרי־כן יצאו לשלח אש גם בבית גנזי הכתבים (הארכיונות), כי בקשו להשחית את שטרי־החובות לכל הלוים ולהשבית את גביית הכספים, ואמרו למשוך אחריהם את לבות האנשים הרבים השקועים בחובות ולקרוא חופש לעניים, למען יתקוממו על העשירים. פקידי אוצר־הכתבים נמלטו לנפשם והמורדים הציתו אותו באש, ואחרי שרפם את המקום הזה, הוא עורק העיר, יצאו להילחם באויביהם. רבים מטובי העם ומהכהנים הגדולים ירדו אל המִנהרות והסתתרו שם, ורבים ברחו יחד עם צבא המלך אל חצר המלך אשר מעל לעיר העליונה ומיהרו לסגור בעדם את השערים, וביניהם היו גם חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו והצירים אשר נשלחו אל אגריפס. וביום ההוא הרפו המורדים מהם, כי הסתפקו בנצחונם ובשרפה אשר שרפו.
ז. אולם ביום המחרת, הוא יום חמשה־עשר לחודש לואוס (אב)[5] מהרו המורדים לעלות על הבירה (אנטוניה) ולשום מצור על אנשי־הצבא השומרים עליה. שני ימים צרו על הבירה וביום השלישי תפשו את האנשים והמיתום לפי חרב ואת המצודה שלחו באש. ואחרי זאת עלו להילחם בחצר המלך, אשר ברחו שמה אנשי חיל אגריפס, ונפרדו לארבעה ראשים ונסו להבקיע אל החומה. ומקרב העומדים מבית לא ערב איש את נפשו לצאת ולהלחם בשער עם ההמון הגדול הקם עליהם, ועל־כן עמדו על הצינות והמגדלים וירו משם בצריהם, ושודדים רבים נפלו חללים. והמלחמה לא שבתה לילה ויום, כי המורדים בטחו, אשר ייוואשו הנצורים מישועה, כאשר יאזל הלחם מכליהם, והנצורים קיוו, כי ייעפו הצרים עליהם מכובד המלחמה.
ז. ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם – והוא בן יהודה המכונה הגלילי, אשר היה חכם גדול[6] ויִסר בימי קויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על־פני האלהים – ולקח עמו את רעיו ומיודעיו ועלה על מצדה, ושם פתח בחוזק־יד את בית־הנשק אשר למלך הורדוס והוציא משם את כלי־הנשק, וחילק אותם לעם־הארץ ולשודדים אחרים, ושם אותם לנושאי כליו, ובראשם בא בשערי ירושלים והתייצב בראש המורדים לנהל את המצור. אך למורדים לא היו מכונות־מצור וגם לא יכלו לערות את יסודות החומה לעיני הנצורים היורים בהם, על־כן חתרו מרחוק תחת אָשיות אחד המגדלים וסמכו אותם על קורות עץ, ואחרי זאת הציתו את הקורות באש ועזבו את המקום ההוא. ובאשר היו הקורות למאכולת־אש, נפל המגדל תחתיו פתאום, אולם מבית לו נראתה חומה בנויה חדשה. כל הנצורים צפו מראש את מזימת המורדים, ואולי כבר התמוטט המגדל בעת אשר חתרו תחתיו, ועל־כן מהרו לבנות עליהם מצודה שניה. והצרים, אשר כבר אמרו בליבם כי תפשו את האויבים בכפם, נבהלו למראה הזה, אשר בא בהסח הדעת. אבל הנצורים שלחו אל מנחם ואל יתר ראשי המרד לכרות אתם ברית ולצאת בשלום. והמורדים כרתו ברית לאנשי־צבא המלך וליהודים בלבד ונתנו להם לצאת בשלום וללכת לדרכם. ובמצודה נשארו רק הרומאים, ורוחם נפלה בקרבם, כי לא עצרו כֹּח לבקוע להם דרך בחוזק־יד בקרב ההמון הגדול הזה. ולחרפה היה בעיניהם להתחנן אל היהודים כי יכרתו אתם ברית שלום, וגם לא האמינו בהם כי יקיימו את הברית בכרתם אותה. על־כן עזבו את המחנה, אשר היה [לאל־ידם של השונאים] לכבשו על־נקלה, ונמלטו אל מגדלי ארמון המלך, הנקראים בשמות הִפִּיקוס, פצאל ומרים. ואנשי מנחם הבקיעו אל המקום, אשר ברחו ממנו אנשי־הצבא הרומאים, והמיתו את הנחשלים אשר נפלו בידם, כי לא קדמו להמלט, ובזזו את כבודת הצבא ושרפו את המחנה באש. והמעשים האלה היו בששי לחדש גּוֹרְפִּיאַיוֹס (אלול). ט.ולמחרת היום נתפש הכהן הגדול חנניה, אשר הסתתר בצינור המים מסביב לחצר המלך, והומת בידי השודדים יחד עם חזקיה אחיו. והמורדים הקיפו את המגדלים ושמו עליהם משמר, לבל יברח משם אחד מאנשי־הצבא. ואחרי אשר כבש מנחם את המצודות והמית את חנניה הכהן הגדול, רמו עיניו ואכזריותו גדלה מאד. הוא אמר בלבו, כי איש לא יוכל לעמוד לשטן לו בממשלתו, והיה לשליט עריץ, עד אשר קצר כח הרבים לשאת את עֻלו, ואנשי אלעזר התקוממו על מנחם ונדברו איש אל רעהו: "מה בצע, כי מרדנו ברומאים מאהבת הדרור אשר בלבנו, אם נפקיר את חרותנו לאיש מקרב אחינו ונשים אותו אדון לראשנו? הן גם מבלעדי מעשיו הרעים הוא נופל בגבורתו ממנו. ואם יוטל עלינו להעמיד אדם בראש הממשלה, הנה תיאות המשרה לכל אדם ולא לו".הם נוסדו יחד והתנפלו עליו בעזרת בית־המקדש, כאשר עלה שם להתפלל לפני ה׳ כלול בהדרו בפאר בגדי מלכים, ונהל אחריו את הקנאים המזוינים. וכאשר רצו אליו אנשי אלעזר, נלוה אליהם גם יתר העם, בחרון אפו על מנחם, והוציא אבנים ורגם בהן את החכם[7], כי האמין, אשר במות האיש הזה יבוא קץ לכל המרד. זמן קצר עמדו אנשי מנחם על נפשם, אולם בראותם, כי כל ההמון משתער עליהם, ברחו איש אל אשר יכול לברוח, והאנשים אשר נתפשו הוכו נפש, והעם התחקה גם אחרי עקבות המתחבאים. רק מתי־מספר נפדו ממות בנוסם בסתר אל מצדה, ואתם יחד אלעזר בן יאיר, איש קרוב למשפחת מנחם, ואחרי־כן היה למושל במצדה. ומנחם ברח אל המקום הנקרא עופל, ושם הסתתר במורך לבו, עד אשר לכדו אותו אויביו והוציאוהו ממחבואו ועינו אותו עד מוות ביסורים קשים. וכדבר הזה נעשה גם לשרי־צבאו ולאבשלום, החשוב בכל עבדי העריץ.
י. והנה כבר אמרתי, כי עזר העם לדָבר הזה, בהאמינו, כי בזה יונח לו מהמרד כולו. אולם אנשי אלעזר לא המיתו את מנחם בשקדם לשים קץ למלחמה, כי־אם למען יוכלו להלחם ביתר שאת. ואף כי הִרבָּה כל העם לבקש את המורדים, כי יחדלו ממצור אנשי־הצבא הרומאים, הכבידו עליהם את ידם ביתר שאת, עד אשר קצרה רוח אנשי מֶטִּילִיּּוּּס – כי הוא היה שר־הצבא לרומאים, – ושלחו אל אנשי אלעזר, לכרות להם ברית ולתת להם רק את נפשם לשלל, וחלף הדבר הזה אמרו להסגיר בידם את נשקם ואת יתר רכושם. והיהודים מהרו לשמוע לקול תחנוניהם ושלחו אליהם את גוריון בן ניקוֹמֵידֶס[8] ואת חנניה בן צדוק[9] ואת יהודה בן יונתן, לכרות אתם ברית ולהשבע להם. ואחרי הִכָּרת הברית ירד מטיליוס עם אנשי־צבאו. כל העת אשר חגרו עוד הרומאים את נשקם לא נגע בהם איש מן המורדים ולא גלה על מזמתו הרעה, אבל כאשר מסרו כולם את מגניהם וחרבותיהם, למלא אחרי דברי הברית, ופנו לדרכם בטוחים מפחד רעה, התנפלו עליהם אנשי אלעזר והקיפו אותם מכל עבר והמיתו אותם; והרומאים לא עמדו על נפשם ולא בקשו מהם רחמים, ורק הזכירו אותם בקול רם את הברית ואת השבועה. ככה נשחטו כולם מלבד מטיליוס, כי לו לבד נתנו היהודים את נפשו לשלל, בהתחננו אליהם ובהבטיחו אותם להתיהד ולמול את בשר ערלתו. והנה האסון הזה במה נחשב לרומאים? – הלא מהמונם הרב והעצום נפקדו רק מתי־מספר. אולם בעיני היהודים נדמה הדבר לראשית המפלה. הם הכירו הפעם, כי אחרי הדברים האלה לא יוכלו עוד למלט נפשם ממלחמה ושמו אל לבם, כי עיר קדשם נטמאה בתועבה כזו, אשר לא תינקה במשפט אלהים, גם אם לא יקחו הרומאים מהם נקמה. ואֵבל גדול קם בקרב העם, והעיר מלאה מבוכה. וכל אחד מאוהבי השלום הלך סר וזעף, בדעתו כי גם הוא ישא את עון המורדים, ומה גם כי נעשה הרצח ביום השבת, הוא יום מנוחה ליהודים, אשר בו הם עובדים את אלהיהם בקדושה ובמעשים טובים.
הערות
- ^ ליטורגוי, λειτουργοί. כן בהוצאה הישנה, לאמר, כהני המשמר. אך בהוצאת גיזה: ליסטריקוי, ληστρικοί, – השודדים.
- ^ בהוצאת גיזה: לא שעו אל הדבר (לא קמו ולא זעו).
- ^ גיזה: שני אלפים
- ^ הוא יום חמשה־עשר באב.
- ^ כנראה צריך להיות כאן: ביום הששה עשר (ממחרת חג קרבן העצים).
- ^ "חכם (סופיסטס) נורא מאד". ועיין למעלה פרק ח, א. גם מנחם הוא חכם (סופיסטס), כמבואר להלן.
- ^ עיין בהערה הקודמת.
- ^ בתרגום הרומי: בן נִיקוֹדֶמוּס, והשם הזה מזכיר את נקדימון בן גוריון, הידוע לנו מן התלמוד.
- ^ גיזה: בן צדוקי