שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ז/דף עג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עג עמוד א[עריכה]


לא תימא טעמיה דרב כו'. וא"ת מאי איכא בין האי טעמא להאי טעמא בעיקר דינא וליכא למימר דאתי לאשמועינן שאין מחילה מהני' אלא בדבר של ממון דהא ודאי בכל שהוא מחמת קפידתו וצערו מהניא מחילה וכדאשכחן לקמן בפרקין גבי מומין וליכא למימר דקמ"ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאיה היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש"י ז"ל רצה לישמר מזה ופי' לא תימא טעמיה דרב משום דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל כתובה לית לה ומכל מקום עדיין קשה דהיכי תסוק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה.
לכך הנכון כמו שפירש ר"י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה ובכניסה לחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה. הריטב"א ז"ל:

והתוס' ז"ל ישבו שיטת רש"י דכי קאמר לא תימא טעמא דרב משום אחולי כו'. הוה מוקמינן מתני' כשלא בעל וכי קאמר דאחולי אחליה לתנאי מיירי בבעל ועל פי דרכם בשיטה זו יש לפרש דברי אביי בשני פנים או שנפרש דה"ק לא תימא טעמיה דרב היכא דקדשה על תנאי ובעל סתם דכיון דבעל סתם אחולי אחליה לתנאיה לגמרי וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי' אע"ג דבעל לא מחל לגמרי דלענין ממונא בתנאיה קאי אלא לענין גט דוקא הוא דאמרינן בעל לשם קידושין דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומיהו אי לא בעל אע"ג דכנס סתם אינה צריכה ממנו גט דעל דעת תנאי הראשון הוא נושא אלא א"כ בעל.
א"נ יש לפרש דאיברא ודאי דכי בעינן למימר דאחולי אחליה לתנאיה לגמרי וכתובה בעי למיתב לה דוקא בבעל הוא דאמרינן הכי מיהו כי אמרינן דלענין גט מיירי רב אפשר דאפילו לא בעל צריכה ממנו גט דכל הכונס אדעתא דלבעול הוא כונסה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הלכך מעיקרא כי קדשה על תנאי אדעתא שאם יכניסנה יהא התנאי מחול הוא שהתנה ובפרק ב"ש גבי הא דמקשינן נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לפי שאין תנאי בחופה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל לפי שאין תנאי בחופה כלומר שהחופה לענין זה כנשואין גמורין שכל שהכניסה לחופה מחל התנאי שכל כניסה לחופה כוונת ביאה היא ע"כ. ואין במשמעות רש"י אלא כלישנא קמא דכל שלא בעל אינה צריכה גט אפילו לרב ואפילו כנס.
וז"ל רש"י במהדורא קמא לא תימא טעמא דרב משום דכיון דבעלה סתם ולא הדר אחיל לתנאיה ולא קפיד אאשה נדרנית וגמר דעתיה דלהוו קדושין ושקלה כתובתה לכי נפקא בגיטא דודאי לא שקלה כתובה משום דלא אחיל תנאיה ולא מידי והא דמצריך לה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין גמורים ומיהו כיון דמעיקרא קפיד אנדרים ונמצאו עליה אבדה כתובתה ושמואל סבר דסתם כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל וזה שעל דעת קדושין הראשונים בעל ולא נתקיים התנאי אין חוששין לקדושיו ואפילו גט אינה צריכה וכ"ש כתובה דלא שקלה. ע"כ:
וז"ל הרא"ה לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה דודאי כל תנאי דלהנאתו אע"ג דלאו ממון מצי מחיל כיון דלהנאתו הוא אפ"ה לאו מהאי טעמא הוא אלא טעמיה דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי' וכיון דכן דלא מחיל ליה לתנאיה מנפשיה אלא מהאי טעמא דוקא לענין קדושין הוא דגמר בדעתיה דמקדשא ליה אבל אין לה כתובה ואע"ג דבלא כתובה נמי שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות אנן לא אמרינן שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכיון דכן הוא טעמא דוקא כשבעל דאיתיה לטעמא. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל לא תימא טעמא כיון שכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאי בשעת כניסה אחולי אחליה לתנאיה הראשון לגמרי וגמר ובעל לשם קדושין גמורים בין ישנן בין אינן ואילו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה אלא טעמיה דרב לענין גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אע"פ שיש עליה נדרים אבל לענין כתובה בתנאי קאי שאם ימצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה וכן פי' רש"י וא"ת ולמאי איצטריך אביי לאשמועינן דכתובה לית לה ומי עדיפא מן הכונס סתם דכתובה לית לה י"ל דאטו הוי טעמא אלא לרב דילמא לרב קדשה סתם וכנסה סתם כתובה נמי יש לה ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם ר"ל אמר מתני' בשקדשה על תנאי וכנסה אבל כשקדשה וכנסה סתם יש לה כתובה ר' יוחנן אמר אפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה ודילמא רב כריש לקיש ס"ל ואם כן איכא למימר דאף כשתמצא לומר דקדשה סתם וכנסה סתם לרב אין לה כתובה הוה אמינא דקדשה על תנאי וכנסה סתם מחל לגמרי התנאי וכאלו פירש אף ע"פ שיש עליה נדרים דאית לה קמ"ל אביי דלא.
ומיהו תמיה לי כיון שאין לה כתובה מה הועיל זה בתקנתו אם יש עליה נדרים ויודעת היא שתצא בלא כתובה נעשה בעילתה בעילת זנות וכל שבעילתה זנות אף בעילתו זנות וכדאמרי' בריש פרק אף על פי כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר התנאי בטל ואית לה וכיון דאמר לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה והוה ליה בעילתו בעילת זנות אלמא משום דלא סמכה דעתה הויא לה בעילתו בעילת זנות אף על פי שאין בלבו לגרשה וכן נמי באחתיה דר' אמי בר חמא דארכסא כתובתה ואסרה לשהותה בלא כתובה משום דלא סמכה דעתה אף על פי שלא היה בלבו של רב אחא בעלה לכפור לה כתובתה. ויש לומר דשאני התם שהוא יודע בה שהיא אין דעתה סומכת ואינה נמסרת לו אלא כזונה וכיון שכן אף הוא בשעת ביאה יודע שעושה בעילה פגומה אבל כאן אדרבה כשהתנה עמה וקבלה על עצמה מחשב קא חשיב שאין עליה נדרים ודעתה לביאת מצוה והילכך אף הוא מתכוון לביאת מצוה אלא שמחמיר על עצמו יותר וחושש לעצמו שלא תהא ביאתו ביאת פנויה אם נמצאו עליה נדרים כנ"ל.
ושמואל דאמר אין צריכה ממנו גט לאו למימרא דס"ל דאדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא משנה שלימה שנינו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ב"ה אומרים צריכה הימנו גט ומפרשי טעמא בגמרא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא טעמא דשמואל הכא דכיון דאיכא תנאי אתנאיה סמיך ולא רמי אנפשיה דילמא איכא עליה נדרים אבל בעילת זנות ודאי לא עביד. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

הקשו בתוספות דביבמות פרק ב"ש תנן ב"ש אומרים אין ממאנים אלא ארוסות ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין כו'. ותירץ הרשב"א בחדושיו שם ביבמות דהתם ביבמות לאו תנאי דעל מנת שאין עליך נדרים או מומין במחלוקת רב ושמואל קאמר אלא תנאי של רצון בעלמא קאמר וכאלו התנה אם יערב עליה המקח אם לא קאמר דזו ודאי בעילת זנות ואסור לכ"ע. והתוספות האריכו בתירוץ קושיא זו עי' בתוספות:
וז"ל ריב"ש בחדושיו. ואם תאמר וכיון דאית לה כתובה מאי אהני ליה אכתי בעילתו בעילת זנות היא כדאמרינן לעיל בפרק אף על פי. ויש לומר דלאו דוקא בעילת זנות אלא בעילת פנויה והא עדיף ליה. ואם תאמר והיכי פליג שמואל אטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא בהדיא תנן בגיטין המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק כו' ומפרשי טעמא בגמרא דאין אדם עושה כו'. י"ל דטעמא דשמואל משום דכיון דאתני בהדה לא מסיק אדעתיה שיהו עליה נדרים כדי שיבעול לשם קדושין אבל הוא סבור שכיון שקבלה קדושין על תנאי זה אין עליה נדרים. ע"כ:

והקשו בתו' ז"ל שפירשו לפי שיטתם דכי קאמר אביי לא תימא וכו'. פירושו לא תימא דבכניסה מיירי אלא בבעל דהיכי ס"ד למימר דכנסה בלא בעל דאחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט כיון דקדשה על תנאי שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים אם כן אינה מקודשת ומה מועיל אפילו ימחול התנאי אחר כך אם לא יחזור ויקדשנה ואי חופה קונה ניחא ואי אינה קונה קשיא. ותירצו בתוספות דבשעת קדושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי ומיהו אף על גב דלמאי דס"ד מיירי בענין חיילת הקדושין של כסף שבתחלה למאי דאסיק דטעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות צריך לפרש מחמת כך מתכוון לקדש בבעילה שאם נפרש דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ולפיכך מחל התנאי וחלו קדושין בסוף אם כן מאי פריך אפליגו בה חדא זימנא דהתם מקודשת לפי שבעל לשם קדושין והכא מקודשת מחמת קדושין הראשונים וזה דוחק דמאי דס"ד איירי בחדא גוונא ומאי דאסיק בגוונא אחריתי ולשיטת רש"י ניחא דבין מאי דס"ד ובין מאי דאסיק מיירי בחדא גוונא שבעל לשם קדושין ולא שתהא מקודשת מחמת קידושין הראשונים אלא דילמא דס"ד היינו דבעל לשם קידושין גמורין וכתובה נמי בעי למיתב לה ולמאי דאסיק מיירי דבעל לשם קידושין דלא הוי בעילת זנות לבד ולהצריכה גט ולא לענין כתובה.

ועוד הוקשה להם לתוספות לפי שיטתם דאכתי מאי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דהא משמע דה"ק לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם כו'. פי' דבכניסה בסתם לחוד סגי להצריכה ממנו גט אלא טעמא דרב משום שאין אדם עושה בעילתו כו' פי' דבעינן נמי שיבעול סתם מעתה מאי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דילמא שאני הכא משום דאיכא תרתי כניסה סתם ובעילה סתם ומשום הכי איכא למימר דאחולי אחליה לתנאיה ובעל לשם קידושין כיון דלא הזכיר התנאי לא בכניסה ולא בבעילה ולכך צריכה ממנו גט אבל גבי קטנה דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה איכא למימר דלא אמרינן כיון שגדלה אצלו שעה אחת נתן דעתו ובעל לשם קדושין דלעולם הוא בועל על דעת הקדושין הראשונים. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דבין למאי דאסיק אדעתיה מעיקרא ובין מאי דאסיק לעולם בבעל מיירי ואין החילוק אלא לענין הכתובה דלמאי דס"ד הויא מחילה גמורה וכתובה נמי בעי למיתב לה ולמאי דאסיק לא הויא מחילה גמורה ודוקא לאצריכה גט הוא דאמרינן דלא משוי אינש בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ומיהו לענין ממונא בתנאיה קאי הילכך פריך שפיר והא אפליגו בה חדא זימנא דלא אתינן לאפלוגי בין כניסה לבעילה כלל.

ותירצו בתוספות דלרב אפילו קדשה על תנאי וכנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט מדמקשה לרבה לקמן מההיא דהריני בועליך כו'. הילכך דמיא ממש לההיא דקדושי קטנה דעד אותה שעה שבעלה עמד בתנאיה ואם תשאל אם כן נפרוך איפכא מאי פריך והא אפליגו חדא זימנא דילמא דוקא גבי קטנה קא מצריך רב גט משום דאשתני מקטנות לגדלות ואיכא למימר דכיון שגדלה שעה אחת אצלו אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין אבל הכא דעד שעת הכניסה עמד בתנאיה וחזר וכנס על תנאי מעתה היכי נימא דמחיל התנאי והרי אנו רואים דעומד בתנאי עד לבסוף. ותירצו בתוספות אף על פי שהתנה בשעת בעילה לא עביד תנאי לסתור הקדושין אלא משום כתובה כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל:

והא אפליגו בה חדא זימנא כו'. כיון דאוקמתא לטעמיה דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא אפליגו בה חדא זימנא בפרק ב"ש ביבמות יתומה קטנה שלא מיאנה בבעלה בקטנותה והגדילה אצלו ואחר כך נשאת לאחר רב אמר אין קדושי שני תופסין בה שהרי אשת איש גמורה היא דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ומשהגדילה גמר ובעל לשם קדושין לקנותה בביאה גמורה ולאו אקדושי קטנות סמיך שהרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לפיכך אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני דלא רמי איניש אדעתיה לבועלה לשם קדושין לאחר שגדלה אלא לשם קדושי קטנות הראשונים הוא בועל בעילת זנות דלית ליה לשמואל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הילכך תפסי קדושי שני ובעיא גט מיניה ואף על גב דמודה שמואל דאסורה לשני דמשנה שלימה היא דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעיא דהא דאמור רבנן גדולה אינה ממאנת מדרבנן הוא ורב סבר מדאורייתא הוא משום דכי בעל לשם קדושין בעל. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הרשב"א ז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה פי' עמו במטה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני דמשהגדילה בא עליה לשם קדושין גמורין מן הסתם לפי שאינו עושה בעילתו בעילת זנות ואף היא מתכונת לכך וכשנתייחד עמה בעדים דהן הן עדי ביאה ואף על פי שלא פירשו לשם קדושין הרי זה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם שהיא מקודשת. ע"כ:
וכתב ריב"ש ז"ל וז"ל דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני פי' משום דקסבר שהראשון אחר שהגדילה בא עליה לשם קדושין משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והם קדושין גמורין ואין קדושי שני כלום ואפי' מדרבנן. ואם תאמר ואמאי לא משני תלמודא דהוה אמינא דטעמיה דרב הונא משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ואף על גב דלא בעל. יש לומר דהא ליכא למימר דהתם ביבמות מוכח דריש לקיש לית ליה האי סברא. ואם תאמר וזו אמאי אינה צריכה גט משני והא קי"ל כרב המנונא דאמר האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה מקודשת. יש לומר דהכא שלא בפני בעלה א"נ שפירשה בשעה שקבלה קדושי שני שלא גרשה בעלה הראשון אלא שהיא מקבלת אותם משום דסברה דאין קדושי ראשון כלום אי נמי דאפילו לא פירשה כיון דאיכא למימר דאיהי סברה הכי לא אמרינן שתהא מקודשת לשני ולא אמרינן הכי אלא היכא דלא אפשר למתלי במידי אלא בגרושי ראשון ואז הוי כאלו אמרה לבעלה גרשתני וזה נכון. ואם תאמר אכתי קדושי ראשון היכי מהני אפילו בעל לשם קדושין דהא בלא עדים נינהו. יש לומר שמיירי דנתייחד עמה בעדים והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה.

והרא"ה כתב דכיון דאשתו היא ועומדת עמו אפילו לעדי יחוד אינה צריכה דכ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה. ואם תאמר ומאי מקשה והא אפליגו בה חדא זימנא והיכי ידענא חדא מכלל חברתה דאי אתמר בהא הוה אמינא הא דאמר רב צריכה הימנו גט היינו מספיקא דלא ידעינן אי בעל לשם קדושין ודילמא משני הוה צריכה גט ואי אתמר בהא דקטנה הוא דקאמר שמואל צריכה גט משני היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט שמא בעל לשם קדושין. תירצו בתוספות דהכי פריך אמאי איפליגו בשני מקומות הוה להו לאפלוגי בחד מהנך לפרושי מילתייהו דלימא רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר משני ולא מראשון. עכ"ל ריב"ש ז"ל:
ה"ג אי אתמר בהך הוה אמינא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאי פרש"י דליכא תנאי והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין פי' לפי' דהתם לאו משום תנאה דידיה לא נתקיימו הקדושין בתחלה אלא לפי שהיתה קטנה ולא היה בו כח לקדשה כי לעולם היה דעתו לקדשה קדושין גמורים וכיון שכן כשבא לידו שיכול לקדשה בביאה לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות אבל הכא דמשום תנאה דקפיד לא נגמרו הקדושין בתחלה מודה לשמואל דכי בעל על דעת תנאיה קמא בעל קמ"ל.
ובפרק ב"ש עשה הספר הצריכותא בהפך דאי אתמר בהא דהכא בהא קאמר רב משום דאיכא תנאה אבל בההיא דמיאון דליכא תנאה מודה רב דעל דעת הקדושין הראשונים בעל דאלמא כל היכא דאיכא תנאה עדיף טפי לומר שבועל לשם קדושין וזה מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והתם בעינן למימר דבהא דהכא כיון דאיכא תנאה כבר הוא ידוע שאם אין תנאי מתקיים אין כאן קדושין כלל ואפילו מדרבנן הויא ביאת זנות לפיכך בועל לשם קדושין אבל בההיא דקטנה דליכא תנאה סומך הוא לבעול על דעת הקדושין הראשונים דהוו קדושי דרבנן מיהת. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל ומהדרינן דלא דמיא הא דנדרים לקדושי קטנה דאלו הכא דבגופה הוא דקא טעו איכא למיחש כיון דחזיניה דמקפיד דלא מחיל ליה לתנאיה לעולם אבל בקטנה דאלו בגופה לא קא טעי כלל אלא קדושי נינהו דלא מעלו בהא איכא למימר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכיון דקא חזינן דקא ניחא ליה בה מסתמא אית לן למימר שכל אדם רוצה שיגמרו נשואיו ואף על פי שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו הכא כיון דהויא מילתא דכ"ע ידעי בהו כ"ע סהדי וכן המקדש בביאה אינו צריך אלא עדי יחוד. וכן דעת רבינו נר"ו:

כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי כו'. יש לדקדק קצת דמעיקרא הוה ליה למימר דמאי לאו קדשה על תנאי כו' ושוב הוה ליה למימר כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא תיובתא דשמואל. ויש לתרץ דהכי קאמר כיון דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא הילכך אית לן למימר דסיפא ארישא קאי דאי מילתא באפי נפשה היא מאי שנא כתובה ומאי שנא גט וכדפריך תלמודא לקמיה ואפשר דלהכי כתב רש"י מאי לאו קדשה כו'. וסיפא ארישא קאי דקאמר כתובה הוא דלא בעיא דלענין ממונא לא אחיל תנאיה וכו' ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד מדוייק פי' דאין לנו הכרע אחר כך לומר דסיפא ארישא קאי אלא משום דמחלק המשנה בין כתובה לגט דאי לאו הכי הדבר שקול דכך מצינו לפרש משנתנו דמילתא באפי נפשה היא סיפא כי היכי דנימא דסיפא ארישא קאי והכי דייק לשון רש"י במשנתנו שהלשון שקול דוק ותשכח.
ואם תשאל דהא אינו שקול דאי תימא דסיפא ארישא קאי לא מחסרה המשנה כלל דקתני כנסה סתם פי' כנסה לבד היתה בסתם ואי מילתא באפי נפשה קאמר מחסרא מתניתין דהוה ליה למיתני קדשה סתם וכנסה סתם. תשובתך לא מחסרא דה"ק כנסה סתם פירוש דכל מעשה הכניסה היתה בסתם דהקדושין נמי ממעשה הכניסה הויא וכן כתבו המפרשים לקמן בסמוך וכדבעינן למכתב בס"ד ואפשר דלהכי כתב רש"י לא קדשה סתם כו' ומילתא באפי נפשה היא פירוש לא מחסרא מתני' מידי דקא מייתר לישנא יתירא במתניתין אלא דקא מפרש דמילתא באפי נפשה היא מתני'.
ואם תשאל כיון דעיקר ההכרע היינו ממאי דמחלק מתניתין בין גט לכתובה א"כ כי מוקי לה בקדשה סתם וכנסה סתם מיד הוה ליה לאקשויי ומאי שנא כתובה תשובתך הרי סוף סוף לקמיה בסמוך פריך לה והקדים לאקשויי אדתני המקדש את האשה כו' דקא מותיב להדיא לשמואל אגיטא דמשמע ממתניתין דבעינן גיטא אבל אידך קושיא לא פריך להדיא האי דהא פריך מאי שנא כתובה ודוק כנ"ל:


דף עג עמוד ב[עריכה]


אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם הכי נמי דלא בעיא גיטא פי' ואפילו מדבריהם דאי ס"ל דאיכא שום גט מדבריהם בכה"ג אמאי נדי מלאוקמא מתניתין בקדשה על תנאי וכנסה סתם וסיפא ארישא קאי לישני דאה"נ דסיפא ארישא קאי וכי קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט היינו מדאורייתא דלרב צריכה הימנו גט מדאורייתא ולשמואל אינה צריכה גט מדאורייתא אבל מדרבנן בעיא ומדאוקים לה בקדשה סתם וכנסה סתם אלמא משמע דקדשה על תנאי וכנסה ה"נ דלא בעיא גיטא כלל אפילו מדרבנן וכיון שכן קשיא אדתני המקדש על מנת שאין עליה נדרים כו'. ליתני כנסה סתם ונמצאו כו' פי' לא קשיא ליה דיאריך וליתני בבא אחרת אלא דלכייליה ברישא וליתני הכי המקדש על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו' ואף על גב דמכל מקום היה מאריך בלשונו מכל מקום כי היכי דלא נטעי ונימא דדוקא בשלא כנסה קאמר להכי לכייליה ברישא וליתני המקדש על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו' וכל שכן בלא כנסה כך פרש"י ז"ל וכך נראה לי.
ובמהדורא קמא כתב וז"ל אדתני תרי בבי המקדש אשה ונמצאו עליה נדרים כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים ליתני בבא חד המקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דהוה שמעינן רבותא דאף על גב דכנסה סתם דאיכא למימר אחיל תנאיה אפילו הכי אינה מקודשת וכל שכן היכא דלא כנסה כלל דאינה מקודשת דהתם ליכא למימר אחליה לתנאיה ולא צריך תו לאורויי המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ומדלא תני הכי שמע מינה דקדש על תנאי וכנסה סתם מקודשת וקשיא לשמואל. ע"כ:
ה"נ קאמר פרש"י הכי נמי קאמר דהאי ונמצאו עליה נדרים דקתני לאחר שנשאת קאמר פי' לפירושו דלשון ונמצאו משמע דבשעת קפידתו דמחפש אחריה נמצאו דהיינו לאחר שנשאת.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל הכי נמי קאמר כלומר ממילא ודאי הכי מפרש מתניתין רישא בקדש על תנאי וכנסה סתם דאינה מקודשת וכנסה סתם דסיפא הכי קדשה סתם וכנסה סתם. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אדתני המקדש את האשה כו'. פי' דלרב אתיא כולה מתניתין שפיר וה"ק המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כל זמן שלא בעל אבל כנסה בבעילה דהיינו סתם כתובה תצא שלא בכתובה אבל גיטא בעיא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

הכי נמי קאמר המקדש וכו'. ולאו דחסורי מחסרא מתני' אלא הכי קאמר דרישא פסיק ותני דכל שקדשה על תנאי אינה מקודשת לשום צד ואפילו חזר ובעל סתם עד שיפרש שבועל לשם קדושין אבל אם היו הקדושין והכניסה סתם תצא שלא בכתובה ובעיא גט ולקדושין ולנשואין קורא התנא כניסה. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל הכי נמי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו'. ולאו דחסורי מחסרא אלא לומר דמתני' מיתניא המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין בין שנמצאו עליה נדרים קודם כניסה בין שנמצאו עליה לאחר כניסה כנסה סתם כלומר קדשה סתם דקדושין קרי הכא כניסה תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא. ע"כ:

הא דאקשינן מאי שנא כתובה דלא בעיא כו'. כתבו ר"ח ורש"י דקושיא הא אקשינן לשמואל בלחוד דלא חייש כאן לבעילת זנות ואתנאיה סמיך אם כן לא שנא גט מכתובה אבל לרב הא איכא טעמא דגיטא בעיא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין אבל לענין ממונא אתנאיה קאי ולפי דבריהם אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אליבא דרב אינה צריכה גט משני דהא מקודשת גמורה לראשון חשבינן לה ואינו נראה כן מדברי הרי"ף שהוא כתב הא דרבא ורבה גבי מתניתין ואחר כך כתב מחלוקתם של רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם ופסק הלכה כרב דאלמא אף לדברי רב צריכין אנו לתרץ משנתנו דקתני תצא שלא בכתובה מאי שנא כתובה דלא בעיא ומאי שנא גט דבעיא והילכך לכ"ע אם קבלה הקדושין מאחר צריכה גט משניהם מספק.
ואי קשיא והא רב בודאי משוי לה דהא דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת אמר רב אינה צריכה גט דאלמא גמר ובעל לשם קדושין. יש מי שפירש דמאן דמקשה הכא מאי שנא כתובה ומאי שנא גט דלית ליה כמאן דמדמי הא לפלוגתא דהתם אלא התם טעמא דרב משום דכי גדלי גדלי קדושין בהדה ואף על פי שלא בא עליה לאחר שגדלה ואינו נכון דהא אסיקנא התם דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואי בעל אין לא בעל לא ולא אמרינן כי גדלה גדלה קדושין בהדה כדאיתא ביבמות פרק ב"ש [קט ב'] ובהדיא אמרה רב גופיה התם וקי"ל הכי והכא נמי כיון דכתבה רבינו ז"ל להאי טעמא גבי מתני' אלמא הכי קי"ל דהא ליכא מאן דפליג ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא.
ויש מפרשים התם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין אבל הכא דאיכא תנאה דילמא לא רמי אנפשיה ואתנאיה סמך וכדפריקנא לעיל צריכא דאי אתמר בההיא משום דליכא תנאה אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל דודאי אתנאיה סמיך קמ"ל דלעולם חיישינן ובעיא גט מספק. והזקיקו לרב אלפסי לומר כן דמדאמרינן זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט אלמא לא מן הודאי הצריכוה גט אלא מן הספק. וגם זה אינו נכון בעיני דאדרבא מהכא משמע דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת וקדשה על תנאי וכנסה סתם חד דינא אית להו ובחדא אנפא אמרינהו רב דאי לא מאי קא פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דהא אדרבה תרתי פלוגתא אינון והכא אינה צריכה גט משני דודאי גמר ובעל לשם קדושין והתם מקודשת מספק וצריכה גט משניהם ותרווייהו צריכין ומאן דמתרץ נמי צריכי לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר לא היא דהתם אינה מקודשת כלל לשני והכא מקודשת ואינה מקודשת וצ"ע. הרשב"א:
וז"ל הריטב"א ז"ל מאי שנא כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית פי' כשהם נדרי ענוי נפש גיטא נמי לא תבעי ודוקא לשמואל פריך וכן פי' רש"י שאין לומר דפריך לרב כשקדשה על תנאי וכנסה סתם דאם כן מאי משני צריכה גט מדבריהם דהא לרב צריכה גט מן התורה כדפריש לעיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשמואל הוא דפריך ודין הוא דלרב לא קשיא מידי דכיון שהתנה בשעת קדושין נהי דבעל אחרי כן לשם קדושין כדי שלא יעשה בעילת זנות אבל לענין הממון דעתו על תנאו שאם יהיו עליה נדרים שלא יתן כתובה.
ומסתברא דכל שקדשה סתם וכנסה סתם מודה רב לשמואל שתצא שלא בכתובה דלא אשכחן להו דפליגי מידי בכתובה ומיהו גיטא בעינן שאף על פי שקדשה על תנאי וכנסה סתם בעיא גיטא לרב וכל שכן כשהכל היה בסתם. וכ"ת אם כן נקשי נמי לרב כתובה מאי טעמא לית לה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תבעי דאמר אי אפשי באשה נדרנית הא ליתא דכיון דבעל סתם ודאי לא עשה בעילתו בעילת זנות אבל לענין ממון הוא מקפיד שלא לפרוע כתובה לאשה נדרנית ועל דעת כן קדשה ובעל סתם. ואין להקשות מאי פרכינן לשמואל דהא תנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה תצא שלא בכתובה ואפילו הכי בעיא גיטא שזו אינה קושיא כלל דהתם בשעת קדושין לא היה עליה נדר וקדושין גמורים היו ומשום דנעשית נדרנית אחרי כן אין לומר שלא קדשה מתחלה אלא על דעת שלא תהא נדרנית אפילו מכאן ולהבא אבל בזו שכבר היו עליה הנדרים בשעת קדושין בהא היה אפשר לומר דכי היכי דלית לה כתובה לית לה גיטא שאין דעתו על אשה נדרנית שכבר היו עליה נדרים כשקדשה. עד כאן:
צריכה גט מדבריהם דכיון דקדשה סתם ולא אדכר תנאה אי אמרת תיפוק בלא גט אמרי אשת איש יוצאה בלא גט אבל לא שקלא כתובה דמקח טעות הוא לו כיון דנמצאו עליה נדרים. ומיהו בקדשה על תנאי וכנסה סתם התם לא בעיא גיטא מדבריהם משום דמידע ידעי משום דלא אקיים תנאיה הוא דלא הוי קדושין. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל צריכה גט מדבריהם וה"ה דקדשה סתם שאינה צריכה גט אלא מדבריהם כדפרישית לעיל גבי טענת סמפון בתרומה אלא לשמואל רבותא נקט תנא דאפילו כשקדשה סתם וכנסה סתם דאיכא תרי סתמי תצא שלא בכתובה ואינה צריכה גט אלא מדבריהם. ע"כ:

ספוקי מספקא ליה היכא דקדשה סתם וכנסה סתם אי מקודשת או לא כיון דלא גלי דעתיה. ממונא כתובה. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל תנא ספוקי מספקא ליה פי' לאו דמספקא ליה אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות דא"כ פליגא מתני' על שמואל דלדידיה אדם עושה ביאתו ביאת זנות אלא ה"פ מספקא ליה המקדש וכונס סתם אם מקפיד בתנאים אם לא ותו לא מידי. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל ליכא לפרושי ספוקי מספקא ליה אי יכול למימר אי אפשי באשה נדרנית דהא ליכא מאן דפליג עלה אלא משום טעמא דהוא נותן אצבע בין שיניה והכא ליתא להאי טעמא דהא מקמי הכי נדרה. וליכא לפרושי נמי ספוקי מספקא ליה אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא דהא חזינא ליה לשמואל דלית ליה האי סברא ותו דאם כן לא הוה ליה למימר כי האי לישנא גבי ממונא לקולא דאפילו אית ליה לשמואל האי סבר' בודאי דינא הוא דלית לה כתובה ולא הוה ליה למימר אלא ספוקי מספקא ליה הילכך בעיא גט אלא הכי קאמר ספוקי מספקא ליה אי אחולי אחליה לתנאיה או לא וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא.
וכיון דמהאי טעמא הוא קדשה סתם וכנסה סתם אף על גב דלא בעל הוא דקאמרינן דצריכה הימנו גט דהא לאו משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קאמרינן אלא משום אחולי אחליה לתנאיה ובהא מודה רב לשמואל וכל שכן הוא דאפילו באידך דאית ליה לשמואל דאינה צריכה גט סבר רב דצריכה גט כל שכן בהא דאפילו שמואל אית ליה דצריכה גט דרב נמי סבירא ליה הכי אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם ולא בעל אינה צריכה גט לכולי עלמא ואליבא דשמואל אתיא מתני' שפיר דהכי נמי קאמר כדפרי' ואליבא דרב נמי הכי קאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ואפילו כנסה סתם והוא שלא בעל כנסה על מנת או סתם ובעל תצא בלא כתובה והאי דלא תנא הכי בהדיא משום דאורחא דמילתא קתני דסתם כניסה הוי בעל אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה ונמצאו עליה נדרים או מומין אינה צריכה גט כלל והלכתא כרבא ונפקא לן מינה בינייהו לענין בא אחר וקדשה דאליבא דרבה ורב חסדא קידושי שני קידושי תורה ואליבא דרבא שניהם קדושי ספק. ע"כ:
טעות שתי נשים פרש"י קדש לאה על תנאי וחזר וקדש אחרת סתם וכנסה סתם לאותה אחרת ופלוגתייהו באותה אחרת ור"י פי' כגון קדש אחת על תנאי וחזר וקדש אשה אחרת סתם ואחר כך כנס הראשונה סתם ופלוגתייהו בראשונה דהיינו קדשה על תנאי וכנסה סתם. והרב ר' יהוסף הלוי השיב מלישנא דגמרא דקאמרינן טעות שתי נשים ולמאי דפריש ליכא טעות אלא באשה אחת ולפיכך פירשה כגון שקדש שתי נשים על תנאי וכנסה סתם זו אחר זו ולא אדכריה לתנאיה דודאי אחולי אחליה דליכא למימר אשתלויי אשתלי אי נמי לא איכפת ליה דתרי זימני חזקה הוא דאחולי אחליה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מחלוקת דרב ושמואל בטעות שתי נשים כגון שקדש רחל אתנאי וכנס לאה ויודע שהיא לאה אבל בזה הוה טעות בידו דסבור הוא שאין על לאה נדרים כמו שהתנה ברחל והרי נמצאו בה נדרים רב סבר כיון דלא אתני בלאה לאו אתנאה קמא דרחל סמיך דגלי דעתיה דאי אפשי באשה נדרנית אלא עמד ובעלה ללאה לשם קדושין גמורין בלא תנאי וצריכה לאה הימנו גט דילמא לגבי דידה חביבה עליה ולא קפיד. ושמואל סבר כיון דאתני ברחל גלי אדעתיה דאי אפשי באשה נדרנית וכי כנסה ללאה סתם על תנאי הראשון של רחל כנסה והויא בעילתו בעילת זנות ולא בעיא גט והאי דנקט וכנסה סתם לאו דוקא דהכי נמי מצי למיתני קדשה סתם דהא קדושין וכניסה דלאה הוו בסתם אפילו הכי אין צריכה גט דאמרינן גלי דעתיה ברחל ולא שינה דעתו בלאה והא דאמרינן לעיל אליבא דשמואל קדשה סתם וכנסה סתם כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא הא משנינן לה מדבריהם אבל בטעות אשה אחת כגון שקדש רחל על תנאי וכנסה סתם אפי' רב מודה דאינה צריכה גט דהכא ודאי כיון דחד גופה הוא כל שעתא דעתיה על תנאי' ובעילתו בעילת זנות היא דרבא לית ליה הא דאביי דאוקמה לעיל לטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והא דמתניתין דלעיל טעות אשה אחת דקתני כנסה סתם תצא שלא בכתובה וקא מותיבנא מינה לעיל אלמא איכא דסבירא ליה דטעות אשה אחת נמי צריכה גט ואף על גב דאנן הוא דאותביניה ולא רב איירי ביה. קושיא הוא לרבא דהא דברי הכל דקאמר סברא דידיה הוא ולא מדרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורו אלמא קסבר ליכא מאן דאמרה בכה"ג דלאו דעתיה אתנאיה והכי פריך לרבא והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותביה סלקא דעתייהו למימר דבעיא גט.

אלא הכי אמר רבא למילתיה מחלוקת באשה אחת כעין שתי נשים כגון קדשה עכשיו על תנאי וגרשה מן האירוסין ואחר כך כנסה סתם דהיינו כעין שתי נשים דהוו להו כשני זוגין אחת בקדושין דהשתא ואחת בכניסה דלאחר זמן רב סבר צריכה גט דכאשה אחרת דמי והוה ליה לאדכורי תנאו בשעת כניסה הואיל ולאחר זמן הוא מדלא אדכר אחליה לתנאיה דמעיקרא וגמר ובעל לשם קדושין וצריכה גט לביאתו ושמואל סבר כיון דגוף אחד הוא אתנאיה קא סמיך דגלי דעתיה דאי אפשי באשה נדרנית ועל תנאי כן חזר וקדש וכנסה לאלתר אבל בטעות אשה אחת גרידתא שכנסה ע"י קדושין הראשונים לכולי עלמא לא הוה ליה לאדכורי כלל הואיל וקדושין וכניסתה באין בזמן אחד ובהא כולי עלמא מודו דדעתיה אתנאה ואינה צריכה גט וממתניתין דלעיל הכי אותיבנא לעיל אי אמרת בשלמא כו'. מתניתין מתוקמא כעין שתים כרב אלא אי אמרת טעות כעין שתי נשים לא בעיא גיטא כשמואל מתניתין במאי מתוקמא דקתני דבעיא גיטא והכי אותבינן ממתניתין מאי לאו קדשה על תנאי וגרשה וכנסה סתם דבלאו גרשה ליכא למאן דאמר והיכא דגרשה מיהא קתני כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא ותריצנא בקדשה סתם וכנסה סתם. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:

הקשה ריב"ש דמאי קא מהדר בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אכתי קשיא והא מתני' דטעות אשה אחת גרידתא היא ומותבינן מינה תיובתא דפשטא דמתניתין לאו בטעות אשה כעין שתי נשים היא כי היכי דלא מתוקמא בטעות שתי נשים אלא הפי' הנכון מה שפירש הראב"ד והר"י ז"ל דטעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון שקדש אשה אחת על תנאי וכנסה סתם ואחר זמן בא עליה כו'. ככתוב בהר"ן ז"ל שעל ההלכות. ע"כ:
עוד כתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל ומורי קבל אשה אחת כעין שתי נשים כגון קדש רחל עצמה על תנאי ואחר כך היה דעתו לכנוס גם לאה והכניסו לו רחל עצמה בלי ידיעתו וכסבור שהיא לאה וכנסה רב סבר כיון דאיהו ללאה איכוון לאו דעתיה אתנאה וצריכה גט ולא נהירא לי דכיון דלא נתכוון לכנוס לרחל ליכא למאן דאמר דצריכה גט דקדושין שלא מדעת לא אשכחן דתפסי כלל. ועוד לישנא דכעין שתי נשים לא משתמע בכה"ג וכולה מילתא קבל ואמר בענין זה אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים כגון קדש רחל על תנאי והכניסו לו לאה בלא ידיעתו וכנסה רב סבר כיון דלא אתני בה בלאה הך בעילה קדושין הוא וצריכה לאה הימנו גט ושמואל סבר איהו מיהא לרחל איכוון ודעתיה אתנאה אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט. והא מתני' כו' בטעות אשה אחת כעין שתי נשים פירשתי ללשון שקבל רבינו. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
וכתב ריב"ש דפירש"י ז"ל לא נהירא דכיון דלא פליגי אלא באחרונה שקדש סתם וכנס סתם היכי נקטו לעיל במילתייהו קדשה על תנאי וכנסה סתם ולפי' הרי"ף ז"ל ניחא דנקט קדשה על תנאי וכנסה סתם. ומיהו קשה עלה דתרווייהו שאין כאן טעות שתי נשים כיון דלא פליגי אלא באחת. וקשיא זו הקשה הרב ר' יהוסף הלוי לרבו הרי"ף ז"ל אלא שאפשר לומר דטעות שתי נשים ר"ל טעות הנמצא באחת משתי נשים. והר"י הלוי פי' כגון שקדש שתי נשים על תנאי וכנסה סתם כו' ולהאי פירושא אסתלקו כל הנהו קשיא. עד כאן:
עוד כתב ריב"ש ז"ל וז"ל והא מתני' דטעות אשה אחת היא ומותבי' מינה תיובתא ה"ג רש"י ואיכא ספרים דכתיב בהו דבטעות אשה אחת היא. ויש לומר דלהכי קרי לה בטעות אשה אחת משום דמתניתין איירי בהדיא באשה אחת דלא קתני המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא אנן הוא דפרשינן לה הכי והא דפריך משום דמותבי מינה תיובתא ולא פריך ממתניתין גופה והא מתניתין דטעות אשה אחת היא וקתני תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא היינו משום דאיכא לתרוצה למתניתין כדמתרצנא לה לעיל דכנסה סתם מילתא באפי נפשה היא אבל השתא מקשינן מדמותבי מינה תיובתא לשמואל דאלמא בני מדרשא ס"ל דאפילו בטעות אשה אחת פליגי דאי לא תקשי נמי לרב ומאי מקשה לשמואל ואי משום דרב מצי לאוקמא בטעות שתי נשים שמואל נמי אמר לך ולאו תרוצי מתרצת לה אימא דכנסה סתם לאו ארישא קאי אלא מדמקשו מינה לשמואל שמע מינה דלרב ניחא כפשטא אף על גב דטעות אשה אחת היא משום דפלוגתא אפילו בטעות אשה אחת היא:
ובפחות משוה פרוטה והוא נתכוון לקדשה במלוה אף על פי שישלח החתן סבלונות בתוך האירוסין דאיכא למימר לשם קידושין שדרינהו לא אמרינן הכי ואינה מקודשת ואם בעלו קנו משמע לאלתר סמוך לקדושין ואף על גב דבקטן שקדש ליכא למימר בעל לאלתר דהא אין בעילתו קונה עד שיגדיל איכא לאוקמי בקטן שהוא בן תשע שנים שביאתו ביאה אבל לקדש בכסף ובשטר אין לו יד וקתני קנו דלשם קדושין בעיל ולא אמרינן אקדושי קמא סמיך והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דבעל לאלתר משמע דהוו להו קדושין וכניסה בזמן אחד ולא גרשה בינתיים וקא סלקא דעתך דבטעות נדרים עסקינן שהתנה עמה על מנת שאין עליה נדרים והטעתו שהיו עליה נדרים וכן למומין ולכל תנאי שיתנה דהיינו קדשה על תנאי כולהו וכנסה סתם וקאמר תנא קמא אם בעלו קנו אלמא איכא למאן דאמר הכא לשם קדושין בעל ולאו אתנאיה קמא קא מכוון משום דאסיק אדעתיה דילמא לא מקיים האי תנאיה והויא בעילתו בעילת זנות הילכך גמר ובעל לשם קדושין וצריכה גט ואיך אמרת דברי הכל באשה אחת גרידתא אינה צריכה גט.

לא טעות פחות משוה פרוטה ובהא פליגי כדמפרש לקמיה מר סבר אדם יודע וכו'. ולא היינו קדשה על תנאי אבל בטעות תנאי כגון טעות נדרים דהויא קדשה על תנאי כולהו מודו דדעתיה אתנאה דסבר כיון דמנסבא ליה לית עלה נדרים הילכך לא תפסי בה קדושין וכי משתכחי עלה לא בעי גיטא ורבי שמעון סבר אין אדם יודע כו' והוי כטעות נדרים דאקדושי קמא בעיל. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואקשינן עלה מדתניא קדשה בטעות דקא סלקא דעתא היינו טעות נדרים ופליגי ואף על גב דבעל וכן היכא דקתני בעל משמע לאלתר דהיינו טעות אשה אחת וכדאמרי' אתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר ר' יוחנן המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה ממנו גט דאלמא כל היכא דאמרינן ובעל משמע שהוא טעות אשה אחת דבעל לאלתר משמע והא דקתני בה וכן קטן שקדש דאלמא לא בעל לאלתר קאמר דבשעת קדושין קטן היה ובעל לאחר שהגדיל. יש לומר כגון קטן סמוך לגדלות היה ומיד שקדש לשעתו נגמרו שניו ונגמרו סימניו ובעל אלא דקשיא לי קצת מי נקט בעל הגמרא כי האי גוונא שזה אינו בא אלא בדרך המרחק וניחא לי דאשכחן כי הא ביבמות שילהי ד' אחין דאמרינן התם זר ששמש בשבת רבי חייא אומר חייב שתים ואוקימנא לה באיסור בת אחת ומשכחת לה כגון דאייתי שתי שערות בשבת בשעת עבודה דהוי לה זרות ושבת בהדי הדדי. ע"כ:

לא טעות בפחות משוה פרוטה ופרושי קא מפרש קדשה בטעות כיצד כגון שקדשה בפחות משוה פרוטה. ומיהו תמיהא לן מילתא בפחות משוה פרוטה נמי איכא למיקשי הכי והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי ואפשר דהכי נמי קאמר במאי דקא אמרינן במאי קא מיפלגי כלומר מאי שנא קדושי פחות משוה פרוטה מטעות נדרים. ומהדרינן מר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה לאו דוקא דאם כן אמאי קדשה בהכי מעיקרא ולא קדשה בפרוטה ותו מאי קא מהדר למאי דקשיא לן מאי שנא האי מהאי בטעות נדרים נמי איכא למימר שאילו יש בה נדרים אינה מקודשת אלא ודאי דהיינו כדאמרינן לעיל דלא דמו קדושי תנאי לקדושי דעלמא דקדושי תנאי דאיהו טעי בגופה כיון דחזינן ליה דאתני איכא למיחש דמקפיד אבל בקדושי דעלמא דלאו איהו קא טעי בה כלל אלא קדושין הוא דלא מעלו בודאי כל אדם רוצה שיגמרו נשואין בכל מאי דאפשר ליה הילכך גמר ובעל לשם קדושין. הרא"ה ז"ל:

אבל בתוספות כתבו אדם יודע שאין קדושין וכו'. הך צריכותא הוה מצי למימר לעיל כי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא ע"כ. אלמא דלאו היינו צריכותא דלעיל אם כן מאי פריך תלמודא במאי קא מפלגי והא בצריכותא דקא אמרינן לעיל מתרצה שפיר במאי קא מפלגי ויש לתרץ דלעיל הויא שקלא וטריא דסתם תלמודא והכא הויא שקלא וטריא דאביי ורבא.
ומיהו אכתי קשיא לשיטת הרא"ה דאם כן בצריכותא דלעיל אמאי קאמר דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה כולה בלשון שלילה דמשמע דעיקר הצריכותא היינו במאי דאיכא הכא תנאה פי' וסבור הוא שתתקיים תנאה הואיל ומנסבא ליה והתם ליכא למימר הכי ומיהו התם ליכא שום טעם לומר דבעל לשם קדושין אלא משום דליכא הך גריעותא דתנאה ואי בעי למימר משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין לא הוה ליה למימר בגמ' דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה אלא הכי הול"ל בההיא קאמר רב משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אלא ודאי משמע דצריכותא דהכא לאו היינו צריכותא דלעיל ואע"ג דרש"י פירש לעיל דליכא תנאה. והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ע"כ. היינו לפי המסקנא וקושטא דמלתא פירש ז"ל כן:
ורש"י ז"ל פי' הכא וז"ל במאי קא מפלגי. לדידך דאמרת דלאו בתנאה פליגי במאי פליגי גבי פחות משוה פרוטה מאי טעמא דר"ש. ע"כ. פי' לפירושו דאי בעי מאי שנא קדושי פחות משוה פרוטה מטעות נדרים ומאי טעמא דת"ק דר"ש דמחלק בינייהו וכמו שפי' הרא"ה קשיא דהא כיון דקאמר מעיקרא מאי לאו טעות נדרים ומהדר ליה לא טעות פחות משוה פרוטה אלמא דלכ"ע איכא לאפלוגי בינייהו ואפילו לאביי דמותיב וכן פי' רש"י לעיל לא טעות פחות משוה פרוטה דטעה בקדושין דסבר שמקדשין בכך ועלה קאמר אי בעלו קנו דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בטעות תנאי לא מסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין שסומך עליו אם לא שתנאו קיים לא היתה נשאת לו לחופה ע"כ. הלכך הא ידעינן טעמא דת"ק שפיר ולא בעיא עלה תו מאי טעמיה אלא הכי פריך במאי קמיפלגי פי' בשלמא לדידי בהא פליגי דת"ק סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ור"ש סבר אדם עושה בעילתו כו' אלא לדידך דאמרת דלאו בתנאה פליגי פי' אע"ג דאיברא ודאי דלכ"ע דאין אדם עושה וכו' מ"מ בטעות תנאי לא אסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין מעתה גבי פחות משוה פרוטה במאי פליגי הרי אין אדם עושה כו' ומאי טעמא דר"ש דהא ודאי ברירא טובא דאין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה וכולי עלמא מיחש חיישי להו ואין אדם עושה בעילתו כו' ומשני דבהא פליגי דמר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי קא בעל אדעתא דקדושין הראשונים בעל ועיקר שנויא בגמר לשונו הוא נתפס ולשיטת הרא"ה במאי דקאמר מעיקרא מ"ס אדם יודע כו' בהכי מתרצה מלתא שפיר כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י.
וניחא להאי שיטתא דאע"ג דמצרכינן לה לעיל אפ"ה בעי במאי קא מפלגי והא דמחלקינן הכא מעיקרא בין טעות נדרים לטעות פחות משוה פרוטה דקאמר מאי לאו טעות נדרים ומשני לא טעות פחות משוה פרוטה אפשר דהיינו מטעמא וצריכותא דלעיל דשניא בין היכא דאיכא תנאה לליכא תנאה ואפ"ה בעי' במאי קא פליגי פי' מאי טעמא דר"ש. ואפשר דפי' לשון התוספות נמי בהכי אזלא והכי קאמרי אם אתה מפרש דכי קאמר הכא אדם יודע שאין קדושין כו' היינו כדי לחלק בין תנאי לפחות משוה פרוטה אליבא דת"ק מעתה תקשי אמאי לא קאמר הך צריכותא לעיל דהא הוה מצי למימר הך צריכותא לעיל כי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא אלא ודאי דלא בעי אלא מאי טעמא דר"ש ועיקר שינויא היינו בגמר דבריו קאמר ומ"ס אין אדם יודע כו' וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י וכי קאמרי הכא אדם יודע כו' לאו דוקא דידוע בודאי כן אלא כיון דליכא תנאה איכא למימר דמיחש חייש ואינו עושה בעילתו בעילת זנות וכדאמרינן בצריכותא דלעיל. וזה הדרך שאני אומר בזה הדיבור הוא קרוב למאי דרגיל לפרושי בכל מקום שאומרים התוספות הוה מצי למפרך הוה מצי לשנויי והוא מקובל אצלנו מהרא"ש בתוספות פרק קמא דשבועות.
וכתב ריב"ש וז"ל הא דקאמר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה לאו דוקא אדם יודע דאם כן היכי מקדש לה מעיקרא בפחות משוה פרוטה אלא יודע ואינו יודע וגבי ביאה לא מחית נפשיה לספיקא מה שאין כן בתנאי דלא יהיב דעתיה שיהא עליה נדרים כיון שהתנה עמה וכיון שכן אינו בועל הפך כוונת מה שהתנה בפי' כמו שפירשתי למעלה ע"כ. ואפשר נמי לפרש לשון התוס' דקשיא להו דאמאי נקט לשון אדם יודע דאם כן היכי מקדש לה מעיקרא ותירצו דלהכי נקט לשון אדם יודע כדי לומר דשפיר מצינן לאצרוכינהו לעיל וגבי קדושי קטנה צודק שפיר לשון אדם יודע כנ"ל:

איתיביה הריני בועליך על מנת שירצה כו'. אע"פ שלא רצה האב מקודשת דלשם קדושין גמורין בעל ולאו אתנאה קמא סמך והא הכא דטעות אשה אחת וכו' שאין כאן קדושין אלא בבעילה והרי הקדושין וכניסה באין כאחד דכניסה גופה הן הן הקדושין ואפ"ה קאמר ת"ק דלשם קדושין בעל ולאו אתנאיה סמך ובעיא גט דטעות אשה א' הן. הכא קדשה על תנאי וכנסה סתם שהרי קדושין וכניסה אחת הן לעולם דעתיה אתנאה והתם נמי בהא פליגי ת"ק סבר ע"מ שירצה אבל בסתמא משמע ע"מ שישתוק דנראה כמי שירצה והא שתיק ליה ואיקיים תנאיה דה"ק אע"פ שלא רצה האב דלא אמר רוצה אני אלא שתק מקודשת ור"ש סבר ע"מ שירצה אבא משמע עד דאמר בעינא הלכך אי אמר בעינא מקודשת ואי לא דשתק לא מקיים תנאיה אבל היכא דלא שתיק ואמר בהדיא לא בעינא דברי הכל אינה מקודשת ואתנאיה סמיך והא לא אקיים. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואקשינן תו מדתניא הריני בועליך ע"מ שירצה אבא אף על פי שלא רצה וכו'. וקס"ד דפליגי אם בועל על דעת תנאי הראשון או לא ודחיק בלישנא דעלמא פליגי דמ"ס על מנת שירצה היינו שישתוק ומר סבר ע"מ שיאמר הן וקשה לי דבתוס' תניא בקדושין פ"ג בכי האי ובהדיא אתניא בגווה דבפלוגתא על תנאי הראשון הוא בועל או לא פליג והכי תניא התם ע"מ שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב הרי זו מקודשת רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר רצה מקודשת לא רצה אינה מקודשת שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון ויש לומר דתנאי דההיא ברייתא ודאי פליגי בההיא פלוגתא אבל לא היתה שנוייה בבית המדרש ולא מותבינן תיובתא מינה דכל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא מותבינן מינה תיובתא. ע"כ הרשב"א ז"ל.

וקשיא לי ומנליה דהך ברייתא בהכי פליגי דילמא בתנאה דלא אפשר לקיומי על ידי שליח. ופרש"י ז"ל לקמן והא הוי תנאה כדאמרי' לעיל הריני בועליך ואפשר דלכולי עלמא בעינא תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח ולכ"ע מקשים הוויות להדדי וליכא לאוקמה פלוגתא כתנאי בהכי כנ"ל. ואם תאמר ולמאי דס"ד דפליגי בעל תנאי הראשון בועל או לא למה ליה לרבי שמעון למימר רצה האב מקודשת פשיטא דהא נתקיים התנאי ולמאי דתריץ נמי דבלישנא בעלמא פליגי למה ליה למימר תרתי רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת בחדא מינייהו סגי לאפלוגי עלה דת"ק דקאמר אע"פ שלא רצה האב מקודשת. ויש לומר דאיברא ודאי דרבי שמעון תרתי קאמר חדא דבעינן שירצה האב בפי' ולא סגי בשתיקה והיינו דקתני רצה האב מקודשת ועוד דכי לא רצה אינה מקודשת משום דאמרינן על דעת תנאי הראשון הוא בועל ומאן דאותיב ס"ד דת"ק פליג בהדי רבי שמעון בההיא דעל תנאו הראשון ומשני ליה דלא פליג ת"ק בהדי ר"ש אלא בההיא דשתיקה אבל בההיא דעל תנאי הראשון הוא בעל מודה לר' שמעון דאם לא רצה פי' דמיחה בפירוש אינה מקודשת דעל תנאי הראשון הוא בועל ואע"ג דר"ש בן יהודה קאי עלה דת"ק והלכך משמע דכולי מלתא לאפלוגי עלה דת"ק קא אתי מ"מ משמיה דר"ש קא אמרה דקדים ואיהו באפי נפשיה קאמר לה ות"ק עלה דרבי שמעון קא אתי ומודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא.
והשתא ניחא דלא תקשי מהתוס' דקשיא ליה להרשב"א ז"ל ואדרבה מינה הוה מסתייע מאן דאותיב דלא מוקי פלוגתייהו בתנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח והא דלא מייתי אידך ברייתא דמפרש ליה להדיא שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון משום דבהך ברייתא הוזכר רבי שמעון בן יהודה באידך ברייתא דלעיל להכי מותיב מינה טפי כדי לאותובי מתרווייהו מההיא דקדשה בטעות וההיא דהריני בועליך וכדכתיבנא והשתא ניחא כל מאי דאקשינן כנ"ל:
יתומה שהשיאה אביה ונתגרשה כתוב בפרש"י ז"ל וקבל אביה את גיטה ותמיה הוא שמשהשיאה שוב אין לאביה רשות בה ומצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים שטעות סופר הוא ומתהני על הסופר הזה שאף בפרק ב"ש ביבמות כתב כן. הרמב"ן.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל מודים חכמים לר' אליעזר ביבמות בפרק ב"ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם דכיון דגדולה היא חזרתה גמורה ואיתה במצות יבום כאשת איש דעלמא ורבי אליעזר אוסר דהואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור משום גרושת אחיו נאסרה עליו עולמית ותניא בגמרא מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה דהוו נשואין גמורין ואינה יכולה למאן בהם ונתגרשה דפקע רשות אב מינה משהשיאה והרי היא כיתומה אע"פ שאביה קיים יכולה למאן כיתומה ואם החזירה ארוס אסורה משום גרושת אחיו שהרי גרושיה גמורין דמכי יודעת לשמור את גיטה יכולה לקבל גיטה ואין חזרתה חזרה גמורה משום דיכולה למאן. ע"כ: