שירה (דוד פרישמן)/תועים באוִיר ושטים חוטי שלהי-קיץ
תּוֹעִים בָּאַוִּיר וְשָׁטִים חוּטֵי שִׁלְהֵי-קַיִץ
לְבָנִים וְדַקִּים,
קִרְעֵי נְשָׁמָה אַחֲרוֹנִים שֶׁל-קַיִץ תַּם לִגְווֹעַ –
וְגַם הֵם נְמַקִּים.
תּוֹעֶה אֲנִי וְהוֹלֵךְ. אֵיזֶה שֶׁמֶשׁ שׁוֹמֵם
בַּמָּרוֹם לוֹהֵט.
מִן הַכְּפָר בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה מִתַמֵּר קִיטוֹר לָבָן,
וְנִדָּף וְרוֹהֵט.
הוֹי אֵלִי אֵלִי! וְלִי הֵן הָיָה קַיִץ
וְהָיתָה נְשָׁמָה –
וּקְרָעִים, אֶחָד אֶחָד, אֶל-הָאַוִּיר הוֹצֵאתִיהָ,
מְעַט פֹּה, מְעַט שָׁמָּה.
וְעַתָּה הֵמָּה תּוֹעִים, וְאַיֵּה לֹא יָדַעְתִּי,
חוּטִים חוּטִים דַּקִּים –
וְיַד מִי תְּקַבְּצֵם לִי? וּמִי מְקוֹרָם יַכִּיר?...
וְגַם הֵם נְמַקִּים.