שפת אמת/פורים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שפת אמת · פורים· >>

לפורים[עריכה]

תרל"א

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר. כי קשה הול"ל פור למה פורים. אך שגם גורל ישראל הי'. ואף כי לא הפילו פור. אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים. וזה א"א. ממילא נהפך לטוב וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת. רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית'. וכ"כ בנוסח אשר הניא פור נהפך לפורים ע"ש. וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן. ומזה מוכח שלא הי' הצלת ישראל עפ"י טבע כלל רק בנס. וז"ש במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים כו'. כי הגורל הי' רק שבזה היום צריך להיות דבר זה. ובאמת הי' צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב. ונמצא שהוא ב' גורלות:

ואיתא במד' כי הי' מפיל גורלות על ימי השבוע ולא עלו לו והפיל על החדשים. וקשה מאחר שלא עלה על הימים מה תועלת בגורל חדשים. שע"כ צריך ליפול ביום מימי השבוע. אמנם הם ב' מספרים מספר ימי השבת נתלים בשבת. ושבת ניתן לישראל וקביעא וקיימא. ובזה אין שייכות להמן כלל. אך החודש נמסר לבני ישראל דכתי' החודש כו' לכם. שהם מקדשין החודש. והפי' שע"י ישראל ממשיכין התחדשות להטבע ג"כ. זה ההפרש בין שבת שלמעלה מן הטבע. וחודש הוא המשכת התחדשות לתוך הטבע עצמו. וזה היה עיקר שנאת המן הרשע היפוך משם צדיק שהוא ג"כ המשכת החיות להנבראים. ועל שם זה נק' צדיק חי. ורשע כמת שנפסק מן שורש החיים ומפריד הטבע מן החיות שלמעלה כנ"ל. וז"ש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. שמביאין האחדות גם בתוך פיזור. שהיו אז בגלות והעבודה בגלות היא למצוא נקודה האחדות גם בתוך הטבע. וע"ז חרה לו. וז"ש והחודש אשר נהפך שגם בבחי' התחדשות בתוך הטבע נעשה הנס. כי שם יש אחיזה לעמלק והמן. ונתהפך לטוב:

בפורים הי' קבלת התורה כמ"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס. וכתיב קימו וקבלו נראה שזה כמו הקדמת נעשה לנשמע. כי קבלה צריך להיות קודם קיום הדבר. וכ' קימו למעלה מה שקבלו למטה. ותוס' הקשו דצריך קרא לקימו מה שקבלו כבר ע"ש. ולע"ד שהכל אחד. כמ"ש בזוה"ק פירוש הקדמת נעשה לנשמע עושי דברו לשמוע כו'. שבנ"י שואגין ככפירים כו' ומעוררין בחי' הדיבור ע"ש. והפי' שקיום המעשה הוא בגשמיות. ויש בו אור שלמעלה מהטבע והמעשה עצמו נוגע בבחי' הדיבור והציווי. והרצון של האדם נוגע למעלה יותר שהרי הרצון לקיים רצונו ית' גם במה שלמעלה מהטבע רק שא"א. ונמצא רצון האדם נוגע בשורש הדיבור שהוא רצונו ית"ש. ונמצא ע"י אמירת נעשה שחפצים לקיים רצונו ית"ש מעוררין רצון הנ"ל. ונעשה הדיבור ושומעין אח"כ ומקיימין בפועל כנ"ל. וז"ש קימו הרצון לעשות ועי"ז קימו למעלה ונעשה דיבור וקיבלו כנ"ל. ובאור חדש ממהר"ל הביא בשם מדרש תנחומא פ' נח שהדר קבלוה קאי אתורה שבע"פ ע"ש:

ומצות משלוח מנות נראה לבוא לאהבת ישראל. שכ' איש יהודי ובמד' יחידי כו'. דאיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה. הפי' כשאדם דבוק בנקודה חיות הפנימיות ושם כל בני ישראל אחד. ממילא אוהב לרעהו ג"כ. וזה עצמו מ"ש רש"י רעך הקב"ה ע"ש שהכל אחד כנ"ל. ומרדכי הי' כלל כל ישראל. כי ע"י אהבה שנעשה אחד. יכול לגרום זכותו על כל ישראל. ויהודי נק' יחידי כנ"ל. שדבוק בנקודה חיות ששם מקום האחדות. וכן כתיב ועמוד ע"נ לשון יחיד. כמ"ש רש"י על ע' נפש שעובדין לה' אחד ע"ש [וכ"כ אא"ז מוז"ל ע"פ ויחן נגד ההר שהאחדות הכנה לקבלת התורה. וכמו כן אז הי' קבלת התורה ]:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד פי' נקהלו ועמוד על נפשם. כמ"ש בקבלת התורה הקהל לי את כו'. ואז נקהלו מעצמן במסירת נפשם. כי מחיית עמלק הוא במס"נ להיות בטל אל הנקודה חיות. וז"ש י"ג זמן קהלה לכל הוא ע"כ. כי וודאי א"א למחות שם עמלק עד שיהי' האדם דבוק בנקודה חיות. למעלה מבחי' הנפש. במקום שאין לעמלק זכר שם. ולא מגע נכרי שולטת. וזה ג"כ פי' זכירה כמ"ש בפ' זכור שהיא זכירה בעומק הלב שקרוב למעשה. כי יש ידיעה בכלל שאין האדם נתפעל ע"י הידיעה. אבל ידיעה פנימיות נק' זכירה כמו שאדם יודע בידיעה מוחלטת שטוב לו חיים ונשמר ממילא מסכנת נפשו בלי ישוב והתבוננות ע"י ידיעה הנ"ל הנקשרת בנפשו. ונק' זכירה שא"א לשכוח זה ע"י שהידיעה דבוקה בנפשו. כן פי' זכירה. כתיב נזכרים ונעשים ובגמ' מקיש זכירה לעשיה מה עשי' למפרע לא כו'. ג"כ פרשנו כנ"ל כי זכירה בכלל שאינו נוגע בעומק חיות האדם ויוכל להיות נשכח. אין זה קרוב לעשיה כי יוכל העשי' להשתנות מידיעה זו ע"י השכחה. שלא נתפעל ע"י זכירה כזו. וזה נקרא למפרע שאינו מיושב בנפשו. רק בדרך השגה וידיעה כללית. אבל עשי' הוא דבר שנגמר עד שבא לכלל מעשה. ומקיש הכתוב שיהי' זכירה הקרובה לעשי' [וענין זה סמיכות גאולה לתפלה] וז"ש ועמוד על נפשם שהוא למעלה מחיות נפשם כנ"ל:



תרל"ד

וישב מרדכי אל שער המלך כו'. אמרו חז"ל ששב לשקו ותעניתו. פי' וישב ששב בתשובה. כי כן דרך הצדיק על ידי שעוזר לו השי"ת. מכניע עצמו ביותר על ידי הבושה מלפניו ית'. ומרדכי נצטער שגרם הוא כל הגזירה. ועתה עשה לו השי"ת חסד כזה. נתבייש עוד יותר. ושב. כי וודאי אין התשובה ע"י הבושה כמו מקודם. שיש ב' הכנעות. א' ע"י שפלות. והב' ע"י גדלות כמ"ש במ"א. וזהו ההפרש בין הצדיק לרשע דכתיב ויצא המן כו' שמח וטוב לב ע"י הסעודה. וזה הי' מפלתו. אבל במרדכי נאמר וישב כנ"ל. עוד נראה כי מרדכי ידע שהשי"ת יעזור לבני ישראל בוודאי כמ"ש רוח והצלה כו'. וכ"כ ידע את כל אשר נעשה כו'. רק שכן דרך כל הצדיקים שאף שיודעין הישועה מ"מ יכולין לצעוק בלב שלם ממש כמו אם לא היק יודע. ולמי שאינו כן אין מראין לו הישועה באמת. וזה תליא באמונה שלימה שמבטל כל השכל להשי"ת ויודע ומאמין שאין סתירה מכל זה שהישועה בא ע"י צעקת האדם. אף כי השי"ת לא יעזוב בני ישראל בלי ספק. מ"מ צריכין לצעוק בעת צרה כמ"ש עת צרה כו' וממנה יושע:

נראה כי נס דפורים היה הכנה לבית שני כי הי צריך להיות כח ועוז לבני ישראל. וע"י הנס נגבה לבם ויכלו לחזור לבית המקדש. וכן אפשר שיהי' לעתיד נס כזה קודם הגאולה כמ"ש חז"ל מעמיד עליהם מלך כהמן כו' שנס זה הכנה לגאולה:

מה שתקנו בימים אלו משלוח מנות ומתנות. שלא מצינו במקום אחר. נראה כי כל הכח נגד עמלק ימ"ש הוא התאחדות בנ"י כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם. וכ"כ כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. והפי' כמ"ש חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו וכסאו שלם עד שימחה זרע עמלק. ובנ"י הם הם שמו ית' כי בני ישראל מקדשין ומגדלין שם שמים בעולם. וכפי התאחדות בנ"י מתרבה ומתגדל כבוד שמו כמ"ש תנו עוז לאלקים. ולכן קודם ק"ש מזכירין לשמך הגדול ופי' שהוא זכירת עמלק. כי קודם שמייחדין בנ"י בק"ש שמכניס כ"א עצמו בכלל ישראל ומקבל עומ"ש ורוצה למסור נפשו על קדושת שמו ושיתפרסם כבוד שמו בעולם. זה תליא במחיית עמלק. והכלל כי בני ישראל הם זרע יעקב. ובחי' יעקב הוא בתוך בנ"י בכל דור ודור שנק' ישראל. וזה פי' שמע ישראל בק"ש שמייחדין להיות אחד. ואז נאמר ושמנו קראת בשמך. ולכן מחיית עמלק תליא באהבת בני ישראל. וכ"כ לך כנוס כו' כל היהודים כו'. ולכן נקרא איש יהודי יחידי כו'. שעל ידו נתאחדו כל בנ"י. והוא היה כלל כולם. ונק' יהודי על שם כל היהודים:

לעשות אותם ימי משתה ושמתה. ואיך. רק כמ"ש נזכרים ונעשים. שעל ידי הזכירה מתעוררים הימים ונעשים ימי משתה ושמחה. ופי' הזכירה בכל איש ישראל להתבונן בנס ולהתדבק בהשי"ת מאהבת הנס. כי זכירה הוא בעומק הלב. במקום שאין שם שכחה. וכפי מה שנזכר למטה בלב איש ישראל. כמו כן נתעורר למעלה:



תרל"ד

מפורים עירבובי דברים מה שלא קבעו בלילה משתה ושמחה. כי העשי' בא אחר הזכירה. ועיקר הזכירה ביום. וכן הוכיחו תוס' מדסעודה ביום דעיקר מצות קריאה ביום. ולכך אחר השלמת הזכירה ומתעורר ע"י הקריאה הארת הנס כדכתיב והימים כו' נזכרים ונעשים. וכן לעשות אותם ימי משתה ושמחה הוא כנ"ל שע"י הקריאה מתעורר הנס:

תשועתם היית לנצח ותקותם בכל דור ודור. כי התשועה בפורים הי' לדורות עולם. כמו שהגזירה הי' להשמיד כל היהודים. ממילא גם הנס הי' לכל הדורות. והרי קיום כל זרע ישראל הכל ע"י נס הזה. ואיתא כי הגזירה הי' גם בשמים כן על בנ"י. והקב"ה עשה זה הנס בלי זכות ישראל. רק מצד שאנחנו עמו וחוסים בו תמיד. לכן עליו להושיע לנו בעת צרה. ולכן זה היו"ט נותן כח ועוז ותקוה לבנ"י בגלות לבטוח בו מצד שמיוחדים אנחנו אליו. ונראה שלכך תקנו לבסום עד דלא ידע כו'. להראות שאין היום טוב מצד זכות ישראל. ולכן נקרא פורים על שם הפור כי הגורל הוא סימן שכך היה ראוי מכל צדדי הטבע ותגבורת כח הסט"א ע"י עונותינו. ורק בחסדו השי"ת הצילנו. ולכן קיבלו אח"ז התורה בלב שלם כמ"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. כי מקודם החטא הקדימו בני ישראל נעשה לנשמע. וזכות זה עומד לבנ"י תמיד כדאיתא במד' ע"פ זרעו לכם לצדקה. כי בנ"י זורעין במעשה הצדקה ומצות למעלה וזריעותם קיימת לעד. וזכות זה עמד להם שנתעוררו מהקב"ה בנס לבטל מעשיהם מגודל אהבה שהראה להם הקב"ה בעת צרה. ואיתא כי פורים כמו יום הכפורים וביוה"כ באין למעלה מהטבע ע"י ביטול הגוף אכילה ושתיה ועניתם עי"ז באים לעלמא דחירות. ויש בו סליחת עונות. כמו כן בפורים ע"י משתה ושמחה יכולין לבוא ג"כ לזה בעזר עליון שלא מצד מעשינו:

מוקפין נראה שחשובין יותר. כי עיר המוקפת חומה בעת מלחמת יהושע. הי' תחת קליפה יתירה ממלכי כנען. וזה סימן שיש בה קדושה יתירה. לכן כשנכבשה הארץ הי' בעיר המוקפת חומה קדושה יתירה. כדאיתא עשר קדושות הן. ולכן כיון שניצולו היהודים המוקפין ולא נתעורר קליפת העיר ע"י המן וסייעתו הוא שמחה יתירה:



תרל"ו

בפורים הוא עת תשובה כמו דאיתא שיוה"כ ופורים הוא ענין אחד ע"ש בתקונים. כי הנה כל הנסים שנעשו לבנ"י. הי' מצד זכות מעשיהם הטובים שהם מוכנים לנסים. אבל בפורים הי' באמת גזירה בשמים כו' רק ע"י תשובה זכו לנס. לכן איתא שכל המועדות בטלין ופורים לא יתבטל. כענין במקום שבעלי תשובה עומדין כו'. ועתה על ידי שמחה יכולין לבוא לבחי' תשובה. מה שבאים ביוהכ"פ על ידי העינוים:

ואיתא הדר קבלוה בימי אחשורוש כו'. ותוס' הקשו הא הקדימו נעשה לנשמע. אבל יראה כי ע"י חטא העגל אבדו נעשה כדאיתא במדרש הזהרו בנשמע. ואעפ"כ הי' לבנ"י עמידה אחר החטא. וזה הי' ענין כפה עליהם ההר. שאף כשיאבדו ח"ו הקדמת נעשה כו' רק הרצון והשמיעה יהי' כראוי. יסייעו להם משמים לגוף המעשה. והדר קבלוה בימים האלו. כמ"ש קימו וקבלו כו' להיות עושים כו'. א"כ נראה שנתקן. חטא העגל בנס דפורים. והאמת כי כל חטא העגל בא על ידי הרשע עמלק אשר עירבב אותנו קודם קבלת התורה וזרק ארס ושאור בעיסה. לכן כפי מחיית עמלק נתקן זה החטא כנ"ל:

ותוסף אסתר כו' ותבך כו' להעביר את רעת המן כו' ומחשבתו אשר חשב על היהודים כו' להשיב את הספרים מחשבת המן כו'. ביאור הענין כשיש קצת גאולה לאדם צריך לתקן כל המעשים אשר לא טוב עשה ואשר נתפזרו הרצונות והמחשבות להחזיר הכל לשורשן. וכפי מחיית עמלק. כך נחזרין כל ההארות לבני ישראל. כי הכל שלהם. כאשר שמעתי מפה קדוש אמ"ז ז"ל על מה שנאמר זכר בעמלק כי מאין יש לו שם זכירה. רק מה שגונב מבנ"י ע"י המחשבות זרות שעולין במחשבות הישראלי. וזהו להשיב כו' הספרים הם ההארות שגנב מבנ"י כאשר נאמר ורבים מעמי הארץ מתיהדים. מחשבתו כו' אשר חשב על היהודים הם המחשבות זרות שהוא גורם שיעלו על ראשן של ישראל. וזהו שמתפללין והחושבים עלי רעה כו' וקלקל מחשבתם. וזה אשר חשב על היהודים. על דייקא. כי הוא קופץ על ראשן של ישראל. ובעת הגאולה שיהי' מחיית עמלק לגמרי יהיו מתוקנים כל המחשבות במהרה בימינו אמן:



תרל"ז

כנוס כו' כל היהודים הנמצאים בשושן כו'. כי הבינו שהגזירה הי' ע"י החטא שנהנו מאותה סעודה של אחשורוש. ולכן נאמר לעיל עשה כו' לכל כו' הנמצאים בשושן כו' משתה כו'. וכן כאן הנמצאים. שזה קאי על בנ"י. כמו שדרשו חכמים בפסוק שתי בנותיך הנמצאות כו'. ובזה התענית תקנו זה החטא ושבו בתשובה שלימה. והוא פלא שבאותה המשתה עצמה נעשה ההצלה שנהרגה ושתי אז. וזהו כעין אמרם ז"ל בתשובה מאהבה. הזדונות נהפכו לזכיות. והקב"ה ראה שישובו בתשובה שלימה. ונראה שלכך תקנו זה היום למשתה. לאשר כי נהפך להם חטא המשתה על ידי התשובה כנ"ל. וי"ל זה פי' הפסוק ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת. פי' שהתקרבות אל הבורא ית' יהיה ע"י החטא עצמו. והוא שלא כדת ע"י תשובה כנ"ל:

ובכל יום ויום מרדכי מתהלך כו'. נראה שכל הדברים הנזכרים במגילה היה הכל לצורך הנס. ובודאי זה דבר גדול מאוד שהי' כארבעה וחמשה שנים מעת הלקח אסתר לאחשורוש. ומרדכי הצדיק הלך בכל יום ויום לראות שלומה בעבור כי היתה יתומה. ובצער התפיסה בבית הנכרי. ובזכות זה זכה לנס. וכתיב גם כן באמרם אליו יום ויום כו'. שע"י שבכל יום ויום מתהלך זכה לזה לנצח את המן הרשע ולהכעיסו בכל יום ויום:

בן קיש. ואיתא בתרגום שני שהי' מזרע שאול א"כ למה לא יחסו אחר המלך שאול. ומה"ט נד האבן עזרא מדברי חכמים. אבל נראה שע"י ששאול חטא והשאיר מזרע עמלק לכן לא נזכר שמו בכאן. [אח"כ מצאתי בפי' הר"ש אלקבץ זצ"ל שכתב שתיקן חטא שאול. ונק' בן קיש שמילא מקום שאול בן קיש ע"ש. נראה כוונתו שבן קיש קאי על מרדכי הקודם. ולפי זה נראה שיש בו סוד גילגול ועיבור נשמת שאול כנ"ל]:

בגמרא קימו וקבלו הדר קבלוה בימי אחשורוש כו'. ותוס' הקשו הא הקדימו נעשה לנשמע. אבל נראה שהקב"ה ראה שיחטאו אח"כ בעגל ויאבדו נעשה כמ"ש במדרש. אך על ידי שהקדימו נעשה במסירת נפשם לה'. זכו שיכפה עליהם הר כגיגית. פי' שניתן להם התורה בע"כ. ולכך נשארה להם התורה גם אחר החטא. שלא ניתן להם ע"י הקדמה זו רק בעל כרחם. ולכך נשאר להם כנ"ל. אבל באמת כל חטא העגל נראה שהיה ע"י עמלק הרשע ימ"ש שלולי הוא שעירבב את בנ"י בדרך לא היה שום חטא. ולכך בכל עת שיש מחיית זרע עמלק נתקן חטא העגל. וז"ש הדר קבלוה כו' שחזרו לזכות ההקדמה של נעשה לנשמע כנ"ל:



תרל"ח

מה שתקנו משתה ושמחה משלוח מנות ומתנות כו'. כי הנה ענין מגילה הזאת היא שורש ומפתח בנין בית שני. והנה ביהמ"ק ראשון הי' ענין תורה שבכתב. לכן אמרו חכמים שנחרב ע"י ע"ז ג"ע ש"ד כו'. אבל ביהמ"ק שני היה ענין תורה שבע"פ לכן אמרו שנחרב ע"י שנאת חנם. ומגילה זאת היא ענין חיבור תורה שבכתב ותורה שבע"פ. לכן נקראת ספר ונקראת אגרת. וענין תורה שבע"פ הוא באמת כללות המדות טובות שנטבעו בלבות בני ישראל בנפשותיהם. שהיא נמשכת משורש דביקות בני ישראל למעלה. ולכן ע"י אהבת בנ"י והתאחדם אין שום חסרון. כי בכלל נמצא שלימות בכל הענינים כמ"ש ממנו פנה ממנו יתד כו'. והימים האלה מסוגלים לזאת ההתאחדות כמ"ש נקהלו כו'. ועל ידי הקיבוץ שכתיב כנוס כו' כל היהודים גברו נגד עמלק. כי בהכלל אין לו כח כמ"ש הנחשלים אחריך כו'. שיצאו מן הכלל. כמ"ש ברפידים שהוא הריסות החיבור. לכן אמרו בגמ' הדר קבלוה בימי אחשורוש. דבמד' תנחומא פ' נח פי' מ"ש מודעא רבה לאורייתא והלא הקדימו נעשה לנשמע ומפרש דקאי על תורה שבעל פה שקשה לקיימה ביותר ע"ש. נמצא דבימי אחשורוש קיבלו ברנון גם התורה שבע"פ כמ"ש:

בפסוק לימים האלה פורים על שם הפור. נראה שזה יסוד הנס. ולכאורה מאי נ"מ בפור הזה. אבל הענין הוא כי בוודאי כיון שהגורל נפל על ימים אלו. בלי ספק היה זה סוף כחו של המן ועמלק שהי' בתוקף האחרון שיש להם. לכן כתיב שראה כי כלתה אליו הרעה. פי' שאין לו כח להרע עוד. כי בוודאי כח הרשע להרע כמ"ש ועל חרבך תחי'. וכיון שנפסק שוב כחו האחרון הוא גאולה שלימה מתחת יד עמלק. אם כי עוד יהי' מחיית עמלק בימי משיח. אבל כחו להרע לנו נראה שנפסק לגמרי. וכתיב והמן עמד לבקש כו'. כי גם בימי שאול לולי שפעלו הרשעים לעורר קצת רחמנות עליהם. הי' להם מפלה לגמרי. רק שריחם שאול והעם כו'. וכמו כן רצה עתה המן לעורר רחמנות באסתר. אבל הם תקנו חטא שאול לגמרי. כי מאחר שנא' זכור את אשר עשה לך עמלק כו' תמחה כו'. מוכח שכל נפילת עמלק תלוי בשנאת בני ישראל אותו כנ"ל:



תרל"ט

קימו וקבלו כו' להיות עושים כו' וכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה כו'. ומה זה שבח הגדול שקיבלו עליהם מעשה זו. אבל הענין הוא עפ"י מ"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס כו'. ותוס' מקשים הא מקודם הקדימו נעשה לנשמע. ולמה הוצרך לכוף עליהם הר כגיגית. אבל באמת המגיד מראשית אחרית הוא ראה וידע כי לא ישארו בכתריהם. כאשר חכמים הגידו קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. וע"י שכפה עליהם הועיל אח"כ לקבל השמיעה. גם שקלקלו הנעשה בחטא הידוע. מול זאת אמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש נראה שניתקן עתה בימי הפורים קלקול הנעשה. לכן הימים נזכרים ונעשים. ולכן המצוה לענג הגוף. ואיתא בזוה"ק כי בפורים מתקנים ע"י עונג כמו ביוה"כ ע"י עינוי ע"ש. וכמו ביוה"כ נגמר הכפרה ואמר סלחתי. והוא ע"י תשובה במ' יום שע"ז נתקן ימי אלול לתשובה מיראה. וכמו כן בחדש אדר מאהבה ושמחה זוכין לתשובה וע"י שנתקן העשי' לכן המצוה במשתה ושמחה:



תר"מ

בפסוק ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול כו'. שזה חרה למרדכי הצדיק מה שיהי' להרשע נדיבות כזה. וזה א"א בלתי שפלות בני ישראל. שכפי מה שרפו ידיהן מלהתנדב להבורא ית'. כך נמצא אצל הרשעים. כי באמת הנדיבות של ישראל הוא. כי באמת לא נתקבל מהמן. ולא גרם הכסף הגזירה. רק מה שאמר לשקול ע"ז נתעצב הצדיק:

מה שכפל ושילש במגילה ובבזה לא שלחו כו' ידם. נראה שהי' תיקון מה שהניחו שאול ובנ"י מעמלקים כמ"ש שם (למען) לזבוח לה'. והשי"ת לא חפץ שיתקרב שום דבר מעמלק ימ"ש להקדושה. לכן איתא שאין לקבל גרים מן עמלק. ולכן אם כי כתב שללם לבוז. הי' נסיון לבנ"י שיזכרו שנאת עמלק. ואף שהי' בכחם לבוז ולקרב להקדושה ג"כ ניצוצות מהם. קיימו רצון התורה למחות זכר עמלק. [כי השי"ת שילם לעמלק כמדתו. כי כל האומות אם כי חוטאים ג"כ. אבל רוצין להיות להם שייכות להקדושה. ועמלק נתיצב על הדרך להחטיא את בנ"י ולמרוד במקום. לכן לא יהי' לו זכר לעולם בתוך בני ישראל]:

איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'. שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל לעלות עד למעלה מעה"ד טוב ורע. ואיני זוכר הדברים על בורין. אבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא כו'. כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגות. אבל באמת שער הנ' של הקדושה. שם לא יש ב' הדרכים. רק כולו טוב. כי שם שורש האחדות. וע"ז כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנ' ועץ החיים שהיא התורה. ולכן כשנתעורר כח מרע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלק. לכן איתא שבפורים קבלו התורה כו'. והיינו התגלות עץ החיים. ושם נק' דלא ידע בין ארור כו'. שאין שם שום אחיזה לסט"א כלל. כי הוא שורש האחדות כנ"ל: בסומי הם הריחות מבשמים שנתמלא העולם בעשרת הדברות. ומו"ז ז"ל אמר רמז בשמים מר דרור מתרגמינין מרי דכי. ומרדכי הוא הארת מרע"ה שורש התורה:



תרמ"א

גדל המלך כו' את המן. במדרש הטעם עפ"י משל שיהי' שם למפלה שלו ע"ש. וכזה לא מצינו שיהי' הרצון בשמים לכבוד כזה. רק כי הכל במדה ובמשפט על אשר כן נהג אותו רשע כמ"ש ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי. ע"כ עלה בדעתו לאבד את כל היהודים. כן הי' הנקמה ממנו לנשאהו על כל השרים והיו כל הקליפות נכנעים תחתיו. ובמפלה שלו היה ירידה לכולם ונתרומם קרן ישראל:

איש יהודי יחידי כו' ע"ש במדרש. כי כשבני ישראל נעשין אגודה אחת אין לעמלק שליטה בהם. רק ברפידים. ולכן הלשין המן עם אחד מפוזר ומפורד. שכל כח שלהם האחדות. ועתה הם מפורד. והאמת כן הי' על ידי החטאים נתעורר כח עמלק ואינו מניח להם להתאחד. ולכן נאמר כנוס כו' כל היהודים. להקהל ולעמוד על נפשם. הכל ע"י הכינוס והקהילה. ומרדכי הצדיק איחה אותם ונתאחדו ע"י כי היה לו כח האחדות כנ"ל. לכן נק' יחידי. כלל כל היהודים. וכן בכל פורים מתעורר כח האחדות וע"ש זה קבעו המצות קריאה בצבור משפחה ומשפחה כו'. שבזמן הבית היו מתאחדים ממש במקום אחד. ועתה בגלות התאספות כל מקום ומקום בכח מצות אלו. משלוח מנות ומתנות לאביונים. הכל בעבור האחדות כנ"ל. וכן אומרים בראותם יחד תכלת מרדכי בכח האחדות כנ"ל:

מה שקבעו יום המנוחה ליו"ט. הגם כי עיקר הנס ואיבוד עם עמלק הי' בי"ג. אכן באמת כל השמחה צריך להיות לשם ה'. באשר עמלק הרשע וזרעו מעכבים כבוד שמו ית' כמ"ש נשבע שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. לכן צריכין מאוד לשמוח באיבוד רשעים שונאי ה'. ובנ"י שנבראו להעיד על הבורא ית'. והרשעים מעכבין ומערבבין אותם. ובאיבוד רשעים מתחזקין בנ"י כמ"ש להודיע שכל קויך כו'. וארור המן שביקש לאבדי היינו שכל הצער של הצדיקים ומרדכי ואסתר הי' על שרוצין לאבד שם ישראל מעולם. ומי יברר כבוד שמים. וז"ש לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כו'. ולכן אחר מחיית עמלק קיבלו תורה ומצות מחדש כמ"ש הדר קבלוה כו'. ובכל עת שיש מחיית עמלק מתעורר אח"כ אהבת התורה בישראל. לכן אחר יום המלחמה באו בנ"י אל המנוחה. ונעשו שונאים ביותר הרבה למפרע על המן. שראו והבינו מה איבד מהן כל הימים אותו הרשע ימ"ש. וכן כתיב זכור כו' אשר עשה לך כו' שבגלות בעודנו תחת הרשעים א"י להבין כל הרשעות שגורמים לנו. וצריכין להאמין. וכפי מה שמתברר לאדם רוב רשעות שלהם. כך יכולין למחותם. לכן ביום המנוחה הוסיפו שנאה עליו. ואז מחו את שורשו בכח השנאה. והוא עיקר היו"ט. כמ"ש ונוח מאויביהם והרוג כו'. וכ"כ והי' בהניח כו' תמחה. ולכן ביקשה אסתר לקיים הנקמה גם ביום י"ד שהי' זמן המנוחה כנ"ל:



תרמ"ב

עיקר התנגדות עמלק הוא להתורה כמ"ש ודתיהם שונות. דתיהם כיוון גם על תורה שבע"פ שיכולין בני ישראל בכחם לחדש טעמי תורה כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. לכן אחר מחיית עמלק יש קבלת התורה. וזה נוהג בכל שנה כמ"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור. פי' כמו שיש הארות חדשות לישראל בכל עת ובכל דור כן יש התנגדות בכל עת. כמ"ש חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק ימ"ש וזכרו במהרה. לכן אין לדבר זה הפסק. ויש לנו לבקש ולשמוח במפלת עמלק וזרעו. כדי שיתפרסם כבוד שמו ית' בעולם. וכמו שרמזו חז"ל בציווי זכור. כי כוונת התורה להזכירנו שלא לחטוא כדי שלא יבוא עמלק. כן יש לנו לבקש זכור ה' לבני אדום כדי שיתפרסם כבוד שמו ומלכותו שלא יתעכב ע"י אותו הרשע. ושמו ית' היא התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. וכסאו הוא ירושלים וביהמ"ק. לכן אחר מפלת המן זכו לתורה לכן אחר סיון שהרגישו ביום מתן תורה התגדלות שמו ית' ע"י מפלת המן הרשע. הי' להם אח"כ השמחה בשלימות כמ"ש ליהודים היתה אורה כו'. הכל כ' רק אחר זמן מתן תורה. דלכאורה הי' צריך להיות בעת תליית המן. רק שעיקר השמחה שלהם היה מה שזכו עי"ז להתורה ולהתגדלות שמו ית'. וכן נבנה אח"כ בית שני שהוא שלימות הכסא כנ"ל. וכתיב היתה כו' כי באמת כל זה אות על חיבתן של בני ישראל כי לעולם יש קדושה בישראל ורק הרשעים במעשיהם מחשיכין שלא יוכל להתגלות הקדושה בעולם. כמ"ש שאין שמו שלם כו' עד שימחה שם עמלק. כמו כן אינו יכול להתגלות קדושת ישראל רק ע"י מחיית עמלק. לכן כתיב היתה שנתגלה עתה שהיה האורה והשמחה בבנ"י. רק שאינה יכולה להתגלות כנ"ל. רק אח"כ כתיב ומרדכי יצא בלבוש מלכות כו' הכל כנ"ל שאחר מחיית עמלק יוצא מהכח אל הפועל כנ"ל:

בפסוק נקהלו ועמוד על נפשם. שבאו אל האחדות כמ"ש שבעים נפש שעובדין לאל אחד נק' נפש. ואז מתעורר לנפש הכולל שהוא כח כנס"י ובא גאולה. כמ"ש בספרי קודש על פסוק פודה ה' נפש עבדיו שהוא נפש אחת הכולל כל נפשות בנ"י. וכל זה בא ע"י צדיק הדור כמ"ש איש יהודי יחידי. וע"י שקיבלו דבריו ונמשכו אחריו. בא הגאולה. כמ"ש פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו. יתכן לפרש נמי על החוסים בזה הנפש. ע"י שמבטלים עצמם לצדיק הדור. וע"י הקהילה עמדו על נפש האחדות הנ"ל:



תרמ"ג

בפסוק ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם. ולכאורה קשה כי לא באו בני ישראל להלחם רק עם הקמים עליהם לרעה ומה פחד הי' להם להתגייר עי"ז. ויתכן לפרש כי עליהם חוזר על עמלקים. כת המן הרשע. שהם המכסים את הפנים ולכן הם מונעים לבני עולם להתגייר ולכנוס תחת כנפי השכינה. וכיון שנפל פחד היהודים עליהם. ניתוספו גרים בישראל כנ"ל. ועם זה מיושב מה שדקדקו המפרשים למה קיבלו גרים מבני עמלק עיין בס' מנות הלוי ולפמ"ש עמי הארץ לא קאי על העמלקים:

בפסוק ומרדכי לא יכרע דלכאורה הו"ל למיכתב כרע. ופרשנו כי הכתוב נותן טעם על כל הגזירה שכל המכוון היה ע"ז באשר כי מרדכי לא יכרע. גם מודיע לנו הכתוב כי מלבד שלא כרע במעשה רק כי לא עלה במחשבתו שום ספק אם יכרע. כי היו"ד על שם המחשבה נאמרה. גם פרשנו כי הוא הכנה לדורות שבכל דור יש צדיק והוא לא יזוז מאמונתו בכל מיני שמדות. ואמת כי זה כחו של מרע"ה כידוע שמרדכי שורש מרע"ה. לכן כתיב איש יהודי הי' כו' ושמו מרדכי. כי בכל דור יש איש יחיד שכולל כל הדור והוא הארת משה רע"ה. ואז היה שמו מרדכי רק כי היה בזמן הסתר וגלות. ופעל בנסיון זה שלעולם לא יכרע כנ"ל. ובשכר זה שלא כרע זכה להוסיף כריעה והודאה יתירה במודים שנתוסף הודאת על הנסים. שכפי הנסיון למסירת נפש שלא לירא ולהכניע לסט"א כן זוכין להכנע אליו ית':

ענין היו"ט דפורים היה הכנה לבנין בית שני והוא בכח התעוררות התחתונים שזה ענין אנשי כנה"ג שהחזירו העטרה ליושנה. ופי' על ידי התאחדות של בנ"י בעצמם שנמצא בהם כח אלקות וכח תורה שבעל פה שע"ז כ' וחיי עולם נטע בתוכנו דייקא. וע"ז גופא הוא עיקר ההתנגדות המן ועמלק. וכפי מה שמתאחדין בני ישראל כך נופלין זרע עמלק. ולכן אמר המן. מפוזר ומפורד. שהרגיש שגרם החטא שאבדו האחדות. ולכן אמרה אסתר כנוס כו' כל היהודים. ואמת שע"י שביטלו כל הדור עצמם למרדכי הצדיק שכ' איש יהודי יחידי שהי' באחדות האמת וכ' ושאר היהודים כו' שנעשו שיריים לגבי מרדכי ועי"ז נתעלו כולם. כי יש להבין מה שהיה חושב מרדכי ח"ו שיתקיים עצת הרשע להשמיד כל היהודים. הלא השי"ת הבטיחם לשבעים שנה להוציאם. רק כי הי' אפשר להשאיר למרדכי. כענין שכ' ואעשה אותך לגוי גדול. לכן הוא נתמרמר ביותר על צערן של בני ישראל. וזה הרמז שאמר לאסתר אל תדמי בנפשך כו'. מכלל שהי' מקום להסתפק שהמה יהיו ניצולים. וז"ש המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד כו'. פירוש שהרגיש בב' הבחי' שנמצא אחדות ואעפ"כ מפוזר כו'. שהי' האחדות אצל מרדכי וע"י שכינס (על) [את] כל היהודים עמדו על נפשם. וכל ענין בית שני הי' בחי' תורה שבע"פ וסייגים ותקנות שעשו לתורה. והקב"ה הסכים עמהם כמ"ש קימו למעלה מה שקיבלו למטה. לכן ימי הפורים לא יעברו ע"י שהענין הי' בכח התעוררות התחתונים כנ"ל. ולכן המה ימי שמחה כי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי כו'. אבל הזוכין בכח התעוררות תשובה שלהם. לבם שמחה עליהם. והנה קודם בנין ביהמ"ק צריך להיות מפלת עמלק כמ"ש יד על כס יה שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה. וכן הי' המצוה בכניסתם לארץ למחות זרע עמלק ולבנות ביהמ"ק. לכן גם קודם בית שני היה צריך להיות מחיית עמלק. לכן היה סיבה מהמלך שיגבה המן כדי להפילו. כמ"ש לעיל פי' ומרדכי לא יכרע שזה היה עיקר המכוון. וכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד שרשע זה עומד מראשית עד אחרית. ויש לו מפלה בראשית ובאחרית. כמו שהי' מיד ביציאת בנ"י ממצרים ויבוא עמלק. וכן בכל שנה בחג הפסח שהוא ראשיתן של ישראל כמ"ש החודש הזה לכם כו' ראשון הוא. ולכן כל התעצמות המן הי' בי"ג בניסן. לפני שבר גאון. ואח"כ בכח העומר יש לו מפלה. וכן באחרית הוא גמר מחיית שמו לגמרי. ומעין זה בכל אדר סוף השנה. ונק' פורים על שם הפור. פי' כמ"ש בגמרא מאן דאית לי' דינא עם עכו"ם לישתמיט מיני' עד אדר דבריא מזלי'. כן משמים השמיטו מחודש לחודש עד אדר כדי שיהי' נמחה שמו לגמרי. ואיתא למה נמשלה אסתר לאילת השחר שהיא סוף כל הנסים. וכן הוא בתהלוכות השנה שפורים הוא האחרית. וע"ז דרשו ולערב יחלק שלל. שכן בכל יום יש מעין כל תהלוכות הכלל. ובודאי דברי חכמים אמת שהארת נס דפורים הוא הכנה עד ביאת המשיח. ובכל שנה מתעורר מפלת עמלק בימים האלה. כמ"ש והימים האלה נזכרים ונעשים כו'. ונראה שמרמז על כל המעשה שגם כח סט"א דהמן נלחם עמנו בימים האלה. וע"ז תקנו תענית אסתר. ויש לו מפלה ג"כ. והקב"ה משלם מדה במדה ולאשר רצה המן לאבד את כל היהודים לדורות לכן נתן ה' להיות תשועה לישראל לדורות. כמ"ש לא יכלמו לנצח. ותקותם בכל דור ודור שנעשה תקוה לכל הדורות. וכ"כ ודובר שלום לכל זרעו שעשה מרדכי הכנה לכל זרע ישראל. ולהרשעים מחשבין מחשבה רעה למעשה. ואין לשער העונש שמוכן להרשע שביקש לאבד כל היהודים. ובכל דור ודור שבנ"י מקדשין שמו ית' בעולם מכין הקב"ה להרשע עונשים שונים. וז"ש להודיע שכל קויך כו' ואח"כ ארור המן. שהרי נתקדש שם שמים על ידינו ונודע גבורותיו ית' והוא ביקש לאבדי. וכמו כן להיפוך מרדכי הצדיק מתברך בכל שנה שהציל כל בני ישראל לכן נקראו על שמו. עם מרדכי. דורש טוב לעמו:

בפסוק ליהודים היתה אורה כו'. יובן עפ"י המדרש תהלים שדורש אור ישראל לאש זה מרדכי וקדושו ללהבה זו אסתר ע"ש סימן כ"ב. ולפי זה יתכן לפרש היתה על אסתר שעיקר הענין הי' לכלות זרע עמלק והיא להם אש וכליון. ולבני ישראל היתה אורה ושמחה. וכולל ג"כ כל המעשה שהי' הסתר וחושך ואח"כ נתהפך מאבל לשמחה. ונתברר כי כל המעשה והגזירה ליהודים היתה אורה. וממילא משתמע רק ליהודים אבל להם היה חושך וצרה ולכן כתיב היתה שנודע למפרע שהי' לטוב לישראל:



תרמ"ד

בענין שקבעו היו"ט למשתה ושמחה. להיות כי כל הנס נעשה בדרך הטבע כמ"ש בספרים שנקראו נסים נסתרים תוך הטבע. והתועלת בזה שעי"ז נמשך הקדושה גם תוך הטבע. וזהו שקראו פורים על שם הפור פי' שגם הגורל והמזל נתהפך לעזרת בני ישראל. כי בוודאי בשורשן של בנ"י אין לעמלק מגע כלל רק בהטבע נעשה ג"כ בימים אלו המשכת כחן של בנ"י. לכן איתא מאן דאית לי דינא עם עכו"ם לישתמיט מיני' עד אדר דבריא מזלי'. הגם דאיתא אין מזל לישראל. אבל עתה גם מזליהם דישראל בריא. ואיתא דלכך אין קורין הלל בפורים שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ הוא ג"כ כנ"ל כי נסים נסתרים הנ"ל הם בחי' חו"ל. והלל הוא רק על הארה הפנימיות. ולכן קבעו למשתה ושמחה. ואיתא חייב אדם לבסומי כו' כי מהתקרבות דברי עוה"ז להקדושה מזה יש תוספות ריח. כי באמת עניני עוה"ז אין בהם ממשות הקדושה. רק שע"י הביטול נתוסף מהם ריח טוב. כמ"ש ריח בוגדיו כו'. וכמו שהיו נותנים חלבנה בקטורת. שכל ענין הריח נעשה מהתכפיות סט"א להקדושה וזהו לבסומי כו':



תרמ"ה

בגמרא דשבת מודעא רבה לאורייתא הדר קבלוה בימי אחשורוש. פי' מה שהי' צריך להיות ע"י כפיה הכל גרם אותו הרשע עמלק ימ"ש. ולכך כשתלו את המן הרשע קיבלו אח"כ התורה בחג השבועות באהבת עצמם להשי"ת. ולכן המתינו עד אחר החג. ובכ"ג בסיון כתבו אגרות האחרונות כשראו שנעשה תיקון למעלה במפלת המן הרשע. וכתיב ומרדכי יצא כו' ליהודים היתה אורה כו'. דרשו חז"ל על התורה ומצות. פי' מלפני המלך יצא בלבושים אלו. אבל עיקר שמחת בני ישראל בעצם היה מה שחזרו אח"כ בתשובה שלימה לתורת ה' ולעבודתו:

איש יהודי במדרש יחידי. כי הקב"ה מקדים רפואה למכה. ומאחר שהי' המן רשע עריץ שרצה בכחו להשמיד כל היהודים. הי' מוכן בזה הדור איש יהודי וצדיק שהגין על כל הדור ובכחו קיים את כל בנ"י:



תרמ"ו

מה שקבעו עיקר היו"ט ביום המנוח ואומרים שעשה נסים בזמן הזה. הגם דלכאורה עיקר הי' נצחון המלחמה. אכן תכלית מלחמת עמלק ימ"ש הוא לבטל המנוחה. כמ"ש אשר קרך בדרך. כמ"ש והיה בהניח כו' תמחה כו'. נמצא שעיקר רדיפת עמלק שלא לבוא אל המנוחה. וזה האות שבאו אל המנוחה הוא עדות על מחיית כחו של עמלק. ובזאת המנוחה מחו אותו יותר מבמלחמה. ולכן כתיב ונוח מאויביהם והרוג כו' שבמנוחה זו הרגו אותו. והענין דכתיב מחה אמחה דרשו חז"ל בעוה"ז ובעוה"ב למטה ולמעלה כו'. ולעולם כן הוא שבמלחמה התישו כחו בגשמיות כדי שיבואו אל המנוחה. ואז שבאו לשורשם הרגו את השורש שלו למעלה וזה העיקר ועשו אותו יום משתה ושמחה כנ"ל:

שמעתי מפי מו"ז ז"ל על הגמרא רבי נטע נטיעה בפורים ומסקינן נטיעה של שמחה נטע. שרמזו בזה כי בפורים יכולין ליטע נטיעת שמחה בלב האדם לשמוח בעבודת הבורא ית' כו'. דהנה כתיב ליהודים היתה אורה ושמחה כו'. וחז"ל דרשו על התורה ויו"ט ומילה ותפילין כו'. והענין הוא כי כל המצות הם הדרכות לאדם למצוא הארות המיוחדים לכל מצוה ומצוה. ובאמת העיקר כשהאדם עצמו מוצא אלה ההארות בלבו. והוא בחי' תורה שבע"פ. דחיי עולם נטע בתוכינו היא בחי' תורה שבע"פ. וכמו שמצד תורה שבכתב יש זמנים שנותנים שמחה כמו ושמחת בחגך. וכמו כן ע"י רשימת מילה ותפילין מתגלה הארת הקדושה בנפש האדם. כמו כן נמצא בנפש האדם עצמו לעורר אלה הדברים. וז"ש ליהודים היתה אורה כו'. בעצם נפשותם. כענין שאמרו בשבת אין צריך תפילין שהם עצמם אות ובחרנו במ"א באורך. ומגילה זאת נקראת אגרת ונקראת ספר כדאיתא בגמרא והיינו שהוא ענין ממוצע וחיבור מתורה שבכתב לתורה שבע"פ שהרי אז התחיל שורש תורה שבע"פ אנשי כנה"ג ובית שני:

בנוסח דשושנת יעקב תשועתם היית לנצח ותקותם בכל דור. כי המן ועמלק היו רשעים להרע לכל הדורות כמו שראינו שגזר לאבד כל היהודים מכל הדורות. ובכל דור חייב אדם לראות כאלו גזר על זה הדור. כמו שאומרים ארור המן אשר ביקש לאבדי דייקא. ולעומת זה היה מרדכי הצדיק יסוד עולם לכל הדורות. כמ"ש דובר שלום לכל זרעו. שיש צדיק לשעה. ויש צדיק קבוע לדורות. ולפי שהמן הרשע רצה לאבד כל הדורות. נתן לנו הקב"ה ישועה בימים אלו לכל הדורות כמ"ש והימים כו' נזכרים כו' בכל דור כו':

בפסוק נקהלו ועמוד על נפשם. הוא בחי' בעלי תשובה שאמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד. וזהו בודאי כששב מאהבה. ומקודם בשעת הגזירה בוודאי שבו מיראה ואח"כ כשנעשה להם הנס שבו מאהבה ונתעלו למעלה מהטבע וזהו ועמוד על נפשם:



תרמ"ז

בענין מ"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו. קיימו מה שקיבלו כבר. ותוס' מקשין דדרשינן נמי קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. וצריכין לומר דשניהם ענין אחד הם. שהרי קבעו ימי הפורים האלה ומברכין שעשה נסים בזמן הזה. הגם דלכאורה ביום המנוחה לא היה הנס. וגם דעיקר הנס יתכן שהי' בפסח כמ"ש בלילה ההוא כו' זה תקפו של נס. אבל באמת הנסים הם למעלה מהזמן. ואיך שייך לומר בזמן הזה רק שאין כל הזמנים מיוחדים לקבל הארת הנס שהוא למעלה מן הזמן. רק בימי הפורים מתגלה הארת הנס והוא שכתוב נזכרים ונעשים. שע"י הזכירה במצות שתיקנו בפורים. נעשה ומתגלה הארת הנס. כי הנסים מאירים בשמים לעולם שאין להם זמן כנ"ל. רק שלמטה יש זמנים מיוחדים שיכולין לקבל הארת הנס כנ"ל. והנה באמת תכלית מפלת עמלק והמן הרשע הי' כדי לקדש שמו ית' בעולם. כמ"ש חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק א"כ בכל עת שיש לו מפלה מתגדל שמו ית' והוא באמת התגלות התורה דאורייתא כולא שמא דקוב"ה הוא. וכמו שהיה מלחמת עמלק קודם קבלת התורה בהר סיני. כן בכל מקום שיש מפלת הרשע מתעורר אח"כ כח התורה. ובני ישראל הבינו וידעו זאת שזה עיקר המכוון. לכן כתיב ליהודים היתה אורה זו תורה כו'. פירוש שהניחו עיקר השמחה בכח התורה ומצות שקיימו אחר איבוד הרשעים בחילא סגי מה שהיו הרשעים מעכבין מקודם. ולכן נראה שעיכבו איגרות אחרונות עד סיון. דהיינו כשראו שפעל תליית המן שקיימו אח"כ התורה באהבה. אז הכינו עצמם ללחום מלחמת ה'. כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם. וכשנגמר כל המלחמה אז כתבו המגילה והסכימו עמהם מן השמים להיות מתגלה הארת התורה ע"י קריאת המגילה. ומ"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. גם ענין זה נשאר לדורות כמ"ש והימים כו' נזכרים ונעשים בכל דור. וע"ז הוצרכו הסכמה עליונה. ונס זה היה הכנה לבנין בית שני. ונתקיים מאמר חז"ל בסדר הברכות דשמ"ע. כשנעשה דין ברשעים מתרומם קרן הצדיקים והיכן מתרומם קרנם בירושלים ע"ש בפ"ב דמגילה. ואפשר שלכך עשו זכר לירושלים בנס זה בענין מוקפין חומה מימות יהושע. לרמוז שזה הי' מכוון הנס ויסודו:

במדרש איש יהודי יחידי. ובגמ' שכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה. דאיתא הקב"ה מכין רפואה קודם למכה. וכמ"ש רש"י בפסוק אחר הדברים כו' גדל המלך כו'. וכיון שהי' המן רשע כזה שרצה להשמיד כל היהודים. הוכן מקודם צדיק כזה שיוכל להגין על כל הדור. ולכן נקרא יחידי שהיה כלל כל הדור. וכמו שיש בענין המצות חילוקים כמ"ש הכופר בע"ז כמקיים כל התורה. כמו כן בנפשות ישראל שיש לכל אחד מצוה מיוחדת. וזה היה מיוחד למרדכי הצדיק והיה מגין בזה על כל הדור. ויתכן שרמזו חז"ל באמרם שאם אין ישראל עושין תשובה הקב"ה מעמיד להם מלך כהמן כו'. והיינו שאם אין הפרטים יכולין לשוב. יזמין הקב"ה צדיק גדול וממילא יעמוד נגדו רשע גדול. וכפי תיקון הצדיק יתוקנו כל הפרטים. ולאשר המן הי' אדם ולא מלך כמ"ש חז"ל בקום עלינו אדם כו'. הי' כמו כן מרדכי צדיק לדורו. אבל לעתיד מלך המשיח שהוא המושיע לכללות בני ישראל יעמוד נגדו מלך כהמן. ובזכות משיחנו יהי' מפלה לאותו רשע. ויתרומם קרנם של בנ"י בב"א:

וכתיב אם מזרע היהודים כו' דכתי' אור זרוע לצדיק. שהקב"ה מכין לכל דור צדיק הראוי לקבל הארה המיוחדת לדור זה. ולישרי לב שמחה הגם שאינם צדיקים כל כך מ"מ המיישרים לבבם ובטלין אל הצדיק מרגישין הארות הנ"ל בכח הצדיק. וזה הענין הוא בצדיק המיוחד. כמ"ש איש יהודי יחידי. כי יש צדיק לעצמו ולפי שעה. אבל מרדכי איתא במדרש שדומה לאברהם שהכניס נפשות תחת כנפי השכינה. כן מרדכי על ידו מתיהדים. לכן נק' יהודי ע"ש. וזה פי' מזרע היהודים שיש בו פנימיות הכח להוליד תולדות ולהכניס נפשות להיות מתיהדים:



תרמ"ח

איתא בגמרא אורה זו תורה. שמחה יום טוב. ששון מילה. ויקר תפילין. וצריך ביאור. מה שינה הכתוב את טעמו ולא פירש ליהודים הי' תורה ויו"ט ומילה ותפילין. אבל הענין הוא שזה עצמו היה הגאולה והישועה שהרגישו בנ"י זאת בנפשותם. כי התורה היא האורה. והמילה ששון. כי בוודאי אותו הדור שזכו לנסים בכח התשובה. בוודאי נתעלו נפשותם. ובאו לאמונת התורה. ונתמלאו אורה בכח התורה. וששון בכח המילה כו' וזה עצמו מה שדרשו חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס. שמקודם היו בבחי' אמונה כמ"ש כפה עליהם ההר כו'. ועתה הבינו בעצמם חיבת התורה ומצות. וז"ש קיימו מה שקבלו כבר שמקודם הי' בחי' קבלה ואמונה ועתה נתגלה להם בפועל בנפשותם. ובאמת עמלק ימ"ש מעכב התגלות הקדושה. וכביכול מעורר גם בשמים הסתרות ודינין. כמ"ש שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק. לכן אחר מפלת המן כתיב וחמת המלך שככה. שמקודם היה הגזירה גם בשמים. שכמו שצדיקים מעוררין עת רצון בשמים. כמו כן הרשעים מביאין כעס וחימה עליהם תפול. ואחר שנתלה שכך חמת המלך ונעשה עת רצון בשמים. ונתגלו הארות הגנוזים. ונתקרבו נפשות ישראל אל התורה. ועמלק הוא מעכב התגלות תורה שבכתב ושבעל פה. לכן כתיב כתוב זאת זכרון בספר הוא בחי' שבכתב. ושים באזני יהושע הוא שבע"פ. וכן אמר אותו רשע ודתיהם שונות לשון רבים שבכתב ושבע"פ. ועיקר התרגזנותו על שבע"פ. וזהו דתיהם שמוציאין מעצמם סייגים ומצות כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו:

בענין שנשאת אסתר לאחשורוש. נראה שהי' צריך תיקון זה לתקן החטא שנכשלו אז בנשים נכריות כמ"ש בעזרא. והוצרכה אסתר להוציא ניצוצי קדושה שנתפזרו בסט"א ע"י חטא הנ"ל:

בענין קביעות הימים למשתה. נראה כי בימים הללו יש תיקון לבחי' הגופים. דאיתא רחל תפסה פלך שתיקה. וכן בנימין ישפה ואינו מגיד. וכן אין אסתר מגדת ע"ש במדרש. ואיתא לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. שזאת הוא תיקון הגוף ע"י השתיקה. ורמז לזה יין דאיתא כשם שקול ודיבור יפה לבשמים כן קשה ליין ע"ש במנחות במשנה שהי' הגיזבר מושך היין בשתיקה. דאיתא חמרי וריחני פקחין. ונראה שהם ב' מיני חכמות. חכמה שבראש בחי' הנשמה והוא בחי' הריח כדאיתא איזהו דבר שהנשמה נהנית ולא הגוף זה הריח. והוא בבחי' הקול והדיבור בתורה ותפלה שהוא המשכת כח הנשמה. ויש חכמה הבאה ע"י תיקון הגוף והיין מפקח הגוף כדאיתא בפ' ותירוש ינובב בתולות והוא בכח השתיקה כי תיקון הגוף ע"י הצמצום לעצור במילין שלא להגביר כח הגוף על הנשמה. ואז זוכה לחכמה ונעשה כלי אל הנשמה. והנה מרדכי הי' ב' הכוחות שנקרא איש יהודי וימיני. יהודה בחי' הודיה מלאה שתפסה פלך הודי' וכ' שמע ה' קול יהודה. ולכן נק' מרדכי ע"ש בשמים ראש כדאיתא במדרש. והי' ג"כ בן ימיני. ולכן הי' התיקון בחי' נזכרים ונעשים שהוא בחי' הנשמה והגוף. לכן אחז"ל כי הדר קבלוה בימי אחשורוש. כי מסתמא זה שהי' צריכין לכפות עליהם ההר כגיגית. הי' על חלק הגוף. כי נשמתן של ישראל קבועין לעולם בתורה. וכאן שנתקן בחי' הגוף קבלוה בחלק הגוף ג"כ ברצון טוב. ומש"ל בענין בשמים ויין מצינו דקול יפה לבשמים ומ"מ בפנים הי' הקטורת בחשאי כדאיתא בגמ' קטורת בחשאי מכפר על לשון הרע. ויין דקול רע ליין מ"מ בפנים הי' השירה על היין בשעת הנסכים. והוא כענין דאיתא יין בשתיקה ועתיד לארמא קלא לבסוף כשמפקח הלב. וע"י בחי' גוף טוב דשתיקה מתדבק בו הארת הנשמה. ובבחי' העסק בתורה ותפלה בעריכות שפתים וקול רם מתעלה אח"כ הנשמה בשורש העליון והוא בחשאי לכן הקטורת לפנים ולפני ולפנים:



תרמ"ט

בפסוק ישנו עם אחד כו'. דאיתא בס"י עשה אינו ישנו. פי' הגם כי הקב"ה הוא נעלם ולית בי' תפיסא כלל מ"מ הוא כל יכול. וברא העולם באופן שיהי' גילוי כבוד מלכותו ית' מלא כל הארץ כבודו שיהי' בבחי' יש. ובאמת זה תלוי בעבודת בנ"י אשר על זה כתיב להנחיל אוהבי יש. וכמ"ש בספרי קודש שזה נרמז בשם ישראל י"ש רל"א שהכל נכלל בצירוף רל"א אתוון. וזה הרשע המן ימח שמו הי' כל כוונתו לאבד את היהודים כדי שלא יתגלה כבוד שמו ית' בעולם. ולא לחנם נשבע הקב"ה שאין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק. ולכן כאשר היה לו מפלה נעשה גילוי כבודו ית' בעולם הזה. ולכן נק' מגלה כמ"ש בס' קדושת לוי שזה שנשתנה יו"ט דפורים מכל המועדות שבתורה. ולכן אמרו חז"ל שאין קורין הלל על נס שבחוץ לארץ ואמרו נמי קריאתה זו הלולא. ולכאורה הם תרתי דסתרי. אך הענין הוא כי הלל ניתקן כשנפתחין שערים הפנימיים כענין שנאמר שער החצר הפנימית כו' ביום השבת יפתח. ומועדות נק' שבת. וע"ז כתיב פתחו לי שערי צדק כו' אודה. ולכן יש הלל. אבל בפורים היה הנס בגילוי הקדושה בעוה"ז וזה נס שבחוץ לארץ. אכן ע"י קריאת המגילה נגלה זו ההארה בעוה"ז דייקא. וזה ההלל שייך עתה. וענין אמרם עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. יש לומר ע"ד הרמז כי הנה יש ב' דרכים בהתגלות הקדושה בהתרוממת קרן הצדיקים ובמפלת הרשעים. כענין שכתבו חז"ל כשם שקילוסו ית' עולה מפי הצדיקים בג"ע כן עולה מפי הרשעים בגיהנם. אך הקב"ה חפץ בקילוסן של צדיקים יותר כדאיתא במד' בראשית וירא כו' את האור כי טוב ע"ש. ולכן גדלה מעלת ברוך מרדכי מארור המן. אכן עתה בימי הפורים נראה כי כל ההצלה היה בכח מפלת הרשע. כי כן הוא מדותיו של הקב"ה. כשרואין בשמים שאין לבנ"י זכות כדאיתא שהי' הגזירה להרע לבנ"י. לכן סיבב הקב"ה שיהי' נעשה ע"י זרע עמלק. וכדכתיב לולי כעס אויב כו' פן ינכרו צרימו כו'. ולכן נפדו בנ"י וניתן הוא כפרם כדכתיב ואתן חדום תחתיך. ולכן עתה נתעלו בנ"י ונתגלה הקדושה בכח ארור המן כמו בכח ברוך מרדכי. ובאמת זה אינו נוהג בכל הרשעים רק בזרע עמלק שהן שנואים בשמים כדכ' מלחמה לה' בעמלק. וידוע כי שם ה' הוא מדה"ר רק שהרשעים מהפכין מדה"ר למדה"ד ועל רשעים אלו דעמלק והמן נאמר באבוד רשעים רנה:

והמצות שתקנו חז"ל קריאת המגילה ומנות. דאיתא כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. וכשיש אחדות בישראל אינו יכול אותו הרשע לשלוט בנו רק כשחסר האחדות. ולכן אמר שהם מפוזר ומפורד ויוכל לשלוט בהם. ואסתר אמרה לך כנוס. וכן נתקיים הכינוס כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם. ובכח הכינוס והקהילה נעשה הישועה. ולכן זכו לתורה כדכתיב הקהל לי את העם ואשמיעם כו'. ואמרו חז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ועמוד על נפשם הוא שקבלו הרוח שהוא למעלה מנפש והוא בחי' התורה. לכן כתיב ועמוד כי יש עלמא דישיבה בחי' נפש. ועמידה בחי' הרוח. וגם זה אמת שע"י קבלת התורה ומצות זוכין לאחדות האמת וזה ג"כ רמז בזה כלל גדול בתורה. וע"י שאחר הגזירה קבלו עליהם עול תורה ומצות. זכו להקהל ולעמוד על נפשם וזה הי' הכנה לבית שני. לכן ע"י שנאת חנם נחרב הבית. ורמז שנאת חנם שכל הפירוד לבבות נעשה ע"י פריקת עול תורה ומצות כאומרם ז"ל חנם בלא מצות:

בפסוק לעשות אותם ימי משתה ושמחה. שצריכין בנ"י בכח אלה המצות לגלות הארת הימים האלה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל רמז הלשון ליהודים היתה אורה כו' וששון. מה לשון נקיבה היתה. לרמוז שבני שראל עתה משפיעין למדת ששון ושמחה שהם נעשין ע"י התעוררות בנ"י ודפח"ח. ויתכן על דרך הלצה לרמוז זאת במאמרם ז"ל סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו שנאמר לעשות אותם ימי משתה כו' פי' לא להתהלך בחשיכה לאכול ולשתות ניתנו ימי הפורים לנו. רק לעשות אותם ימי משתה ושמחה לגלות הארת הימים והנסים שנעשו בימים ההם הנ"ל:



תר"נ

במגלת אסתר איש יהודי הי' כו' במדרש מוכן לגאולה. דחז"ל דרשו הגלה מעצמו. להודיע כי בכל גלות הקב"ה וב"ש מכין צדיק אשר הוא אינו בגלות ונכנס בין הגולים כדי להיות הכנה לגאולה ולכן כתיב ומרדכי לא יכרע שהי' מוכן שהוא לא יכרע. ולכן לא יכול המן ימ"ש לשלוח יד בו לבדו רק בכל היהודים שהיו אז במצב השפל. וכשהתחיל לחשוב על מרדכי בלבד והכין העץ היה זה הכנה למפלה שלו:



תרנ"ב

והימים האלה נזכרים ונעשים כו'. נזכרים למעלה ונעשים למטה. דכתיב ונוח בארבעה עשר כו' ועשה אותו יום משתה ושמחה. וכ"כ בשושן ועשה. דהול"ל ועשו. רק דקאי על הקב"ה שעשה אותו יום משתה ושמחה. שהיה שמחה לפניו במרום שניצולו בנ"י מאותה הגזירה שהי' נגזר גם בשמים כדאיתא במד' ואח"כ כשנתבטל ע"י תשובתם ונהפך לטובה עשה אותו יום משתה ושמחה כמ"ש חז"ל למנצח למי שנוצחין אותו ושמח. ואלה הימים כמו שמתפרסם בו הנס למטה. כך למעלה בשמים נזכרים הנפלאות. וכהנים בעבודתן גם למעלה כולם באין לשמוע מקרא מגילה. ובאמת גם שמחת בנ"י למטה העיקר על שנשארנו לכבודו ית"ש. שאין מי להעיד עליו בעוה"ז רק בני ישראל. עם זו יצרתי לי כו'. וכל צערן של בני ישראל הי' ע"ז כדכתיב מה בצע בדמי כו' היודך עפר כו'. וזה המזמור נדרש על ימי מרדכי ואסתר. כי כך דרך כל איש ישראל. אפילו שאינו עובד ה' כראוי מכח טרדות העולם. מ"מ כשבא העת להסתלק מן העולם וזוכר אחריתו. שם כל מגמתו לעבודת הבורא ית"ש למסור הנפש אליו. וכיון שהיה הגזירה להשמידם עמדו על נפשם והיו מצטערין על כבוד שמו ית' יותר מעל ימי חייהם בעוה"ז. ולא עוד שאפילו רשעתו של אותו רשע המן הרשע הי' ג"כ כל עיקר רצונו בהשמדת בנ"י כדי להשכיח שמו ית' מן העולם ח"ו. וכשעשה לנו הקב"ה נסים וניצולו מן הגזירה נעשו כקטן שנולד. וקיבלו עליהם עול מלכותו ית' מחדש. ז"ש ליהודים היתה אורה ושמחה כו' זו תורה ויו"ט כו'. הגם שכבר הי' להם כל זאת רק שנעשו אצלם בהוי' חדשה. ולכן נתקן מזמור שיר חנוכת הבית על זה. וזה הנס הי' כמו חינוך לבית שני שהתחיל אח"כ כנ"ל:

בפסוק מפוזר ומפורד. פי' מלבד שהם מפוזרים מכל העמים רק שאינם יכולין להתאחד בעצמותם. ונדרש ג"כ לשבחן של בני ישראל שהגם שהם מפוזרין בין העמים אין מתחברין עמהם כנ"ל:



תרנ"ג

ומרדכי לא יכרע לשון עתיד לרמוז כי לעולם בכל דור נמצא בכלל ישראל איש צדיק שהוא לא יכרע. וזה שכתוב ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו כו' עם מרדכי. פירוש כי הבין כי מרדכי יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. ואפילו אם ימית את מרדכי. יהי' אחר במקומו בכח כלל יהודי. ולכן רצה לאבד כל עם מרדכי:

בפסוק עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. כי באמת ע"י הגלות והתערבות בין העמים אין יכולים בני ישראל להתאחד כראוי. והעיקר זרע עמלק שמפריד בין הדבקים. ובאמת כל מה דעבדין מן שמיא לטב. שע"י שנהנו מסעודתו של אחשורוש. ונתחברו אל הרשעים. לכן לא היו יכולין להתאחד. ואחר כך ע"י השנאה שעלה ע"ד העמים לאבדם. זה עצמו הי' הישועה שנהפכו לאויבים ונתאחדו בני ישראל כמ"ש כנוס כו' כל היהודים וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם. לכן עיקר מצות מגילה בעשרה משפחה ומשפחה כו'. לרמוז שעיקר הישועה הי' התאספות בנ"י לבוא אל האחדות:

איתא בגמ' הדר קבלוה בימי אחשורוש כו'. דכל מקום שיש מחיית עמלק יש התגלות התורה. והוא בחי' להט החרב כו' לשמור את דרך עץ החיים שהיא התורה. שעלי' נאמר על חרבך תחי'. אבל אין זה עיקר החרב שבנ"י יש להם עיקר החרב. ולכן כתיב לפי חרב. וכתיב חרב פיפיות בידם. אבל להט החרב המתהפכת היא ביד עשו והיא הערלה המכסה את הברית. ולכן חרב נוקמת נקם ברית מעמלק. וזה שרמזו חז"ל בזכור כו' אשר עשה כו'. המשל מכלב השומר את הפרדס ע"ש. וע"י שנתחדש עתה מקרא מגילה כמ"ש חז"ל מ"ח נביאים כו' לא הותירו אלא מקרא מגילה. הי' צריכין מקודם ללחום עם עמלק. וז"ש ליהודים היתה אורה זו תורה. כי תורה אור. ואורה זו שהוסיפו מקרא מגילה. וזה כח התורה שנטע הקב"ה בתוכינו ולא היו יכולין להוציאו מכח אל הפועל עד שגברו על עמלק. ובאמת כל הגזירה הי' רק כדי שיבואו בני ישראל לתשובה ולזכות לתורה. רק שהחטא גרם שהוצרך להיות ע"י הסתר. וז"ש חז"ל בפסוק לא מאסתים כו' לכלותם בימי המן. כי לא הי' הכוונה לכלותם. רק לטובתם. וכשבנ"י זכאין. הטובה בהתגלות. וכשאין זכאין. צריך להיות בהסתר. וז"ש כאשר שש כו' כן ישיש כו' להרע. פי' שיבוא הישועה ע"י סיבת הרע. אבל הרצון הי' לטובה. רגע באפו חיים ברצונו. רג"ע ר"ת "ראשית "גוים "עמלק. וכשנקמו מהמן כתיב וחמת המלך שככ"ה. גי' רצו"ן. שנתהפך הכעס לרצון. כי כשיש מחיית עמלק נעשה עת רצון בשמים. ועל זה יסוד כל המזמור שדרשוהו חז"ל על מרדכי ואסתר. בערב ילין בכי כ"ז שלא היה מבורר המכוון. ולבקר רנה:



תרנ"ד

הענין שקבעו הימים למשתה ושמחה. ובאמת כל תגבורת בני ישראל על עמלק על ידי תענית כמ"ש חז"ל. וכמ"ש דברי הצומות וזעקתם. דהקול קול יעקב ואיתא בזוה"ק כי פורים ע"י עונג כמו יום הכפורים ע"י תענית. דכתיב מות וחיים ביד לשון. ויתכן לרמוז על ב' סימנים קנה וושט שתלוין בלשון. והקנה הוא בחי' הקול והוא בחי' עץ החיים. ואיתא קנה דומה לעלמא דאתי דלית בי' אכילה ושתי' והוא בחי' יעקב. והושט הוא בחי' עץ הדעת טוב ורע. לכן שני עורות יש לושט חיצון אדום ופנימי לבן. והנה עשו הוא אדום שכל התדבקות שלו רק באכילה גסה כמ"ש הלעיטני כו' מן האדום כו' ע"כ קרא שמו אדום. נראה שהוא מיוחד לושט. אך הי' אפשר לו להאחז בפנימיותו שהוא לבן. ובעבור זה אהבו אביו כי ציד בפיו רמוז על פנימיות הושט שהוא לבן. אבל לא זכה לזה ולקח יעקב בכורתו. וברכתו שהוא חלק הטוב שבעה"ד טו"ר ניתן ליעקב. ופסולת הרע נשאר לעשו. ובני ישראל בכח התורה יונקין החיות מבחי' עה"ד גם כן. דהנה הקב"ה נטע עץ החיים ועץ הדעת. ונראה כי בוודאי נברא גם עץ הדעת לאכול ממנו. אבל אדה"ר אכלו שלא בזמנו ולא הותר לו לאכול. כי הי' מוכן רק למקבלי התורה. שבזה יכולין לברר הטוב מהפסולת. וקודם שהי' לאדם הראשון כח עץ החיים לא הי' רשאי לאכול מעץ הדעת. ולכן עיקר כחן של ישראל בקול וקנה ועץ החיים. ובזה גוברין על עמלק ומוציאין בלעו מפיו כמ"ש עליו הצד ציד. ולכן אמרו חז"ל ששולחן שאומרין עליו דברי תורה נק' שולחנו של מקום כמ"ש השולחן אשר לפני ה'. פי' שבכח התורה מתברר פנימיות המאכל ומתגבר עור לבן פנימי שבושט. אבל כשאין אומרים עליו דברי תורה הוי כזבחי מתים כי האכילה וושט עיקרו דבוק במיתה. לא בחיים. שע"י הקנה נמשך החיים. ונראה לי דלכך ושט נקיבתו במשהו כי יש לו מועט חיות. אבל הקנה שיש לו חיות רב אינו נפסל רק בפסיקת הרוב כמ"ש בגמ' כזה דעוף ניתר בסימן אחד דחיותו מועט. ולכן צריך לחבר דברי תורה אל האכילה דמות וחיים ביד לשון. ולכן כשגברו על עמלק תקנו האכילה להיות בלי פסולת. ונדמו ביום הזה לקנה שהיא בחי' יוה"כ. ועניתם דלית בי' אכילה ושתי'. לכן תקנו להיות נזכרים ונעשים לחבר הקנה עם הושט. ואמרו חז"ל המן מן התורה דכתיב המן העץ כו'. רמז שכל כחו ע"י אכילת איסור. וכל שליטת המן הי' ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש. ואח"כ תקנו זה האכילה כנ"ל. ויתכן ליתן רמז למנהגן של ישראל להחליף הבגדים בפורים לרמוז כי עתה נהפך האדום להיות לבן. ועיקר חלוף טריפה הוא כשנהפכו שניהם. כי הפנימי מיוחד ליעקב שאין בו אודם. אבל שניהם לבנים מעיקר הדין כשר. ואפילו המחמירין לאסור ב' לבנים משום דא"א לתקן בשלימות לבער כל הפסולת עד תיקון העתיד. אבל ביום הפורים יתכן להיות שניהם לבנים כמ"ש. והרי נטל יעקב הברכות בכח לבישת בגדי עשו:

והנה תקנו לומר ארור המן ברוך מרדכי. כי הנה הרשע הוא היפוך הצדיק שנק' שלום כלי מחזיק ברכה. פי' מחזיק כמו אבר מחזיק אבר. שהצדיק ממשיך הברכה מלמעלה בכח השלום שהוא מדת הצדיק. ועוד פי' מחזיק שנדבק בו הברכה בעצם. ולא עוד אלא כל מה שניתן לצדיק מתברך כמ"ש מעשה ידיו ברכת. וזהו פי' הפסוק ואברכהו גם ברוך יהי'. פי' שיצחק אמר לעשו שראה כי הוא מוכן לקבל הברכה ונעשה עצם הברכה כענין שנאמר באברהם והי' ברכה וכתיב ויהפוך ה' אלקיך לך כו' הקללה לברכה. הרי שבני ישראל מהפכין אפילו הקללה לברכה. ואותו הרשע הוא ממש להיפך עצם הקללה. והברכה א"א להתדבק בו כמ"ש ז"ל אין ארור מתדבק בברוך. ולכן ניטלו ממנו הברכות וניתנו ליעקב. וכמ"ש ויאהב קללה כו' ותבוא כמים בקרבו כו'. שבו נדבקת הקללה בעצם. ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. והנה מות וחיים ביד לשון כמ"ש מזה בפרשת זכור. ולשון החיים קיבל יעקב וכמו כן במרדכי ודובר שלום. ובהמן אמרו ליכא דידע לישנא בישא כהמן. שהוא המות שביד לשון. והרשע היפוך הצדיק. וביום זה לקח כל אחד שלו. ארור המן ברוך מרדכי. ונתברר התערובות. וכתיב וחמת המלך שככה ודרשו חז"ל חמת המלך מלכי המלכים. דכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם. כמ"ש לעיל כמו שהצדיק כלי מחזיק ברכה. כן הרשע כל מגמתו להמשיך דינין וקללות בעולם. וכשנתהפך הקללה עליו אז חמת המלך שככה:

איתא בגמ' שכפה עליהן הר כגיגית בקבלת התורה. מכאן מודעא רבה. ואמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש ע"ש. א"כ נראה כי כל מה שהוצרך לכפות עליהם ההר ושיהי' מודעא הכל גרם אותו רשע עמלק דכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים כו' ואותו הרשע הפסיק אותנו באמצע כמ"ש אשר קרך בדרך. ולכן הי' צריך להיות ע"י כפיה. הגם שכבר הקדימו נעשה לנשמע כמו שהקשו התוס'. אכן כתיב ויפתוהו בפיהם כו'. ובוודאי לא שייך לפתות הבורא ית' במילי בעלמא. אך דיש ברית הלשון וברית המעור כמ"ש לעיל בפ' זכור דזה ראשית וזה אחרית בחי' מילולא ועובדא. ובפיהם הי' נגמר התיקון. אך להיות גמר המעשה בשלימות. בזה הטיל שאור אותו רשע. וז"ש ובלשונם יכזבו לו ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כל דבר שאינו נגמר להיות דבר של קיימא לעד נקרא כזב כמו מים המכזבים. אשר לא יכזבו מימיו כו'. וכמו שהי' פרעה ומצרים קליפה המסתרת בעורף קודם פתיחת הדעת והלשון. כמו כן יש קליפה המסתרת גמר הדעת. וז"ש והסר שטן מלפנינו ומאחרינו. ובזה הגמר עומד עמלק. ולכן בכל עת שיש מחיית עמלק יש קבלת התורה וז"ש וקיבל היהודים אשר החלו כו'. כי בפורים הי' גמר תיקון העשי'. וכן אמרו בגמרא אסתר סוף כל הנסים. ימ"ש האיכא חנוכה. ומשני ניתן ליכתוב קאמרינן. פי' שיש נסים העושין רשימה וחקיקה בלבות בנ"י כמ"ש זכרון בספר. ובאמת זו הכתיבה הוא אות ברית מילה. דכמו דיש אותיות חקוקין וחצובין בפה. כן בברית מילה. והוא גמר הכתיבה. ונקרא חותם. ספ"ר. גי' ש"ם. הוי"ה ושד"י. שזה הוא בברית מילה הוי' מלגאו שד"י מלבר כמו במזוזה:

כתיב הרבית הגוי כו' הגדלת השמחה כו'. רמז למה שאמרו משנכנס אדר מרבין בשמחה. א"כ אדר חודש של שמחה ושחוק. כמ"ש בס' יצירה כי שחוק באדר. ובני ישראל יש להם שני אדרים. ז"ש לו הגדלת השמחה. ועיקרן של דברים דכתיב שמחה לאיש במענה פיו. וזה כולל ברית הלשון והמעור. ובאמת עיקר הזיוג הוא שמחה. וע"ז נאמר ולישרי לב שמחה. אבל גשמיות התאוה מכסה השמחה. ולא עוד שמפיל עצבות על האדם. היפוך הפנימיות שבו. וכל זה נעשה ע"י החטא. וזה נרמז באומרו בזעת אפיך תאכל לחם. כי גם הזיוג נקרא אכילה כמ"ש במ"א מזה אבל בנ"י זכו להסרת הערלה ועליהם נאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ועל זה נאמר פתחת שקי שהוא הסרת הערלה שנק' לבוש שק. ומכסה על אות היו"ד שהיא ברית מילה. וכשפתחת שקי תאזרני שמחה. וז"ש הרבית הגוי שפריין ורביין של בנ"י הוא בשמחה פנימיות. ולא בגשמיות. ולו הגדלת השמחה. ומקודם כתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. ופי' במדרש שוחר טוב שהוא בימי המן שהי' חושך גדול וזכו לגאולה הה"ד ליהודים היתה אורה ע"ש בילקוט ישעי'. והפי' דבאמת כ"מ שיש חושך הוא סימן שנמצא בו גנוז אור. ולכן דייקא במילה שהוא אור זרוע לצדיק חופף עליו הערלה. וכמו כן עמלק והמן הם המה הערלה החופפת על המילה. וכשהי' להם מפלה נגלה האור שהי' גנוז שם. ז"ש היתה אורה שנתגלה למפרע האור שהי' גנוז באותו החושך. וניסן ואדר שניהם בחי' ב' הבריתות כמ"ש לעיל במצרים הי' הדבור בגלות וזכו לברית הפה. ואדר בסוף הוא ברית המעור. פתחת שקי. דכתיב אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. הוא הערלה. ולכן ג"פ בשנה יראה כל זכורך. שע"י הסרת הערלה זכו לראות פני המלך ג"פ בשנה:

איתא בגמ' התך זה דניאל למה נקרא שמו התך א"ר שחתכוהו מגדולתו. ושמואל אמר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו. וכתב בס' אור חדש כי לשמואל י"ל שאינו דניאל. אבל בפ"ק דב"ב מוכח דלכ"ע הוא דניאל ע"ש ובתוס'. וגם לא יתכן כלל לומר שהי' איזה ממונה של אחשורוש שהכל נחתך על פיו. ואיך יהיה הוא השליח מאסתר למרדכי. אבל לפענ"ד נראה כוונתם דדניאל נקרא התך שכל דברי מלכות נחתכין משמים על פיו שהרי הוא סידר המלכות ולקחהו מבלשאצר למדי ופרס. וסידור המלכיות נחתכין על פיו. וגם יתכן שלכן נקרא התך שנחתכין ע"פ שחילק המלכות ומסר ביד אחשורוש רק קכ"ז מדינות כדאיתא במדרש שהוא החצי מכל מדינות שבעולם כנ"ל:



תרנ"ה

איתא בגמ' אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני. וגם אמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש. דבאמת התורה היא ראשית הכל ואחרית הכל. ועל זה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. פי' בני ישראל שיש להם דביקות לעולם בתורה. ולכן נק' בנ"י ראשית שאפילו בימי הירידה הם דבוקים בראשית. ובשעת קבלת התורה הי' התגלות ראשית התורה והי' בפרהסיא ולכן שלט בו עין. אבל כח התורה שהוא בהסתר מתקיים לעולם בישראל. ואנכי הוא אנכי דעשרת הדברות. הסתר אסתיר. ועל מרדכי נתקיים המדריכנו על במות אויבינו כדאיתא במדרש ואתה על במותימו תדרוך קאי על מרדכי שהוא לשון דריכה להיות דאסתר סוף הנסים הניתן לכתוב. ותחילת התורה היא בראשית וסוף התורה על במותימו תדרוך. ובאמת קבלת התורה הי' בחי' מלמעלה למטה ובפורים הי' מלמטה למעלה כמ"ש קיימו למעלה מה שקבלו למטה. וזה הדר קבלוה בימי אחשורוש. בימי הסתרות פנים. ובזה אין עין רע שולטת. ואז יש מחיית עמלק. וכ' ליהודים היתה אורה. נראה דקאי על אסתר שהוא בחי' מדה"ד. ועשתה נקמה בהמן. וליהודים היתה אורה כמ"ש והי' אור ישראל לאש. כשבני ישראל זכאין השמאל נעשה ימין. כמ"ש במ"א פי' מימינו אש דת. וז"ש ברוכה אסתר בעדי כי בעדינו הוא ברכה ולרשעים ארור. וזה הרמז כי ברו"ך מרדכ"י גי' ארו"ר המ"ן. לומר כי אלה התיבות ואותיות עצמן שהם ברוך מרדכי הם ארור המן. כי עיקר הברכה לבנ"י בכח דביקות בראשית. ובזה אין אחיזה כלל לסט"א. דכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. פי' שעשה לו ראשית לעצמו ולכל תכלה יש קץ. אבל בנ"י שהם דבוקים בראשית שאין לו תכלית יש להם אחרית טובה. ואיתא כי עמלק הוא שונא בכל צד לסטרא דקדושה כמ"ש בזוה"ק בשלח. והוא במחשבה דיבור ומעשה כמ"ש במ"א פי' אשר קרך. ולכן צריכין למחותו בכל אלה כמ"ש זכור בפה אל תשכח בלב ובמעשה נתקיים בפורים כמ"ש נזכרים ונעשים. וזהו כאשר ירים משה ידו. ירים במחשבה. משה בדיבור שהוא כחו של "משה "שר "התורה. ידו במעשה. אז וגבר ישראל:



תרנ"ו

לפורים ופ' תשא ליהודים היתה אורה זו תורה. נראה כי תורה אור. ואורה היא בחי' תורה שבע"פ. ולכן איתא הדר קבלוה בימי אחשורוש עפ"י מ"ש במדרש תנחומא פ' נח כי מה שהוצרך לכפות עליהם הר כגיגית היה על תורה שבע"פ. נמצא דעיקר הקבלה שבימי אחשורוש הוא תורה שבע"פ. וכבר כתבנו במ"א כי מגילה זו הוא החיבור של תורה שבכתב ובע"פ. שמאז התחילו כל תקנות אנשי כנה"ג. ולכן נקראת אגרת ונקראת ספר. ועתה נבאר באופן אחר מ"ש היתה אורה ושמחה. דאיתא במד' ויתן אל משה הה"ד לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. בנ"י עשו למטה החטא והקדוש ב"ה למעלה חיקק להם לוחות של חיים. דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ואמרו בפסיקתא יש לך הרב שרוצה ללמוד ואין התלמיד רוצה. ויש תלמיד רוצה כו'. ברם כאן פנים בפנים דיבר. פי' שהיו בני ישראל מוכנים אל התורה כמו שהי' הכנה מלמעלה ליתן להם התורה. ואחר החטא נפלנו מזו המדריגה רק משה רבינו נשאר בזה. כמ"ש ודיבר ה' אל משה פנים בפנים. אבל בני ישראל לא נשארו בזו המדריגה. ומ"מ נתן לנו הקב"ה במתנה התורה. ולכן כתיב ולנו בושת הפנים דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי באפי'. ובאמת כל זה גרם אותו הרשע עמלק ימ"ש. שע"ז כ' אין הכסא שלם עד שימחה שם עמלק. וכסא הוא בנ"י שהם כסא למלכות שמים. ולכן כשימחה עמלק כתיב ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות כו'. ולכן אחר מפלת המן היתה אורה זו תורה ושמחה. שקבלו התורה בבחי' פנים בפנים ובשמחה. היפוך בושת הפנים. ועל זה אומרים שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו כו':

בפסוק ישנו עם אחד. דרשו חז"ל אלקיהם ישן. כי בני ישראל יש להם דביקות באל אחד. ואיתא דבני ישראל סתים וגליא וכמו כן אורייתא וקוב"ה ע"ש בזוה"ק. ובימים ההם הי' בחי' הסתר אסתיר ולא הי' ניכר בחי' אלקות בבני ישראל. ולכן אמר ישנו שהם דביקים ביש יותר מדאי. ונרחקו מבחי' אין. והטעם שהם מפוזר ומפורד. וניטל מהם האחדות. ובאמת כך הי'. רק מרדכי הצדיק נשאר בזה האחדות כמ"ש איש יהודי. יחידי הי'. וע"י אותו צדיק חזרו בנ"י להתדבק באחדות ובה' אחד כמ"ש אסתר לך כנוס. כי מרדכי כינס בנ"י אל האחדות. כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם שנתדבקו בבחי' אין למעלה מהנפשות:

איתא כל המועדים בטלים לעתיד חוץ מפורים דכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו כו'. כי המועדים תלוין בבנ"י כמ"ש אשר תקראו. ישראל דקדשינהו לזמנים. ושבת קביע' וקיימא. כי בני ישראל מושכין קדושה בתוך הזמן כמ"ש מקראי קודש. ולכן לעתיד שיהי' יום שכולו שבת למעלה מהזמן. ממילא קדושת המועדים יתבטל דשרגא בטיהרא מה מהני. ובענין זה ג"כ מובן מ"ד מצות בטלים לעתיד לבוא. וחלילה לומר שיהי' דבר מן התורה בטל רק כדמיון ביטול הנר לגבי אבוקה. דכתיב תורה אור ונר מצוה. וכשיתגלה אור התורה ושורש המצות. יתבטלו המצות שלמטה לגבי אור תורה. ובעוה"ז חביב מעשה בנ"י לפניו כיון דהוא עלמא דחשוכה. ולכן חשובין המועדות. דכ' ג"פ בשנה יראה כיון שעל ידיהם חל הקדושה בעולם. אבל ביום שכולו שבת ויתגלה הקדושה למעלה בטל הקדושה שהתחתונים מעוררים במעשיהם. ולפי שבפורים הי' התגלות הקדושה שלא על פי מעשה התחתונים לכן לא יתבטל לעולם כמו בחי' השבת שאינו תלוי במעשה התחתונים:



תרנ"ז

והימים האלה נזכרים ונעשים. כפי הזכירה שבני ישראל מזכירין הנסים בקריאת המגילה. כך הם נעשים. ומתחדש הארת הנסים בכל דור. כי שנאת עמלק והמן הוא בעולם שנה נפש. וכמו כן הנס הי' בג' בחי' הנ"ל. בכל דור הוא בחי' שנה. משפחה ומשפחה בחי' נפשות. מדינה ועיר הוא בחי' עולם. והמלחמה בעמלק הוא בכל אלה השלשה בחי'. והישועה שהי' בימי מרדכי ואסתר הי' הכנה לכל ימי הגלות. ובמד' דרשו על מרדכי עושה צדקה בכל עת ע"ש. ואיתא בשם הרוקח עת צרה כו' ליעקב וממנ"ה יושע. מהמ"ן יושע. כי יש ישועה שבא מתוך המיצר עצמו כאשר חכמים הגידו כי ביצור הוא אחד מעשרה לשונות של תפלה. כדכתיב עזרה בצרות נמצא. ואמרו חז"ל אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר פני. אנכי הוא התורה. אנכי ה' אלקיך. ולפעמים יש הנהגת התורה בדרך הסתר. כשאין ראוין להיות בהתגלות. כדמסיים על כל הרעה כו'. לכן בא הארת התורה ע"י הסתר פנים. ז"ש ליהודים היתה אורה זו תורה. היתה לשון נהייתי ונחליתי. שבא להם אור התורה מתוך הצרה והסתרת פנים. ואיתא בזוה"ק פורים על שם יום הכפורים דעתיד להיות משתנה מעינוי לעונג. כי ביוה"כ נכנס הכ"ג לפני ולפנים ועל זה כתיב ואל יבוא בכל עת רק ביום מיוחד וע"י תענית כל בנ"י ועניתם את נפשותיכם. ובימי הפורים כתיב אבוא אל המלך כו' לא כדת. במקום שאין רשאין לבוא בכל עת. רק בפורים ניתן רשות להתגלות אור הנעלם בכל עת. כמ"ש במדרש הנ"ל על מרדכי עושה צדקה בכל עת. ובאמת הישועה זו הי' מתוך מחיית עמלק ששמחה לפניו במרום כאשר יש מפלה לעמלק והמן. ונפתחו שערי הישועה:



תרנ"ח

איש יהודי במדרש איתא שנדמה לאברהם שגייר גיורים דכתיב ורבים כו' מתיהדים כו'. דכתיב אם מזרע היהודים מרדכי. פי' שהאדם עץ השדה. כמו שיש באילנות מזריע זרע. כן יש בצדיקים שבכחם להמשיך נפשות לזרוע צדיקים בארץ. ופי' איש יהודי שעושה יהודים בעולם. וע"ז כתיב אור זרוע לצדיק שהצדיק יש בו אור להזריע ולהוליד פרי עץ חיים. והנה סיום הפסוק ולישרי לב שמחה זה בחי' בעלי תשובה שצריכים ליישר העקמומיות. אבל למחיית עמלק צריכין לצדיק גמור מעיקרו כמ"ש איש יהודי הי'. ואיתא כל מקום שכתיב הי' הוא מתחלתו ועד סופו שאין בו השתנות. וכ"כ לא יכרע ולא ישתחוה בלשון עתיד. כי הוא אין בו שינוי לעולם. ושמעתי ממו"ז ז"ל ענין המוקפין חומה הם אותן שדברי תורה כחומה אצלם כמ"ש אום אני חומה. ולכן תלהו ביהושע דכ' בי' לא ימוש כו'. ולפי"ז יתכן לפרש כי הפרזים הם בעלי תשובות. ולכן הם קודמין כי גדלה מעלת בעלי תשובה כו' אבל עיקר מפלת עמלק הי' צריך להיות על ידי מרדכי הצדיק:

בפסוק ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. כל הדברים האלה הי' כמו כן בשורש למעלה. כי המן ועמלק יש להם כח בסט"א. וכאשר הי' לו מפלה למעלה ולמטה נהפך כל מקומו ובית המן להתפשט בו הקדושה. וזהו ענין המגילה שהיא פסיעה יתירה שנתפשט אור תורה בהתגלות שלא בהדרגה. וכמו שהי' אז לשעה. כך נתחדש בכל שנה כמ"ש האריז"ל ע"ש. וז"ש במדרש תחת הנעצוץ יעלה ברוש במקום שהי' ע"ז דכתיב בכל הנעצוצים כו' ע"ש. והוא מעין תיקון דלעתיד שיהי' נגלה כבוד ה' שמו אחד. ובכל מקום שיש מחיית עמלק כביכול נתגדל שמו ית' בעולם. וז"ש ומרדכי יצא כו' בלבוש כו'. כל אלה הלבושים חדשים שנתלבש הקדושה. כענין שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש. עטרת זהב גדולה רומז לאתוון רברבין דק"ש. ע' משמע וד' מאחד. שזה עיקר עדות דכתיב בישראל אתם עדי. שזה אינו בדיבור בלבד. רק כשישראל זוכין נתברר על ידיהם יחוד שמו ית' בעולם. כמו שהי' במרדכי. ועליו נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך כמ"ש בתרגום כאן. ועטרת זהב גדולה ד' דאחד כי כתר ועטרה הוא ענין אחד כמ"ש אני ראשון ואחרון וכתר בחי' ראשון ועטרת אחרון שהוא מעין תיקון שלעתיד:

ובענין המגילה דנק' ספר ונקראת אגרת דאיתא בגמרא פלוגתא אי תורה חתומה ניתנה. או מגילה מגילה ניתנה. וקי"ל דמשום עת לעשות לה' נכתבת מגילה ע"ש בגיטין. והענין יש לבאר ע"פ מ"ש בזוה"ק דאורייתא סתים וגליא. ובוודאי התורה סתומה שהיא שמותיו של הקב"ה היא חתומה והיא אחדות אחד. והוא שם אחד ובבחי' זו חתומה ניתנה. ומגילה ניתנה הוא דרך הנגלה. אבל באמת סתים וגליא הכל אחד. ואין להפריד בין הדביקים. ולכן א"א לכתוב מגילה. שלא להפריד מתורה סתומה. אבל לפי שעה משום עת לעשות לה' כאן בפורים נכתבה המגילה. ונתפשט הארת התורה בהתגלות יותר מסדר הנסתר אשר לא כדת. וכמ"ש עת לעשות כו' הפרו תורתך דייקא. תורה דלעילא. ויתכן לרמוז זה במ"ש היתה אורה זו תורה. ולמה לא כתיב אור. כמ"ש תורה אור. וגם לשון היתה. הלא מעולם התורה ניתנה ליהודים. אך שנתחדש הארה חדשה מן התורה בכללות בני ישראל מה שלא הי' מקודם. והיינו דאמרו שלא חידשו הנביאים אחר מרע"ה זולת מגילת אסתר. והוא מעין תורה שבע"פ. לכן כתיב היתה אורה. והי' עתה אחיזה לבנ"י בתורה מצד עצמותם. ואח"כ קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ולכן עתה שתיה מרובה מאכילה. כי תורה שבכתב נקרא לחם ושבע"פ מים ויין:



תרנ"ט

איתא בגמ' קימו וקבלו. קיימו מה שקיבלו כבר. שבפורים זמן קבלת התורה. כמו שאחר מלחמת עמלק ברפידים באו להר סיני לקבל התורה. כן לעולם אחר מפלת עמלק יש קבלת התורה. כי מילה קדמה לתורה. והיא שער השמים כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה. שעי"ז זכו לקבלת התורה מן השמים. ואותו הרשע עמלק הוא ערלה דחפיא ברית כמ"ש לעיל פ' יתרו מזה. ולכן אחר מפלת עמלק מתגלה הברית מילה וזוכין אל התורה:

וכתיב ליהודים היתה אורה. דרשו חז"ל זו תורה דכתיב תורה אור. וכאן כתיב אורה הוא התמשך אור תורה בנפשות בנ"י. כי נר מצוה שהמצות עושין לנפשות בנ"י כלים לקבל אור תורה ע"י תיקון הרמ"ח איברים של אדם ותורה אור בעצמו א"י לאחוז בעצם האור רק ע"י הפתילה. וזה תלוי בברית מילה שהיא שורש כל המצות. שעי"ז מתחבר התורה שבכתב לתורה שבע"פ. וכ' כתבו לכם כו' השירה כו' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ס"ת מילה. שע"י ברית המעור נתקן ברית הלשון וזה בחי' הצדיק כל בשמים וארץ דאחיד בשמיא וארעא. ואחר מפלת עמלק נעשה חיבור זה:

חביב שמחת פורים כמו השבת. דכתיב הכא לעשות אותם כו'. וכתיב בשבת אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. כי שמחה לפני הקב"ה במרום במחיית עמלק. כמ"ש והי' בהניח כו' תמחה. והי' לשון שמחה. ומאחר דכתיב מלחמה לה' בעמלק. ממילא במפלת עמלת כביכול מנוחה לפניו. ואיתא במדרש בא ע"פ כובד אבן כו'. כסבורין בנ"א שיגיעה הוא לפני. ואינו יגיעה. במה אני ייגע במי שמכעיס לפני בדברים בטלים. כעס אויל הוא עמלק. א"כ במפלת עמלק המנוחה בשמים. עוד שם במדרש פי' כעס אויל כבד משניהם יותר מכחן של ישראל ע"ש. דכ' אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולי כעס אויב כו'. שבשביל כעס אויב נושעים כביכול בעת צרה. ובוודאי זה הפסוק אשביתה מאנוש זכרם הי' בגזירת המן לאבד כנ"ל. אבל בשביל כעס אויב פן יאמרו ידנו כו' כי כו' אובד עצות כו' ואין" בהם" תבונה". ס"ת המ"ן. כי בכוונה נסתבב משמים להיות הגזירה למטה ע"י המן שזה יהי' הישועה לבנ"י כמ"ש במ"א מזה. כי כשהיו בנ"י בגלות בבל ושאר מלכים ידעו והבינו המלכים כי מאת ה' היתה זאת. אבל בקום עלינו אדם ולא מלך ודימה בנפשו כי ידו רמה. בזה נעשה הישועה:



תר"ס

ליהודים היתה אורה זו תורה. דאיתא נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והתורה כולה שמותיו של הקב"ה. ובכל מקום שיש מחיית עמלק מאיר אור התורה דאורייתא סתים וגליא. ולעתיד תצא חמה מנרתיקה ויתגלה סתרי תורה. ועכשיו מחמת אותו הרשע עמלק ימ"ש נסתם הפנימיות וכשיש מחיית עמלק יש גילוי הפנימיות. וזה קריאת המגילה. לכן הדר קבלוה בימי אחשורוש אחר מפלת המן הרשע. וכן איתא בברכת אהבה. וקרבתנו מלכנו רומז לזכירת מתן תורה. לשמך הגדול רומז לזכירת עמלק. שכפי מה שנמחה שם עמלק מתעורר כח מתן תורה שהוא שמו הגדול:

והימים האלה נזכרים ונעשים. פי' ע"י הזכירה וקריאת המגילה מתעורר כח הנס. וז"ש לעשות אותם ימי משתה ושמחה. שע"י המצות שבפורים נעשין הימים ימי משתה ומתגלה בהם שפע הקדושה ואור הנסים. ובאמת אותו הדור הוציאו זאת מכח אל הפועל כדכתיב ועשה אותו יום משתה ושמחה על כן היהודים הפרזים כו' עושים. משמע שלפי שעשו אותו יום משתה שהי' שמחתם לשם שמים. ושמחו בקדושת שמו ית' שנתקדש. ומצוה שקבלו בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה. וכמו כן היום כפי מה שמקבלין הימים בשמחה לשם עבודת הבורא. כך מאירין הימים. וז"ש וקבל כו' את אשר החלו לעשות. שהי' אז התחלה לכל הדורות. וזה כח תורה שבע"פ שנמשכה התורה לבני ישראל. שהגם שהכל בתורה. מ"מ ע"י בנ"י יוצאין הדברים מכח אל הפועל. וכן איתא שהיו מסופקין אי יכולין לכתוב המגילה עד שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו רמז כתוב זאת זכרון בספר רומז על המגילה. שמרוב תשוקתם האירה להם התורה זה הרמז. כמ"ש ומאמר אסתר קים כו' ונכתב בספר. וכמו כן בכל שנה ע"י הזכירה נעשין הימים ימי משתה. ולכן נראה הטעם דסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא. לפי שגמר הזכירה ביום. ואחר הזכירה נעשין הימים ימי משתה. שכן כתיב נזכרים ונעשים. לכן בלילה אינו עדיין ימי משתה ושמחה. וזה נוסח הברכה שעשה נסים בימים ההם בזמן הזה. ולכאורה תמוה כי ביום המנוחה מה נס נעשה. רק ימים ההם. הנסים שהיו אז. והם מתעוררים בזמן הזה על ידי קריאת המגילה ושאר המצות של היום:

תשועתם היית לנצח. שהי' ישועה בזמן ההסתר. לחזק כל הדורות השפלים. להודיע שכל קויך לא יבושו אפילו אותן שאינם ראוין. מ"מ החוסים בהקב"ה לעולם לא יבושו. וכ"כ חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' כו'. פי' אפילו מי שאינו ראוי:



תרס"א

ליהודים היתה אורה זו תורה. הגם שכבר קבלנו את התורה. אבל צריכין להיות דבוקים בתורה. וע"ז אמרו חכמים במ"ח דברים התורה נקנית בהם שע"י הדברים הללו מתחברים אל התורה. ז"ש היתה אורה. הויה וקנין. ואיתא בגמ' מ"ח נביאים היו לישראל. וכולם לא החזירום למוטב עד ישועה זו בפורים. ואותן מ"ח נביאים מכוונים למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. וכמו שהוא בפרט. כן כלל ישראל הי' הכנה שלהם כח אלה המ"ח נביאים שבאו להחזירן למוטב. זה הדביקות אל התורה שנק' טוב. והקב"ה טוב ומטיב פרשנו במ"א שמלבד שנתן לנו התורה שהיא לקח טוב. אבל במתן תורה הדביק אותנו להיות בעצם תורה כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. ועשה אותנו טובים. וזה חלק התורה שבע"פ שהוא בנפשות בנ"י בעצם. אך עונותינו היו מבדילים. ובפורים החזירנו למוטב להיות דבוקים בתורה. וז"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י ז"ל מאהבת הנס. פי' ע"י הנס נתעורר האהבה שיש בלבות בנ"י אל התורה. וזה בא ע"י מפלת המן ועמלק. כי עמלק וכת שלו עומדין רק לבטל זו האהבה מלבות בנ"י. וגם מעולם הי' עומד על הפרק ויבוא עמלק בעוד שהיו בנ"י מוכנים לקבלת התורה. שזה הי' המכוון של גאולת מצרים. בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים כו' ההר הזה. וזה סמיכת גאולה לתפלה. וזה הרשע עמד בדרך להפסיק בין גאולה לתפלה. לכן המצוה לזכור השנאה שלו. ובכל עת שיש מחיית עמלק יש לבנ"י אחיזה בתורה. כמ"ש בית יעקב אש ובית יוסף להבה. זה התלהבות בנ"י אל התורה שנאמר כה דברי כאש. ואז ובית עשו לקש. ובימי הפורים יש ב' הישועות. מפלת עמלק וקבלת התורה. ויש לשמוח בב' הדברים. ארור המן מקודם בחי' סור מרע אח"כ ברוך מרדכי. וגם בכל שנה מתעורר ב' הדברים על ידי הזכירה שלמטה. כמ"ש נזכרים ונעשים. וכתיב לעשות אותם ימי משתה. פי' על ידי הזכירה נעשים ימי משתה ושמחה:

איתא במדרש כל המועדות עתידין להתבטל חוץ מימי הפורים. וי"א גם יוהכ"פ. ולבאר הענין דאיתא גדולה הסרת טבעת ממ"ח נביאים שעמדו לבני ישראל כו'. וכן איתא כולם לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. ומה לא פחתו. דמשמע שזה הי' במקרא מגילה ג"כ. אך הוא שנאמר אשר לא כדת. כי ח"ו עפ"י התורה היו חייבים כלי' שנגזרה הגזירה גם למעלה. וזהו פי' הסרת טבעת. שכל הסדר והצורה ניטל מבנ"י בשביל החטאים. אעפ"כ בנ"י יש להם דביקות בעצם בהקב"ה. כמ"ש חלק ה' עמו. וזו הישועה הי' למעלה מסדר והנהגה של התורה. וכן איתא גם ביוה"כ אם יהיו חטאיכם כשנים. פי' חז"ל אפילו סדורות ובאות כשנים הללו שהם סדורות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו. אפילו קלקלו כל הסדר המסודר להם. וזה בא מלובן העליון שמוחל עונות עמו. ואיתא בזוה"ק כי אלה המ"ח נביאים יונקים ממ"ח טיפין שיורדין מגן עדן ע"ש פ' חיי שרה. והוא המשכת חמשים שערי בינה. אשר מרע"ה למעלה מכל המ"ח. כמ"ש ותחסרהו מעט מאלקים. והדעת בא ממוח. והם בחי' מ"ח נביאים. אבל למעלה מהמוח א"א להשיג כי הוא למעלה מן הדעת והבינה. לכן נק' כתר שזה עדות על המלך שא"א להשיג בזה. לכן בבחי' מוח יש השגת הדעת. אבל הגלגולת מקיף למעלה מהמוח. ואין שם השגה וציור ודמיון. ומשם באה הישועה בימי מרדכי ואסתר. הגם שכל השערים ננעלו. ולכן עשה המן עץ גבוה חמשים אמה. וכל המועדות הם עדות על יציאת מצרים שהוציאנו הקב"ה עד שלא נשקענו בשער הנ' משערי טומאה. וזכינו אח"כ לכנוס בשערי טהרה. ולקבל התורה ביום החמשים לעומר. שזה כלל המועדים. והם בחי' הדעת שע"ש זה נק' מועדי ה'. ולעתיד יהי' לבנ"י התקשרות למעלה מן הדעת. ז"ש שכל המועדות בטלים. אבל פורים שהישועה הי' מבחי' זו שלמעלה מן הדעת לא יתבטל. וזה באמת עדות כי חלק ה' עמו. ולכן אפילו באין להם מעשים כלל חפץ בהם המלך. כמ"ש אשר המלך חפץ ביקרו. ולא נתן שום טעם רק שהוא חפץ המלך. כמ"ש אם חפץ בנו ה' ולכן חייבין לבסומי בפוריא עד דלא ידע כנ"ל:

עיקר הישועה בפורים נעשה ע"י הכינוס כמ"ש כנוס כו' כל היהודים. וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם. וזהו בחי' תורה שבע"פ כי במתן תורה כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. והי' הקהילה בציווי הקב"ה. וכאן נקהלו מעצמם. והדר קבלוה בימי אחשורוש בכח הקהילה. לכן כתיב וקבל היהודים לשון יחיד. שנעשו אגודה אחת. ואז אין עמלק יכול לשלוט בהם. ואיתא בגמ' באותו גר שאמר למדני תורה כשאני עומד על רגל אחד. והשיב לו ואהבת לרעך כמוך. הרמז בעוה"ז דשיקרא שלטא. דאיתא שקר עומד על רגל אחד שהקו"ף נמשכת למטה מכל האותיות. ולכן איש לשון בל יכון כו'. אבל האמת עומד בכל צד. ושקר אין לו רגלים. וזה אות הק' שולט באדר כמ"ש בס' יצירה המליך אות ק' כו'. והטעם כי הוא סוף השנה והסט"א נמשכת בסוף כקוף בתר בני נשא. ואז העצה רק ע"י ואהבת לרעך כמוך. שכח כלל ישראל דוחה השקר. ולכן תיקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים לעורר אהבת בני ישראל. וזה הי' יסוד בית שני. ולכן נחרב ע"י שנאת חנם. כי יסוד בית שני בכח אהבת ישראל:

וכל כחו של המן הי' בזה שאמר עם כו' מפוזר ומפורד. באמת הפיזור הוא לטובה לפרסם שמו ית' בכל המקומות ולהוציא הנ"ק שנמצאים בכל המקומות. כמ"ש צדקת פרזונו בישראל. אבל מפורד הוא הפחיתות שבנ"י צריכין להיות אגודה אחד אעפ"י שהם מפוזרין. כמ"ש שנק' שבעים נפש לשון יחיד. וכשניטל האחדות ע"י הפיזור זה תוקף הגלות. ולכן אחר הישועה נקהלו בעריהם ותיקנו משלוח מנות ומתנות. להיות אגודה אחת. והעשיר בתורה יתן גם להדל. וכמו כן ת"ח שיקבלו זה מזה. כמו שרמזו בגמ' מר שלח לי' חורפא ואיהו שלח חוליא. שיש בכל ת"ח דבר מיוחד. וצריך לקבל כל אחד מחבירו להיות אגודה אחת:



תרס"ב

ליהודים היתה אורה זו תורה. פי' כמו שמתפללין והאר עינינו בתורתך. שהתורה ניתנה לנו להאיר לנו. שהתורה נקראת אור. כמ"ש ותורה אור. אבל העיקר כשבנ"י זכאין. והם כלים לקבל האור. נקראת התורה אורה. שנגמר המכוון מכח אל הפועל. שבנ"י הם הפתילה שהאור נאחז בה. וגם היתה אורה שנתחדש אור התורה וקיבלה הוי' חדשה. כי הקב"ה נותן התורה תמיד. כמ"ש קול גדול ולא יסף. ולא פסק. רק כפי שיש מקבלים כך מתחדש אור התורה. ואחר מפלת עמלק מתגלה אור התורה. שכל התורה שמותיו של הקב"ה. ונשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרע עמלק לכן כפי מחיית עמלק כך מאיר אור התורה:

איתא כל המועדים בטלים לעתיד לבוא ופורים לא יתבטל. כי כל המועדות הם למעלה מהזמן. לכן הזמן נשתנה כפי קביעות המועדות. שביצ"מ נתן הקב"ה הזמן ברשות ישראל. כמ"ש החודש הזה לכם ואפיק להו מחיובא דכוכבי ומזלי כמ"ש בזוה"ק. אבל בפורים נעשה הנס תוך הזמן בעצמו. כמ"ש והחודש אשר נהפך להם. והוא מעין מה שיהי' לעתיד אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. ולכן רבים מעמי הארץ מתיהדים. ולכן אמרו ג"כ שיוה"כ לא יתבטל שהוא ג"כ ההיפוך. אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ומתהפכים העונות לזכיות. ונס דפורים הי' רמז למה שיהי' לעתיד. כמו שכל בנין המן וכת דילי' הי' הכל סיבה למפלתם. כמו כן באמת כל הסט"א השולטת עתה ולעתיד יתברר איך כל המעשים הם סיבות לישועה שיהי' במהרה בימינו:

ופורים הכנה לגאולה העתידה תחילת נצחון אדום שכחו חזק מאוד. כמ"ש במדרש שראה יעקב אבינו ע"ה שרו של אדום עולה ואינו יודע כמה עולה ע"ש. שהוא כחו של מדה"ד שירש מאת יצחק ועל חרבך תחי'. והוא מתגאה בזה שאין מלחמה שנוצחת שלא יהי' בו מזרע עשו. אבל כשנהפך החרב עליהם זה מיתוק הגבורות. לכן וחמת המלך שככה. דרשו חז"ל של מלך מלכי המלכים. שכאשר שלט בהם הדין. זה הוא רצון הקב"ה. וכשיש מפלת עמלק נעשה עת רצון למעלה. שככ"ה גי' רצו"ן. ונראה לי במה שזימנה אסתר את המן לסעודה. שבזה החלישה כח מדה"ד החזק שבו. שכתיב אח"כ ויצא המן כו' שמח וטוב לב. שנחלש קצת כח החרב שבו. וכעין זה כתב בחי' מו"ז ז"ל בעשו דכתיב וילך כו' את מחלת. ע"ש פ' ויצא. שהכל יראים מכח החרב שלו. עמל"ק גי' ר"ם. שיש לו באמת כח חזק מאוד והוא הגדול. אבל יעקב אדרבא הוא הקטן. ונתעלה בכח התורה כמו שזכה אל הבכורה במעשיו. וכ' ואתה מרום לעולם דרשו חז"ל רוממות (אתה) [שאתה נותן] בעולמך. כי הרוממות שבא מאתו ית"ש קיים לעד. וז"ש להודיע שכל קויך לא יבושו. אותן שמקוים לישועת השי"ת. החוסים בך לא יכלמו לנצח. וזהו בחי' שפת אמת תכון לעד. כי ה' אלקים אמת ויעקב כתיב בי' תתן אמת ליעקב. ויש לו דביקות באמת. ונק' שפת אמת. והוא בחי' הוי זנב לאריות. שזנב ארי ארי. לכן הגם שעוה"ז עלמא דשיקרא. מ"מ יעקב שיש לו דביקות בה' אמת. הוא שפת אמת. אבל בעמלק כתיב ראשית גוים עמלק. והוא ראש לשועלים. ומתגאה ברוממות שלו. ועליו נאמר ועד ארגיעה לשון שקר כמ"ש ללשונינו נגביר. כדאיתא ליכא דידע לישנא בישא כהמן. לכן אחריתו עדי אובד. כמ"ש איש לשון בל יכון בארץ:



תרס"ג

ליהודים היתה אורה ושמחה. אמרו חז"ל אורה זו תורה. וכ' היתה אורה. פי' אור הגנוז דכתיב יהי אור ויהי אור דרשו חז"ל שאור הראשון נגנז. לכן כתיב ויהי לשון צרה. שאין האור מתגלה בשלימות בעוה"ז. לכן כתיב בכל הימים ויהי ערב ויהי בוקר. שלא הי' האור בשלימות. וכאן כתיב היתה אורה. והיה לשון שמחה שנתגלה אור הראשון. ואיתא במדרש נמנעה השמחה מן הרשעים כו' שהוצרך הקב"ה לישב עם ב"ו בנר. ע"ש פ' בהעלותך. והיינו דאור הגנוז בו השמחה השלימה באור פני מלך חיים ובפורים מזה האור ניתן חיים לכל ישראל. ובאמת בשעת מתן תורה הי' גילוי מאור הגנוז. וע"י החטא נפלו בנ"י מדרגא זו. ובפורים נתחדש קבלת התורה ונגלה אור הגנוז. כל החטא מעגל בא ג"כ ע"י עמלק שקרך בדרך. ולכן בכל מחיית עמלק יש מחילת החטא. וכ"כ וחמת המלך שככה. אע"ג דכתיב ביום פקדי שנשאר רושם החטא. מ"מ בעת רצון נמחה זה החטא כמ"ש גם אלה תשכחנה:

חז"ל דרשו ואתה על במותימו תדרוך על מרדכי שדרך על המן. והרמז דריכה מלשון דריכת ענבים שהוציא בלעו מפיו. והנ"ק שהי' נבלע הוציא ממנו מרדכי. כמ"ש מו"ז ז"ל כי כל כח סט"א מה שגונבין מבנ"י ע"י החטאים. וגם פי' תדרוך מלשון דרך כפשוטו. שנעשה עתה דרך חדש לקבלת התורה בכח מפלת הרשע. לפי שעמלק עמד על הדרך לבטל בנ"י מקבלת התורה. כמ"ש אשר קרך בדרך. כדאיתא בגמ' תורה נקראת דרך. הדרך אשר ילכו בה. לכן עתה אחר מפלת המן נעשה דרך חדש אל התורה. והוא בחי' תורה שבע"פ. כמ"ש במ"א כי מגילת אסתר היא התחלה לתורה שבע"פ. כמ"ש סוף הנסים שנתנו לכתוב. ונקראת ספר ונקראת אגרת. שכלול מן תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ולכן נחלקו בה אי מטמא את הידים כו'. ומן אז ולהלן התחיל סדר תורה שבע"פ. [וזה ג"כ ליהודים היתה אורה בעצמותם בחי' תורה שבע"פ כמ"ש אשר נטע בתוכינו דייקא]:

במגילה נקראו ישראל רק בשם יהודים. כי זה השם לעולם בישראל. אפילו בדורות השפלים. שכופרין בע"ז ומודים אל האמת. וזה בחי' יהודה שנקראו בנ"י על שמו כדאיתא במד' ויחי. וז"ש והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. וזהו שם יהודה הד' רומז על דלות ושפלות וחל עליו כל השם ע"י שחסה בשם ה'. וזה הרבותא ליהודים היתה אורה ושמחה וששון. שדרשו על התורה והמילה ותפילין. שהגם שהיו במדריגה הפחותה. זכו להרגיש אותן האורות של התורה והמילה והתפילין והמועדות. ששורש שלהם לישראל בכח האבות. ושם יהודים למטה משמות יעקב וישראל. ואעפ"כ זכו לאותן האורות: