שפת אמת/נשא

<< · שפת אמת · נשא · >>

נשא

תרל"א

ב"ה נשא איש כי יפליא כו'. פי' נזיר להיות נבדל מעניני עוה"ז אף כי גם הוא עושה דברי העולם אבל בכח האדם להתדבק עצמו בכח השורש של כל דבר שהוא חיות הפנימיות ונק' פלא. כדכתיב עושה נפלאות שהשי"ת נותן בחי' פלא גם בעשי' גשמיית וכ"כ רמ"א בא"ח פי' ומפליא לעשות שהרכיב השי"ת נשמה רוחניי בגשם האדם ע"ש. ובמד' שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק השי"ת לברוא העולם כמ"ש ויכולו השמים לשון תאוה כו' ע"ש ששת ימים כו' מיוסדים ע"א פז חכמה יראת ה' היא חכמה ובינה סור מרע ודעת המכיר את בוראו כו'. פי' ע"י אלו הבחי' חב"ד יוכל האדם להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שברא העולם ונשתוקק להתשוקה של הנבראים ע"י שנתרחקו ואע"פ כן ויכלו כו' שבשבת קודש יש עלי' לכל דבר שמכירים שורשם וחפצים ומשתוקקים להכלל ולהבטל אליו ית'. ולכך יש לו בש"ק נחת רוח מהבריאה כמ"ש וינח ביום השביעי. וז"ש שוקיו זה העולם שתשוקתו הוא תשוקתינו שיהי' השתוקקות לו ית'. וזה בא ע"י הריחוק בחי' עוה"ז השפל. וז"ש ועלי תשוקתו. אך מעשה עוה"ז מרחקים ומסתירין כח הפנימיות. וע"י חכמה שהוא הביטול אליו ית' ע"י שמבין בחכמתו שאין להשיג כח גבורתו ית'. נופל ממילא פחד ויראה על כל מעשה האדם שכל חפצו ורצונו בטל בהשגה לה' ית' ולרצונו. ובינה הוא שממשיך החכמה להיות נדבק בגוף האדם שעי"ז סר מרע בטבע שכל אבר נבדל ומרוחק מחטא ע"י שמכניס היראה בעומק חיותו ורצונו. ודעת הוא המשכת החו"ב לכל מעשה ומדה בפרט כמ"ש בכל דרכיך דעהו וכ"כ ובדעת חדרים ימלאו שהוא לידע ולהבין איך להתדבק כל מעשה בפנימיות חיות שבו. וז"ש המכיר בוראו בחי' פנימיות כח הבורא בנבראים. ולכך בש"ק דכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם לכך מתבטלין כל הנבראים בשבת אליו ית' כדכתיב ויכלו כו'. וז"ש המד' איך בכח האדם להיות נבדל ונדבק בשורש עליון אף שהוא בעוה"ז ע"י החפץ והרצון והשתוקקות להתדבק בחיות פנימיות שנמשך ממקום גבוה מעל גבוה:

אא"ז מו"ר ז"ל אמר עמ"ש מצות תשובה והתודו בגזילה. כי כל עבירה בכלל גזל. שמי שמחזיר כל הדברים להשי"ת שהוא המחי' הכל והוא בעלים של כל הנבראים ומי שיודע זה אינו חוטא בודאי:

במדרש משבח השלום כלי מחזיק ברכה שלום. בשבת כתיב ויברך כי נק' שלום שהוא חיות פנימיות שבכל דבר ונקודה הנותנת חיים לכל חי נק' שלום שהיא שלימות הכל. וז"ש יאר ה' פניו ישא פניו וישם שלום. פניו הוא הפנימיות כמ"ש פנים בפנים כו'. להיות האדם דבוק בשורש החיות. ובמד' דכתיב לא ישא פנים רק הם נושאים פנים ומדקדקין לברך על כזית כביצה כו'. פי' אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל כי זה נשיאת פנים שמברכין על מעט ע"י שחשוב בעיניהם מצד שמקבלים מהשי"ת ומזה שבעים ומברכים והמדה לישא פניו לזה שנושא פנים. וכיון שהוא עפ"י שכרו לא נק' נשיאת פנים כו'. ונראה הפי' כנ"ל שבנ"י דבקין תמיד בפנימיות ושורש החיות. ולכך מצד שיודעין ששורש המזון מהשי"ת חשוב בעיניהם מצד הפנימיות. וז"פ שהשי"ת נושא להם פנים שאף שחוטאים במקרה אינו נחשב להם חטא ע"י שהשי"ת יודע שפנימיותם רק לדבוק בו והחטא במקרה. ודרך נשיאת פנים ע"י שמביט בחשיבות האדם אף שבעת הזאת נתחייב בדין נושא פנים כנ"ל. וזה רק למי שמבטל תמיד רצונו וחשקו שמבחוץ להיות דבוק תמיד בפנימיות החיות כנ"ל. [בס' קול שמחה כ' בא"א]:

תרל"ד

במדרש שוקיו עמודי שש זה העולם שהשתוקק הקב"ה לבוראו ויכלו כו' כלתה נפשי כו' שש ששת ימי בראשית כו'. אף כי התשוקה נאמר על שבת יום המנוחה. רק הרצון הי' לחבר בימי המעשה כל הבריאה והמעשים לרצונו ית'. ובחול הי' רצונו ית' מלובש בהמעשה. ובשבת רצון בלי מעשה. לכן ימי המעשה הם עמודים לחבר הרצון עם המעשה. ובשבת מתבטלין בפועל כל המעשים והוא רצון בלי מעשה. וכן גם עתה כפי הביטול בשבת מתחדש רצון חדש לימי המעשה שאח"כ:

במדרש ישא ה' פניו וכתיב אשר לא ישא פנים כאן כשעושין רצונו של מקום כו'. וקשה כשעושין רצונו למה נצרך נשיאת פנים. אך ודאי אין להקב"ה לישא פני איש כי אין צריך לכבד שום ברי' כי הוא מלך הכבוד. רק מי שיש בו נקודה פנימיות הוא מכיר ונושא פניו ממש דלא כתיב ישא פנים רק ישא פניו כו'. והוא שנושא פנים לישראל שהכרת פניהם הוא חיות אלקי ממעל כמ"ש כל רואיהם יכירום כו'. ולכן מעט הנקודה זו נותנת כח להאדם שיוכל לגמור. כי בלי סיוע עליון א"א לתקן מעשיו כמ"ש ז"ל לולי הקב"ה עוזרו כו'. רק פתחו כחודה של מחט כו'. וכשעושין רצונו ית'. השי"ת נושא פנים ומכיר רצון פנימי של העושה רצונו שיוכל לגמור עבודתו בסיוע ועזר עליון כו'. והוא הברכה שמברכין ישא פניו שיהי' נחשב לפניו המעט כמ"ש ויהי נועם ה' כו' ופי' בזוה"ק אף דא"י לכוין כראוי השי"ת מצרף מחשבה טובה כו':

תרל"ה

במדרש שוקיו עמודי שש ששת ימים עשה כו' אדני פז חכמה תבונה דעת כו'. כי בימות החול העיקר להיות המעשים לשם שמים שלא להתדבק במעשים הגשמיים רק להשתוקק לצאת מהם לבוא לבחי' השבת וע"י השתוקקות הזה מתעורר רצון העליון ג"כ. והרצון הזה מביא השבת כמ"ש יום הששי ויכלו כו'. וע"י השתוקקות הזה משיג חכמה ובינה שהוא בחי' השבת. הדעת של ימי המעשה. והוא אדני פז שהששת ימים מיוסדים עליהם והם ג' סעודות שבת שסועדין הכל. וכן שמעתי מאמו"ז ז"ל פי' הפסוק והי' ביום הששי והכינו כו' כי והי' לשון שמחה שע"י השמחה לקבל השבת זה הכנה לעורר הארת השבת כנ"ל:

במדרש ישא ה' פניו וכתיב לא ישא פנים כאן כשעושין רצונו של מקום. וכתבנו כבר מזה במ"א כי כשעושין רצונו של מקום מה צורך לנשיאת פנים. רק שיקבל הקב"ה המעט עבודה כמו הרבה. והוא עצמו מ"ש במד' הן נושאין לי פנים כו'. פי' הכלל כפי מה שאדם עצמו שמח במעשה הטוב וחביב בעיניו שזכה לעשות רצון המקום הן רב הן מעט. כמו כן מקבל הבורא ית' ממנו בסבר פנים יפות. והאמת כי הוא לאות על הפנימיות שבאדם שמשם בא השמחה. וז"ש וישם לך שלום כי בחי' השלימות הוא הנקודה אמיתיות שבכל הארה מועטת נמצא הכל וזה ענין שנק' הקב"ה שלום שהוא שלימות הכל. וכשיש לבנ"י זאת השלימות א"כ נחשב נקודה קטנה כמו הרבה והבן כל זה:

תרל"ו

במדרש ע"פ וישלחו כו' כל צרוע כו' הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי כ"ז שהפסולת בכסף אינו מראה יפיו כו'. ויתבאר עפ"י המדרש בפסוק איש כי יפליא כו' שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו כו' ויכולו כו' כלתה נפשי כו'. פי' כי עיקר קיום העולם זאת התשוקה שיש להנבראי' להתדבק בבוראם. אך יש בעוה"ז תשוקות אחרים מסט"א ולכן אין הכסיפה והתשוקה מראה יפיו. ובבוא יום ש"ק (מתבערין) [* מתעברין] מיני' כל סט"א כמו שכתבו חז"ל גם ע"ה אימת שבת עליו ולכן מתברר בש"ק זאת התשוקה והוא קיום העולם. וישלחו מן המחנה כו' הוא ג"כ מה שניתן רשות לכל איש ישראל שיכול לברר ולהשליך כל הפסולת כנ"ל:

במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ומבכור שנקרא ראשית כמ"ש לפנים בישראל כו'. פי' שהתורה יש בה שלימות הכל לתקן אף מה שבחוץ כמ"ש ברחובות במקום שמרחיבין אותה ויורדת למקום נמוך. והיא יקרה מהפנימיות ומהראשית. שהיא מתקנת החיצוניות להתקרב להפנימיות. ותחתונים להעלותן לראשית הכל. לכן נאמר תורת ה' תמימה שכוללת הכל לכן משיבת נפש כמ"ש במד' שיצאה נשמתן של ישראל ותורה אמרה כלום יש מלך כו' והורג אנשי ביתו כו'. פי' שזה שלימות התורה להמשיך בחי' התחתונות להראשית:

באבות שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה. פי' עפ"י המשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת. וזה נוהג אף בכל פרט לימוד שיהי' בו מעשה יותר מחכמה. וע"ז נאמר אמור מעט ועשה הרבה שיהי' בו תיקון הנפש בעסקו בתורה יותר מגוף הלימוד. וז"ש עשה תורתך קבע שבהביאו התורה לידי מעשה נק' קבע כמ"ש שדומה לאילן ששרשיו מרובין כו' ואז נקרא תורתך כמ"ש רש"י בתהלים משעמל בה נק' תורתו כו'. וזהו פי' אשר דיבר ה' נעשה להביא דברי תורה לבחי' עשי'. גם פי' מעשה התבטלות הגוף להשתעבד להתורה מלשון גט מעושה. שכל המעשים הנוגעין לגוף צריכין עבודה לעשותם בטוב לכן תיקון עולם העשי' חביב לפני הקב"ה [וע"ז נאמר עולת תמיד העשוי' בהר סיני שאז בא התורה לבחי' המעשה] והבן:

תרל"ז

במדרש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו שכן נאמר ויכלו כו' לשון תאוה. אעפ"י שזה קאי על מעשה בראשית והמד' אמר על תשוקת הבורא ית' כמ"ש ועלי תשוקתו. אכן ביאור הדברים שביד התחתונים לעורר רצון הבורא ית' כמ"ש ויכלו כו' אח"כ כתיב ויכל אלקים כו' וז"ש ועלי תשוקתו שתשוקת הבורא ית' תלוי ברצון ותשוקת תחתונים לדבקה בו:

במדרש ישא ה' פניו אליך כו' וכתיב לא ישא פנים כאן כשישראל עושין רצונו של מקום. וקשה כיון שנושא להם פנים א"כ הוא לפנים משורת הדין א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכתיב לא ישא פנים. אכן התירוץ הוא שגם ע"ז יש משפט לעשות עם זה לפנים משורת הדין כי הכל במדה שאדם מודד כו'. ואיתא עשה רצונו כרצונך שיעשה רצונך כרצונו. פי' עושין רצונו של מקום הוא העבודה בתמימות בלי שום נגיעה עצמיות רק לעשות רצונו ית' בלבד. ולכן השכר הוא ישא פניו אליך. כי יש להבין מאי ענין נשיאת פנים אך הוא עפ"י הכתוב ורחמיו על כל מעשיו כי עיקר התעוררות הרחמים והחסד לפניו ב"ה ע"י שאנחנו כולנו מעשה ידיו והוא מכיר הפנימיות שלנו שהוא החיות שיש בנו חלק אלוקי ממעל וע"ז הוא ית' מרחם. אמנם זאת תלוי בעבודת התחתונים כפי מה שמבורר אצלינו שהכל מעשה ידיו ויראתו על פנינו כמו כן חל עלינו שמו ית'. כמ"ש כל מי שהוא ירא שמים יש לו חן. והוא נושא חן לפני הבורא ית' כמ"ש ויחונך. ולכן הוא ית' מרחם על פנימיות החיות שלנו שהוא חלקו ית'. ישא לשון הבערה כמו משיאין משואות. פי' שמתלהב כח האש והתלהבות שיש בלבות בנ"י כמ"ש שלהבת יה. וזהו עצמו פי' שיעשה רצונך כרצונו פי' שיוכל להיות התגלות רצון העליון ית' בלי מניעה והוא התגלות הפנימיות כנ"ל:

באבות משה קיבל תורה כו'. הגם שהתורה ניתנה לכל ישראל. אמנם יש ב' ענינים בתורה א' היגיעה שיכול כל איש ישראל למצוא ע"י יגיעה בתורה כ"א כפי השגתו. אך יש עוד סגולה בתורה לחכמים ראשי הדורות להשיג מה שאינו עפ"י שכל אנושי והיא הירושה שניתן לנו כמ"ש תורה צוה כו' משה מורשה קהלת יעקב. ולכן אמונת חכמים הוא יסוד התורה. ולכן הקדימו חכמים זאת המשנה באבות לומר שאלה הדברים שהגידו אבות העולם לא יחשוב אדם להרהר בהם עפ"י אימוד דעתו כי זה בירושה מסיני וע"ז אמרו משה קיבל כו' ומסרה ליהושע כו'. ובגמ' אל תקרי מורשה אלא מאורסה. וזה ההפרש כי ירושה הוא בלי יגיעה רק נחלה שאין לה הפסק. אבל מאורסה היא התקרבות שבא ע"י פעולות האדם ויגיעתו בתורה וזה נאמר לכל פרט התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך דייקא. אבל לכללות ישראל נאמר מורשה קהלת יעקב. אעפ"כ ע"י שזוכין להכניס עצמו תוך כלל ישראל זוכה לחלק הירושה ג"כ כנ"ל:

תרל"ח

במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ד"א מפנינים מבכור אין פנינים אלא תחלה שנאמר וזאת לפנים בישראל כו'. הענין הוא שהתורה ניתנה בעוה"ז להמשיך אור התורה גם בעניני הגשמיות למצוא הפנימיות בכל דבר בכח התורה ומצותי' וממילא כשנתעורר הפנימיות תוך החיצוניות הוא יקר מאוד נעלה יותר מהפנימיות כשהוא בלי לבוש. וכמו כן סגולת התורה להדביק הכל אל השורש והראשית. לכן נקראת התורה ראשית דרכו:

במדרש וישלחו מן המחנה כו'. הגו סיגים מכסף כו'. בא להראות איך יכולין בעוה"ז להפשיט עצמו מהטומאה ולברר כל המעשים ע"י שיש בכח נפשות בנ"י זה הבירור שכבר נזדככו פעם אחת בעמדם בהר סיני דכתיב פנים בפנים דיבר. נפשי יצאה בדברו. ואז נבדל מהם כל מיני פסולת כדכתיב כהמס דונג מפני אש כו'. וממילא אף שאחר החטא חזרו למומם עכ"ז שוב לעולם בנקל לחזור ולתקן עצמם. וכל מעשיהם בכח התורה כי באמת כשנבדל הפסולת מתחברין נפשות בנ"י ונעשין אחד. וז"ש ויצא לצורף כלי כי הפסולת מבדיל ועושה פירוד בין בנ"י. ובכל עת שמתגלה הארת התורה והקדושה מתברר הפסולת. וכמו כן בש"ק ויברך ויקדש ממילא מתעברין מיני' כל סט"א. ואין צריך בירור שוב ועי"ז מתאחדין בי' בנ"י ברזא דאחד:

תר"מ

ב"ה נשא בקיצור במדרש וישלחו מן המחנה הגו סיגים מכסף כו' בשעת מתן תורה לא הי' בהם מומין כו' ויפתוהו בפיהם כו'. להבין ענין ויפתוהו בודאי הי' דיבור של אמת כי דובר שקרים לא יכון נגד עיניו ית'. אבל כמו שבפרט האדם יש איברים מיוחדים כן בכלל. ודור מרע"ה שקבלו התורה הם הפה. וכן הר סיני הפה בכלל הבריאה כמ"ש יש לארץ פה כו'. ודורות אחרונים נק' רגלים כו'. וכמו שיש בפרט כל עובד ה' כי הרצון והדבור בנקל להתנהג אחר התורה מקיום המעשה הקשור בגוף. כמו כן בכלל ישראל כסף הוא הרצון והתשוקה שהי' במתן תורה עד שהי' ביטול יצה"ר שהם הרצונות אחרים אשר לא לה' המה והם סיגי הכסף. ובמתן תורה נזדכך הרצון כמו כסף הנזקק באש כה דברי כאש נאום ה' ועיין בזוה"ק ואתחנן בפסוק בכל לבבך כו' והיו הדברים כו' שהיצה"ר מתהפך ע"י אש התורה כברזל שנתהפך כולו אש ע"ש. ועמ"ש במ"א בפסוק מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. וזה הי' בעת מתן תורה. ואח"כ ע"י החטא ירדו ממדריגה זו וחזרו הסיגים. אבל פנימיות הרצון של בנ"י לעולם יש בתוכן. רק שצריכין להסיר את הפסולת. כמ"ש וישלחו מן המחנה הם האיברים כמ"ש ז"ל ע"פ והי' מחניך קדוש. והוא ע"י עסק התורה כנ"ל. ועי"ז הגו סיגים מכסף:

בפסוק ביום כלות משה להקים כו'. ובמד' מי הקים כו' אפסי ארץ כו' אפסי ארץ הם השבטים שהם גבולי עולם ומיד כשהקים המשכן הרגישו נשיאי ישראל ונתקרבו אל הבורא ית' כמ"ש ויקרבו נשיאי ישראל כו' ועיין במ"א מזה:

תרמ"א

במד' יקרה היא מפנינים ממי שנכנס לפני ולפנים ומבכור כו'. דיש להבין כיון דת"ח קודם לכה"ג למה לא יכנוס לפני ולפנים. אכן ב' מדריגות הם כי התורה יורדת למקום נמוך וזה עיקר כח התורה להמשיך מהנסתר להנגלה וכל מה שחסר יותר לאדם ומייגע בתורה וימלא החסרון שלו כל כך מתגלית לו יותר ויותר. וגדלה הרבה יותר מעלת העוסק בתורה לשמה יותר מכל המדריגות. והתורה היא שלימות האדם כמ"ש אורייתא דילי' משעמל בה נק' תורתו. אבל מדריגת לוים וכהנים הכל מתנה מהשי"ת כי אין לאדם להתקרב מצד עצמו רק מצד בחירת ה' בכהנים ולוים. אבל העוסק בתורה מתקן נפשו ויקרה היא מכל המדריגות. ועל הכהנים ולוים נאמר אשרי תבחר ותקרב כו'. ועל העוסקים בתורה נאמר אשרי אדם עוז לו בך בכ"ב אתוון דאורייתא. והרי בני ישראל נמנין קודם הלוים להגיד כי העיקר הם ישראלים ועליהם יש ראשים שהם כהנים ולוים כנ"ל. וזה ענין ברכת כהנים כי העובד ה' יש לו להכיר מעלת בנ"י הפשוטים כי הם ראוים לברכה דכ' כה תברכו משמע שיודע ה' כי כל רצון הכהן צדק לברך את בנ"י ומורה לו דרך איך לברכם כאשר ראינו באהרן וישא כו' ידיו כו'. ובאמת הברכה נמצאת בבנ"י כמ"ש והי' ברכה. רק אהרן שהוא למעלה בבחירת השי"ת הוא יברך. כיון שאיננו נוגע מתקיימת ברכתו. וכן יש תמיד מדריגות וכל אחד צריך לברך למי שלמטה ממנו עד שנדבקים כולם בשורש העליון. ובאמת עבודת כהנים תלוי בהכנת בני ישראל ולכן לפי עבודה שלו צריך לברך את בנ"י שהם גרמו לו עבודה זו כנ"ל:

במדרש בכתף ישאו כו'. דורש על השירה כמ"ש שאו זמרה כו'. וקשה מה בכתף. ויתבאר הענין על פי מ"ש וישרנה הפרות בדרך שעל ידי שנשאו הארון ניתן בהם דעת לשורר ולזמר כמ"ש בזוה"ק בלק ארונא דעל גבייהו עביד להון לזמרא. כן הלוים. במה שנשאו על כתפיהם בכח זה הרימו קול זמרה. וכמו כן הוא בכל עובד ה' שמתמלא זיו ושמחה ע"י עבודת אמת. ועל זה נאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כי עיקר העבודה בתורה ובמצות וממילא נתמלא פיו שירה וזמרה. וזה עצמו העדות שהאמת עד לעצמו שהעובד ה' מבין בנפשו שהוא דבוק בשורש האמת ולבו שמח. והוא עדות על הבורא ית'. וכמו כן יש בכל יום תפילות ושירות. ומקודם יש מצות בעובדא ואחר כך במילולא דפומא כידוע:

תרמ"ב

במדרש יקרה כו' מפנינים. כי עיקר שבח התורה שנותנת חיים לעושיה גם בעוה"ז. ולעושי' דייקא שמביאין אור תורה גם בעשי'. וחז"ל דרשו ממי שנכנס לפני ולפנים כענין שאמרו יפה שעה אחת בעוה"ז כו'. הגם שעוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. מכל מקום יקר וחביב לפניו עסק התורה בחוץ בפרוזדור מהכניסה להטרקלין כי זה פריעת שכר לאדם. אבל לעשות רצונו ית' בעוה"ז הוא השליחות והמכוון שרוצה הקב"ה מאתנו. וצריך להיות יקר בעינינו זאת מכל המדריגות. כדמסיים קרא וכל חפציך לא ישוו. ובמ"א כתיב חפצים דרשו חז"ל על חפצי שמים ג"כ שאין כל המצות שוין לד"א מן התורה. וכתיב חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה דרשו חז"ל במקום שמרחיבין אותה. הוא כנ"ל התפשטות הארת התורה. ונראה עוד כי באמת נגנז אור גדול בכל הבריאה מכח עשרה מאמרות רק שהי' נעלם מאוד וע"י התורה יכולין להוציא ולברר יקר מזולל. וז"ש וידבר כו' כל הדברי' האלה לאמר שעל ידי עשרת הדיברות נתקנו העשרה מאמרות שהם יקרים עד מאוד:

במדרש ישא ה' פניו וכתיב אשר לא ישא פנים ומתרץ כשעושין רצונו של מקום. וקשה א"כ מה צורך לנשיאת פנים. ונראה לפרש שהקב"ה רואה שע"י הנשיאת פנים והתקרבות נשיב אליו ית' לכן הוא מקרב אותנו הגם שאין ראוים. וז"ש עושין ר"ל שעושין אח"כ והקב"ה עבר ועתיד הכל שוה לפניו ב"ה וכדדרשו במדרש אתם המעט כשהקב"ה מיטיב עמהם ממעטין עצמן. א"כ מכש"כ כשאין ראויין והקב"ה נושא להם פנים וודאי ממעטין עצמם לכן נושא להם פנים. וכענין זה כתב במדרש על פסוק אשמעה מה ידבר כו' כי ידבר שלום כו'. ועי"ז אל ישיבו לכסלה ע"ש בפרשת הנשיאים. וכ"כ שלום לרחוק ולקרוב כו'. שהקב"ה נותן יד למי שמוכן ע"י זה ההתקרבות לשוב אליו ית'. ואמחז"ל הוי מתלמידיו של אהרן כו'. וכ' שאהרן כשהי' רואה בעל עבירה הי' מקרבו כו' ועי"ז בוש ושב וע"ז כתיב בשלום ובמישור כו' ורבים השיב מעון. ובלי ספק מדה זו היא ממדותיו של הבורא ית'. כי האנוש מאלוה יצדק. ובדרך הלצה הוי מתלמידיו של אהרן דייקא כי ודאי אותן שקירב אותם הי' להם מורך הלב ששבו עי"ז ההתקרבות ונקראו תלמידיו ויש לנו להיות כמו אותן התלמידים. וכשהקב"ה מטיב עמנו יש לנו להשכיל להכניע אליו בתשובה שלימה כנ"ל:

תרמ"ג

במד' יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים. א"כ למה אין ת"ח רשאי לכנוס. אך שני מדריגות הם בחי' תורה ועבודה. כמ"ש בזוה"ק תרומה אורייתא מאין דבעי זכה בה אבל מלה דקיימא בעובדא צריך סייעתא דשמיא ע"ש. והם בחי' נעשה ונשמע. ובשעת קבלת התורה זכו בני ישראל לשתי הבחינות וע"י שלא חטאנו בנשמע נשאר חירות בבחי' נשמע גם עתה כמ"ש כל המקבל עול תורה. ואין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה. והנעשה שחטאנו בו צריך יגיעה רבה. ולכן יש בבחי' עבודת ביהמ"ק תחומין וגבולין. כהן לוי ישראל. עזרה והיכל וק"ק. שא"י לכנוס רק במדה וגבול ובחסד עליון. אכן ע"י התורה יכולין לבוא גם לידי המעשה כאשר תלתה תורה הכל בזה כמ"ש אם שמוע תשמעו כו' שהי' גלוי לפניו ית' כי לא יתקיים העשי' בידינו תלה הכל בהשמיעה. וכפי מה שהאדם מבטל כל המעשים בעבור התורה כך זוכה לתקן העשי' ג"כ ע"י התורה. וכתיב וכל חפציך לא ישוו בה. ובמ"א כתיב כל חפצים ודרשו חז"ל אף כל המצות אין שוין לדבר אחד מהתורה. וי"ל כנ"ל שע"י שכל חפציך לא ישוו ומבטל כל רצונות וחפציו להתורה. כן התורה חשובה לפניו ית' ומתקן בעסק התורה יותר מכל החפצים דהיינו המצות:

תרמ"ה

בענין סמיכות ברכת כהנים לפרשת נזירות להודיע כי גם הפרטים המתעלין מבני דורם. נזיר קודש לה'. אעפ"כ צריכין לבטל מעשיהם הטובים אל הציבור ולידע כי יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו. וכמו כן הכהנים שנבחרו מבנ"י להיות מיוחדים לעבודת המקדש אעפ"כ הכל הי' בעבור הכלל שימשיכו הברכה לכלל ישראל. ואהרן הכהן זכה למצוה זו בכח זה הביטול כדכתיב וישא אהרן כו' ידיו אל העם ויברכם וכ' חז"ל שזכה מכאן לב"כ. שהכניס כל כחו לכלל ישראל. וזהו ידיו אל העם. והבין כי מאתם הוא כח עבודתו. וע"ד הלצה י"ל סיום הפסוק וירד מעשות החטאת. כי וירד הוא לשון רידוי וממשלה כמו וירד מים אל ים. לומר שבכח פעולה זו של נשיאות ידיו אל העם השליטו הקב"ה וירד בכח זה יותר מבכח גוף עשיית חטאת ועולה ושלמים:

בפסוק ובבוא משה כו' וישמע הקול מדבר אליו כו' דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. ומעשה המשכן הי' הכנה לזה הקול. ולכן ויקריבו נשיאי ישראל. ובמד' מי הקים כל אפסי ארץ. כי הי"ב שבטים המה בחי' י"ב גבולי עולם והעולם עומד עליהם כענין י"ב בקר והים עליהם. והמה בחי' עושי דברו כמ"ש וזאת אשר דיבר להם אביהם. כי יעקב הוא הקול והארת יעקב אע"ה מתפשט ומתרחב באמצעיות הי"ב שבטים. וכ' לה' עין אדם וכ' שבטי ישראל. עין אדם הוא בחי' יעקב מעין שופרי' דאדם קדמאה. הצורה החקוקה תחת כסה"כ וכל שבטי ישראל המה מקבלים כחו של יעקב. ולכן המה מכוונים לי"ב חדשי השנה שהם במקום שצריך התחדשות וזה הי' חנוכת הנשיאים שהניחו כח התחדשות בהמשכן. וזה הי' תיקון העשי' כדאיתא במד' כלות משה. ושם כתיב ויכולו ששקול מעשה המשכן למעשה בראשית. והיינו שנתקן העשי' והי' מזה הכנה לשמוע בקול דברו כנ"ל:

תרמ"ו

במדרש וישלחו מן המחנה הגו סיגים מכסף כו' הענין הוא דביציאת מצרים וקבלת התורה נתרפאו מכל מומין וטומאה ונעשין כלי' לעבודת הבורא. וכמו שהפסולת ותערובות מונע שלימות הכלי'. לכך כאשר הגו יצאו לצורף. כמו כן ע"י שלימות הכלי מתברר הפסולת. וז"ש וישלחו מן המחנה שע"י התכללות בנ"י באחדות יתפרדו פועלי און. ואמת כי אין שיעור לזה האחדות. וכמו כן להבירור. ויש מחנה לפנים ממחנה וכמו כן כמה מיני טומאות כמבואר בענין. והכלל כי הגם שע"י החטא חזרו להיות זבין ומצורעין כו'. אבל הפרש יש שמקודם הי' תערובות בעצם. ומזה הוציאנו השי"ת ממצרים. ונק' בני חורין. וזה הרמז שנתרפאו מן התורה כדדריש מנין שלא הי' בהם סומין חגרין כו'. פי' שהשי"ת מסר להם התורה ובכח התורה יכולין להתרפאות כמאמר אני ה' רופאך. ומה שחזר ע"י החטא הוא במקרה. אך כשחוזרין להתאחד באחדות התורה חוזרת להם ומתרפאין. ומעין זה בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד וחוזר לבנ"י ההארות מקבלת התורה לכן מתעברין מינה כל סט"א כנ"ל וישלחו מן המחנה:

במדרש כה תברכו וכו' ואעשך לגוי גדול והי' ברכה כו' ע"ש. הענין הוא שהקב"ה וב"ש אמר לאברהם אע"ה לך לך מארצך כו'. וביטל כל הטבע ופירש עצמו מכולם ועי"ז עצמו נעשה הוא הברכה ונמשך קיום העולם על ידו להודיע כי קיום כל הטבע ע"י הביטול אליו ית'. וכמו כן נתקיים בבנ"י בכלל שהם הנפרשין מאנשי הטבע ובפרט במדבר שנמשכו אחריו ית' למקום מדבר שממה ולכן נמסר הברכה בידיהם. ובפרט הכהנים שאין להם חלק בארץ והיו מופרשים רק לעבודת המקדש והיו הם המברכים לכל. ומה"ט נסמכה פרשה זו לפרשת נזיר לומר שע"י הנזירה והפרישה מן הטבע שורה הברכה בהטבע וביטולו של דבר זה קיומו. ומה"ט בש"ק יורד ברכה על כל ימי המעשה ע"י שיש בו ביטול הטבע וכל מעשה גשמיי לכן היא מקור הברכה. והג' סעודות בש"ק הם מעין הג' ברכות שבברכת כהנים. וזה ג"כ הרמז בפסוק ואיש את קדשיו לו יהיו ודו"ק:

תרמ"ז

במדרש יקרה היא מפנינים ממי שנכנס לפני ולפנים. וצריך ביאור א"כ למה אין הת"ח יכול ליכנוס לפני ולפנים. והענין הוא כי סדר עבודת בית המקדש הוא בבחי' עבדות שיש בחי' בנים ועבדים. ובבחי' עבד יש חילוקים עבדים ושרים וכפי העבודה ושימוש העבד כך חשיבותו. לא כן בבחי' בנים כי הבן היכן שהוא הוא בנו של המלך. וזה הוא חביבות העוסקין בתורה שנק' בנים המחפשין בגנזי דמלכא. וזהו ג"כ ההפרש בין שבתות למועדים. כמ"ש בחג הפסח מזה כי ביו"ט הוא בחי' עבדותי ולכן אומרים בתפלה אתה בחרתנו מכל העמים כו'. ולכן המצוה בעליות רגלים. והוא גם כן בחי' תפלה שנקראת עבודה ונקראת חיי שעה היינו לפי המקום ולפי הזמן. אבל שבת הוא בחי' בנים ולכן שבת הוא בכל מושבותיכם. והיא התורה חיי עולם כנ"ל:

בפרשת נזירות כל ימי נזרו קדוש הוא א"כ לעולם נגנז הקדושה בלב איש ישראל רק שכפי הפרישות מן הגשמיות מוציא הארת הקדושה מכח אל הפועל. דכתיב וייצר שתי יצירות ויש ציור הנשמה ומתלבש בציור הגוף. רק שצריך האדם לראות למצוא התגלות ציור הפנימי. וז"ש איש כי יפליא דאיתא במדרש בראשית בפסוק גדול אתה ועושה נפלאות ע"ש שדורש על רוח האדם שבקרבו. והוא כמ"ש רמ"א בש"ע או"ח סי' ו' פי' ומפליא לעשות שהקב"ה קשר הנשמה שהיא רוחניי בגוף הגשמיי. וזה עצמו פירוש בראשית ברא שיהי' התקשרות להבריאה בהראשית. וזהו עושה נפלאות אתה אלקים לבדך. וקודם החטא הי' מתגלה זה הכח באדם להיות כלול מרוחניי וגשמיי בלי השתנות. וז"ש אני אמרתי אלקים אתם כו'. ואחר החטא צריכין לפרוש מהגוף לזכות להתגלות ציור הנפלא. ומ"מ יש זמנים ומצות שיכול להתגלות הציור הנ"ל. כמו בשבת שהוא יומא דנשמתין. וגם מצות תפילין בכל יום איתא בזוה"ק שמתגלה ציור האדם ע"י התפילין ובמד' הדעת מתחלק בד' מקומות ע"ש. ורמז לד' פרשיות שבתפילין שהוא התפשטות הדעת בד' מקומות. ודרשו חז"ל שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש. ותפילין של יד הוא ביטול הגוף שעי"ז יכול להתגלות כח הנשמה כמו בנזיר ע"י הפרישה. [וסמכו לפרשת סוטה כמ"ש ז"ל הרואה סוטה יזיר עצמו מהיין. והענין היא דכתיב אשר חטא על הנפש דרשו חז"ל על שציער עצמו מהיין. והיינו כי מכוון האמת הי' שיהי' האדם כדכ' עשה האלקים כו' האדם ישר כולל הנשמה והגוף כאחד ולא יצטרך לפרוש מכל זה. אך כשרואין התגברות היצה"ר. בע"כ צריכין להשליך הגשמיות והגוף כדי לזכות להארת הנשמה כנ"ל]:

בברכת כהנים כה תברכו את בני ישראל. פי' שבנ"י הם כלים להמשיך הברכה על ידיהם כדכתיב ושמו את שמי כו'. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והשלימות אינו בנמצא רק בבנ"י שנקראו השולמית ובמד' אומה שמסיימים לה שלום בכל יום. ולכן הם יכולים לקבל הברכה והקב"ה נותן ברכתו תמיד מן השמים כשיש כלי לקבל. וכמו כן בביהמ"ק דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'. ולא כתיב בכל מקום אלא המקום. היינו מקום שכולל כל המקומות והוא ביהמ"ק. וכמו כן יש זמנים שכולל כל הזמנים. וזהו השלימות שנמצא בעולם שנה נפש ושורה ע"ז הברכה כנ"ל. ועיקר פירוש שלום כתבנו במ"א כי חלק שלמטה הוא פלג גופא רק בנ"י יש להם דביקות בחלק העליון ונק' שלום וכמו כן בהמ"ק דכתיב כעיר שחוברה לה יחדיו ונק' שלם. וזה הרמז נשיאות כפים כמ"ש שאו ידיכם קודש. יד הוא מקום כמ"ש בזוה"ק בהיכלות דפקודי בענין נטה ידך ע"ש. וידיכם קודש הוא היד והכח שיש להם בקדושה והכהן מדביק חלק שלמטה בחלק של מעלה. וכ' וישא אהרן כו' ידיו. הוא הכח של הכהן והוא בחי' החסד שניתן לאברהם אע"ה. וזה הכח נמסר להכהן לברך את ישראל באהבה. ורמזו במדרש בענין והיה ברכה ע"ש:

תרמ"ט

במדרש איש כו' כי יפליא שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו שנאמר ועלי תשוקתו כו' ויכלו לשון תאוה. כדכתיב נכספה כו' כלתה נפשי כו'. פי' עוה"ז הוא המדריגה התחתונה ונק' שוקיו אבל הכל עומד ע"ז המדריגה התחתונה. והכל לזכותן של ישראל. כמ"ש ועלי תשוקתו פי' אותו התשוקה שנשתוקק לברוא העולם הי' כדי להוציא מכח אל הפועל זכותן של ישראל. והיינו דכתיב בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. פי' כי בנ"י הם משתוקקין אל הקב"ה ומניחין כל הבלי עוה"ז. וזה הי' המכוון בבריאת העולם להיות לפניו ית' נחת רוח בזה שמבטלין הבל עולם עבור קדושת שמו ית'. לכן כתיב בש"ק ויכולו כו' שזה הי' עיקר תכלית שמים וארץ זאת התשוקה לבטל כל המעשים אליו ית'. וכמ"ש שמעי בת וראי כו' ושכחי עמך כו' ויתאו המלך יפיך כו' כמ"ש במד' לך לך ליפותך בעולם שהשי"ת ברא הכל כדי שיבואו בנ"י וישליכו כל זה ויתדבקו בו ית' שיהי' עדות על שבחן של בנ"י. ויתאו כו' כי הוא אדוניך. פי' כי השי"ת אדון כל ובמה נוכל לעבוד אותו רק ע"י שנמצא יצה"ר והבלי עולם בזאת נוכל למצוא מקום לעשות לו נחת רוח. ולכן הנזיר שפורש עצמו מתאות העולם זוכה לקדושה יותר מכהן גדול. ואמרו חז"ל במקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. והוא כלל לכל אדם כפי מה שעושה לעצמו גדר ערוה כך זוכה לקדושה. וז"ש בנזיר ששבחו שמעון הצדיק שפחז עליו יצרו וגבר עליו ע"י קבלת נזירות לכן זכה לקדושה עליונה שזה הי' עיקר רצונו ית' בעולם:

בענין נשיאות כפים כדכתיב וישא אהרן את ידיו כו'. כי עיקר הברכה להמשיך שפע מן השורש העליון כדכתי' שאו ידיכם קודש. ובזוה"ק יתרו כתב שבנשיאות כפים נאמר החכמה תעוז כו' מעשרה שליטים ע"ש וכ"כ ביעקב אע"ה שכל את ידיו אחכימינון לידוהי. והענין הוא כי קודם החטא הי' ציור האדם גבוה ונשא מאוד. וזה רמז מעשרה שליטים אשר היו בעיר. ומאחר שכבר עמדנו בזאת המדריגה רק שעל ידי החטא ירדנו עשר מעלות. יכולין להתאחז ולהתדבק בשורש הזה ולמשוך משם ברכה בכח החכמה. והשי"ת ברחמיו השאיר לנו זכר ממדריגות הראשונות אשר הי' לנו. בנפשות הם הכהנים עובדי ה'. ובזמן הש"ק. ובמקום הבהמ"ק. אשר כל אלה הם מדובקים בשורש שלמעלה ומשם עיקר הברכה. ומ"ש לעיל ביעקב שכל את ידיו בשורש שלמעלה לכן הקדים אפרים למנשה כי ראה שלמעלה בשורש עליון הוא למעלה ממנשה כנ"ל. וקצרתי בכאן ממיעוט פנאי:

תר"נ

בפרשת התשובה והתודו הוא בכח התורה שניתן לבני ישראל שכחן בפה דכתיב תורת ה' כו' משיבת נפש דיש נפש רוח נשמה וכל פגם החטאים הם בנפש כמ"ש ואשמה הנפש. אבל הרוח אם האדם חוטא נכנס בו רוח שטות כמאמרם ז"ל. ולכן בכח הפה בתורה ותפלה שהוא בחי' רוח ממללא יכול לתקן כל החטאים. ועיין בזוה"ק ריש פרשה זו בפסוק לא יחשוב כו' לו עון כשאין ברוחו רמיה רומז ג"כ לזה דע"י הרוח יוכל לתקן פגמי הנפש. וכתיב אשרי אדם לא יחשוב. שזה מיוחד רק לבנ"י שנק' אדם אתם קרוין אדם. אבל אחרים הם בהמה ואין בהם רוח האדם העולה היא למעלה. ולכן מצות התשובה מיוחד לבנ"י בכח התורה ורוח. הגם שמצינו תשובה גם באומות כמו בננוה ובמבול שהמתין להם שיעשו תשובה. היינו לשנות מעשיהם לטוב ומוחל להם השי"ת ברחמיו. אבל לתקן פגם החטא בכח התשובה זה מיוחד רק לבנ"י והוא בחי' תשובה מאהבה כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה והיא אהבת התורה כנ"ל:

ובמדרש יקרה היא מפנינים ממי שנכנס לפני ולפנים ומבכור כו' ע"ש. והענין דכתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ולכן יש בעולם שנה נפש חילוקי מדריגות מקום וזמן מיוחד לכל חפץ. אבל התורה שהיא מן השמים כתיב בה ארוכה מארץ מדה שהיא למעלה מכל אלה התחלקות המדריגות ולכן התורה משיבת נפש כ"א עד לשורשו שבתורה שהיא למעלה מהתלבשות הטבע בזמן ומקום מיוחד. ולכן יכולין לתקן הכל בכח התורה כי באמת כל הקלקולים נעשה ע"י החטא ותערובות טוב ורע. והתורה היא בחי' עץ החיים שאין תערובות רע כלל. לכן נק' לקח טוב:

איתא בגמ' ומדרש בשביל שאמר אברהם אע"ה ואנכי עפר ואפר זכו בניו לעפר סוטה ואפר פרה. הענין הוא כי אברהם אע"ה הי' בטל לגמרי במציאות אל השי"ת שהוא היסוד שכל העולם עומד עליו בהבראם באברהם. וכתיב הכל הי' מן העפר כו'. והוא עפר ביהמ"ק כמ"ש רש"י בפסוק וייצר כו' האדם עפר מן האדמה ממקום כפרתו ע"ש. והיינו נקודה שעלי' הושתת העולם והיא כולל כל המקומות. ולכן נותנין מקרקע המשכן לתוך המים ואם קלקלה האשה אין שורש העפר סובלת אותה שכן הנחיל לנו אברהם אע"ה להיות כל חיותנו דבוק בשורש הפנימי. ואמר ואנכי עפר שלא הי' בו רק היסוד שנתן בו השי"ת. ולכן האבות הן הן המרכבה שכולם קדושים כמו שיסד אותם השי"ת. אמנם אפר הפי' כי אברהם אע"ה הי' מתחלה בכלל שאר האומות. ואח"כ בחר בו השי"ת ויש בו ב' הבחי' עפר הוא יסוד הכל. ואפר הוא ביטול וכליון והשחתה לפסולת שהי' בו מאבותיו. ולכן הניח ב' אלו הכחות לבנ"י שיוכלו לשרוף כל הפסולת בעזר השי"ת ולהיות דבקים בשורש הפנימי כנ"ל:

בענין ברכת כהנים. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ולכן כתיב ויברך כו' את יום השביעי שבת שנקרא שלום ומיני' מתברכין כל שיתא יומין. ולא נתן הקב"ה ברכת כל יום ביומו כי אין מחזיקין ברכה ימי המעשה רק השבת שהוא שלום. ואיתא בזוה"ק מאי טעמא לא אשתכח מנא בשביעאה דכל ברכאין בי' תליין כו' ע"ש. וכבר נתבאר בדברינו בכמה מקומות כי הברכה תליא בשורש נקודה פנימיות ועקרית שלמעלה מהתלבשות הטבע וגשמיות. והיא הנקודה שנק' שלום כי בעוה"ז חסר השלימות. ולכן הכהן שאין לו חלק ונחלה. לו נמסר הברכה. כמו השבת ממש דלא אשתכח בי' מנא ולו נמסר הברכה. וכן הוא בעולם שנה נפש שיש לכולן נקודה פנימיות רוחניות והיא מתפשטת ממדריגה למדריגה עד הגשמיות שלפנינו. וביהמ"ק וירושלים הוא שורש שלימות העולם ומשם יוצא הברכה לכל המקומות כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר כו' שמי כו'. ובנ"י שלימות הנפשות ונק' השולמית ושלימות שלהם הכהנים וכ' ושמו את שמי כו'. שהברכה ע"י הכהנים ששמו שמו ית' על בני ישראל. ומהם יצא הברכה לכל הנפשות. ושבת שלימות הזמן ונק' שלום שמא דקוב"ה וממנו יוצא הברכה לכל הזמנים. אכן צריכין לבטל הכל אל הנקודה הנ"ל. ולבטל כל הימים אל השבת. וכ"כ כה תברכו כו' אמור להם. כד יימרון להון. היינו שבנ"י יתבטלו אל הכהנים ויאמינו כי בהם שורש הברכה. אמירה לשון חיבור ודביקות כמו האמרת והאמירך. וע"י הדביקות יכולין להתברך מהם כנ"ל:

תרנ"א

בפרשת נזיר מיין ושכר יזיר כו'. במדרש הדעת מתחלק לד' מקומות בפה ולב וכליות. לכן בד' כוסות יוצא הדעת כו'. כי הנה הדעת הוא שצריך בירור שנא' בו הדעת טוב ורע. והוא רמז היין כדאיתא יש כוס יין לטובה וכוס יין לרעה. כי הדעת הוא התחברות גוף ונפש התקשרות רוחניות וגשמיות. [לכן הזיווג שמוליד גוף ונשמה נקרא דעת וכמו כן בקרוב כתיב מודע לאישה כי התקרבות בני משפחה הוא ג"כ בגוף ונפש] ולכן הוא מקום מסוכן שיוכל הנפש למשוך הגוף לטוב. ויוכל ח"ו להתפשט ולמשוך אחר הגוף. וקודם שאכל אדה"ר מעץ הדעת הי' דבוק בחיים. ושורש הדעת הוא במוח ושם אחדות אחד. אך כשמתחלק ומתפשט למטה בגוף באלה ד' מקומות שכתב המד' שם צריך בירור. [וע"ז כתיב ומשם יפרד כו' לד' ראשים. נראה דמשם קאי אעץ הדעת ודו"ק] ובעבור זה הוצרכו בנ"י להיות בכור הברזל במצרים לברר זאת הדעת. ולכן יש ד' לשונות של גאולה לברר אלה הד'. ולכן כתיב והוצאתי כו' ולקחתי כו' אח"כ וידעתם כי אני ה' שיהי' הדעת מתברר טוב בלא רע. [והרמז דכתיב ידוע תדע כו' שגלות מצרים הי' לברר הדעת. ואפשר שזאת היתה כוונת חז"ל שגרם הגלות הי' ע"י שאמר במה אדע כו'. אלא שזה צריך אריכות דברים]. לכן תקנו בפסח ד' כוסות כמ"ש במד' משום ד' לשונות הנ"ל. היינו שהדעת יצא לחירות בליל שמורים. וכמו כן מצות ד' פרשיות שבתפילין לברר הדעת שבאלה הד' מקומות. לכן אמרו חז"ל הקורא ק"ש בלי תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. פי' דק"ש הוא תורה עץ החיים. אך דכתיב והיו הדברים כו' על לבבך כו' ודברת כו' והיינו התפשטות הדעת לתוך כל מעשה האדם והגוף. ולזה צריכין סיוע התפילין ויציאת מצרים לברר הדעת. ובלא זה הוי כשקר. וז"ש בעצמו פי' בהתקבלות העדות דק"ש תוך עצמותו אז צריך בירור הנ"ל. ולכן בשבת אין צריכין תפילין כי הוא יומא דנשמתין ויורדת בו נשמה יתירה. פי' שכח הנשמה שליט על הגוף בשבת וא"צ בירור כי שבת הוא בחי' עה"ח. דבימי המעשה כתיב ערב בקר ובשבת כולו טוב. ולא עוד אלא שבשבת שולט עה"ח על עה"ד. ומתקן גם הדעת דכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם פרש"י לדעת האומות בה. משום דלדעת הוא פועל יוצא. משום דבחי' השבת למעלה מעץ הדעת והוא עץ החיים. אבל יתכן לפרש לדעת בימי המעשה שהשבת מאיר לתקן הדעת גם בימי המעשה. ושניהם אמת כי בנ"י בכח דביקותם בעץ החיים מאירין לברר הדעת אצל האומות. וכמו כן השבת מאיר לימי המעשה. לכן מתפללין הבדלה באתה חונן כי בקשה ראשונה בימי המעשה לתקן הדעת. וסמיך לי' בקשת התשובה ע"י שבחטא הראשון נתערב דעת טו"ר ובכח השבת מבדילין בין דעת טוב לרע כנ"ל. ואיתא בגמ' פסחים זכור זכרהו על היין ונדחקו בתוס' מאין דרשו חכמים כן. וי"ל כמ"ש בגמ' ביצה זכרהו מאחר שבא להשכיחו ע"ש גבי עירובי תבשילין. וכמו כן בענין זה דהיין מערב הדעת כמ"ש במד' כאן. אבל השבת מאיר ושליט הנשמה על חשכת הגוף. לכן דוקא זכרהו על היין. עה"ח על עה"ד כנ"ל. ומתקיים הדברים האלה על לבבכם בלי תפילין כנ"ל. והנה הנזיר פירש עצמו מכל התערובות ונזר אלקיו על ראשו ואסור ביין ולכן נקרא חוטא על הנפש כי אחר החטא א"א לתקן הנפש רק בדעת כמ"ש גם בלא דעת נפש לא טוב. רמז גם. שאעפ"י שמתדבק בעץ החיים מ"מ הנפש לא מיתקן רק בבירור הטוב מרע. ומ"מ התורה מלמדת לנו דרך שהגם שהדעת נצרך עתה אבל צריכין לעתות מזומנים לקבל עליו נזירות ופרישות ויועיל לו אח"כ כשיחזור להתנהג בדרך הדעת כמ"ש בספרים שהל' יום של הנזיר מביאין לו הארה על כל הזמנים שאח"כ כנ"ל:

תרנ"ב

במדרש וישלחו מן המחנה. הגו סיגים מכסף כו' במתן תורה נתרפאו דכתיב וכל העם רואים כו' ויתיצבו כו' ע"ש. כי כל בירור הפסולת מתערובות טוב ורע הוא בכח התורה כמ"ש בפ' בראשית במד' ויכלו שכל זמן שלא נעקר תהו ובהו לא נראית בריאות שמים וארץ ובששי ויכולו שנעשו כלי ע"ש. ופרשנו שם שע"ז אמרו בגמ' יום הששי תנאי התנה הקב"ה אם מקבלים התורה ואם לאו אני מחזיר לתהו ובהו כו'. היינו שזהו בירור הפסולת הוא בכח התורה ובנ"י הם כלים בכח התורה לברר טוב מרע ולכן נצטוו וישלחו מן המחנה כי בכח בנ"י לברר ולהסר הסיגים. והרמז במד' מנין דכתיב רואים נשמע ויתיצבו פי' שמזה בא הרפואה [* ע"י] ההכנה שמכינים האיברים לתורת ה'. הם מתרפאין. העינים לראות והאוזן לשמוע כו'. גם פי' הגו סיגים מכסף הוא לברר הרצון והתשוקה להיות רק לשמים וזה הרצון מיוחד רק לבנ"י כדאיתא במד' שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב"ה נבראותו שנאמר ועלי תשוקתו. וזה העדות שניתן השבת לבנ"י שהוא תכלית שמים וארץ. ונכן אומרים ורצה בנו ושבת קדשו כו' הנחילנו שזה הרצון שנגמר בכניסת שבת כמ"ש ויכולו השמים כו' זה מיוחד רק לבנ"י. אכן פי' ועלי תשוקתו הוא בב' אופנים אחד שכל רצונו ית' בבריאת עולם בעבור בנ"י ז"ש ורצה בנו. וג"כ הפי' שעלי מוטל לעורר האהבה ורצון אבי שבשמים. כמ"ש בספרים שבנ"י עושין רצונו של מקום. שבכח מעשיהם נעשה עת רצון למעלה. וע"ז מבקשים רצה נא במנוחתינו פי' שיתרצה בנו ויהי' לפניו רצון ואהבה ע"י מנוחתינו ביום השבת כנ"ל:

בענין ברכת כהנים. הג' ברכות הם בחי' ג' אבות. ועמ"ש בפ' תולדות כי יש ג' ברכות בכל מכל כל. ופרשנו שם כי מכל הוא ברכה נפרדת. בכל הוא דבוק יותר בשורש. כל הוא שורש מקור הברכה עצמו. והם בחי' נפש רוח נשמה. והנה יברכך הוא בחי' יצחק ז"ש רש"י ואברכך בממון שהיא ברכה נפרדת קצת. ושם כתיב ואברכך ז"ש אלקי יצחק ע"ש. והתחיל בברכה זו כי שורש הברכות נמסרו ביד יצחק ולכן כתיב כאן וישמרך שצריך שמירה שלא יהי' לעשו אחיזה בזה. ומה"ט ברכת יצחק אינה דבוקה כ"כ בשורש מצד חלק עשו. יאר פניו הוא הארה מן השורש בחי' אברהם בכל. ישא הוא בחי' נשמה מדתו של יעקב איש תם. שלים. ועיקר ברכת כהנים להיות בנ"י מוכנים לקבל הברכה כמ"ש ושמו את שמי כו' כי כביכול הקב"ה מוכן תמיד לברך את בני ישראל כמ"ש טוב בעיני ה' לברך את ישראל רק שיהיו כלים לקבל הברכה ולכן היא בנשיאות כפים לרמוז שהם מוכנים לקבל הברכה כמ"ש שאו ידיכם קודש. ובביהמ"ק היו מתעלין ביותר אל השורש כמ"ש במשנה במקדש היו הכהנים נושאים כפיהם למעלה מראשיהן כו'. וג' ברכות הנ"ל הם ג' דרגות להעלות הגוף לנר"נ כמ"ש:

תרנ"ג

במדרש מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה זכתה יוצא ממנה בן כאברהם שנאמר בו ואנכי עפר כו' בשכר שאמר אברהם אע"ה ואנכי עפר ואפר זכו בניו למצות עפר סוטה כו'. כבר כתבנו בזה כי עפר הוא יסוד הכל כמ"ש הכל הי' מן העפר והכל שב כו'. ואאע"ה עליו העולם עומד כמ"ש בהבראם בה' בראם באברהם. וב' הפירושים אמת כי אברהם זכה לאות ה' שנברא בו העולם על ידי הביטול שזה כח העפר שמבלה הכל וכשנרקב דבר הנזרע ונעשה כעפר מקבל חיות ומוציא פירות. [וזה רמז הה' היו"ד שנכנס בתוך הד' לומר שע"י ההכנעה נעשה כלי להוליד תולדות] ואברהם אע"ה אמר ואנכי עפר ואפר ידע היטב כי הוא יסוד הכל וידע שהוא מצד זה שהוא עפר ואפר. וכן צריך כל אדם לידע שהוא נברא בעולם לתקן הכל כי האדם הוא כלי שניתקן הכל על ידו. וע"ז מבקשין ונפשי כעפר לכל תהי'. מלבד הכוונה לזכות להכנעה באמת אבל גם זה הבקשה לזכות לעשות השליחות בעולם להיות כל הדברים מתקבלין אצלו להיות ניתקן על ידו כי ע"ז נברא. ויש עלי' לכל הברואים ע"י האדם יש באין אצלו ע"י מעשה ודיבור ומחשבה ממש כמו הכל שב אל העפר ויש ע"י סיבה קרובה ורחוקה אבל סוף כל סוף הכל שב לעפר וכן הוא בענין האדם וכתיב ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד. פי' שכל הדברים שב אל העפר ונעשה מהם פירות. וכן כתיב בבנ"י כי תהיו אתם ארץ חפץ ונמשלו לכרם ה' נצר מטעי. וכח זה שהי' לאברהם ניתן לבנ"י כמ"ש במד' כה יהי' זרעך דומה לך. ובמד' והי' זרעך כעפר אם אין עפר אין תבואה ע"ש. ועיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. ואיתא במד' כשבנ"י עושין רצונו של מקום נמשלו לפרדס המלך כשרואה נטיעה יפה נוטע בתוכו כמו כן כשרואה צדיק באומות מכניסו לבנ"י כמו יתרו ורחב ע"ש במד' קהלת. ולכן נקראו בנ"י השולמית שעל ידיהם מתקרבין הדברים לשורשן לעשות פירות כמ"ש שלום לרחוק ולקרוב כמ"ש שיש ע"י סיבה קרובה ורחוקה. הכלל העולה שבנ"י שנאמר עליהם אדם אתם הם נקראו עפר שיש בהם כח היסוד שהכל שב אליו. וזהו הרמז העפר מקרקע המשכן כמ"ש וייצר כו' האדם עפר מן האדמה פי' ז"ל ממקום ביהמ"ק. ולכן הסוטה נבדקת בו אם יש בה חלק באותו עפר. ואם לאו ארורה היא מן האדמה. וזהו סמיכות הפרשיות אחר שנבחרו בנ"י בדגלים ומחנות מ"מ הטמאים נשתלחו והגרים מתקרבין כמ"ש ענין גזל הגר. ואח"כ הסוטה שנבדלת מנחלת ה'. כי בנ"י יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאו שהם הכלים אשר הכל יכולין לעלות על ידיהם. כתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. מדרכיו ישבע רומז לפ' סוטה ומעליו איש טוב פ' נזיר שזוכה להיות נזר אלקי על ראשו. והוא כמו כ"ג. וכתיב אח"כ פרשת נשיאות כפים ברכת כהנים. כי תכלית הכל הביטול להיות כלי מוכן לקבל הברכה. וזה רמז נשיאות כפים שהידים מתעלין על הראש לרמז כי כל הקומה שלו הוא רק כפי מה שמקבל מלמעלה וכפי מה שמבטל כל הקומה זוכה לקבל הברכה. זה מעליו איש טוב. והנזיר והכהן שפורשין מהבלי עולם זוכין להתדבק בשורש העליון. והנה הכהן מקריב ומעלה הכל לשמים ולכן זוכה לקבל הברכה מן השמים. וזהו הי' מדת אברהם אע"ה שהקנה כו' שמים וארץ כו' וחזר והקנה אותם כו' כדאיתא במד'. ובגמ' סנהדרין איתא במדה שאדם מודד מודדין לו אדם נותן עומסו לעני כביכול הקב"ה נותן לו מלא עומסו ע"ש פרק חלק. וזה הי' באברהם כי כלי היד הוא לקבל וליתן. ואברהם הי' עמוד גמ"ח ונתן כל אשר לו לרצונו ית' וזכה להיות מרכבה ליד הגדולה כמ"ש אתה כהן לעולם וכ' שב לימיני. וזה עצמו מ"ש לעיל בחי' עפר ואפר שע"י הביטול זכה ליסוד הכל. וכן הנזיר ע"י שפורש עצמו מעוה"ז מתדבק בעיקר השורש. והסוטה שמשביעת מדרכי' כמ"ש מדרכיו ישבע סוג לב. היא אובדת כחה ושורשה ונקראת תשטה אשתו. שאדרבה כפי התדבקות בגשמיות. מאבדת הכל. והנזיר על ידי הפרישה קונה ב' עולמות כמ"ש במ"א הרמז ואיש את קדשיו לו יהי' ע"ש. אך את קדשיו הפירוש להיות כולו בטל אל חלק הקדושה שבו ואז לו יהיו: ומ"ש לעיל מענין האדם שדומה לעפר. ע"ז רמזו חז"ל בעגלה ערופה בנחל אשר לא יזרע בשביל שלא הניחו אותו לעשות פירות מצות. לכן אמרה תורה לערוף בנחל שלא יזרע ע"ש:

במד' הדעת מתחלק בד' מקומות חלק אחד בפה וא' בלב וב' חלקים בכליות ע"ש. ונראה שע"ז ניתן לכל איש ישראל ב' אותות מילה ותפילין מילה ושבת לתקן הדעת שבד' מקומות הנ"ל. ומילה היא לחלקים שבכליות מילה ופריעה. ותפילין של יד נגד הלב ושל ראש למען תהי' תורת ה' בפיך וכן שבת זכור בפה ושמור בלב וכן ע"י אותות אלו יכולין לתקן ולברר הדעת כנ"ל. ואיתא בגמ' מה ציץ שאין בו רק אזכרה אחת אמרה תורה תמיד שלא יסיח דעתו תפילין על אחת כו"כ כו'. היינו שהתפילין מסייעין לאדם לברר הדעת שלא יסיח דעתו. ויתכן לרמוז כן באמרם על מצחו תמיד וכי לא בעי מינם ומעיל לביה"כ אלא תמיד שלא יסיח דעתו. ולכאורה אין מובן אכתי מה תמיד. רק הפי' שהציץ עשה בו רושם שיהי' תקון הדעת שלו שלא יסיח דעתו וכמו כן הרשימה של התפילין בכל איש ישראל בעצם המוח ולב. ודו"ק:

תרנ"ד

במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ומבכור שיצא ראשון ע"ש דכתיב תורת ה' תמימה פי' תמימה שבכל אות ואות נמצא כל התורה כי התורה שמו של הקב"ה וכדאיתא קוב"ה ואורייתא כולהו חד וכן פתח הקב"ה אנכי ה' אלקיך לומר כי התורה היא אלקות וכמ"ש ואל מי תדמיוני ואשוה. כמו כן כתיב כל חפציך לא ישוו. ולכן אין מוקדם ומאוחר בתורה כי בכל אות יש הכל ולכן היא משיבת נפש. וכל התשובה היא בכח התורה שהיא תמימה ולכן יכול כל אחד למצוא תקונו ושורשו ע"י אות אחת שבתורה. אך באמת הוא כפי מה שהיא התורה יקרה אצלו מכל חפציו ממש. כך יוכל להתדבק באור התורה. וכל חפציך לא ישוו הפי' כי אין האדם זוכה לרצון האמת רק בכח התורה כדכתיב הנחמדים מזהב ונקראת חמדה גנוזה שאין חמדה ותשוקה בעולם כמו התורה רק אין זוכין לחמדה הגנוזה רק ע"י רוב יגיעה בתורה. וזה משיבת נפש שמחזרת התשוקה והרצון. שבאמת קודם החטא הי' כל תשוקת האדם אל הבורא ית' כמו שנותן השכל שכל פעולה נמשכת אחר הפועל והנברא אחר הבורא. אך החטא מבדיל ולכן התורה משיבת נפש. פי' נפש. רצון. כמו יש את נפשכם. ובאמת התשוקה היא כפי הארת הנשמה באדם דכתיב ויפח כו' ויהי האדם לנפש חי' שקודם החטא שהי' לו הנשמה בשלימות הי' כל תשוקתו ודבקותו בחי החיים. והנה כמו כן בקבלת התורה דאיתא שיצאה נשמתן והתורה החזירה להם ע"ש שדרשו כן בפסוק משיבת נפש. והוא כנ"ל שלכן יצאה נשמתן שיקבלו אח"כ ע"י התורה הנשמה עליונה כמו שהי' קודם החטא וזהו משיבת נפש אותו הנפש שנאבד ע"י החטא. לכן נק' שבועות יום הביכורים שניתן לנו נפש חדשה מן השמים. וז"ש נשבעין ועומדין מהר סיני. שכ' לא תשא כו' שם כו' אלקיך לשוא פי' זה החיות אלקית שקבלו בקבלת התורה צריכין לשמור מאוד כענין שכתוב אשר לא נשא לשוא נפשי. ויתכן לישב בזה מה שאמרו אבותינו היים הזה ראינו כי ידבר כו' וחי ועתה למה נמות והלא מסרו נפשותם. אך באמת בראותם כי זכו לקבל נשמה חי' הי' יקר להם מאוד זה הנפש החדש שקבלו בהר סיני:

והנה בכל שבת יש ג"כ הארה מקבלת התורה והיא בחי' נשמה יתרה שאמרו חז"ל בפסוק וינפש וי אבדה נפש מכאן שניתן לאדם נשמה יתירה. ומקשין העולם דא"כ במוצאי שבת צריך להיות וינפש. אבל הרמז הוא כנ"ל כי כשבאה הנשמה יתירה רואין מה שאבדנו ע"י החטא כי א"י להשיג הרצון והתשוקה של הנפש האמיתי עד שבא השבת ורואין מה שאבדנו לכן וי אבדה נפש. וז"ש המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו כדכתיב יתן לך משאלות לבך. פי' שזוכין לתשוקה ורצון הנ"ל להיות משאלות הלב ותשוקתו להתדבק בו ית' כדרך שהיה קודם החטא וכמ"ש לעיל פי' משיבת נפש וכל חפציך לא ישוו. ודוק ותשכח:

במדרש וישלחו מן המחנה כו'. כשקבלו בנ"י התורה נתרפאו מכל המומין וע"י החטא חזרו להיות מצורעין וזבין ולכן צוה להפריש מהם הטמאים ע"ש שמביא הפסוק כל המחלה כו' לא אשים עליך כו'. הענין הוא שהתורה דכתיב בה תורת ה' תמימה וניתנה לבנ"י הוא עדות שנפשות בנ"י הם תמימים כמ"ש תמימים ינחלו טוב לכן הוסר כל מום מנפשות בנ"י בעצם. ולכן אע"פ שאחר החטא היו בהם מומין אבל הוא במקרה לא בעצם. ז"ש אם שמוע תשמע לקול כו' כל המחלה כו' לא אשים. פי' שאין המחלה יכולה לידבק בהם בעצם כי רחוקים הם מהמומין. ז"ש כל המחלה ולשון אשים. והטעם כי אני ה' רופאך. ורפואת ה' הוא בעצם לא במקרה. והבן. לכן כתיב וישלחו שבנ"י יכולין ליפשט עצמותם מהמומין. ובזה פרשנו המדרש בפרשת מצורע נכונו ללצים שפטים כששמעו בנ"י פרשת נגעים נתייראו א"ל הקב"ה אתם לאכול ולשתות ע"ש המשל. ותמהו כל המפרשים הלא פ' נגעים לישראל נאמרה. אך הפי' כי הנגעים נכונים ללצים וכמ"ש במצרים המחלה אשר שמתי. אבל לבנ"י ניתן פרשת נגעים איך להתרפאות מהם כי הם רחוקים בעצם מהנגעים. ולכן ניתן להם דרך טהרת הנגעים:

בענין ברכת כהנים כה תברכו כו'. ובמד' שנמסרו הברכות ביד בני ישראל כמ"ש והי' ברכה כו' דכתיב ה' עוז לעמו יתן הוא בחי' משה רבינו תורה שבכתב. ה' יברך את עמו בשלום הוא בחי' אהרן אוהב ורודף שלום והוא בחי' תורה שבע"פ מלה דקיימא בעובדא. וכן כתיב שפתי כהן כו' ותורה יבקשו מפיהו רמז לתורה שבע"פ. ומצינו במשנה תלמידיו של אברהם ותלמידיו של אהרן. הגם כי משה רבינו רבן של כל ישראל הוא בבחי' תורה שבכתב ואאע"ה ניתן לו בחי' תורה שבע"פ שכל מה שאמר נעשה ממנו תורה כמ"ש למען כו' יצוה את בניו כו' ושמרו דרך ה' הגם שלא ניתנה עדיין התורה ולכן נמסר הברכה בידו והי' ברכה וכן אהרן נמשך אחר מדת אאע"ה. והנה איתא איזהו חסיד המתחסד עם קונו פי' שמביא בעולם התגלות חסדיו של הקב"ה כמ"ש ז"ל על אברהם אע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו. והוא מכח השלשה מדות שמנו חכמים במשנה עין טובה כו'. פי' עין טובה שכל מה שהוא רואה מכיר בו חסד וטובת הבורא ית"ש והכל טוב בעיניו ובכח זה נעשה טובו וכדאיתא גבי נחום איש גם זו. ואיתא בזוה"ק פ' זו על מאי דכתיב באברהם כה יהי' זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ב' פירושים שהקב"ה חשבה לאברהם לצדקה ותו פירש שאברהם חשב מדת כה אעפ"י שהיא דין חשבה לצדקה ע"ש. והוא כמ"ש שע"י שאברהם חשבה לצדקה נעשה מדה זו חסד וצדקה. וזהו המתחסד עם קונו כמ"ש. וזה כה תברכו את בני ישראל שע"י ברכת הכהן העובד במקדש מתמלא מדה זו חסד וצדקה וברכה:

תרנ"ה

במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ת"ח קודם ע"ש. כי הגם שיש סדר מדריגות בעולם אבל התורה היא שמותיו של הקב"ה שנק' שלום. וכ' תורת ה' תמימה. פי' תמימה שלימות. שיש בכל אות הכל. ולכן אין מוקדם ומאוחר בתורה כי הוא אחדות באלקי אחד. ולכן נסמכו פרשיות הללו מבחירת הלוים שהיו לפנים מהדגלים. והכהנים במדריגה פנימיות יותר וכ"ג למעלה מכולם. ואח"כ פרשת נזיר שיכול כל איש ישראל להמשיך עליו הקדושה כמו קדושת כ"ג דכתיב נזר אלקיו על ראשו והוא בכח התורה כמ"ש כי יפליא בכח הדיבור בפה שהוא כח התורה בישראל. וע"ז איתא פי' הכ' הביאני המלך חדריו אעפ"כ נגילה ונשמחה בך ביותר. ב"ך הוא כ"ב אתוין דאורייתא וקב"ה וישראל כולהו חד:

תרנ"ו

במדרש איש כי יפליא הה"ד שוקיו עמודי שש זה העולם שהעמיד על שבעה עמודים ימי בראשית אדני פז שלשה חכמה בינה דעת כו'. כי עוה"ז הגם שהוא בטבע אעפ"כ כתיב ה' בחכמה יסד ארץ. ונק' עמודי שש מלשון אבני שיש. שהגם שנעשה מהמאמרים טבעיים מ"מ יסודן גנוז בתוכן ולא נשתנו ע"י התלבשות בטבע ועדיין מיוסדים על אדני פז חב"ד. וזה בחי' ששת ימי המעשה סגור וע"ז נשתוקק הקב"ה לבראתן שהגם שיהיו בטבע לא יקבלו שינוי. וכן צריך להיות אדם השלם. וזה מעלת הנזיר שנתעלה בקדושה ככ"ג ע"י שהוא נזיר ונפרש ונבדל מהבלי עולם חל עליו הקדושה ביותר. לכן נאמר פרשת נזיר אחר כל המדריגות שנבדלו הלוים וכהנים וכ"ג על כולם. אעפ"כ כל איש ישראל במקום שהוא כפי שמירת הפנימיות להיות סגור ונבדל ונק' עמודי שש נמצא בו הקדושה. וזה הנזיר יצא מן הכלל ללמד על כל הכלל כמ"ש במ"א מזה. לכן קדוש הוא לה' ר"ת קה"ל. והנה במ"ש במד' אדני פז חב"ד. הוא כמ"ש מדת הקב"ה הוא למעלה ממשאו לכן התחתונים תלוין בשורש העליון. וכן צריך להיות האדם עצמו הגוף שנק' רגל ושוק יהי' נמשך אחר מוח שבראש. וכן ימי המעשה אחר השבת כמ"ש אם תשיב משבת רגלך:

בענין נשיאות כפים. כה תברכו אמור להם כד יימרון להון. כי הקב"ה רצה כי כל עובד ה' ימשיך ברכה על בנ"י כמ"ש במד' עומד אחר כתלנו כו' שהקב"ה טוב ומטיב וחפץ חסד רק שצריכין התחתונים לפתוח פתח כחודה של מחט שיוכלו לקבל ברכה מעולם העליון הנבדל מעולם הטבע. לכן בעבודת הכהן במקדש שמקרב ומדבק התחתונים להשורש אז נמצא מקום לקבל הברכה. ולכן כהנים שלוחי דידן ודרחמנא. דידן לקרב אותנו לאבינו שבשמים ודרחמנא למשוך רחמים וברכה לבנ"י. וז"ש אמור להם כשיש להם דביקות בשורש מלשון האמרת עשית חטיבה אחת שהיא בחי' הדביקות. אז כשמרגישין איזה התקשרות בשורש מיד ימשיכו הברכה לעולם. וכזה כ' בזוה"ק שצריכין בכל יחודא לאמשכא ברכאין לכולהו עלמין. והכהנים שנבחרו מכל ישראל היא ללמד על הכלל כולו וכן כתיב אשר תבחר ותקרב כו' ומסיים נשבעה בטוב ביתך. כי ע"י הנבחרים להתקרב אליו ית"ש. נמשך ברכה לכל הכלל:

תרנ"ז

במדרש איש כי יפליא שוקיו עמודי שש זו התורה דכתיב ושקוי לעצמותיך כו'. פי' שדברי תורה חיים וקיימים לעד ואין מקבלין שינוי. לכן אין עבירה מכבה תורה ואין ד"ת מקבלין טומאה ולכן נקראת תורה עץ חיים שאין בהם ירידה ומיתה ושום השתנות. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. כמו דכתי' אני ה' לא שניתי. כן דברי תורה הרשומים בלבות בנ"י אין מקבלין שינוי. ולכן כתיב שקוי לעצמותיך כי היא מרפא לעצם. וכמו עצמות שאין משתנים בנקל כמו בשר. כן ד"ת נבלעין בעצם בנפשות בנ"י. וזה כח התורה ששם הקב"ה לבנ"י כמ"ש ויקם עדות כו' ותורה שם בישראל. ולכן בכח דברי תורה יכולין לתקן הכל כמ"ש והתודו כו' אשר עשו בכח הפה וכמו כן הנזיר בהפלאה כשמקבל עליו נזירות לשם שמים הוא בחי' תורה שבע"פ לשם שמים כדי לתקן נפשו מיד חל עליו הקדושה כמ"ש קדוש הוא לה':

בענין ברכת כהנים. כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. ובאמת התחתונים רחוקים מקדושה עליונה ואינם יכולין לקבל הברכה רק ע"י עבודה במקדש. וכמו כן תפלה במקום תמידין. וע"י שמעלין ריח ניחוח לה' אז יש מקום לקבל הברכות כדכתיב ביצחק ראה ריח בני כו' ויתן לך כו'. והכהן המקריב קרבן מלמטה להעלות ריח מתחתונים לעליונים בזה נעשה הכנה לקבל הברכות. ובמד' כתיב ישא ה' פניו וכתיב לא ישא פנים כאן כשעושין רצונו של מקום פי' כשנעשה עת רצון למעלה ע"י עבודת בנ"י וכמ"ש אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין ומכש"כ בזמן הקרבן אז הקב"ה מתקרב אל התחתונים. וע"ז אמרו עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. פי' כרצונו שרצונו ית' באמת להשפיע לכל חי רצון וזהו א"י להתקיים רק ע"י עשיית רצונו ית"ש. ואז עשיית רצונך הוא רצונו כמ"ש טוב בעיני ה' לברך את ישראל. וגם מ"ש במד' ע"י שישראל נושאין לי פנים ומברכין על כזית כביצה. הענין הוא מאחר שבנ"י רוצין להתדבק תמיד אל השורש ולכן כל שיש להם קצת שביעה מברכין כדי שלא יהיו נפרדין מן השורש ולכן הקב"ה מתקרב להם. ואיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן רצה הקב"ה שיקבלו בנ"י הברכות מתוך מעשיהם הטובים ואז ישא ה' פניו שיקבלו הברכות פנים בפנים בלי בושת. ואיתא לה' הארץ. והארץ נתן לבני אדם כו' כאן לאחר ברכה. ולכן על ידי ברכת המזון מקבלין הברכה בדין ובעין יפה בלי בושת כנ"ל:

תרנ"ח

בפרשת נזירות איש כי יפליא כו'. בזה נתקיים מאמרם ז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו הרבה מלמעלה. שע"י שמקבל עליו לפרוש מיין חל עליו קדושה גדולה כמו כ"ג ויותר כמ"ש והתקדשתם והייתם קדושים. ובאמת הוא בכח התורה והדיבור שניתן לבנ"י במתן תורה. ולכן אין נזירות רק בבנ"י. וז"ש כי יפליא בדיבור. והוא כמ"ש במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים. ובמד' ויפתוהו בפיהם שלא הי' נכון לבם עמהם כו'. ולא באו חז"ל להוציא לעז ח"ו על אבותינו הקדושים. אלא באו ללמדינו כי יכולין בכח הפה בתורה ותפלה להתעלות ולתקן הכל. כמ"ש ז"ל בקבלת התורה נתרפאו מכל המומין וטומאות. והוא ללמד על הכלל כולו בכל עת שאדם עוסק בתורה מתרפא. כמ"ש בזוה"ק גופא תבירא אי ישתדל באורייתא ישכח אסוותא בכולא:

תרנ"ט

במדרש וישלחו מן המחנה הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי שבקבלת התורה נתרפאו מהמומין והצרעת ע"ש. כי בהר סיני נעשו בנ"י כלים לעבודת הבורא. לכן הוצרכו מקודם להתברר במצרים בכור הברזל. כי כל זמן שמתערב הפסולת בכסף אי אפשר להתחבר להעשות כלי. וכן אמרו במד' על השבת דכ' ויכולו שנעשו מעשה בראשית כלי ע"י שנתברר מן הפסולת. דבכל יום כ' ויהי ערב ולכן כל יום דבר בפ"ע ובשבת דלא כתיב ערב ונתברר מן הפסולת נעשה כלי מהתחברות כל הימים. וכן הוא בנפשות בנ"י וכשנעשו כלי אין פסולת בתוכם ולכן כתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך. בכח התורה שנקראת תמימה נתבררו בנ"י מן המומין. ולכן אעפ"י שנמצא ע"י החטאים מומין הם מומים עוברין ולא מום קבוע. וז"ש מום אין בך דייקא. וכן הוא בצירוף הכלי מן הכסף בעוד שלא נגמר מעכב הפסולת חיבור הכלי. אבל כשנעשה כלי אפילו מתלכלך אח"כ בפסולת יוכל בנקל להתכבס. וכ"כ שחורה אני ונאוה כו' יכולה אני להתכבס:

בפרשת נשיאות כפים איתא במד' שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו והי' ברכה שנמסרו הברכות בידו. ונשאר זה אצל הכהנים. כי עיקר הברכה הוא בהתעלות הדברים אל השורש. וזה הי' מדת אאע"ה כמ"ש אחות לנו שאיחה כל העולם להקב"ה. וזה ברכה בריכה כמ"ש במד'. וכן מדת הכהן דכתי' ממנו יתד זה כ"ג ותקעתיו יתד. פי' כח התחברות אל השורש וממילא חל הברכה. ז"ש אמור להם כמ"ש האמרת עשית חטיבה אחת שמתחברין נפשות בני ישראל אל השורש. ויש בברכת כהנים ו' ברכות יברכך ישמרך יאר ויחונך ישא שלום. אח"כ כתיב סתם ואני אברכם. והוא רמז לבחי' ששת ימי המעשה שמתחברין בשבת. ואז חל עיקר הברכה כמ"ש בזוה"ק דכל ברכאין בי' תליין ולכן לא אשתכח בי' מנא. וזה ואני אברכם שורש הברכות כולן:

תר"ס

המשך פרשת ויהי ביום כלות משה לברכת כהנים. כי הג' ברכות שבברכת כהנים הם בכח האבות שנתברכו מפיו של הקב"ה בכל מכל כל. שע"ז אמרו חז"ל שטעמן מעין עוה"ב. והוא שורש הברכות. וכן ג' סעודות דשבת דכל ברכאין בי' תליין והוא ג"כ מעין עוה"ב. וסמוך לזה הי"ב נשיאים כי הי"ב שבטים מקבלין הברכה מאבות כמו שמסר יעקב אע"ה אל השבטים כמ"ש ויקרא כו' אל בניו. איש אשר כברכתו בירך אותם. והם פרטי הברכות שהם י"ב ברכות אמצעיות שבשמו"ע שהם כל הבקשות גם בעוה"ז. והשבטים הם כלים לקבל שורש הברכות ולהמשיך הברכות בעוה"ז. והם בחי' ימי המעשה כמ"ש במד' שוקיו עמודי שש עולם שנברא לששה ימים. וכ' עמודי שש ב"פ ששה והם ימים ולילות דבכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר ואלו הימים מיוסדים על אדני פז הג' דברים שחשב המד' שם שהם שורש כל העולם והם מתגלים בש"ק והם בחי' ג' ברכות ראשונות ואחרונות שבשמ"ע. [וזה עצמו פי' כה תברכו את בנ"י להמשיך אלה הג' השרשים אל השבטים שנק' בני ישראל שע"ז רמזנו בשוקיו עמודי שש והמשכיל יבין. וי"ל עוד עפ"י זה פי' המדרש ביום השביעי נשיא לבני אפרים שדורש על יוסף מי הקדמני ואשלם שאעפ"י שאין קרבן יחיד דוחה שבת נצטוה להקריב בשבת ע"ש. והענין כי בחי' השבטים הם ימי המעשה כנ"ל. ויצא יוסף מן הכלל וקרבנו כקרבן ציבור שהוא כולל כל השבטים. והוא בחי' ברכה אמצעיות של תפלת שבת והוא מקשר השבטים אל האבות. ועליו נאמר תחת כל השמים לי הוא כמ"ש במ"א מזה]:

במדרש אמור להם אמר הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובהלות רק תהיו מברכים בכוונת הלב כו'. פי' שאעפ"י שעיקר כח ברכת כהנים הוא מתנה מן השמים שהקב"ה מברך את בנ"י. לא יחשבו הכהנים שאין הברכה מצדם רק לעשות השליחות. רק באמת רצונו ית' שהכהנים יברכו את ישראל בטוב לבבם. ואז חל על ברכתם ברכת שמים. ז"ש אמור להם דברים היוצאין מן הלב כנ"ל:

תרס"א

במדרש איש כי יפליא שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו שנא' ועלי תשוקתו כו' ד"א שוקיו זו התורה כו'. דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. ולכן נשתוקק לברוא העולם כדי שיכירו כבוד מלכותו ית"ש שא"א להכיר את הבורא רק ע"י מעשיו. אבל זו ההכרה באה ע"י התורה שמלמדת לאדם איך להכיר את הבורא מתוך מעשיו. ובמשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. התורה נק' כלי חמדה שע"י התורה באים לתשוקה אל הבורא ית"ש ולהכיר חסדיו ורחמיו ומדותיו של הקב"ה ולכן כתיב ועלי תשוקתו שבנ"י מוציאין מכח אל הפועל זו התשוקה. אכן התורה נק' ג"כ חמדה גנוזה כדאיתא בגמ'. דיש אהבת עולם ויש אהבה רבה. וזה הדרך שמכירין את הבורא מתוך מעשיו זה בחי' אהבת עולם. וגם זה ע"י התורה שנק' כלי חמדה. אבל אהבה רבה היא הפנימיות. רבה גי' אור. ורז. ומי שזוכה אל אהבה זו יש לו דביקות בה' בעצם ואין צריך לעורר את האהבה על ידי הבריאה. וזהו אהבת אמת. ובמתן תורה היו בנ"י בזו המדריגה. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו כו'. דודיך מיין. יין הוא המדריגה שלמטה אהבת עולם שכולל כל השבעים אומות ג"כ וע"ז כתיב הביאני אל בית היין ע' אומות כמ"ש במד'. אך ודגלו עלי אהבה ביחוד למעלה מאהבת עולם. וזהו בחי' הנזיר כי יפליא שגובר בו כח הנשמה שהוא בחי' פלא כמ"ש ז"ל ומפליא לעשות שקשר הקב"ה הנשמה בגוף. וכשגובר בו כח הנשמה בא לבחי' אהבה רבה ושוכח כל תענוגי עולם כמ"ש ועמך לא חפצתי בארץ. ולכן פורש עצמו מן היין כנ"ל. ומעין תשוקה זו נמצא בשבת קודש שנקראת מתנה טובה בבית גנזי בחי' חמדה גנוזה כנ"ל:

תרס"ב

במדרש וישלחו מן המחנה כו' הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי. דכתיב והארץ היתה תהו כו' היא תערובות פסולת שמכסה אור הפנימי. ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור רומז לתורה שבכתב ושבע"פ שעל ידי התורה מתברר האור מתוך החושך. וכמו כן בכלל בנ"י הם כ'ל'י. כהן לוי וישראל. בנפשות. כמו כן בעולם הי' ג' מחנות מחנה שכינה שמיוחד לכהן. מחנה לוי. מחנה ישראל. כמו כן בזמן שבתות ומועדים ור"ח. שכל זה נעשה בכח התורה שמלמדת איך לברר הכלי שברא הקב"ה במעשה בראשית. לכן שבת זכר למעשה בראשית שהי' קודם שנאמר והארץ היתה תהו. לכן בקבלת התורה לא הי' בהם מום דכתיב תורת ה' תמימה. שהעוסק בתורה מתרפא מן המומים והטומאות. כי גם בנפש האדם עצמו יש בו תערובות מצד הגוף כדכתיב עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. וזה שורש הד' יסודות. עפר. ויפח באפיו כו' כולל אש רוח מים נר"נ. ואלה (הד') [*הג'] יסודות הם בכח הנשמה. אבל הגוף דומם בחי' עפר כי מה שברא הקב"ה בעולם הכל למילף מיני' חכמה לכן העפר יסודו כבד ודומם לרמוז כי אין לגוף טוב משתיקה. שיהי' עצל במעשה עוה"ז. ויסודות הנפש יגברו על הגוף. וזהו בחי' הנזיר כי יפליא שגובר כח הנשמה ונעשה קדוש. והסוטה היפוך זה שגובר הגוף על הנפש. לכן נבדקת בעפר ומים: