שירה (דוד פרישמן)/משה

משֶׁה
 
עַל רֹאשׁ הָהָר בָּדָד חֻצְּבָה בָאֶבֶן
מִטָּה רַעֲנָנָה,
וְשׁוֹכֵב בַּמִּטָּה אִישׁ עָיֵף בֶּן-מֵאָה
וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
 
וְעֵינוֹ לֹא כָהֲתָה וְלֵחוֹ לֹא נָס עוֹד –
אַךְ לִבּוֹ מֶה חָלָל;
קוֹל כַּנְפֵי הַמָּוֶת מַשִּׁיקוֹת כְּבָר נִשְׁמָע
בַּעֲטוֹתוֹ לַשָּׁלָל.
 
וְנֶאֱנָח הָאִישׁ הַגּוֵֹעַ: „הוֹי אֵלִי,
לַחִנָּם הָיִיתִי!
כָּל-יָמַי לְעַמִּי עָשִׂיתִי, עָשִׂיתִי –
וּמְאוּם לֹא עָשִׂיתִי.
 
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶת-עַם-זוּ אָהַבְתִּי
הִנֵּה הוֹצֵאתִיו;
וְאוּלָם לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶת-עַם-זוּ
הֵן לֹא הֵבֵאתִיו.
 
מִקֶּרֶב הָעַבְדוּת אֶת-עַמִּי הוֹצֵאתִי,
מֵעַבְדוּת מָאַסְתִּי;
וְאוּלָם אֶל-קֶרֶב הַחֻפְשָׁה זוּ-עַמִּי
הֵן לֹא הִכְנַסְתִּי.
 
וְגָדוֹל הַמִּדְבָּר וְנוֹרָא הַמִּדְבָּר
בֵּין אֶרֶץ לְאֶרֶץ;
וְגָדוֹל וְנוֹרָא בֵין עַבְדוּת וְחֻפְשָׁה
וְאָיֹם הַפֶּרֶץ.
 
וְגָדוֹל הֶעָוֹן וְנוֹרָא הֶעָוֹן,
אִם יָקוּם בֶּן-אָדָם
וְיָרַד אֶל-עַמּוֹ אֶל-בֵּית-הָעֲבָדִים
וְקָם וּפָדָם,
 
וְאֶרֶץ אַחֶרֶת לֹא כָבַשׁ בַּעֲבוּרָם...
טוֹב כִּי לֹא יוּחַל,
טוֹב כִּי לֹא יוֹצִיא מֵעַבְדוּת, אִם חֹפֶשׁ
תֵּת לֹא יוּכַל!“