שפת אמת/בהעלותך

<< · שפת אמת · בהעלותך · >>

בהעלותך

תרל"א

במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו'. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי המצות הם ממשיכין הארת התורה לתוך המעשה. ונקראים נרות שהם הכנה לקיום האור. כי המצות הם מהתורה. ועי"י שהוא ציווי השי"ת נמשך דביקות המעשה לפנימיות שבה כי כל הנבראים בהתורה באורייתא ברא קוב"ה עלמא. והמצות הם קיום אור חיות התורה שיש בהנבראים כנ"ל. וזה יגדיל תורה. והוא בחי' תורה שבע"פ שביד האדם ע"י המצות להמשיך אור התורה בכל מעשיו כמ"ש קרוב כו' בפיך ובלבבך לעשותו. וז"ש בהעלותך כי ע"י המצות שנגד איבריו של אדם מתברר שכל הנבראים רק כלים מיוחדים לפנימיות חיות השי"ת שבהם ומעלה הכל לשורשו והוא חיבור ז' הנרות באור שבעת הימים. ומול פני המנורה יאירו הוא דביקות ימות החול בשבת שנק' אור שבעת הימים. ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על המד' שלך לעולם קיימת. כי נר מערבי דולק גם עתה. שהמשכן נגנז ומסתמא הי' דולק אז כי נר מערבי לעולם דולקת רק במקום הגנוז וכשיש הארה ממקום הנ"ל. בשבת ויו"ט. מתנה טובה בבית גנזי ושבת שמה. וכן יו"ט יש מאור הגנוז לצדיקים. מאיר עדיין הארת המנורה כו' ע"ש. וי"ל לעולם קיימת כי עיקר הדלקת הנרות כנ"ל להמשיך אור התורה לתוך המעשה וההעלם עצמו. ונמצא נשאר לעולם אף שאין גוף האור מאחר שעולה ונעשה א' ובחי' זו עצמה י"ל שנק' נר מערבי שנעשה עירוב והתקשרות כל דבר בחיות אור הפנימיות כנ"ל שאהרן פעל להמשיך אור למעשה הטבע ג"כ כנ"ל. וז"ש וכי לאורה צריך כו' רק לזכותכם להעלותכם. והוא כנ"ל להמשיך האור גם תוך החושך:

ברש"י מי יאכילנו בשר והלא הי' להם מקנה רב רק שמבקשין עלילה. וקשה מאי עלילה יש מאחר שהי' להם. אך י"ל דכתיב התאוו תאוה. ומשמע שלא הי' להם תאוה. שהיו למעלה מהטבע. חירות מיצה"ר. ולכך הי' נראה להם שנכון שיהי' להם תאוה ושיזכו לעשות נחת רוח להשי"ת על ידי שיאכלו בקדושה אף בשר גשמי. וז"ש נפשנו יבשה כו' שלא קיימו בכל נפשכם. כמ"ש במד' בכל נפש ונפש שברא בך. שהוא ביטול כל הרצונות ותאוות להשי"ת. וזה לא הי' להם שהיו למעלה מבחי' הנפש. אבל לא הוטבו דבריהם להשי"ת שצריך האדם להיות חרד יותר לירא פן יבטל ח"ו רצון השי"ת ולא יביא עצמו לידי נסיון אף שיוכל לזכות למדריגה ע"י זה שזה נקרא לגרמייהו קצת. כי מי שירא באמת לעבור רצון השי"ת מרוצה יותר בפשיטות. [ובאמת כל הנסיונות משום מאן דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולי כו' וזהו טובת השי"ת אבל כשכן רצון האדם נק' לגרמייהו]:

עשה רצונו כרצונך כו'. ודאי יש לאדם לעשות רצון הבורא ב"ה ביותר רצון וחשק ותשוקה מרצון עצמו. אבל יש לפרש בעשיות רצונך תעשה רצונו כ"כ כמו רצונך שישתתף רצון המקום בכל דרכיו להיות לשם שמים. ולא יהי' בהמעשה עבור רצונו יותר מעבור רצון המקום שבזה המעשה עצמו. ועי"ז לא יהי' לו רצון אחר כלל. וז"ש שיעשה רצונך כרצונו כלומר שלא יהי' לך רצון רק לעשות רצונו ית'. וסיפא בטל רצונך מפני רצונו יש לפרש ג"כ להיפוך מפשוטו. כשעושה רצון המקום ב"ה לא יהי' מעורב רצון עצמו כלל אף לקבל פרס וכדומה. הגם שצריך להיות שמח בעשיות המצוה שזוכה לעשות רצון הקב"ה. מ"מ יהי' עיקר העשי' כדי לעשות רצונו ב"ה בלבד. ורצון עצמותו יתבטל לעיקר המכוון לעשות רצון המקום ב"ה כנ"ל. וז"ש באהרן ויעש כן פרש"י שלא שינה ואיך בכח אנושי לעשות כל המצוה ממש כאשר צוה השי"ת. והלא גבהו דרכיו כו'. אך ע"י שמבטל באמת כל רצון עצמו ועושה רק כדי לעשות רצונו ית' בלבד כאשר צוה. נקרא כן שעשה. כי ע"ז אמרו ז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. רק שצריך להיות מוכן בכל רצונו לעשות רק רצון המקום ב"ה כנ"ל:

תרל"ג

ברש"י שתהי' שלהבת עולה מאלי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת רק שהכל תלוי בעבודת האדם לעורר התלהבות להטות הכל להשי"ת. כי כפי רצון וחשק האדם מעורר רצון בכל הדברים שכפוים ת"י והם ברשותו. ובמד' בחצוצרות ירא ה' בני ומלך המליכהו עליך כו' מלוך על יצרך כו' שיהיו תוקעין לעניך כמלך כו'. כי בודאי כל עניני עוה"ז לכבודו ברא וכפי מה שהאדם מקבל עליו מלכות שמים כראוי כן כפיים הכל אליו. כי מלכות שמים חל ע"י לכל הנבראים. וכל נברא נמשך בטבעו אחר מי שיוכל להמשיכו לחול עליו מלכות שמים. וגם היצה"ר עצמו מבקש להיות נכנע בע"כ תחת הצדיק. ולזאת [*הי'] יכול מרע"ה להשתמש במלכות בעוה"ז כי הי' בטל לגמרי להשי"ת. ולא הי' שום דבר נפרד אצלו. וז"ש ועם שונים אל תתערב. וכשאין שינוי אצל האדם ומתאחדים אצלו תחתונים ועליונים כי הכל לכבודו ברא ורק שלמטה אינו ניכר כבודו ית' בכל דבר והאדם צריך לברר מלכותו ית' בכל דבר בדרך אמת ואמונה. וכשהאדם עושה מעשה לשם שמים שכוונתו שיהי' נעשה כבוד שמים עי"ז מתעורר האמת כי מצא מין את מינו וניעור. וזהו בהעלותך כי כל דבר נק' נר שהוא כלי לאור הדולק בו שיש נקודה אש ואור בכל דבר והאדם יכול להעלותו במה שמכוון להיות עולה וכן בימי השבוע מכוונים נגד שבת קודש כמ"ש ששת ימים עשה כו' השמים כו' הארץ וביום השביעי שבת וינפש. פי' עליונים נק' שמים ותחתונים נק' ארץ ובשבת יש עלי' ואחדות בין שמים וארץ שנתברר שהכל אחד:

עשה רצונו כרצונך כו'. הוא עצה לתקן הרצון כפי מה שאדם מדבק כל רצונו וחשקו במצוה ומעשה טוב. מתדבק הרצון בקדושת השי"ת ועי"ז אין יכול להתפרד אח"כ אף שיש לו רצונות אחרים ג"כ. כי הקדושה שומרת הרצון שלא יתקלקל ויוכל עי"ז להעלות כל הרצונות להשי"ת. כי צריך אדם להאמין כי כל מה שיש רצונות אחרים בעולם הם לטובה. ושעי"ז יכול להיות רצון אמת לעבודת השי"ת. וכשאדם לומד ק"ו מרצונות אחרים איך לעשות רצונו ית' כראוי עי"ז מעלה כל הרצונות אשר לא טובים המה להשי"ת. ואפשר ז"ש התאוו תאוה שהי' חסר להם התאוה. כי היו רחוקים מתאוות גשמיות. לכך היו חסרים תאוה טובה. ולכן התאוו תאוה. ונחשב לחטא כי השי"ת רצה שיהיו המה באופן אחר. ואנחנו ע"י אמונה צריכין לקרב כל הרצונות להשי"ת שיהי' נעשה רצון אחד להשי"ת מכל אלו הרצונות:

תרל"ד

במדרש גם חושך לא יחשיך ממך כו' משל כו' כלי הדיוטות כו' פי' שמצדו ית' אין חושך בעולם רק השי"ת העלים האור בעוה"ז כדי שיהי' לנו במה לכבד אותו ית' למצוא אור הגנוז בעולם ומצד זה אינו דומה להמשל. כי גם אורן של צדיקים ממנו ית' הוא. כמ"ש אתה תאיר נרי. רק העבודה למצוא אורו ית' בעולם. וברש"י ז"ל שתהי' שלהבת עולה מאלי' והוא כנ"ל שלכך נאמר בהעלותך כי השי"ת ברא עולמו באור שזה תחילת הבריאה יהי אור. רק שהאדם צריך לחבר כל הדברים ליחד אותם בשורשם וממילא מאירים מאליהם וגוף ההדלקה אין מעשה האדם רק עליות הנרות והכלים להאור. וכ' בית יעקב אש כו' יוסף להבה פרש"י ז"ל אש בלא להבה אינו שולט מרחוק. והפי' כי התורה היא אש והיא למעלה מהטבע בחי' יעקב שצורתו חקוקה בכסא ולכן אין יכולין הנבראים לקבל הארת התורה רק ע"י התלבשות והוא בחי' יוסף לחבר וליחד כל המעשים לאור התורה ועי"ז שולט כח אש התורה מרחוק. והכלל כי יש עומק רום ותחת כי השי"ת הוא א"ס ואין תכלית. ובחי' אין תכלית היא עבודת האדם שיהיו נמשכים כל מעשיו אחר מלכותו ית'. וכפי עבודה זו זוכין להמשיך בחי' א"ס כי כן תלה הבורא ב"ה וב"ש זה בזה. וכן פי' אא"ז מו"ר ז"ל ענין האור שמאיר ע"י שדבוק בפתילה שע"י התדבקות האש בפתילה מעלה שלהבת יותר כו' ע"ש דפח"ח:

ובאבות עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. קשה מאי כרצונו. וי"ל בהקדים מ"ש רש"י ז"ל ויעש כן אהרן שלא שינה. ונראה הפי' שלא נשתנה אהרן ע"י המצוה הדלקת נרות. שהובחר אהרן להיות מאיר לכל בנ"י ולכל העולם ע"י הדלקת הנרות. ועכ"ז לא הי' נשתנה כי אם הי' בו שינוי הי' שינוי גם בהמצוה. כי השי"ת צוהו כמו שהי' אז. לכן צריך האדם להיות בו בחי' ההשתוות. ובספרים הקדושים משבחין מאוד לבחי' זו של ההשתוות. ולמד רש"י ז"ל דכ' אל כו' פני המנורה העלה כו'. א"כ מיותר מ"ש ויעש כן. דהול"ל ויעל אהרן כו'. רק הפסוק משמיענו שעשה כן בלי השתנות עצמותו וכפי השתוות שהי' בו עשה המצוה ג"כ בלי שינוי כי המעשה תלוי בהעושה כנ"ל. וי"ל כן הפי' עשה רצונו כרצונך בלי השתנות. כמו שאין האדם משנה עצמו לצורך מעשיו כן האדם שמוכן תמיד לבטל עצמו לרצונו ית' עושה הכל בלי שינוי. והשי"ת משלם הכל במשפט מדה במדה. ולכן אף כי השי"ת גבוה ונבדל מכל העולמות. וכשמשפיע אל הנבראים חיות ושפע ברכה. צריך לצמצם עצמו כו' כנודע. עכ"ז לזה האדם שבטל לגמרי אליו ועושה רצונו ית' בלי שינוי. אף שגוף הגשמיי ג"כ מרוחק מקדושת המצות רק ע"י הביטול אין צריך להשתנות כנ"ל. כמו כן השי"ת עושה רצונו בלי השתנות כנ"ל. והשי"ת יזכנו להיות מעושי רצונו ית':

תרל"ה

ויעש כן אהרן. שלא שינה. יש לפרש כי עשה מעשה המצוה כל ימי חייו בכוונה ורצון אחד. כי דרך כל אדם. שבהתחלה מתעורר לטוב. אח"כ נשכח ממנו. וצריך לחפש התעוררות באופן אחר תמיד. והאמת כי ההתפעלות הראשון הוא המובחר לזאת נאמר על אהרן שלא שינה וממילא בא לו תמיד השגות חדשות כמ"ש אם שמוע בישן תשמע בחדש:

והאספסוף כו' התאוו תאוה כו' אספה לי שבעים איש כו'. פרשנו בהקדם המשנה עשה רצונו כרצונך כדי כו'. ואין מובן מה שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך כו'. ביאור הענין כי האלקים עשה את האדם ישר פי' שלא הי' צריך לחפש עצות והי' מיוחד לעשות רצון בוראו בלבד כמו כל הנבראים שמים וארץ שעושין רצון הבורא. אך ע"י החטא נתקלקל הדביקות לכן יש עתה רצונות אחרים אשר לא לה' המה. וע"י העבודה לסור מרע יכולין לבוא לרצון אמת. ומרע"ה הי' נפרש מעוה"ז לגמרי. וכן היו ראוים בנ"י להיות בקבלת התורה רק שגרם החטא ולא הי' להם הדביקות כראוי. לכן התאוו תאוה. פי' לשם שמים שכאשר לא היו יכולין להיות במדריגה עליונה כנ"ל בחי' מרע"ה אספקלריא דנהרא. פי' שא"צ לבוא ע"י רצונות אחרים כלל. והוא בחי' רוח ונפש כמ"ש בספרים שיש לכל איש ישראל נר"נ. ובחי' נפש הוא מדריגה התחתונה שבא בהתפעלות נפש האדם. וזה אינו יכול להיות רק ע"י סור מרע כנ"ל. ואיש אשר רוח בו הוא בחי' אדם ישר שאינו צריך לעצות אלו. ואיתא במד' על אספה לי שבעים איש הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה משל בנין העומד על ספינות מקושרות כו' עי"ש. כי בשמים אין צריכין התקשרות רק למטה בחי' שבעים נפש שהם נגד ע' אומות וכ' רש"י ז"ל שנק' נפש אחת ע"ש פרשת שמות. שבחי' נפש הוא התאספות כל הרצונות למשכם לשמים. ומרע"ה לא הי' צריך למדרגה זו והוא בחי' עשה טוב. וז"ש עשה רצונו כרצונך ממש בלי עצות ועי"ז תוכל לקבל ההשפעה הבאה מהשי"ת בלי השתנות כענין המן לחם מן השמים והי' בזכות משה כידוע. אך בנ"י אמרו נפשנו יבשה כו' לכן נאמר אספה לי שבעים איש בחי' תחתונה התקשרות הספינות בחי' סור מרע. וז"ש בטל רצונך נגד מל"ת וע"י ביטול רצון יצה"ר יזכה שיבער השי"ת רוח הטומאה וז"ש שיבטל רצון אחרים כו' [וי"ל ואגודתו מלשון גידים ששס"ה ל"ת הם נגד שס"ה גידין כנ"ל] והוא בחי' נפש כנ"ל והבן כ"ז. עכ"ז נחשב לחטא כי היו צריכין להאמין בהקב"ה וע"י האמונה היו יכולין להתדבק במדריגת רוח ג"כ כי ע"י אמונה באין לאמת כמ"ש במק"א:

תרל"ו

אל מול פני המנורה יאירו כו' ויעש כן כו'. להבין הפי' מול פני המנורה. גם השבח מאהרן שלא שינה. גם קשה ז' הנרות הלא רק ששה נרות יאירו אל מול האמצעי. ויראה לפרש עפ"י המדרש המשל שאמר המלך לאוהבו הכן לי סעודה כו' ובא המלך עם כל כבודו והטמין האוהב אשר הכין ושאל המלך היכן ואמר שנתבייש כו' וצוה המלך להטמין הכל ולהשתמש רק בהכנת האוהב כו'. והנראה מזה המשל כי באמת הי' הדרך הנכונה שיכין האוהב אשר לו אף שרואה כלים של המלך אעפ"כ יעשה הוא את שלו. רק בעבור שנתבייש האוהב צוה המלך להטמין כל כבודו. אבל באמת למה יגרע מכבוד המלך. וזה י"ל מאמר הכתוב מול פני המנורה פי' מנורה העליונה יאירו שבעת הנרות שלא יצטרך הקב"ה להסתיר אור העליון. כי באמת כל מה שנסתר בעוה"ז כבודו ית' וקדושתו הוא לצורך עבודת האדם כי אם הי' נתגלה היו מתבטלין כל העבודות מבו"ד. אך הצדיק בעבודת השי"ת יכול לעשות את שלו אף שרואה כבודו ית'. ולכן מי שמוכן לזה מראין לו כל מה שבעולמות העליונים כי כל ההסתר בעבור חסרון העבודה כנ"ל. וזה מאמר הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שאף שיראה כל ההארות העליונות לא יתבייש ויעשה את שלו. ויעש כן אהרן אל מול כו' שלא שינה. פי' שלא נעשה שינוי והסתר ע"י כנ"ל. והוא שבח גדול שהוא כמו שיהי' לעתיד שכ' חז"ל ע"פ והתהלכתי בתוככם שלא תהי' מזדעזעין כו'. פי' שלא יצטרך האדם להתרחק ע"י היראה וכמו מלאכי השרת שנא' מהלכים בין העומדים האלה שיכולין לעמוד לשרת בפני הקב"ה אף שהקב"ה גבוה ומתרומם על מה"ש כמו על התחתונים. כי לפי רוממות הבורא אין ניכר ההפרש בין מה"ש לתחתונים. רק שזה שלימות המלאך שיכול לעשות מה שנצטוה אף שרואה ומשיג התרוממות הבורא. והבן. גם שבעה נרות המנורה הם ז' ימי השבוע. והשבת נר אמצעי. שלשה ימים קמי שבתא ובתר שבתא מתבטלין למול האמצעי ואז יאירו שבעת הנרות. אף שקאי רק על ששה רק הכתוב מחברם שבהיותם מתבטלין להאמצעי נעשה ההארה מכל הז' כאחד:

בשם אא"ז ז"ל על מ"ש רש"י שנזכרו בנ"י ה"פ בפסוק שחביבין כחמשה חומשי תורה. ולמה דוקא בפרשה זו. רק לפי שנבחרו הלוים לא יחלש דעתן של בנ"י בעבור זה כי חביבין הם ודפח"ח. והאמת דכתיב מתוך בני ישראל שבחירת הלוים הוא מכח כללות בנ"י. וזה שנבדלו הלוים אינו מטעם שנפרשים הם מן הציבור רק אדרבא כפי מה שאדם בטל אל הציבור הקב"ה בוחר בו. ולפי שהלוים הן היותר מתבטלין לכלל ישראל לכן נבחרו והוא פרט הצריך לכלל. לכן וסמכו בני ישראל ידיהם על הלוים שמסרו כל כחם להלוים כנ"ל:

במשנה עשה רצונו כרצונך שיעשה רצונך כרצונו. יש לפרש כרצונך כפשוטו שיהי' המעשה כפי הרצון לא בשקר. כי באמת נמצא רצון טוב בלב כל איש ישראל. ומה שעושין יותר מהרצון אינו דבר של קיימא דכתיב דובר שקרים לא יכון כו'. אך אם באמת עושה ככל רצונו אף אם הוא מעט יש בו ברכה. וע"ז נאמר טוב מעט בכוונה. והשכר ע"ז שיעשה רצונך כרצונו. כלומר כמו שקשה להיות הרצון באדם בשלימות כמו המעשה. כמו כן קשה לתחתונים לקבל השפעת השי"ת כפי רצונו ב"ה. ולכן צריך ההשפעה להשתנות. אך הבר לבב שעושה כל מעשיו כפי רצונו ממש משלם לו הקב"ה שעושה לו כל צרכו כרצונו ית' פי' בלי השתנות כנ"ל. וזה י"ל ג"כ ויעש כן אהרן שלא שינה פי' שלא נמצא במעשה אהרן שינוי והי' המעשה ממש כמו הרצון כנ"ל. וי"ל עוד סיום המשנה בטל רצונך כו' שג"כ שכר אדם הנ"ל שעושה המעשים רק כפי הרצון. כי הרצון יכול להתבטל לשמים בנקל יותר מהמעשה כי הוא גשמיי. ולכן בשכל המעשים כפי הרצון ואין מתגברין עליו א"כ יכול אח"כ לתקן הכל ע"י ביטול רצונו לרצון השי"ת. אך אם המעשים מתגברין על הרצון קשה לבטלם כנ"ל:

תרל"ז

אל מול פני המנורה יאירו כו' ובמד' משל למלך שהוכן לו סעודה בכלי הדיוטות וכשבא המלך עם כבוד גדלו הטמין ההדיוט כליו וצוה המלך לפסול כליו ולהשתמש רק בכלי הדיוטות כו'. ביאור הענין שע"י זה הביוש עצמו שראה והרגיש שצריך להטמין כליו עי"ז שימש בהם המלך. וז"ש אל מול שצריך הכהן העובד לידע כי כל אלה המצות הם רמזים לאורות עליונים. ועי"ז מתבטל כל מעשיו בבושה והכנעה להבורא ית' ועי"ז עצמו יש עלי' ונחת רוח ע"י המעשים שלמטה. וכביכול פוסל הקב"ה העליונים לחיבת התחתונים. ובמד' ה' חפץ למען צדקו כו' כמה פעמים כתובה פרשת הנרות כו'. פי' כי בודאי בשורש המצוה למעלה יש כל אלה האורות וסודות הגנוזים בכל פרשיות התורה שמדברי' מהמצות הם שייכים לאותה המצוה אך כי אין בכח התחתונים להשיג כל זה. אכן הקב"ה בטובו מסר לנו כל התורה וסודותי' הגנוזים בה שעל ידי קיום המצוה לשם שמים כל אחד כפי כחו כך מתעוררין כל האורות למעלה שכך עשה השי"ת להיות תלוין אורות עליונים במצות אלו. וכתיב כמראה אשר הראה כו' את משה כן עשה כו'. ובמד' שנתקשה מרע"ה ונעשית מעצמה. וקשה שהרי כתיב בתורה שבצלאל עשאה וכן איתא במד' שתמה מרע"ה על בצלאל שיכול לעשותה ע"ש. אמנם ביאור הענין כי ודאי כפי מה שהשיג מרע"ה כל פרטי מעשה המנורה לא הי' בכח אנושי לעשותה. אך בצלאל לא השיג כל כך. וכפי השגתו עשאה ברצון ובכוונה טובה לש"ש. ולכך גמר השי"ת להיות נעשה כל שאר הדברים מעצמה. וז"ש כמראה שהראה למשה כך נעשה ע"י בצלאל אף שהוא לא השיג זאת כלל. וזה ללמד לכל מצוה שע"י רצון אמיתי לשם שמים נתקן הכל בעזרת הבורא ית' כמ"ש לאל גומר עלי. וגם זאת אמת שע"י ראיית מרע"ה שהראה לו ה' מעשה המנורה אף שמרע"ה נתקשה ולא הי' יכול לקיימה בפועל הועיל הראי' והכוונה שלו שיוכל בצלאל לעשותה. וכך הוא שהקב"ה מצרף מחשבה טובה של יחידי סגולה למעשה פשוטה של פשוטי בנ"י. כי נראה שאיש פשוט יכול יותר לקיים מצוה במעשה בפשיטות לשם שמים. והצדיק ע"י שמשיג יותר אינו יכול לקיים בפועל כ"כ. לכן הקב"ה מצרף המחשבה להמעשה. [כך יראה א"כ רצון הבורא ית'] ואמת שגם באדם עצמו הדעת שלו יותר מהמעשה והקב"ה מצרף כו' כנ"ל כי מרע"ה הוא הדעת של ישראל כנ"ל:

בפסוק ויקם העם כו'. ויש לתמוה שמצינו בכל המקומות כשחטאו בנ"י וכעס עליהם הקב"ה נתחרטו מיד בתשובה ובכאן נאמר מקודם עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא ואעפ"כ אח"כ אספו להם השלוים והלא ידעו כי לא לרצון יהי' להם. ואפשר שכשאמר השי"ת ואכלתם בשר כו' הי' זה חיוב שצריכין בע"כ לאכול ולקבל העונש. ולכן הוכרחו לקיים גזירת מלך:

בענין זכירת מרים. אשר עשה ה' אלקיך למרים כו' בצאתכם ממצרים. מה שייכות ליציאת מצרים. אכן ביאור הענין כי נבחרו בנ"י ביצ"מ להיות עם נחלה מיוחדין לשמו ית' ועיקר כחן של ישראל בפה. כי הנה האדם כלול מדצח"מ ובכולם יש תערובות טוב ורע כנודע. אכן בחי' הדיבור שהוא ההבל שבאדם דכתיב ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. והבל זה ניתן לשמירת הגוף אשר יש בו התערובות. ולכן צריכין לשמור הפה ביותר לאשר מצד עצמותו אין בו רק טוב. וז"ש נצור לשונך מרע לאשר אין בו רע בעצם. וכן מ"ש ז"ל לא מצאתי לגוף טוב משתיקה שע"י שמירת הבל הנ"ל נתחזק צד הטוב שבאדם כנ"ל:

תרל"ח

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וקשה ששת הנרות הול"ל. אבל ביאור הענין עפ"י דברי המדרש במשל למלך שהזמינו הדיוט לסעודה. וכשבא המלך הטמין כלי הדיוטות שלו ופסל המלך כלי מלכות להשתמש רק בכלי הדיוטות ע"ש. היינו דכתיב אל מול פני המנורה שהיא מנורה העליונה. שכל המצות הם רמזים למה שלמעלה. לכן נק' פני המנורה שהוא הפנימיות של מנורה שבמשכן. ואעפ"כ יאירו שבעת הנרות. אף שאין דמיון אור זה לגבי אור שלמעלה רק שהמלך פוסל כלי מלכות להשתמש בכלי הדיוטות. ובאמת עי"ז הבושה שנתבייש והטמין כליו עי"ז זכה שיתקבלו כליו להמלך. כי בודאי האדם אחר כל הכנות צריך לבוא לידי בושה וביטול הזה. ואז יש למעשיו מקום לעלות לפני המלך. נמצא כל ההארה ע"י שהוא מול פני המנורה הנ"ל. והבן. ומו"ז ז"ל פי' פני המנורה זו שבת שששת ימי המעשה פונים אל השבת קמי שבתא ובתר שבתא כו'. כי שבת הוא פנימיות כל ימי המעשה. ואיתא ירא שבת ירא בשת. כי ע"י הבושה שבא לאדם בבוא השבת ויודע כי מעשיו צריכין לעלות לקבל פני השכינה. שזה ענין השבת. החזרת כל דבר למקומו ושירשו. וע"י הבושה יכולין לעלות באמת כנ"ל. והוא מעין עוה"ב. כי גם אחר המיתה שהאדם אז בעלמא דקשוט אז חל בושה באמת על האדם. אף צדיק גמור שמעשיו מקובלים לפני הבורא ית' אבל הוא כלי הדיוטות כו'. וע"י הבושה מתקבלין כנ"ל בהמשל. ומעין זה בש"ק. וגם בכל מצוה אחר כל פעילת האדם בבוא לידי גמר המעשה או התפלה צריך לחול על האדם בושה ואז מעשיו מקובלים כנ"ל:

במדרש אספם לי שבעים איש הה"ד הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדם כו'. דכתיב לא אוכל אנכי לבדי כו' וכי אמר כן מרע"ה כדי להקל טורח עצמו ח"ו. אבל הענין הוא שמרע"ה הי' הנהגתו באחדות גמור וכמ"ש ויהי בישורון מלך דקאי על משה בהתאסף כו'. וכשהי' חטא בישראל נפרד האחדות ולכן לא נמשכו אחר הנהגת מרע"ה כי נפלו ממדריגה זו. ולכן נאמר אספם לי שבעים איש. אף כי מרע"ה אמר רק לא אוכל לבדי ולמה הוצרך שבעים איש. אבל באמת נמסרו בנ"י עתם למדרגם אחרת והיא הנהגת שבעים איש. דיש הנהגה באחדות ממש. ויש הנהגה על ידי קיבוץ הפרטים לעשות מהם אחדות. וזם ענין שבעים איש שנעשם מהריבוי אחדות. לכן נאמר איש לשון יחיד. והוא ענין תורה שבע"פ שמרע"ה הי' ענין תורה שבכתב אחדות ממש וע"ז נרמז הבונה בשמים כו'. שמרע"ה הי' איש אלקים והוריד תורה משמים לארץ. ואגודתו על ארץ יסדה הוא תורה שבע"פ התחברות הפרטים לעשות מהם אחדות כנ"ל. וזה שבעים איש כנ"ל. ועתם התחילו בנ"י להיות במדריגת באי הארץ שהוא ענין תורה שבע"פ כנ"ל:

תרל"ט

בעזה"י בהעלותך במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר כו' דכתיב נר מצוה ותורה אור כי התורה היא עץ חיים והמצות הם הענפים שמתפשטין ממנו. והתפשטות הארת התורה עד אין תכלית עד שגם עלהו לא יבול דרשו חז"ל שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד. פי' שהתורה יש לה כח להמשיך הקדושה בכל המקומות. שכן עשה השי"ת להיות משתלשל הכל בכח התורה. וז"ש יגדיל תורה ולא עוד אלא שלפי רוב ההתפשטות כך מתחזק ומתעלה שורש התורה אף שהוא מאוד נעלה עכ"ז לפי רוב התרחבו למטם כך מתחזק השורש. וז"ש ויאדיר. וז"ש הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כי פני המנורה היא התורה שהיא פנימיות המצות שנקראו נרות וכמ"ש במד' המשל שאין המלך מבייש כלי הדיוטות מי בז ליום קטנות כו' שמקטנות זה מתעלה גם השורש. ולאשר כבר כתבתי במ"א מזה וממיעוט פנאי ג"כ. קצרתי. והמשכיל יבין תוכן הענין:

במדרש אספה לי שבעים איש הבונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ יסדה משל לבנין ע"ג ספינות קשורות כו'. פי' שורש התורה הוא אחדות ממש והוא מדריגת מרע"ה. ונק' גוף הבנין שא"י להתפרד ובשמים שהוא אחדות אחד אש ומים כן התורה נמשלת לאש ולמים. אבל למטה מתפרדין הענפים וצריכין לאגוד אותם על ארץ שזה היסוד וקיום שורש האילן גם למעלה שיוכל השורש לעמוד על היסוד למטה כי בל"ז ח"ו נסתר השורש ואין התחתונים יכולין לאחוז בו כלל. ז"ש ואגודתו כו'. וכמו כן בשבת שמתאחדין כל הברואים שורה עליו ברכה ז"ש וינח ביום השביעי על כן ברך כו'. פי' מנוחה הוא חיבור הכל להיות דבר שלם ועי"ז הוא כלי מחזיק ברכה והוא יסוד ובסיס וכן להיות שורה עליו הברכה וז"ש על כן ברך. [כ'ן' הוא ע' שהוא אספה לי ע' איש] ומרע"ה ראה שאין בנ"י נמשכין אחר בחי' עליונה שרצה להנהיגם שהרי מן בזכות משה וכיון שמאסו בזה המאכל הוצרך להיות בחי' ואגודתו ע"י ע' איש כנ"ל:

תר"מ

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כו'. במד' כי אתה תאיר נרי כו'. כי באמת הכל שלו וגם כח המצוה הוא רק לעורר שורש המצוה למעלה ע"י הכנה של המצוה למטה. וזה בפרט כל מצוה הנק' נר כמ"ש נר מצוה. והאור הוא מהשי"ת. וע"ז נאמר תאיר נרי. הפנימיות של המצוה. וכן בכלל ישראל בהיותם אחת שורה עליהם ברכת השי"ת. וזה ענין השבת שכל ימי המעשה יש לבטלם ולהעלותם ע"י השבת שהוא דמיון בטילת ששה הנרות לאמצעי והשבת שהוא נר האמצעי אעפ"כ עיקר ההארה ע"י שבו מתאחדין ברזא דאחד יש להם עלי' אל השורש שהוא אור שבעת הימים למעלה מכל השבעה. והוא נק' מול פני המנורה. ועל ב' המדריגות נאמר. תאיר נרי על יום השבת. יגי' חשכי על ימי המעשה. שהשי"ת מסייע גם בזה להטות ימי המעשה אל השבת. וכן פרשנו ענין הבינה בשמים מעלותיו. וכתב במדרש כשאגודתו על ארץ יסדה. שהוא ג"כ כנ"ל שכפי האגודה למטה בימי המעשה לבטלם אל השבת שהוא השורש שנאמר עליו בונה בשמים. וכבר פרשנו במ"א כי מדריגת מרע"ה הי' למעלה מן הטבע רק שבנ"י נפלו ממדריגתם הוצרכו לבחי' זו ואגודתו על ארץ לכן נאמר אספה לי שבעים איש. ובאמת נראה שהמסעות גרמו זאת. כי בודאי הלכו בנ"י של אותו הדור כל המקומות המסוכנים שהכינו דרך עבור דורות השפלים כדורות שלנו. וצריכים אנחנו לשוב על כל החטאים שנזכרו בתורה על אבותינו כי הכל הי' בעבורינו. ולכן כשהיו באים למקומות החשכים היו צריכין עצות כדאיתא במד' המשל בנין על ספינות מקושרים. היינו כשאין המקום יכול לקבל הקדושה צריכין להעשות אגודה אחת וע"י מתרוממין בנ"י ויכולין לקבל השראת השכינה. וזה ג"כ ענין בהעלותך את הנרות שהיא התרוממות נפשות בנ"י. וכמ"ש לעיל שלכן כתיב לשון עלי'. כי הדלקה זו הוא רק לעורר השורש להיות עלי' לאלה הנרות בנרות שלמעלה כנ"ל:

תרמ"א

במדרש ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה כו'. דכתיב נר מצוה ותורה אור. הענין הוא כי התורה היא נעלמה מעיני כל חי. וכמו שאין להשיג מהות האור רק ע"י הנר ושמן שנאחז האור בפתילה ועץ ובל"ז אין לנו אחיזה בהאור. כן א"י להשיג אור התורה רק ע"י המצות במעשים יכולין להתדבק באור התורה. והוא מצד חסרון שלנו שמתלבשים בגשמיות לכן א"י להשיג דבר רוחניי. וכמו כן נשמת האדם א"י להשיגה רק ע"י שמתלבשת בתנועת איברי הגוף לכן יש תרי"ג מצות מכוונים לאיברי הגוף אבל האור תורה היא בחי' נשמה כנ"ל. ואור זה של התורה מחי' הכל שע"ז נאמר מחדש בכל יום מעשה בראשית. והוא בחי' השבת אור שבעת הימים וא"י להשיגה רק בהקדמת ימי המעשה. רק לעתיד יהי' יום שכולו שבת שיהיה לנו אחיזה בעצם האור בלי התלבשות. ומזה הטעם נאסר בשבת המלאכות להראות כי המעשים הם הכנה לקבל האור וכשבא האור באמת המעשה בטל. והמשל במדרש שהטמין כלי הדיוטות כשבא המלך ע"ש. כן המעשים הם הכנות שא"י בעוה"ז להשיג רק ע"י המעשים. לכן עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. וכמו שבא המלך ע"י הכנות כלי הדיוטות. אבל כשזוכין להשיג קצת דביקות צריכין לבטל הטפל להעיקר. והנה השי"ת מחי' הכל ומשגיח על הכל כמ"ש עיניו משוטטות. עכ"ז כך יסד המלך ית"ש שלא יהי' ניכר השגחה שלו בהתגלות רק כפי הכנות בנ"י. ובמעשיהם הטובים יתעורר השגחתו יתברך בעולם. וזה ענין הדרש להעלות אתכם שיאמרו בנ"י מאירין למי שמאיר לכל. פי' שהם המבררין מלכותו ית' ומביאין אורה לעולם שאינו יכול להיות התגלות אורו ית' בלתי מעשיהם הטובים. אם כי הוא כל יכול. אבל כן יסד המלך כנ"ל. וכן במשל הנ"ל כי בודאי הי' יכול הבורא ית' לברוא העולם שיהי' השגה בגוף האור רק שרצה כן שלא יהי' השגה רק ע"י הנר מצד חסרון המקבלים. וזה הדבר ניתן לאהרן הכהן המיוחד שבישראל והוא המשיך התחדשות מהשורש מהאור להנרות. וז"ש במד' שנחמו ה' שלך גדולה כו'. כי עיקר חנוכת הנשיאים היה כדי שישאר לעולם ההתחדשות שזה תלוי בחינוך כמ"ש חנוך לנער כו' גם כי יזקין לא יסור ממנה. וז"ש כי אהרן אין לו צורך בזה שהוא אצל שורש ההתחדשות בכל יום שמדליק את הנרות כנ"ל. ומעין זה נעשה גם עתה. כענין תפלות נגד תמידין תקנו. שהחכמים הקדמונים תקנו שיהי' בכחנו לעורר התחדשות ע"י התפלות. וכן ז' ברכות של ק"ש שבע ביום הללתיך הוא מעין ז' נרות המנורה הבאת האור לעולם. הללתיך מלשון בהלו נרו כו':

תרמ"ב

במדרש ה' חפץ למען צדקו כו'. כמ"ש במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכתיב ה' חפץ כו'. פי' כמו שנשתלחו נשמות בנ"י ונתלבשו בגופים שפלים כדי לתקן עולמות התחתונים. צדקה עשה לנו השי"ת להפיס דעתינו במה שכמו כן נתן לנו המצות שהוא התפשטות הארה מתורה אור לתוך המעשה והם מכוונים נגד רמ"ח איברים כו' לזכותנו שהמצות מסייעין לזכך הנפש כמ"ש מצות ה' ברה כו'. וכענין שאמרו חז"ל בלבנה שהרבה צבאותי' להפיס דעתה ע"י הכוכבים. כמו כן סיוע נר מצות כי שורשן של נשמת ישראל אור תורה ממש. והנה כתיב אתה תאיר נרי. ופ"א כתיב אתם נרי. וזה יתקיים לעתיד שיתבטלו נשמות בנ"י אליו ית' ממש. ושניהם אמת שיש כמה מיני נשמות. ובש"ק יורדין הארות מבחי' אתה נרי לכן בשבת ניתנה תורה שיש התגלות מבחי' תורה אור כנ"ל והוא מעין עוה"ב כנ"ל והוא בחי' נשמה יתירה:

ובענין המשל של כלי הדיוטות במד'. יש לרמוז בהעלותך את הנרות שיעלה הכהן עצמו באמצעיות הנרות. ואז אל מול פני המנורה יאירו. כי באמת הם כלי הדיוטות. רק ע"י האדם. המלך נושא פניו ופוסל כלים אחרים כו'. וי"ל שע"ז רמזו חז"ל שמעלה היתה שעלי' הכהן עומד כו' שצריך גם הוא לעלות. וכמו כן בכל מצוה כפי התבטלות האדם להכניס עצמו תוך המצוה מקובלת לפניו ית'. אבל המעשה בעצמה אין לה מקום כמ"ש בלא דחילו ורחימו לא פרחה לעילא וזהו השבח ויעש כן כו':

במדרש אספה לי כו' הבונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ כו'. דכתיב התאוו תאוה. כנראה שלא היו ח"ו בעלי תאוה. אדרבה כ' התאוו תאוה. כי בודאי כמו שאנחנו בעוה"ז אחר תערובות טוב ורע בודאי היצה"ר לצורך עבודת ה' הוא כמ"ש בכל לבבך. וכאשר חכמים הגידו כי אנשי כנה"ג רצו לבטל יצרא דעריות וראו שלא יהי' קיום בל"ז. אכן ודאי דורו של מרע"ה שנתעלו למדריגה הראשונה שקודם החטא. והי' להם כל הנהגה למעלה מן הטבע לחם מן השמים כו'. אך כאשר ירדו מזו המדרגה בקשו להם תאוה. ולכן סילק מרע"ה עצמו מזה כדאיתא בזוה"ק ואל אראה ברעתי כו'. והתחיל בחי' התעוררות מן הארץ. ואלה ב' הבחי' בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. אתה נרי ותאיר נרי. בחי' השבת וימי המעשה. ומכש"כ עתה בגלות בודאי תלוי הכל בבחי' המצות ומע"ט שבחול כך זוכין בשבת. וגם בכל יום כפי השמירה ויראת שמים בכל המעשים כך זוכין להתעוררות בשעת עסק התורה ותפלה. וז"ש ואגודתו על ארץ יסדה שזה היסוד לעורר בחי' בשמים מעלותיו כנ"ל:

תרמ"ג

במדרש אל מול פני המנורה יאירו כו' משל למלך שאמר לאוהבו תדע שאצלך אני סועד כו' הכין כלי הדיוטות כשבא המלך סיבבו משרתיו מנורות של זהב נתבייש והטמין כליו כו' עד שאמר המלך פוסל אני כולם ואיני משמש רק בשלך כו' ע"ש. לפי השכל נראה כי לא טוב עשה זה האוהב כי למה לא ישתמש המלך באמת בכלי מלכות. וגם מה נולד לו שנתבייש והי' לו לידע מקודם כי המלך אינו חסר לו ורק לכבודו צוהו להכין כלי הדיוטות. ואם הי' מבין זאת ולא הטמין כליו לא הי' צריך המלך לפסול כלי מלכות. וכן הענין בעבודת האדם לפניו ית' כי יש לו להבין שאין לו שייכות מצד עצם הפעולה רק מצד שהקב"ה אמר ונעשה רצונו. וכפי מה שנודע זה להאדם אינו מתבייש לעוה"ב וע"ז מבקשין ולא נבוש ולא נכלם. כי האדם שמחשב עצמו ומעשיו כשבא לעלמא דקשוט ואינו מוצא לעצמו שום מציאות הוא מתבייש מאוד. אם כי עשה מעש"ט בעולם מטמין את מעשיו כמשל הנ"ל [ואין למעשיו מציאות רק בעולמות תחתונים שאין שם התגלות כלי מלכות כמשל הנ"ל] אבל אם הוא מלא בושה והכנעה בעודנו בעוה"ז אין צריך להטמין עצמו ומעשיו בעוה"ב. וע"ז אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וכי הרצון לבוא לעלמא דקשוט בכרס מליאה מש"ס ופוסקים. רק להיות הלימוד בדחילו ורחימו כנ"ל. באופן שיוכל להיות תלמודו בידו כשבא לעלמא דקשוט ולא יתבייש ויטמין מעשיו כנ"ל. וזה הענין האמור בפסוק אל מול פני המנורה יאירו שלא יצטרך המלך לפסול כלי מלכות. וזה השבח ויעש כן שלא שינה. ומסתמא בהדלקת המנורה ראה אהרן הכהן הארת המנורה העליונה כמ"ש במדרש מנורה טהורה ירדה כו'. ובמ"א אמרו במד' שנעשה המנורה מעצמה. ובמ"א אמר שבצלאל עשאה ומסתמא הכל אמת. וזו המנורה היתה הכנה להתגלות נרות המנורה הטהורה. והגם כי אהרן ראה זאת לא נשתנה ולא נתבייש ועשה את שלו ולא הוצרך המלך לפסול מנורת המלכות כמשל הנ"ל:

בפסוק אספה לי שבעים איש כו' ובמד' הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה לפלטרין בנוי על גבי ספינות כו' אספה לי הוא כניסי' שהיא לשם שמים שכשמתאספים בנ"י לשמו ית' בעבור כי יודעים כי הבנין בשמים תלוי בהם וזהו לשם שמים. אז סופה להתקיים פי' שמעוררין את השורש למעלה שזה הסוף והתכלית המבוקש מכל עבודת האדם. והבורא ית"ש קשר דברים רוחניים במעשה התחתונים. ולא עוד רק כל מה שיורדין יותר בגלות ומתחזקים בתורתו ית' מעוררין עוד יותר. וז"ש כי אותן הזקנים שסבלו העבודה במצרים ומוכים בשביל בנ"י. זכו עתה לתקן מה שגם מרע"ה אמר לא אוכל כו' שהוא איש האלקים בחי' שמים ממש. וע"י האסיפה בחי' אגודתו על ארץ נתיסד הפלטין וחזקו כביכול כחו של משה רבינו ע"ה כמשל המד' שהפלטרין תלוי בקשירות הספינות:

בשם מו"ז ז"ל בפסוק ומבן חמשים כו' ישוב מצבא העבודה כו'. אבל חוזר הוא לנעילת שערים. ודקדק מה זה הלשון נעילת שערים ולא פתיחת שערים. ופירש דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים. פעמיך הוא התעוררות התלהבות לבות בנ"י. מלשון פעמון זהב. בנעלים הוא שזה התלהבות צריך שמירה ומנעול שלא יתפשט בו פסולת. ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם ישוב הדעת שלא להתפשט ההתלהבות יותר מדאי. וזהו נעילת שערים עכ"ד ז"ל דפח"ח. ולהוסיף ביאור הענין דכתיב והחיות רצוא ושוב הוא ב' בחי' הנ"ל. לכן כתיב ישוב מצבא העבודה. וכן הלשון חוזר לנעילת שערים שצריכין בימי הזקנה לחזור ולתקן עבודת ימים הראשונים לבררם מכל פסולת. ופסוק הנ"ל פעמיך בנעלים הוא לכללות ישראל שהקטנים מתבטלין להגדולים. ובמעשה הנערים הוא פעמיך התלהבות ותשוקה בחי' רצוא. בנעלים הם הזקנים בחי' ושוב. ומתאספין כל מיני עבודות של בני ישראל בשמים. ונגמר מכולם סדר עבודה הנכונה פעמיך בנעלים. וז"ש ושרת את אחיו כו' לשמור משמרת. כי הזקנים נותנים כחם לציבור לסייע להנערים שלא יתערב פסולת בעבודתם. ועפי"ז יש לפרש המדרש פרשת וארא חביבים הזקנים אם זקנים הם חביבין הם. ואם נערים נטפל להם ילדות. ויש לפרש עפ"י הנ"ל כי הזקנים האמתיים הם אותן שבימי ילדותן תיקנו בחי' עבודת התלהבות כראוי. ובימי הזקנה מבררין עבודתם הראשונה. וזה פעמיך בנעלים. וחביבין הם כמ"ש מה יפו. ואם נערים הם פי' אף הזקנים שמתחילין עתה לקבל עבודת ה' בימי זקנתם וחסר להם כח התלהבות עכ"ז הם מוסיפים כח להילדים וזה נטפל להם ילדות כמ"ש ושרת את אחיו כנ"ל:

תרמ"ד

במדרש בהעלותך את הנרות לא לאורה צריך רק לזכותכם. פי' מו"ז ז"ל כי הכוונה שמה שיש להקב"ה נחת רוח ממעשה הצדיקים שנק' אור כמ"ש במד' יהי אור זהו מעשיהם של צדיקים שהם מבררים האמת וזהו נקרא בוקר ואור מה שרואין להבדיל בין האמת והשקר. גם זה הוא בעבור שהקב"ה רצה כך שיהיו תחתונים עושים רצונו ושיהי' לו מזה נחת רוח כו'. וביאור הענין עפ"י הפסוק יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. וכ"כ מקודם והארץ היתה תהו אח"כ יהי אור ודרשו חז"ל היתה תהו מעשיהן של רשעים יהי אור מעשיהן של צדיקים. וכן ויהי ערב ויהי בוקר היינו שהערב הכנה להבוקר שכל מה שברא הקב"ה בעוה"ז להיות נכסה כבודו ית' ושיהי' לצדיקים יגיעה וטורח לברר האמת כדי שיהי' לו כביכול נ"ר ממעשה הצדיקים כענין המשנה כדי ליתן שכר טוב כו'. וזהו הרמז של המדרש בעינים בראתי לבן ושחור ואין אתה רואה רק מהשחור. רמז להנ"ל שכל ההארות שהצדיקים זוכין רק מכח החושך וההסתר שיש בעולם. ועי"ז זוכין לאורה גדולה. ואמר יגדיל תורה כו' דכתיב נר מצוה ותורה אור וכ' במ"א באורך. והענין הוא דשורש התורה הוא גבוה מאוד וכמו שיזכו בני ישראל לעתיד כמ"ש במד' לעתיד אני מאיר לכם אורה גדולה. וזהו דרך המיוחד לצדיקים דכתיב ואורח צדיקים כו' עד נכון היום. אבל הקב"ה הרבה תורה ומצות כמ"ש בזוה"ק נשא שע"ז כתיב כל ארחות ה' חסד ואמת תרי"ג אורחין דאורייתא. פי' שכל המצות הם עיטין טבין. והיינו שברא העולם בזה האופן שהוא עלמא דשיקרא וצריכין לסיוע של תרי"ג מצות לתקן כל האברים וכל הימים. ולהמשיך הארת התורה בדרכים שלמטה. כי כל מה שגבוה יותר היא באחדות יותר. ולכן נקראת התורה בגמ' פרשת דרכים ע"ש בגמ' דסוטה ע"פ תורה אור. וז"ש יגדיל תורה. וכל זה לזכותכם כמ"ש חסד ואמת כדי לתקן אלה המקומות החשכים ולהוציא יקר מזולל שעי"ז מתקרבין הגרים וחסידי אומות העולם כמ"ש במד' ע"ז והלכו גוים לאורך כו' כי דרכים הללו לעתיד יהיו נשארים מתוקנים בעבור האומות כפי מה שיזכו. אבל בנ"י יתעלו לאחדות האמת. ובהעלותך את הנרות הוא התקשרות התרי"ג אורחין באורח המיוחד. ויתכן לרמוז את הנרות שגם החושך וההסתר בעצמו מתעלה ע"י העלאת הנרות. והרמז לתיקון הגוף שהוא המלבוש המסתיר הארת הנשמה וכפי תיקון הנשמה מתעלה גם הגוף:

בענין קברות התאוה שאמרו זכרנו את הגדה כו' נאכל במצרים חנם דרשו חז"ל מן המצות ותימה לחשוד דור דעה כזה להיות חלילה פורקי עול מצות. ויתכן לפרש כי אדרבה מזה שעלתה על לבם הרהורי תאוה ממה שהיו במצרים בלי עול מצות. על זה הי' כל התלונה שלהם. ובודאי המקומות שעברו בנ"י במדבר המה מקומות מסוכנים מאוד כמ"ש במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון. ואם לא היו הדור ההוא מתקנים המקומות הי' פגם לדורות. ויתכן שלכן הקדים הכתוב תפלת מרע"ה בנסוע הארון כו'. להודיע כי הי' במסעות מלחמות גדולות כמ"ש וינוסו משנאיך היינו הסט"א שמביאין לאדם לשנוא מצות ה' וחוקותיו. ונק' המקום קברות התאוה. ואם רק על העונש הלא בכ"מ שם המקום הוא על שם השבח של המקום. רק הפי' שתקנו התאוה ובעבור שהיו מוכנים לתקן זה השורש הי' בהכרח קצת נכשלים שם. כאשר שמעתי כזה מפי מו"ז ז"ל בענין שמשון הגבור לאשר הי' מיוחד לתקן עריות הי' נכשל קצת כי הי' צריך להכניס עצמו במקומות מסוכנים. ואותו הדור שהיו מרוחקין מאוד מן הטבע לכן כל שהרגישו קצת תאוה התאוננו זכרנו את הדגה כו' חנם כו' ולא היו יכולין לסבול הרהור של פריקות עול כנ"ל. וכן אח"כ באו לחצרות בחי' תיקון הקנאה ונכשל קרח בקנאתו על אהרן הכהן. ואח"כ במדבר פארן תיקון הכבוד. ולכן נכשלו המרגלים באמרם היינו כחגבים. וכדאיתא שם לא נזכה למהוי רישין. והגם כי בודאי לא כפשוטו חמדו להם כבוד רק כיון שהי' שם שורש מדה רעה של הכבוד היו נכשלים באיזה הרהור מזה. והם הג' דברים קנאה תאוה כבוד שמוציאין האדם מן העולם:

תרמ"ה

במדרש כמה נימין היו בכנור ז' כו' שבע ביום הללתיך היו הלוים עומדין ומזמרין על הדוכן לפני מי שאמר והי' העולם כו' דאיתא כהנים בעבודתן ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. ואלה הג' הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה שהם כלל כל העולם. והגם כי בחי' המחשבה היא למעלה. אך היא הנותנת כי הרצון והמחשבה נמצא בכל איש ישראל. אבל להיות כלי מוכן להוציא דיבורים לפני הקב"ה. ובפרט מלה דקיימא בעובדא. דהיא יתירה מכולא כדאיתא בזוה"ק תרומה. זה הי' עבודת הכהן. והלוי בדיבור. וישראל ברצון ורעותא דלבא. ובודאי באלה העבודות בביהמ"ק היו מתקנים כל הבריאה דכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ועיקר כחן של ישראל בפה. וזה נשאר בלוים דכ' רוממות אל בגרונם ועי"ז וחרב פיפיות בידם כו' ע"ש בפרש"י וכל מלחמתן של בנ"י הי' בזה הכח. ולכן כתיב למנצח. כי באלה השירים היו מנצחין לכל האומות ובע"כ היו מעוררין כל האומות להביא מורך בלבבם מפני הדר גאונו ית'. ואיתא מיריחו היו שומעין קול השיר ע"ש והרמז כי הקולות הלכו עד למרחוק כי יריחו היו תוקף כל הז' אומות כמ"ש:

וכתיב תהלת ה' ידבר פי ועי"ז ויברך כל בשר שם קדשו כי יש כח בפיהם של בנ"י לעורר כל בשר ולכן כתיב שפוך חמתך כו' אשר לא ידעוך כו' בשמך לא קראו. מטעם כי אכל את יעקב כו' נוהו השמו כי בזמן שהיו בנ"י במקדש. בע"כ ידעו גם הם לקרוא בשם ה'. כמ"ש שלמה הנכרי כו' ובא מארץ רחוקה. וכ"כ לדעת בארץ דרכך כו' יברכנו אלקים וייראו אותו כו'. ועי"ז שאכל את יעקב לכן לא ידעוך ובשמך לא קראו. ואיתא בגמ' ד' מלכים היו דוד אמר ארדוף כו' יהושפט אמר אין בי כח לרדוף אומר שירה והם נופלים. דכתיב ובעת החלו ברנה כו' יחזקי' אמר. אין בי כח כו'. וכ"ז הוא ג' ענינים הנ"ל מעשה דיבור מחשבה. כהן לוי וישראל. ובודאי צריכין כל הג' כי רצון ותשוקת בנ"י היו מוסיפין כח לכהן ולוי. ואלה הז' נימין הם בחי' שבעה קולות שבמזמור הבו לה'. וז' ימי שבתא. לכן יש בכל יום שיר אחר. שיש קול מתוך אהבה ומתוך יראה כו'. וגם עתה בבתי כנסיות ומדרשות שנק' מקדש מעט יכולים לתקן מעין שיר הלוים הנ"ל:

תרמ"ו

מפ' בהעלותך בקיצור במדרש ה' חפץ כו' וכן היא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. והענין דכתי' נר מצוה. היינו כמו הנר הוא כלי איך להעלות אורה. כן המצות הם כלים לקבל אור התורה. וכמ"ש עושי דברו לשמוע היינו שע"י עשיות המצות יכולין לשמוע ולקבל דברי תורה. נ'ר' הוא רמ"ח מצות עשה עם אהבה ויראה כדאיתא בזוה"ק. ומילוי נ"ר הוא שס"ה נגד שס"ה גידים שהם בפנים. ורמ"ח איברים נגלים (ועי"ז) [*וע"י] התרי"ג מצות נתקן האדם ונעשה כלי מוכן לתורה. ונפשות בנ"י המה נשתלחו לעוה"ז שהם כלים לגלות אור תורה על ידם שרצה הקב"ה לזכות אותנו שיהי' הארת התורה על ידינו. וזה הצלם של תרי"ג הוא הכלי לגלות אור התורה על ידו:

ברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה פרשנו שלעולם עשה כן בלי השתנות דאדם נקרא מהלך שבא מעט מעט אל השלימות. אבל אהרן הכהן מלאך ה' צבאות הוא שנקרא עומד. וכ"כ ונתתי לך מהלכים כו' העומדים. ואמת [*כי] נתעלה ע"י עבודת המקדש וזהו שרמזו חז"ל מעלה הי' שעלי' הכהן עומד. פי' בהעלותך ממש. את הנרות באמצעות הנרות נתעלה. ואז אל מול כו' יאירו וע"ז כתיב כן עשה שנתעלה כו':

בענין התקיעות במקדש. וכן במלחמה. דכחן של ישראל בפה כמ"ש רוממות אל כו' וחרב פיפיות. ובכח התורה שע"ז רומז השופר גברו כל המלחמות. וכן בנסוע הארון כו' קומה ה' כו' שהכל הי' בכח התורה. וזה שנק' צבאות ה'. ומבן עשרים יוצא למלחמה כי בן י"ג נעשה בר מצוה ובן כ' נעשה בן תורה כדאיתא בזוה"ק. וכל מלחמתן הי' בכח התורה כמ"ש רש"י בפ' דברים שלא היו צריכין כלי זיין לולי חטא המרגלים לכן דור ראשון נקראו אנשי המלחמה. ומעין זה הי' בביהמ"ק מציון תצא תורה כו' וזה הי' ניצוח הלוים בשירה. וגם עתה מעט ע"י שירות ותשבחות שנק' פסוקי דזמרה. ובוחר בשירי זמרה י"ל על השיריים שבדורות אלו:

תרמ"ז - תרמ"ח - תרנ"ב

אל מול פני המנורה יאירו במדרש המשל שהטמין כלי הדיוטות ע"ש. דאיתא בראשית ירא שבת בשת. ויובן הענין עפ"י משל הנ"ל. כי באמת מה האדם שיבוא אחר המלך לתת דין וחשבון לפניו. מה מציאות יש לכל בו"ד הבל הבלים. אכן כפי הביטול שיש באדם בעודו בעוה"ז יודע ומבין כי הכל לה' ומאתו ית' זוכה כל אחד בחלקו ואין כחו נפרד מאתו ית'. בזה יש מקום להעריך מעשיו לפניו ית'. כענין שנאמר למעשה ידך תכסף. וזוכין לזה ע"י השבת שהוא הביטול אליו ית' ומתדבקין בשורש ועי"ז יש עלי' לכל הדברים אל הראשית. וזה בראשית ירא שבת כדי שלא יהי' בבושת פנים לעוה"ב. וע"ז נאמר הביטו אליו ונהרו. ועי"ז שכל האור הי' מאתו ית' פניהם אל יחפרו לשון עתיד אפילו לעוה"ב. וזה השבח של אהרן שלא שינה. וכענין שאמרו חז"ל בפסוק וכלים מכלים שונים שע"י שהוציאו כלי המקדש נשתנו כלי הדיוטות ונעשין כנחושת וברזל ע"ש. אבל באהרן דכתיב אל מול פני המנורה יאירו שלא נשתנו הנרות שהכין הגם שנתגלה במקדש אור השכינה מן השמים. ולהבין ענין הכנת כלי הדיוטות עפ"י מ"ש במדרש ה' חפץ למען צדקו כו' וכן הוא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. והענין הוא כי התורה עצמה נעלמה מעיני כל חי והוא באמת אור הגנוז כמ"ש וירא כו' את האור כי טוב ויבדל ודרשו חז"ל שהי' מאיר מסוף העולם כו' וראה שאין הרשעים כדאי וגנזו לצדיקים כו'. והיא התורה שנקראת אור. ונק' חמדה גנוזה שגנזו הקב"ה באלה המצות מעשיות גשמיות שנקראו נרות כמ"ש נר מצוה ולגבי תורה גנוזה נקראו אלה כלי הדיוטות. שרצה המלך שבנ"י יתקנו כלי הדיוטות להיות כלים לקבל בהם הארת התורה. ובבהמ"ק הי' מתגלה אור תורה הגנוזה אעפ"כ יאירו שבעת הנרות כנ"ל:

במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה וכ"ה במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכתיב נר מצוה ותורה אור. והיא כמו הנשמה בגוף שמתפשט כח הנשמה באיברי האדם. ולא עוד אלא כפי התרחבות הגוף כן מתרחבת הנשמה. כמ"ש בזוה"ק וישב על פסוק יוצר רוח אדם בקרבו ע"ש. כמו כן עשה הקב"ה צדקה שיתגדל התורה ויתפרש בתרי"ג אורחין. כי כל מצוה היא המשכת דרך חדש מן התורה. והמשכת אור התורה באלה הנרות של מצוה הוא בכח קיום המצות שבנ"י מקיימין. לכן איתא מצוה בעידנא דעסיק בה מגינת כי אז נעשה נר דלוק מאור התורה. ז"ש במד' נרי בידך נרך בידי נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. פי' כמו שאדם שומר המצות ונמשך אור תורה בנר מצוה. כן מאיר נשמתו באיבריו. חופש כל חדרי בטן י"ל כמ"ש בפסיקתא בפסוק אחפש כו' ירושלים בנרות מלשון לחפשי ישלחנו מוציא אני ירושלים לחירות ע"ש. כמו כן ע"י הארת הנשמה בכל אבר ואבר מוציאו לחירות שלא יהי' נדבק בגשמיות ומאסר הגוף רק מדביקו אל שורשו וזוכה לכל זה כפי קיום המצות. והנה כמו שהוא בפרט האדם. כן בכלל. בנ"י הם הנשמות והם מאירים לכל העולם. ואיתא בגמ' ע"פ צדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב"ה שפזרן בין האומות דכתיב וייצר כו' האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים והנשמה ניתנה לברר החומר להוציא מתוכה הנצוצי קדושה ולברר אוכל מתוך פסולת. וכמו כן בכלל נשלחו בנ"י בעולם מעורבים בין האומות כדכ' ואבדיל אתכם מן העמים דרשו חז"ל בורר וחוזר ובורר כו'. ולכן נתן לנו הקב"ה המצות שיהיו לנו לסיוע לברר אלה הבירורים. וכתיב נדחי ישראל יכנס. ואיתא נדחי ישראל גי' תרי"ג. וכמו כן ה' אלקי ישראל גי' תרי"ג. כי הקב"ה כביכול כתיב בי' עמו אנכי בצרה. ארד עמך מצרימה. וכמו כן בכל גלות הולך שמו ית' עמנו ונותן לנו כח ע"י תרי"ג מצות לברר אלה הבירורים. נ'ד'ח'י גי' שם של ע"ב:

בפסוק ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים כו'. כי הנה כל המסעות היו להלחם עם הסט"א כמ"ש ויהי בנסוע כו' קומה כו' ויפוצו אויבך והוא בחי' ימי המעשה. ובנוחה הוא בחי' שבת. ולעולם כן הוא המסע בימי המעשה ומנוחה בש"ק. ואיתא כי יש ג' ימים דקמי שבתא וג"י דבתר שבתא שהארת השבת מתקיים ג' ימים וגם ג' ימים מקמי שבתא מה שמכינים אל השבת והוא ג"כ כח השבת שמאיר לעניו ולאחריו. וכ"כ במכילתא שמור וזכור מלפניו ומלאחריו משל לזאב כו' ע"ש. וז"ש ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים הוא ג' אחר שבת. וארון ברית ה' נוסע כו' דרך שלשת ימים כו' הוא ג' ימים דקמי שבתא. וז"ש לתור להם מנוחה הכנה אל השבת הבאה. וכן איתא בגמ' שתיקן עזרא שלא להיות ג' ימים בלי תורה הרי שקריאת התורה מאיר בענין מ"ש חז"ל שנזכר בני ישראל ה"פ בפסוק להודיע חיבתן שנחשבו כחמשה חומשי תורה. ואמו"ז ז"ל אמר כי רמזו כאן ע"י שנבחרו הלוים לא יהי' פחיתות לבנ"י כי כח הלוים ג"כ מכללות בנ"י. וכ"כ בס' קדושת לוי. ולבאר הענין דאורייתא וישראל כולא חד. וכמו שיש בתורה ה' חלקים כן באדם חמשה מוצאות הפה. ובאמת כלל העולם הוא ציור האדם. ובכלל בנ"י הם הפה כמ"ש כחן של ישראל בפה. כי כמו שבה' מוצאות הפה מתגלה רצון האדם מכח אל הפועל. כמו כן ע"י בנ"י נשלם פנימיות הרצון מכל הנבראים. ובפרטות בנ"י עצמם נמסר כח הפה ללוים שדיברו בשיר. כי העיקר הוא שיוכל האדם להוציא הפנימיות שבו מכח אל הפועל. וזה הוא כפי הנקיות מלכלוך החטאים. ולכן כשחטאנו נבחרו הלוים שישלימו הם הדיבור בשליחות כל בני ישראל:

במדרש אספה. הבונה בשמים מעלותיו כו'. כבר כתבנו במ"א. והענין בקצרה כי יש ב' ענינים. שצריכין להמשיך כח משמים לזה העולם וזה פעל מרע"ה שהוריד התורה מן השמים. אך צריכין ג"כ להכין עצמנו להיות כלי מוכן לקבל השפע משמים. וזה ענין הספינות קשורים שלמטה דכתיב ואגודתו. שלמטה צריכין קשרים ואגודות. וזה בחי' תפילין של יד דכתיב וקשרתם. אבל תש"ר היא הארה הבאה מלמעלה כמ"ש וראו כו' שם ה' נקרא עליך. ובאמת ב' אלו הם בחי' הנפש והרוח. הנפש צריך שמירה. וגאולתנו ממצרים הי' בבחי' הנפש כמ"ש במ"א. ואח"כ זכו לבחי' הרוח בחי' התורה. אבל כשנפגם אח"כ הנפש ע"י החטאים כמ"ש נפשנו יבשה. ונפשנו קצה. היו צריכים תקונים ע"י בחי' שבעים נפש בחי' ואגודתו על ארץ. והם השבעים איש כמ"ש שם בשבעים נפש ירדו אבותיך כו'. והרמז דכתיב זכרנו כו' הדגה כו' היינו שנתעורר בהם הרהורים מגלות מצרים. וממילא לא היו מוכנים לקבל המן שהוא לחם מן השמים:

עוד מענין הנ"ל. דכתיב לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו'. והם ב' דרכים שיכולין לבוא לדביקות הבורא. וביציאת מצרים זכו לבחי' מעבר לים. ובקבלת התורה מן השמים. וע"ז כתיב קרוב כו' בפיך ובלבבך. בפיך הוא בחי' תורה מן השמים. בלבבך ב' יצריך בחי' מעבר לים. וזה עצמו ב' המיני לחם. המן בזכות משה לחם מן השמים. והכא כתיב התאוו תאוה מי יאכילנו בשר וכתב רש"י והלא הי' להם בקר וצאן אלא שמבקשין עלילה ואין מובן מה עלילה כיון שהי' להם. אך באמת לא רצו לאכול מעצמם. רק שאמרו מי יאכילנו. ורצו שהשי"ת יתן להם זה המאכל שיהי' ע"י בחי' תאוה שהיא לחם מן הארץ בחי' מעבר לים כמ"ש ויגז שלוים מן הים. וזה ניתן להם ע"י השבעים איש שהוא אגודתו כנ"ל כמשל הספינות שבמדרש הנ"ל:

בפסוק ועתה נפשנו יבשה. כי הנה באלשיך פרשת בשלח ביאר איך המן נתן חיות לגוף. כמו שנמשך ממזון הגוף חיות אל הנפש ע"י התקשרות נפש בגוף. מובן מזה כי מזון הנפש יוכל לקיים הגוף ג"כ ע"ש דפח"ח. ובאמת נראה שהכל הוא לפי מצב האדם אם הגוף טפל אל הנפש ניזון הוא במזון הנפש. והנה כמו כן מדריגה על מדריגה בענין נפש רוח נשמה. ומרע"ה הי' מדריגתו בחי' התורה שהוא הרוח ממללא ולכן המשיך להם מאכל המן להיות מזון הרוח מעמיד גם הנפש. וכשנפלו קצת מזו המדריגה אמרו נפשנו יבשה כי לא הי' בטל כל הנפש אל הרוח. ובדרך זה יש לפרש הפסוק שש מאות כו' אנכי בקרבו כו'. פי' שהם במדריגת הרוח ולא ימצא להם להיות מזון הרוח ע"י מזון הנפש כי הם במדריגת הרוח שצריך להיות עיקר המזון להרוח כנ"ל:

והנה כתיב כמתאוננים רע כו'. ביאור הענין כי בודאי לא הי' מחשבותם להרע. רק שרצו בחי' עץ הדעת טוב ורע כמו חטא הראשון. ובאמת עתה אחר החטא שנתערב טוב ורע בעולם אין הנפש יכול להתתקן רק בכח הבירור. וזה רמז הפסוק גם בלא דעת נפש לא טוב. מאי גם. רק להיות כי עיקר הרצון הי' שיתדבק האדם בעץ החיים תורה וחקים ומצות שהוא למעלה מהשגת דעת האדם. אבל עתה אין הנפש בטוב רק ע"י הדעת. ואכילת לחם מן הארץ הוא הדעת המברר בין טוב ורע ובורר אוכל מתוך פסולת כמ"ש בגמ' אין תינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שטועם טעם דגן. וכן אין מרחיקין מצואת קטן עד שאוכל כזית דגן שבלחם מן הארץ מתערב פסולת. וכמו כן בע"ח שהם גדולי קרקע ונזונין מעשב הארץ. אבל לחם מן השמים הוא בלי פסולת. ובאמת האדם כולל כל המדריגות. כדאיתא שיש צורה וחומר. פשוט ומורכב. והאדם יש בו נר"נ כולל כל המדריגות. ונפש שהיא מדריגה התחתונה יש בה שייכות להגוף המורכב ע"י נפש בהמיות שבו. וע"ז מי יודע רוח בני האדם כו'. פי' שכאן מקום הדעת ובירור כנ"ל. והמן לחם שמלאכי השרת אוכלין. והוא חומר פשוט. רק כשהשפע בא בכח הקרקע מורכב הוא מד' יסודות. אבל כשקיבלו מן השמים שהוא חומר פשוט לא הי' בו פסולת לכן כתיב לבן. וכ' תופל ולבן שתפלו על המן שהי' לבן. פי' לבן הוא פשוט שמקבל אח"כ כל הגוונין. אבל באמת הנפש צריך בירור הנ"ל. וז"ש נפשנו יבשה. ואמרנו זכרנו את הדגה כו' נאכל במצרים. פי' במצרים נעשה בירור הדעת הנ"ל והי' הכנה שיכנסו אח"כ לארץ ישראל ויבררו הלחם מן הארץ. וז"ש אשר נאכל שבכח יצ"מ זכו לידע ולברר זה המאכל. אכן בדור המדבר כתיב אני אמרתי אלקים אתם והיו מוכנים להתדבק בעץ החיים. והנה ארבעים שנה היו נזונים מן המן שביצ"מ נעשו כברי' חדשה וכמו תינוק יונק משדי אמו קודם שיש בו כח לעכל המאכל לברר אוכל מתוך פסולת. כן בנ"י כתיב שני שדיך כו' שבזכות משה ואהרן נזונו מלחם מן השמים שעוד לא היו בכח לברר לחם מן הארץ. ואם היו נמשכין אחריהן בתמימות היו מתקנין כל חטא האדם. אבל הם היו מתאוננים על חסרון בחי' הבירור עץ הדעת טוב ורע שניטל מהם. לכן כתיב כמתאוננים רע שהגם שלא כוונו להרע ח"ו רק על בירור טוב ורע. סוף סוף בחרו במקום זה שיש בו תערובות טו"ר. והמן הי' למעלה מבחי' הנ"ל. לכן כתיב בי' לא ידעו מה כו'. את המן אשר לא ידעת כו':

בפסוק כמתאוננים רע פרש"י שאמרו כמה לבטנו בדרך כו'. אמר אמו"ז ז"ל כי כל החטא הי' מה שלא האמינו כי הוא רק לטובה וחשבו שלרעתם הוא. והנה רש"י כתב שהקב"ה נתכוין לטובה שיבואו מהר לא"י וקשה שהי' יכול להוליכם בדרך נייחא כי היפלא מה' דבר. אך איתא כי א"י זוכין ע"י יסורים ולכן היו מ' שנה במדבר. אכן אם היו מקבלין זה המהירות באהבה אף שהי' קשה להם ולטורח הי' זה מספיק לנחול הארץ ע"י אלה היסורים וזה הי' הנסיון עכ"ד ז"ל. וכן נראה כי באמת הקב"ה משבח אותם לכתך אחרי במדבר וכ' בתורה לשבח ויש אשר יהי' הענן ימים כו'. א"כ קיבלו גזירת מלך. רק כל החטא הי' מה שחשבו שהוא לרעתם וזהו כמתאוננים רע. דכ' משכני אחריך נרוצה. היינו להיות נמשך אחריו ברצון ואהבה. אפילו שהדרך הוא בטורח ומשא מ"מ מרוב התשוקה לעשות רצונו ית' צריך להיות בטל כל הרצונות של האדם. כענין שאמרו בטל רצונך מפני רצונו להיות כל רצון האדם בטל בששים ומאה לרוב התלהבות התשוקה לעשות רצונו ית"ש. וכן דרשו חז"ל ואהבת כו' ובכל מאודך בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד. היינו אפילו בעת פורעניות יהי' מלא אהבת ה' כשמתבונן שכך רצונו ית"ש. וכשכל תשוקת האדם בעולם רק לעשות רצונו ית' מתבטל ומקבל הכל באהבה ורצון כנ"ל:

תרמ"ט

במדרש אל מול פני משל למלך כו' והטמין כלי הדיוטות כו'. הענין כמ"ש בראשית ירא שבת בשת. פי' ע"י שמעלין הכל אל הראשית והשורש שזה בחי' שבת מזה צריך להיות חל הבושה על אדם במה שיודע שכל מעשיו מתעלין עד השורש. וע"י שבנ"י שומרין השבת זוכין להעלות כל מעשיהם אל השורש. וכביכול הקב"ה מניח העליונים ומשתמש בכלי הדיוטות כענין שכ' בזוה"ק ויקהל ע"פ ביני ובין בני ישראל אות הוא שהרוח היורד בש"ק מתהנה מסעודת שבת בצד אחד ובצד א' מרוחניות. נמצא מתעלה גם הגשמיות בש"ק להתדבק בשורש הרוחניות. וזה הרמז ששת הנרות המאירין מול האמצעי שהוא יום שבת קודש כמ"ש במ"א:

תרנ"א

במדרש שניחם הקב"ה לאהרן שלך גדול מחנוכת הנשיאים הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים ושלך לעולם קיימת כו'. הענין הוא דחנוכת הנשיאים הי' בחי' י"ב גבולין עומד על שנים עשר בקר. וז' נרות המנורה הוא בחי' גבוה מזו. כי הכ"ב אותיות מתחלקין לג' אמות וז' כפולות וי"ב פשוטות כדאיתא בס"י. והי"ב הם מדריגה שלמטה ומול זה הי"ב בקשות בשמו"ע בחול. והז' הם ז' שבתפלת שבת. ובאמת להי"ב בקשות הגם שהם צרכי בני אדם יש לכל אחד שער מיוחד למעלה ומלאכים ממונים על כל פרה. אבל הז' הם למעלה מזה שהרי בשבת אסור מצוא חפצך א"כ הז' אלו הם צרכי גבוה. והגם שהם צרכי בנ"י אבל הם בדביקות בשורש. וזהו רמז ז' כפולות כדאיתא במד' כל מעשה שבת כפולים זכור ושמור משנה לחם שני כבשים כו'. וזה עצמו ענין לחם משנה דכתיב בשבת שהחלק שלמטה מתאחד בשורש שלמעלה. לכן נקרא שבת שלום שמחבר עליונים לתחתונים ויש עליות נשמות למעלה וירידת נשמה יתירה למטה. ורוח שבקדושה יש לו חלק בעונג שבת כדאיתא בזוה"ק ויקהל. וזה ענין ז' כפולות כי ג' הראשונות קדש קדשים. וז' הם אמצעים חלק למעלה וחלק למטה. וי"ב הם למטה. אכן כשהי' ביהמ"ק קיים בכח הקרבנות היו מתקרבים מדריגות התחתונים ג"כ עד השורש כדאיתא בדברי האר"י ז"ל כי כל הגלות אחר החורבן בחיצוניות כמ"ש אראלים צעקו חוצה וכן הוא בזוה"ק ברע"מ פרשת בהר. והוא ענין י"ב דימי המעשה שההנהגה ע"י המלאך. אבל בחי' השבת היא הנהגה פנימיות. והוא עצמו ענין המנורה שהי' בהיכל הפנימי. ומול פני המנורה יאירו הוא ענין ז' כפולות כמ"ש בנרות דזכרי' שבעה ושבעה מוצקות. ז' דלמטה מול ז' דלמעלה. וז"ש שלך לעולם קיימת. כי עיקר ההארה מלמעלה כמ"ש לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי ע"ש בהפטורה דזכרי'. רק שאהרן הכין נרות שלמטה שיתחברו בשורש הנרות שלמעלה וההארה שלמעלה היא קיים לעד. ובמד' אתה תאיר נרי כו'. במקום אחד כ' תאיר נרי ובמ"א כתיב אתה נרי. והיינו שבעה דלעילא תאיר נרי שהם מאירין לאותן שלמטה. וענין לזכותכם שכתב במד' היינו שניתן לבנ"י כח שימשכו הארת הנרות שלמעלה ע"י נרות שלמטה. וזהו להעלות אתכם. והיינו דמסיים הפסוק יגיה חשכי אפילו כשלא יהי' לנו בהמ"ק ומנורה למטה מ"מ ע"י החיבור שהי' בראשונה נעשה ב' המנורות אחת. וזהו רמז נר מערבי כמ"ש במ"א פי' הגמ' וכי לאורה צריך כו' ופרשנו שהרי מנורה שלמטה כדי למשוך הארת מנורה שלמעלה. ובאמת בדור המדבר שה' הולך לפניהם ממש לא היו צריכין עצות להמשיך הארה ע"י המנורה. ואם אינו ענין להם תנהו לדורות הבאים שע"י שהתקשרו הנרות שלמטה בלמעלה. מאירין נרות שלמעלה למטה אפילו בזה"ז. וזהו שלך לעולם קיימת. ומעין זה הוא תאיר נרי ביום השבת שיש בו ג"כ חיבור הנ"ל. יגי' חשכי שמאיר אפילו לימי המעשה: עוד פי' הפסוק עפ"י מ"ש נר מצוה שהוא רמ"ח מ"ע עם אהבה ויראה שהם העמודים שמעלין המצות למעלה כדאיתא בזוה"ק. א"כ יגי' חשכי הוא שס"ה מל"ת. שהתורה מלמדת לנו איך להעלות הנרות בכח המ"ע. ואיך להזהר מרע בכח שס"ה מל"ת. יגי"ה חשכ"י גי' שס"ו. והם שס"ה ל"ת ויראה שהוא עמוד שכל שס"ה ל"ת תלוין בו:

תרנ"ג

במדרש קח את הלוים כמה נימין הי' בכנור שבע ולימות המשיח ח' ולעתיד עשרה בנבל עשור כו'. כי השירה תליא בזמן. ולכן בכל יום יש שיר אחר כי ההתחדשות שיש בכל יום נותן השירה כמ"ש ז"ל כי השמש אומרת שירה וזורחת ע"ש בפסוק שמש בגבעון דום. כי בכל יום יש הארה אחרת כדאיתא בשם האר"י ז"ל כי אין כל יום דומה לחבירו מבריאת עולם. ונראה דהלוים מיוחדים לבחי' הזמן דיש ג' בחי' עולם שנה נפש. דצריך כל אדם בפרט ומכש"כ כלל ישראל לתקן המקום והזמן שמיוחד לו בתיקון נפשו. ובנ"י תקנו המקום בכח ארץ ישראל ולכן נתחלק להם הארץ ולשבט לוי לא הי' חלק. והלוים מוכנים לתקן בחי' שנה לכן הלוים נפסלים בשנים ולא במומים. כמ"ש במשנה כשר בכהנים פסול בלוים. והכהן מיוחד לבחי' נפש לכן צריך שלא יהי' בו מום. ואין נפסל בשנים. ולכן תליא השיר בבחי' הזמן. ולימות המשיח וכן לעתיד יהי' שינוי בזמן וישתנה השיר. וכמו כן שבת מעין עוה"ב לכן מזמור שיר ליום השבת כתיב בי' עלי עשור. ושבת הוא בחי' שיר השירים שכולל כל השירים של ימי המעשה:

תרנ"ד

במדרש המשך הפרשיות ברכת כהנים וחנוכת הנשיאים והעלאת המנורה לנחם את אהרן ושבטו שלא הי' בחנוכה זו. אבל הוא מדליק את הנרות ומברך את ישראל ע"ש. ונראה שבאמת ג' הברכות שבברכת כהנים הם ג' בחי' אלו והם מכוונים לבחי' כהן לוי וישראל. והברכה היא שליטת כח הכהן על הלוי כדאיתא וישא כו' ידיו דבעי לארמא ימינא על שמאלא. כי שורש הברכה במדת הדין לכן נמסרה הברכה ליצחק ואמרו עושר מצפון. אך שהגמר בפועל הוא בכח הכהן והחסד שגובר על השמאל ולכן ג"כ סוף הברכה לא הי' מדעת יצחק [*רק] באמצעות מעשה רבקה ויעקב. ויאר ה' הוא בחי' המנורה המיוחד לכהן. ונשיאת פנים הוא לישראל. וזהו עצמו ענין חנוכת הנשיאים דאיתא ישא ה' פניו והכתיב אשר לא ישא פנים ומתרצינן כאן כשעושין רצונו של מקום. וקשה א"כ מה צריך נשיאת פנים. אבל עיקר נשיאת פנים הוא להיות רצונו ית"ש מסכים לרצון בנ"י. כמו שהי' בנשיאים שחידשו מעצמם סדר חנוכה. והקב"ה הסכים עמהם כמ"ש במדרש קח מאתם ע"ש. שלכך לא ניתן המצוה ע"י משה רבינו שהי' בחי' תורה שבכתב. וחנוכה זו הי' בחי' תורה שבע"פ שהסכים הקב"ה לדעתם. זהו בחי' נשיאת פנים. וכענין שנא' ויהי נועם ה' כו' עלינו. וג' בחי' הנ"ל הם בחי' ג' אבות. אברהם יאר ה' כמ"ש מי העיר ממזרח כו'. יצחק יברכך לכן צריך שמירה. ונעקד יצחק להיבטל כחו לאברהם וכמו כן הכהן שולט על הלוי וגומר הברכה בפועל. וישא הוא בחי' יעקב וישראל בחיר שבאבות והוא בחי' כלל ישראל. וזה ההפרש בין כהן ללוי שהם בחי' פרטיים. וכמו כן אברהם ויצחק ימין ושמאל. אבל יעקב גוף הכולל כל הקומה. ובאמת אין זוכין לבחי' נשיאת פנים רק כשעושין רצונו של מקום כמ"ש יפה כו' רעיתי כתרצה בשעה שאתם מתרצים לי. אבל בחי' הידים הם עולין ויורדין. וזה הרמז שניחם את אהרן שלך לעולם קיימת כי הגם שהגוף עיקר אבל בידים יכולין לקבל עזר וסיוע וברכה הגם שאין התיקון בשלימות:

במדרש משל הפקח והסומא כשבאו אל הבית אומר הפיקח להסומא צא והדלק לי כדי שלא יחזיק טובה כך סומא אלו ישראל נגששה כעורים קיר כו'. פי' כמו בהסומא מה שיכול בעצמו למצוא הצורך לו נסתלק הפקח ממנו שיותר נוח לו שלא יצטרך לסיוע מהפקח. כענין זה הוא שאמרו שרצונו ית' הי' שיזכו בנ"י במעשיהם משום דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. והנה ענין המצות הוא מה שאדם במעשיו מדליק לו נר בתוך החשיכה כדאיתא במד' תצוה פי' נר מצוה והוא ממש כמו עור המגשש בקיר ומוצא לו דרך בתוך החושך. אבל בחי' תורה אור הוא הנהגת הפקח שמנהג הסומא. והגם שהוא מעלה יתירה שהולך בלי שום פחד עכ"ז אינו משל עצמו. אבל בחי' נר מצוה הוא בכח האדם עצמו וזה נר לרגלי דבריך. וז"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לכן הרבה תורה ומצות להיות מתפשט אור התורה במעשי המצות שלהם:

תרנ"ה

במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו'. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי אור התורה היא למעלה מהשגת האדם ולכן אין יכולים להתדבק באור תורה רק ע"י המצות שהם כלים לתקן הרמ"ח איברים וגידים להיות כלי מוכן לאחוז בהם אור התורה והנה משה רבינו ע"ה הוא בחי' תורה אור. ואהרן הוא נר מצוה בעובדא לכן כתיב סוף פ' נשא וישמע כו' הקול מדבר אליו וידבר אליו למעט את אהרן שזה בחי' משה רבינו שיש לו דביקות בעצם התורה. ואח"כ פרשת הנרות שהוא להתדבק בתורה בכח תיקון המלבוש ע"י המצות. וכן כתיב סוף הפרשה הבדל בין נביאת משה רבינו. אם יהי' נביאכם כו' במראה כו'. במרא"ה גי' רמ"ח שהוא על ידי הרמ"ח מצות כנ"ל. ומשה רבינו פה אל פה אדבר בו. ואיתא כי בש"ק מחזיר משה רבינו לבנ"י הכתרים מהקדמת נעשה לנשמע. כי בקבלת התורה היו כל בנ"י דבקים בעצם התורה בחי' משה. ולכן בעשרת הדברות נכללו כל התרי"ג מצות שהיא עצם התורה אור אנכי ה' אלקיך וזה כל התורה. אך אחר שנפלנו ממדריגה זו בא אור תורה באמצעות תרי"ג פקודין. וזה למען צדקו יגדיל תורה. ולפי שבשבת יש נשמה יתירה והוא הארה מעצם אור תורה למעלה מהתלבשות התרי"ג פקודין. לכן נק' יתירה שאינו מתלבש בגוף. כי הנשמה בימי המעשה היא בהתלבשות בחי' נר מצוה. ובש"ק למעלה מזה. הארה מבחי' מתן תורה. ולכן ניתנה תורה בשבת שהי' גלוי וידוע לפניו ית"ש כי בשבת ישארו בנ"י לעולם במדריגה זו:

בפסוק אספה לי שבעים איש. ובמד' הבונה בשמים מעלותיו כו' משל בנין ע"ג ספינות קשורות דאיתא במשנה כניסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לש"ש אין סופה להתקיים. וזה החילוק בין אספה לי שהוא לשמי. ובין האספסוף שהוא ג"כ לשון אסיפה ולפי שלא הי' לשם שמים בשלימות נתוסף בו אתוין כמו האמינון וכמו עשתי עשרה כמ"ש בזוה"ק. ופי' לשם שמים להיות כל דבר שלמטה יש לו שורש למעלה ולכן צריך להיות כל עבודת האדם לעשות למעלה רצון אביו שבשמים. והנה אותן שהתאוו תאוה הי' ג"כ אנשים גדולים ונתכוונו ג"כ לעבודת הבורא ית'. ז"ש זכרנו את הדגה כו' נאכל במצרים. כי ע"י גלות מצרים והוציאו הניצוצות קדושות שבמצרים נתעלו והרויחו הרבה. ובמן לא הי' העלאת נצוצין כידוע. ולכן בקשו אוכל למו כמ"ש בספרים מזה. אכן באמת הכל כפי הנהגת הבורא ית"ש. ובמצרים הי' כך רצונו ובדור הזה הי' רצונו באופן נעלה מזה. וז"ש אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס. וכן הי' כוונת האספסוף לתקן נפשם. אבל אספה לי הוא רק לשם שמים כנ"ל:

תרנ"ו

בהעלותך פרש"י שתהא שלהבת עולה מאלי'. והרמז עפ"י מ"ש נר מצוה ואיתא רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. כי הנשמה חלק אלוה ממעל. אבל הגוף מסתיר הארת הנשמה. והמצות מזככין החומר ולהכין דרך שתוכל הנשמה להאיר. לכן נק' נר שהיא כלי והכנה לקבל האור. כמו כן תרי"ג מצות עצות איך שתוכל שלהבת הנשמה להאיר בהאדם. והרמב"ם בפירוש המשנה כתב כשמקיים אדם מצוה אחת בשלימות זוכה לעוה"ב ולכן הרבה מצות שימצא עכ"פ מצוה א' לכל איש ישראל ע"ש. ודבריו אמת שבכל מצוה תלוין תרי"ג מצות שכשנתקן אבר אחד כראוי ואז שלהבת הנשמה עולה באמצעיות מצוה זו ממילא מאירין כל האברים. וז"ש בתורה באבותינו הראשונים ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה באיזה מצות פרטיות כמו בפסח בפרשה זו ובשאר מקומות. והפי' ע"י שקיימו המצוה בשלימות עשו בזה ככל אשר צוה ה' בחי' תרי"ג מצות התלוין בה כנ"ל:

בפסוק לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן. וקשה לאו רישא סיפא דהיכן נזכר חסרון אמונה בשאר נביאים ברישא. אכן הענין הוא דכל הנביאים היו צריכין להשתנות בעת הנבואה ע"י התפשטות הגשמיות ונעשין כברי' חדשה כדאיתא כשהי' הנבואה שורה עליהם פניהם מאירים כלפידים כו'. א"כ אין הנבואה דבוקה בעצם בהם. אבל במשה רבינו ע"ה אדרבא כשהוצרך לדבר עמהם הושם לפניו מסוה והוצרך להשתנות בהתלבשות. וכשהנבואה דיברה בו הי' בעצם תבניתו כמ"ש פה אל פה אדבר. וזה נקרא נאמן. ולכן הם לא הוצרכו לפרוש מנשותיהם כמו מרע"ה כדאיתא משה משה אין בו פסוק שמשה שלמטה הוא משה שלמעלה איש אלקים. אבל שאר נביאים רק בשעת הנבואה הי' להם דביקות בשורשם שלמעלה:

במדרש ז' נימין בכנור ולימות המשיח שמונה ולעתיד עשרה כו'. והענין עפ"י מ"ש במד' בז' קני מנורה שבעה עיני ה' המשוטטים כו' דבכל מעשה בראשית כתיב ז"פ וירא אלקים כי טוב ואין טוב אלא תורה א"כ יש ז' דרכים איך להתקשר בתורה בעוה"ז. והן הז' נימין. ולכן הלוים היו אומרים בכל יום שיר מיוחד והמשיכו דביקות בעוה"ז להשורש בכל יום באופן מיוחד. וכמו כן הכהן בז' קני המנורה. ולכן כתיב בהיטיבו את הנרות שהמשיך אור התורה שנק' טוב באלה הז' נרות. וכמו שהוא בימים כן הוא בנפשות ז' קנים כמ"ש במ"א. ונר מערבי הוא שבת בזמן. שמעלה כל הימים לשורש השלשה ראשים כי שבת מעין עוה"ב שהוא כנור של עשור. ובגוף ברית מילה נר מערבי. ורמזו שממנו הי' מדליק ובו הי' מסיים כי הוא מקשר כל הגוף ממוח לח"י חוליות שבשדרה מראש ועד סוף לכן נק' מערבי. ועליו דרשו על השמינית. והשיר ניתן ללוים שיש להם כח התחברות ודביקות אל השורש שעל שם זה נק' לוים. וכמו שיש שיר מיוחד לכל ברי' כדאיתא בפרק שירה. כן בזמן שיש לכל יום שיר מיוחד. ובשבת שהוא מעין עוה"ב יש בו מעין שיר על השמינית. וכ' במד' בשבת שירו כפול מזמור שיר ליום השבת שהשבת הוא א' מהז' נימין וז' קני המנורה. אכן הוא מעלה כל הז' עד מדריגה השמינית ויש בו מעוה"ז ומעוה"ב:

תרנ"ז

כתיב נר מצוה ותורה אור. ויש לכל איש ישראל חלק באור ונר. ונר מצוה תיקון רמ"ח איברים להיות כלי מוכן לקבל אור תורה. כמו התורה שמתפשטת בתרי"ג מצות כמו כן מתפשט כח הנשמה ברמ"ח ושס"ה איברים וגידים. לכן אור צדיקים ישמח כיון שתקנו הנר בא אור תורה ומתעלין מבחי' נר לאור ע"ז כתיב בהעלותך את הנרות. ונר רשעים ידעך שלא תיקנו אפילו בחי' הגוף. והנה משה רבינו ע"ה בחי' אור תורה. ואהרן בחי' נר מצוה שהעלה את בנ"י מנר לאור כנ"ל. והם מדת יום ולילה. דכ' וירא כו' האור כי טוב ויבדל פי' חז"ל שראה שאין רשעים כדאי וגנזו לצדיקים. כי כמו שברא הקב"ה יום ולילה להיות חושך בלילה ושישתמש האדם בלילה בנר. כן הרמז מדת לילה תליא בעבודת האדם. וכ"כ יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי שהוא בהתעוררות שלנו. והוא שגנוז בחי' אור כי טוב שלא יתגלה רק כפי תיקון האדם בחי' חושך ולילה וכמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר. להיות בא האור ע"י הקדמת תיקון הערב וחושך וממילא יהי' אור צדיקים ישמח ורשעים נרם ידעך. ז"ש במד' שנמנעה השמחה מן הרשעים שהוצרך להשתמש בנר ע"ש. ובגמ' העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום דכתיב יומם יצוה כו' ובלילה שירה עמי כו'. זה כנ"ל בחי' מדת לילה ויום. וע"ז כתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול וכ"כ כי אשב בחושך ה' אור לי שכפי הישוב והילוך ותיקון שמתקנים בחושך כך מתגלה האור. וכל זה נעשה לטובת בנ"י. והצדיקים שבמעשיהם לברר החושך זוכין לאור הגנוז. ובגמ' ואומר אך חושך ישופני עוה"ב שדומה ליום חושך ישופני אלא אפילו עוה"ז שדומה ללילה אור בעדני פי' שזה החושך שנברא במעשה בראשית אדרבא מוסיף אור זרוע לצדיק כנ"ל:

בפסוק אספה לי שבעים איש ובמד' שהיו אותן השוטרים שבמצרים דכתיב בשבעים נפש ירדו כו' מצרימה וזהו המספר בשבעים הוא בחי' נפש ובזה הי' בגלות מצרים. אח"כ נתעלו לבחי' רוח זהו בחי' י"ב שבטים ד' דגלים לד' רוחות. ובבחי' זו כתיב בהתאסף ראשי כו' יחד שבטי ישראל. ואחר החטא נפלו ממדריגה זו ואמרו נפשנו יבשה שלא היו יכולין להמשך אחר מדריגת משה רבינו ע"ה שהוריד להם המן מאכל מלאכי השרת דכתיב בהם עושה מלאכיו רוחות כו'. וירדו לבחי' נפש והוצרך להיות הנהגתם בבחי' שבעים איש הנ"ל. ויש רמז בפסוק בלתי אל המן עינינו כו' ושם כתיב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו כי בחי' הנהגת מרע"ה הוא בשם הוי"ה. והם לא היו יכולין להימשך אחר זה האחדות השלימה ודו"ק:

תרנ"ט

בפסוק בכל ביתי נאמן הוא דאיתא במד' תחתונים אינם יכולים לעמוד בתפקודיו של מקום ובמתן תורה היו ראוים כל בנ"י להיות נביאים. כמ"ש אמרתי כו' ובני עליון כולכם. וע"י החטא כאדם תמותון. וכח הנבואה כפי אמונת האדם. פי' אמונה להיות נשאר במדריגה שהשיג בלי השתנות כמו יתד במקום נאמן. וכשאדם מוכן לקבל הנבואה להיות קבוע בו בלי השתנות זוכה לנבואה. ויש הרבה מדריגות בנבואה ומרע"ה בכל ביתי נאמן הוא וזכה לנבואה עליונה שהי' מוכן לעמוד בזו הנבואה העליונה כי מרע"ה כתיב בי' איש האלקים ואמרו במד' מחצה איש ומחצה אלקים. וז"ש והאיש משה עניו מאוד פי' זה החלק איש שבו הי' עניו ושפל. אבל חלק אלקים שבו אדרבה הי' מתעלה יותר מן המלאכים מזה הטעם עצמו כמ"ש בזוה"ק מאן דאיהו זעיר איהו רב לא רבי קוב"ה אלא לדאזעיר. ואמרו חז"ל בגסות הרוח אין אני והוא יכולין לדור. וכמו כן מרע"ה שהי' עניו מאוד שרתה עמו השכינה ומדברת מתוך גרונו. ואיתא כי שבת בחי' מרע"ה. ולכן כ' ישמח משה במתנת חלקו דשבת מתנה טובה מבית גנזיו של הקב"ה. וכ' במשה בכל ביתי נאמן הוא ולכן המשיך המתנה דשבת לבני ישראל. ושבת הוא ג"כ מחצה בזמן ומחצה למעלה מן הזמן לכן הוא מושך ברכה לכל הזמנים. ושבת לית לי' מגרמי' כלום וכל המלאכות בטלין בו בבחי' הזמן ולכן כל הברכות מלמעלה הם בשבת דלא רבי קוב"ה אלא לאדזעיר כנ"ל:

תר"ס

במדרש ה' חפץ למען צדקו כו' כי מביהמ"ק האור יוצא לכל העולם וכן אור תורה כמ"ש מציון תצא תורה ולכן צריכים בנ"י להכין הנרות לקבל האור היוצא להמשיך אורה לכל המקומות. וכן בשבת קודש יוצא אור ותורה לכל הימים. לכן מצות נר שבת ג"כ. והכל בחי' צדיק דכתיב אור זרוע לצדיק כי מדת הצדיק המשכות והתפשטות השפע והאור כמ"ש וצדיק חונן ונותן. וזהו למען צדקו. וכן בנפש בפרט ברית מילה שנק' צדיק משם יוצא אור לכל הנפש. ובכלל עמך כולם צדיקים. והם מאירים לכל הנפשות והכל רמז במ"ש מציון תצא תורה. כמ"ש במ"א כי ציון גי' יוסף. ז"ש במדרש לזכותם שיאמרו בני ישראל מאירין למי שמאיר לכל העולם. פי' שהם כלים לקבל האור ולהמשיכו לכל העולם כנ"ל:

איתא בגמ' ויהי בנסוע ובנוחה הוא ספר בפני עצמו. והוא כלל כל התורה דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל סתים וגליא כמ"ש בזוה"ק שזה ב' שמות יעקב וישראל ע"ש פ' במדבר. ובחי' יעקב הוא המלחמות שכל ימיו הי' לו מלחמות עם עשו ולבן. ואח"כ כשבא לבחי' ישראל הוא בחי' סתים ומנוחה בחי' שבת קודש. ובימי המעשה הוא בחי' גליא והוא ימי מלחמה להלחם עם הסט"א שהטבע מסתיר ומעלים הקדושה אבל איש ישראל צריך להלחם ולברר ולהעיד כי כל הטבע הכל מאתו ית"ש בלבד. וזהו בנסוע הארון. כמו שרמזו בנסוע גי' יעקב. והוא בחי' ימי המעשה. וינוסו משנאיך. וכי מי שונא לבורא עולם רק שהסט"א מסתיר ומעלים שלא לראות חסדי ה' וטובו אשר הם מלאים בכל העולם. ובנוחה הוא בחי' שבת ושם ישראל כנ"ל. וב' אלו כלל כל התורה זכור ושמור מ"ע ומל"ת סור מרע בחי' המלחמה. ועשה טוב אין טוב אלא תורה בחי' שבת קודש יעשה כולו תורה ומיוחד רק לבנ"י ושם אין מגע נכרי ונק' יום מנוחה. ודור המדבר היו ב' הבחי' בשלימות כמ"ש עפ"י ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. [וכ' ז"פ על פי ה' והרמז לז' הבלים וקולות שבמזמור הבו לה' דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. אבל ברוח פיו כל צבאם הוא התפשטות כת הדיבור לכל העולמות גם בטבע והם התיקונים שנעשו בארץ והם ז' בחי' הנ"ל]:

תרס"א

נסמך פרשת המנורה למ"ש בפרשה הקודמת ובבוא משה כו' מדבר אליו. כי ב' אלו הם בחי' תורה אור ונר מצוה כי משה רבינו ע"ה הוא בחי' תורה אור. אבל התחתונים צריכין להכין נר וכלי לקבל האור תורה והוא בחי' תיקון הגוף ברמ"ח איברים. דהנה כתיב נר מצוה וכתיב נר ה' נשמת אדם כי הגוף הוא כלי אל הנשמה והנשמה מאיר אל הגוף. שכן הוא ציור האדם שאין יכולין להשיג עצם הנשמה רק בכחות המתפשטים מן הנשמה ברמ"ח איברים. וכשהאדם מקשר ומשעבד הגוף אל הנשמה מקבל אור ממנה וזה נר מצוה. אכן באמת כל הנשמה היא נר אלקים שהיא כלי שיחול עליה אלקותו ית"ש וב' תקונים הללו הם בימי המעשה והשבת. דאיתא בגמ' ברכי נפשי את ה' שהנשמה דומה להקב"ה מה הקב"ה זן את העולם כך הנשמה זנה את הגוף כו'. וכמו שהקב"ה משגיח ומחי' כל העולם תמיד כן צריכה הנשמה להשגיח ולהנהיג את הגוף. ועל ידי מעשה המצות וכל המלאכות בימי המעשה שהם כחות מורכבים מנפש וגוף בזה מתדבק הגוף אל הנשמה. אכן בשבת קודש כמו שהכתיב הקב"ה מנוחה לעצמו בשבת קודש. כן נפשות בני ישראל יש להם מנוחה בשבת. ולכן המלאכות אסורות בשבת קודש כי אז הנשמה בעצמה מקבלת אור אלקות וזהו פי' נשמה יתירה בשבת קודש. והאור שמקבלת הנשמה בש"ק בזה יש לה כח בימי המעשה שאח"כ להאיר ולהנהיג את הגוף. ולכן שבת יומא דנשמתין שהנשמה מקבלת בו אור וחיות. והוא בחי' משה רבינו ע"ה אספקלריא המאירה. ולכן שבת יעשה (בו) כולו תורה. והוא מעין יום שכולו שבת שלעתיד יהי' הגוף מתוקן והנשמה מקבלת אור חדש תמיד וכמו שהיו מוכנים בני ישראל להיות בקבלת התורה אלקים אתם ובני עליון. אבל אחר החטא צריך הגוף תיקון על ידי הנשמה בימי המעשה בעובדין דחול על ידי נר מצוה. והיא בחי' אספקלריא שאינה מאירה. וזהו המשל שאמרו במדרש שאין יכולין לראות רק מתוך השחור שבעין. ולכן בימי המעשה כתיב תמיד ויהי ערב ויהי בוקר שאין האור יכול להתגלות רק מתוך החושך. אבל בשבת לא כתיב ויהי ערב שהוא בחי' אור תורה אור הנשמה שהיא מקבלת אור בלי התלבשות הגוף והטבע. ז"ש ויפח באפיו נשמת חיים. חיים הוא כמו מים חיים שדבוק תמיד במקור המעין. ויהי האדם לנפש חי' הוא החיות שממשיך הנשמה אל הגוף:

תרס"ב

במדרש שבט לוי לא הי' בחנוכת הנשיאים וניחם הקב"ה לאהרן במנורה ע"ש. והענין שהנשיאים נתפעלו ע"י המשכן כמ"ש ויקריבו נשיאי ישראל כו'. שהרגישו הארת הקדושה בהקמת המשכן. אבל הלוים הם בעצמם בכללי כלי המקדש שהלוים נושאים הארון. והכהנים בעצמם נקראו כלי השרת ולכן לא היו בחנוכת הנשיאים שענין החנוכה להיות נשאר בהם הארת המשכן לעולם. והלוים יש בעצם נפשותם זה הדביקות. וכעין זה איתא במד' במדבר שבפקודת בני ישראל נזכר המשכן שבנ"י יצאו ממצרים בזכות המשכן. והלוים יצאו בזכות עצמם. כי תכלית יציאת מצרים להיות לכם לאלקים. ובנ"י קבלו כח אלקות ע"י המשכן ולוים בכח עצמם:

במדרש אם אתה משמר נרי אני משמר נרך נר מצוה ונר ה' נשמת אדם. פי' המצות מתקנים את האברים להיות כלים שימשך בהם כח הנשמה כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שעיקר חיות מן הנשמה כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. והנשמה נשתלחה בעולם להיות מאיר אל הגוף. וכשהנשמה עושית השליחות ומתקן את הגוף אז הנשמה נר ה' והוא כלי לקבל חיות ואלקות. וכמ"ש לעיל שב' אלו בחי' ימי המעשה ויום השבת יומא דנשמתין שהנשמה מקבלת תוספות אור בשבת. וזה נשמה יתירה ולכן השבת ניתן רק לבני ישראל שיש להם נשמה. ובמד' בונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ משל ספינות קשורות כו'. זה הקשר הוא בכל איש ישראל. הנשמה בחי' שמים. נשמ"ה גי' השמי"ם. והגוף חלק הארץ וכתיב ששת כו' עשה ה' את השמים ואת הארץ א"כ משמע דשבת הוא בחינת השמים יומא דנשמתין ולכן אין לשום אומה חלק בשבת. וע"ז אומרים שלא עשנו כגויי הארצות שנקראו כן לפי שאין להם חלק בשמים ובנשמה:

תרס"ג

במדרש שלך לעולם קיימת. הענין הוא דהקרבנות היו בחי' חיי שעה וכמו כן תפלה במקום תמידין ונק' בגמ' חיי שעה. וזה ענין הי"ב נשיאים די"ב שבטים הם לי"ב גבולין. שכל זה ענין הזמן והמקום שהוא בבחי' גבול וצמצום. אבל המנורה רומז לתורה אור והוא חיי עולם שהוא מאור הגנוז המאיר מסוף העולם ועד סופו א"כ הוא חיי עולם. בהעלותך את הנרות כי משה רבינו ע"ה הוא עצם התורה אור. ואהרן המדליק את הנרות מחבר תורה אור לנר מצוה שזה הדלקת הנרות. וכתיב להעלות נר תמיד א"כ הוא בחי' חיי עולם:

בענין שמירת הלוים. דבכל מקום שיש התגלות הפנימיות צריך שמירה כמו זכור ושמור בשבת לפי שבו נפתח שער הפנימי. וכמו כן מילה בנפש. וכמו כן במקדש זכירה ושמירה. זכירה בפה היא השירה. ושמירה. וכמו כן בכלל איש ישראל שיש בו הארת הנשמה הפנימיות צריך שמירה וזכירה במ"ע ומל"ת. והכל מעין שהי' באדה"ר בג"ע שהוא שער הפנימי כתיב לעבדה ולשמרה והכל ענין אחד: