שער הכוונות דרושי פיטום הקטרת ברכו ועלינו לשבח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ענין פטום הקטורת שלאחר התפלה נזכר בזוהר פ' פנחס וכבר נתבאר לעיל שהסדר הזה הוא בעשיה ולכן יכוין בו באות ה' אחרונה של הויה, ובהויה דב"ן דההין, ובשם אל אדני; שאלו השמות הם בעשיה.

ענין הקדיש שלאחר פטום הקטורת גם הוא נתבאר לעיל בקדיש של הקרבנות ושם הארכנו בביאורו. והוא הנקרא "קדיש יתמי". וע"ש בביאורו ענין ברכו שאומרים אחר זה הקדיש ופה נבאר גם ענין ברכו הראשון.

הנה בברכו הראשון של קודם יוצר תכוין אל שם ההויה העולה כ"ו. ואח"כ בריבועו (שהוא האחוריים שלו) כזה: י יה יהו יהו"ה והם בגימטריה ע"ב. ואם תמלא עשרה אותיות אלו דאחוריים במלוי אלפין יהיו בגי' ק"ל. ותצרף כ"ו והע"ב והק"ל שלשתם יחד יהיו בגי' ברכו. וכמנין ברוך ה' המבורך.

אבל בברכו זה האחרון הוא באופן אחר. כי תכוין בג' בחינות מ"ב שיש בג' הויות דע"ב ס"ג מ"ה ושלשתם הם בגי' קכ"ו. ותצרף עם קכ"ו ג' מלויי ע"ב ס"ג מ"ה -- שהם מ"ו ל"ז י"ט שעולים בגימטריא ק"ב -- יהיה סך הכל כמנין ברכו וברוך. וז"ס המברך חסר ו', שהם מ"ב ר"ך כנזכר בזוהר פ' תצוה. והנה מ"ב הם בחי' ג' מ"ב הנזכר ונתבאר בכוונת ברכו של שבת וע"ש. ור"ך הם ג' מילוייהם שהם יותר רכים וחלשים מן המ"ב (שהם בחי' דינין חזקים כנודע).

ודע כי ב' פעמים ברכו של תפלת ערבית דליל שבת ג"כ תכוין בהם ב' כוונות האלו; הראשונה בברכו הראשון, והשניה בברכו השני.

עוד מצאתי כתוב בקונטריסי כוונה א' בברכו מה ששמעתי מזולתי וזו היא:     בענין ב' פעמים ברכו (שהם אחד קודם התפלה ואחד לאחר התפלה דימי החול), כבר נתבאר עניינם בענין ב' פעמים ברכו שיש בליל שבת דוקא. ולאדם הזה מצאתי כוונות אלו שנוהגים אף בימי החול ואני לא קבלתי כן. והכוונה שבברכו הראשון יכוין בשם הויה פשוטה (העולה כ"ו) ובאחוריים פשוטים שלה (העולים ע"ב) ובאחוריים מלאים דאלפין (העולים ק"ל), ושלשתם בגי' ברכו. ובברכו האחרון יכוין בג' פעמים מ"ב שיש בג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה כנודע. גם מצאתי בזה שינוי א' והוא שיכוין כי "המבורך" הם מ"ב ר"ך כנזכר בזוהר פרשת תצוה, והוא סוד הגבורות הנקראים מ"ב שמתחברות עם החסדים ומתמתקות ונעשים ר"ך.

ונבאר עתה כוונת עלינו לשבח כו'. הנה השבח הזה צריך לאומרו אחר כל תפלה מהג' תפלות, ולא כאותם שנוהגים לאומרו בשחרית בלבד. והנה הוא שבח גדול מאד מאד וכמו שתראה עניינו בביאורו שנבאר עתה בעזרת השם. וכן כתוב בתשובה שאלה לגאון הרב רבינו האיי ור' שרירא גאון ז"ל, ושם האריך בסיפור שבחו במאד מאד. ושם הביא גם כן תשובת הרב רבינו גרשום מאור הגולה והרי"ף ז"ל.

ועתה נבאר בחינת השבח הזה. כי הנה נתבאר לעיל באשרי כי אחר שנעשה הזווג בנ"א, עומדים ג' עולמות בי"ע בעולם האצילות ומקבלים כל אחד ואחד שפע חלקו הראוי לו בסדר המדרגות זה אחר זה. ועתה אנו צריכים שג' עולמות האלו יחזרו לירד במקומם הראשון כדי שכל עולם ועולם מהם יחלק טרף ומזון לבני ביתו המקוים לו כד"א הכפירים שואגים לטרף כו' מן השפע אשר קבלו הם עד עתה. ואמנם אנו יראים פן בירידתם יתאחזו בהם הקליפה שם ויקחו מן השפע ההוא לכן אנו אומרים השבח הזה של עלינו לשבח שעל ידי זה השבח מתבטלים החיצונים ואינם יכולים להתאחז בקדושה.

והענין הוא במה שנודע אצלנו בסוד החשמל בענין נעילת המנעלים בברכת שעשה לי כל צרכי, כי הקליפות נתונות בין אור פנימי לאור המקיף ופניהם אל אור הפנימי ואחוריהם נגד אור אור המקיף לפי שאורו עצום ורב ומסמא עיניהם ואינם יכולים ליהנות ממנו. ונמצא שהאור המקיף הוא המבטל התאחזות הקליפה בקדושה. ועתה בעלינו לשבח יורד בחי' אור המקיף לכל ג' עולמות ולכן החיצונים מתבטלים בשבח הזה.

ונמצא כי ב' כוונות וסיבות יש בשבח הזה של עלינו לשבח ושניהם נתלים זה בזה. האחד הוא כי אחר אשר עתה קבלו ג' עולמות בי"ע בחי' אור פנימי שלהם, הנה עתה הם מקבלים אור המקיף שלהם ולפי שאור המקיף יותר גדול ומעולה מן האור הפנימי כנודע -- ולכן בא עתה באחרונה בעלינו לשבח. וזה הכוונה צריך לכוין בתחלה. ואחר כך יכוין כונה אחרת נקשרת עם הראשונה והוא שיכוין שעל ידי ירידת אור המקיף בג' עולמות יתבטל אחיזת הקליפות אשר בג' עולמות ולכן הוא מוכרח לומר שבח זה אחר כל תפלה מן ג' תפלות שבכל יום.

אמנם צריך עוד כוונה אחת שלישית, קודמת אל השניים הנזכר. והוא, כי בתחלה אנו צריכין לספר בשבחו יתברך ובגנות הקליפה ועל ידי כן יהיה נחלש כח הקליפה ונכנעים, ואחר כך צריך לכוין ב' כוונות הנזכר, והוא כי אחר סיפור השבח הזה יורד אור המקיף של ג' עולמות בי"ע וגם על ידי כן מתבטלת אחיזת החיצונים. ואחר גמר ג' כוונות אלו אז יורדין שלשה עולמות בי"ע למקומם הראשון אחר סיפור שבח עלינו לשבח ונותנים טרף לביתם וחוק לנערותם, והם יורדין מעצמם שלא ע"י [=על ידינו], כנ"ל בסוד קדיש בתרא גבי קדיש הודו.

וביאור כל ארבע בחינות אלו יתבאר עתה בעזרת השם. הנה מן עלינו לשבח עד ואנחנו משתחוים צריך לכוין כוונה ראשונה והיא לתת שבח וגדולה להשי"ת כדי שעל ידי כן יתגרשו משם הקליפה כי על ידי סיפור שבחו יתברך וגנות הקליפה נכנעים והולכים להם כנזכר בזוהר פרשת בא בענין מצוה לספר ביציאת מצרים.

ואח"כ מן "ואנחנו משתחוים ואילך" יורד אור המקיף בכל העולמות ואז מתגרשים הקליפות והרי אלו שני כוונות ביחד. ואחר גמר עלינו לשבח יורדין כל העולמות למקומם הראשון כנזכר כי כבר אינם יראים עתה מן הקליפות שכבר נתבטלו. והנה ביארנו ד' בחינות אלו דרך כלל. ועתה נבארם דרך פרט.

"עלינו לשבח לאדון הכל" הוא סיפור שבח לעולם האצילות הנקרא "אדון הכל" לפי שכל שאר העולמות נבראו ממנו והוא המציאם והם ברואיו ומעשה ידיו ועבדיו והוא אדון לכולם, כנודע שהאצילות נקראת אלהות אבל הבריאה נקרא כסא הכבוד שלו, ומכל שכן יצירה ועשיה.

"לתת גדולה ליוצר בראשית", הוא עולם הבריאה ולפי שממנו נוצר עולם היצירה נקרא "יוצר בראשית" כי הוא יצר את עולם היצירה. "שלא עשנו כגויי הארצות", הוא כנגד עולם היצירה שעשה את עולם העשיה ולכן נזכר בו בלשון עשיה באומרו "שלא עשנו כו'". "ולא שמנו כמשפחות האדמה", כנגד עולם העשיה בעצמו.

והנה בעולם הבריאה זכרנו שבח עולם הבריאה ולא סיפרנו בגנות הקליפה לפי שהבריאה היא כנגד הבינה ואין הקליפה אשר שם נאחזות בקדושה אשר שם (כנודע אצלנו), ומכל שכן בעולם האצילות. אבל בזכרנו היצירה ועשיה סיפרנו בגנות הקליפה כמ"ש "שלא שמנו כו' ולא עשנו כו'", לפי שקליפה אשר שם ביצירה ועשיה נאחזין בקדושה בסוד עץ הדעת טוב ורע כמבואר אצלנו.

ואחר שזכרנו שבח ד' עולמות ואפילו שבח יצירה ועשיה שלא נדמו אל הקליפה הנקרא "גויי הארצות ומשפחות האדמה" -- אז אנו מזכירין בביאור גנות הקליפה מה עניינם לפי שהקליפות עומדות בסיום עולם העשיה כנודע וזהו מה שאנו אומרים "שלא שם חלקנו כהם כו' שהם משתחוים להבל וריק כו'". ואחר שהזכרנו שבחו יתברך ואח"כ זכרנו גנות הקליפות -- אז הקליפות נכנעים ונחלשים מאד כנ"ל ואז אנו כורעים בכריעה ואומרים "ואנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה כו'" ואז יורד אור המקיף אל כל העולמות ועל ידי כן מתבטלים החיצונים ואינם יכולים להתאחז. וזהו הטעם הכריעה הזו לכוין להוריד אור המקיף דרך ירידה בכל העולמות מלמעלה למטה עד העשיה כולה.

והנה ענין "ואנו משתחוים" עד "ויוסד ארץ" הוא בעולם האצילות בבחינת אור פנימי שבו, שהוא מלמעלה למטה עד העשיה כולה. ואומרו "שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ" רמז לאימא עלאה סתימאה הנקראת "הוא" בסוד "ועבד הלוי הוא". ואומר שאימא (הנקראת "הוא") נטתה "השמים" (שהוא ז"א) ויסדה "ארץ" (שהיא נוקבא דז"א).

ואח"כ הזכיר אור המקיף ואמר "ומושב יקרו בשמים ממעל", ר"ל כי אור המקיף מושבו הוא בשמים (שהוא ז"א) והוא סוד בחינת עשרה שמות אורות מקיפים שיש בז"א (כמבואר אצלינו בדרוש שמות הספירות וע"ש). וכנגד שם ראשון של אור המקיף אשר הוא מקיף כללות כל עשר ספירות דאור מקיף דז"א אמר "ממעל" כי הוא מקיף כל כללות ז"א. "ושכינת עוזו בגבהי מרומים" הם עשרה שמות של אור המקיף לי' ספירות נוקבא הנקראת "שכינת עוזו". "הוא אלהינו ואין עוד אחר" הוא שם א' של אור המקיף לכל כללות י' ספירות דנוקבא דז"א. "אמת מלכנו ואפס זולתו" הוא שם אחד של אור המקיף אשר הוא מקיף עליון על כל כללות זו"ן לב' ביחד.

והביא ראיה לכל הנ"ל מן הפסוק, וזהו מה שאומרים "ככתוב בתורה וידעת היום והשבות אל לבבך", וכנגד אור הפנימי של כל כללות הנזכר אמר "כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל", לפי שאור הפנימי הוא מעילא לתתא. וכנגד אור המקיף של כל כללות הנזכר אמר "ועל הארץ מתחת" לפי שהוא מלמטה למעלה. ולזה לא אמר "בשמים במעלה ועל הארץ בתחת", רק "ממעל ומתחת", להורות שהאור הפנימי מתחיל מלמעלה למטה והמקיף מתחת אל מעלה.

והנה יד עוד קצת כוונות במקצת שמות בשבח זה ואלו הם:

  • עלינו בגימטריא קס"ו, כמספר רבוע ואחוריים דהויה דס"ג.
  • ע'לינו ל'שבח ל'אדון ה'כל -- ראשי תיבות בגי' קל"ה והם בגי' שני שמות דע"ב וס"ג.
  • ל'שבח ל'אדון ה'כל -- ר"ת לל"ה, והוא שם אחד משמות ע"ב והוא בגימטריא אדני.
  • ג'דולה ל'יוצר ב'ראשית, ר"ת גל"ב, ותכוין להחליף הב' ביו"ד, אחד מכ"ב אלפא ביתות שבספר יצירה, והם א"כ ב"י כו', ועל ידי כן יהיה עניינו צירוף שם יג"ל, והשם הזה הוא הששי שבשם מ"ב אותיות כנודע, שהוא רמוז באנא בכח כו'. ומורי ז"ל הזהירני מאד מאד כאן שאכוין בזה השם של יגל תמיד בכל פעם שאומר עלינו לשבח. גם הזהירני שאכוין בר"ת ש'הוא נ'וטה ש'מים, שר"ת בגי' תר"נ, שהוא כמספר י' פעמים אדני שבעשר ספירות נוקבא דז"א.


על כן נקוה לך כו'. גם שבח הזה צריך לאמרו אחר עלינו לשבח בג' תפילות ע"ד שאומרים עלינו לשבח. גם טוב מאד ויועיל לאדם תועלת גדולה להזהר ולומר אחר סיום שני שבחים הנזכר פסוקי "והיה ה' למלך על כל הארץ כו'", ויכוין שבפסוק זה מתחיל בו' ומסיים בד' שהם בגי' עשרה, ותכוין שהם בחי' עשרה הויות דב"ן דמלוי ההין ותכוין להאיר ולהמשיך ולהאיר עשרה בנים אלו בלאה אשר זה סוד פסוק "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים".

ולכן צריך שנבאר כאן פירוש הפסוק הזה: הנה עשרה בנים אלו הם סוד עשרה ספירות נוקבא דז"א. ובכל ספירה מהם יש הויה אחד דמלוי ההין דב"ן וחיבור כולם הם נקראים עשרה בנים. ולהבין זה צריך שנבאר שם יששכר בן יעקב. כי הנה מצינו צירוף השם הזה שהוא שני תיבות -- יש שכ"ר', כנזכר בזוהר פרשת ויצא. והענין הוא כמו שאמרו בזוהר פרשת תרומה קס"ו ע"ב כי י"ש עולמות הם תחות כורסיא הנקרא "עלמא דאתי", ואמנם סודם הוא בלאה שהיא בחינת המלכות דבינה, אימא עלאה כנודע. ולכן לאה זו נאמר עליה "תחות עלמא דאתי", כי אימא עלאה היא עלמא דאתי עצמו ולאה (שהיא המלכות שבה) היא תחות עלמא דאתי, ונודע כי יששכר הוא בנה של לאה.

וזה ביאורן של דברים אלו: כי הנה י' פעמים א"ל הם בגימטריה י"ש עולמות הנזכר. ושם זה של א"ל הוא מסוד שם אהי"ה שהוא בגימטריא כ"א, ועם י' אותיותיו במילואו -- הרי א"ל. ולכן תמצא כי אותיות הקודמות לשם א"ל באלפא ביתא הם א"ך, כי לפני אות האלף אין שם כי אם אות אלף כמותה ולפני אות למ"ד באה אות ך', וב' אותיות א"ך בגימטריה אהי"ה. ונודע כי שם אהי"ה הוא בבינה הנקראת "עלמא דאתי". והנה נמצא כי שני אותיות הראשונות והם יש מן יששכר הם בגימטריה י' פעמים א"ל.

וג' אותיות שכ"ר הם באופן זה: כי כאשר נוסיף על שם א"ל אותיות הקודמות אליו באלפא ביתא שהם א"ך כנ"ל יהיה בגי' ב"ן. והנה י' פעמים ב"ן הם שכ"ר. וזהו סוד יש שכ"ר לפעולתך ושבו בנים לגבולם, כי "יש שכר" הוא סוד י' פעמים ב"ן, ואלו הי' בנים הם כולם בלאה אמו של יששכר.

וזהו סוד "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים" שאמר אלקנה לחנה, כי אלקנה וחנה הם סוד אבא ואמא. כי אלקנה בגי' הוא רבוע ואחוריים דהויה דיודין שהיא באבא והיא בגימטריא קפ"ד, ועם הכולל קפ"ה. וגם אלקנה הוא סוד שם ההויה על ידי הכאה -- י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה', שהם גימטריא מקום, כמנין אלקנה. ואמנם חנה בגימטריא הויה דס"ג שהיא באימא.

גם אלקנה בגימטריא ו' פעמים א"ל, וחנה בגימטריא ב' פעמים א"ל, הרי שניהם ח' פעמים א"ל. וכשתוסיף א"ל א' כולל לאלקנה וא"ל א' כולל לחנה, יהיו י' פעמים א"ל כנ"ל. ואם תוסיף על כל שם מאלו הי', אותיות א"ך כנזכר, יהיו י' פעמים ב"ן, וזהו מ"ש אלקנה לחנה "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", כי בהצטרפות אנכי עמך אנו כוללים עשרה בנים ואני נותנם לך.

(אמר שמואל: אגב ראיתי לכתוב מה ששמעתי ממקובלים קדמונים, כי חז"ל אמרו כשנפקדה חנה וילדה שמואל התחיל למות בני פנינה בעון שהיתה מכעיסה לחנה כמ"ש וכעסתה צרתה, ולא נשאר לפנינה זולתי בן אחד ואף הוא הועילה לו תפלת חנה כשהתפללה עליו שלא ימות ונקרא על שם חנה. ונרמזה בפסוק (נחום א, א) "משא נינוה ספר ח'זון נ'חום ה'אלקושי" -- ר"ת חנה, וסמיך לו "אל קנא ונוקם ה'", הם אותיות אלקנה, הרי שהיה בן חנה ואלקנה. או אפשר לומר שהיה בן חנה ממש כמש"ה כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד ג' בנים ושתי בנות כו', ע"כ מצאתי כתוב.)