שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ו/דף סו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סו עמוד א[עריכה]


העדפה שלא על ידי הדחק דעמלנית היא דיכולה להעדיף בריוח בלא השכמה וע"י הדחק דאינה עמלנית כל כך ואינה יכולה להעדיף אלא אם כן תשכים ותעדיף. בגליון דרש"י ז"ל כתיבת יד ולקמן אכתוב מה שכתב רבינו חננאל ז"ל בזה:

ה"ג והא כי אתא רבין כו'. וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק היא והיכי פליגי בה. ומשני אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק היא דרוב מציאות צריך לחזור אחריהם כגון דגים שנשרו ליבשה או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע. לשון רש"י ז"ל והבינו התוספות לשונו של רש"י ז"ל דהכי פריך תלמודא כי היכי דהעדפה הוי דבעל הכי נמי מציאתה הוי דבעל. והקשו עליו דמאי פריך מהעדפה למציאה והא לעיל אמרינן דשייך טפי להיות מציאתה לעצמה מההעדפה דקאמר השתא ומה העדפה אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לכ"ש וא"כ אפשר דהעדפה לכ"ע הוי לבעל ובמציאה (מה) פליגי.

ולי נראה דרש"י ס"ל דכי פריך תלמודא והא כי אתא רבין כו'. לאו דסברינן למימר דהעדפה הויא מילתא באפי נפשה ומציאתה הויא מילתא באפי נפשה אלא דבעינן לדמויינהו אהדדי אלא הכי קסבר דמציאתה היינו העדפה גופה דמה לי מה שהיא מעדפת בטויה על מה שפסקו לה חכמים בטויה והמציאה ג"כ הויא לה כמלאכה שהיא עושה שטורחת להגביה ולישא אותה אלא דקס"ד דהויא לה כהעדפה שלא על ידי הדחק ומעתה לא תקשי ולא מידי דבריש סוגיא דפרכינן השתא ומה העדפה כו' היינו משום דמצינו דפליגי ת"ק ור' עקיבא בהעדפה וע"כ בעינן לפרושי במאי פליגי והילכך אית לן למימר דהיינו טעמייהו דת"ק סבר כי תקינו מעשה ידיה לבעלה לא חלקו בזה כלל וכל מעשה ידיה הויא לבעל ואפילו מה שהעדיפה על מה שפסקו לה חכמים אלא שחכמים רצו לפסוק לה שלא תפחות מזה ורבי עקיבא סבר לא תקנו מעשה ידיה לבעל אלא מה שפסקו ומה שהעדיפה הויא לדידה. ומעתה תקשי דכ"ש מציאתה דהשתא ומה העדפה דשייך למימר שיהא שלו דמכל מקום היינו מעשה ידיה ממש ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות ס"ל לרבי עקיבא דלא היתה בכלל מה שתקנו תחת מזונות כ"ש מציאתה דאף על גב דמכל מקום מעשה ידיה מקרי וכדכתיבנא מכל מקום לאו היינו מעשה ידיה ממש אבל השתא במאי דקאמר דבין בהעדפה שלא על ידי הדחק כו' עיקר חילוקו היינו לחלק בין מה שתעשה יותר על מה שפסקו לה חכמים על ידי הדחק או שלא על ידי הדחק דמה שתעשה שלא על ידי הדחק הרי הוא בכלל מעשה ידיה שתקנו תחת מזונות ומה שתעשה על ידי הדחק לא תקנו תחת מזונות וכיון שכן אין לחלק בין מציאה להעדפה דמה לי מה שהעדיפה במלאכה עצמה שהיא עושה או במלאכה אחרת ומציאה למלאכה אחרת דמיא דמכל מקום הרי הרויחה יותר על מה שפסקו לה חכמים והילכך קשיא כיון דבהעדפה שלא על ידי הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הויא היכי פליגי במציאה מציאה היינו העדפה שלא על ידי הדחק ממש ומשני רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי ובכל הספרים כתוב פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן:
ועוד הקשה הריטב"א ז"ל על פרש"י וגירסתו דמעיקרא מאי סבר כד הוה ס"ד דמציאה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא ולבסוף מאי סבר בדאמר לן רב פפא דכהעדפה שעל ידי הדחק דמיא דהא לא יהיב לן רב פפא בהא שום טעמא. ורש"י ז"ל תירץ קושיא זו בלשונו ז"ל דאיכא מציאה דבאה שלא בטורח ורבי עקיבא ורבנן פליגי בכל מציאה ולהכי הוה קשיא לן היכי פליגי בה ומשני רב פפא דכיון דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם כגון דגים וכו' וכדפרש"י ז"ל הילכך פליגי רבי עקיבא ורבנן דס"ל לר' עקיבא דלא תקנו במציאתה שתהא לבעלה כלל אפילו הבאה שלא על ידי הדחק כיון דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם ורבנן סברי כיון דאיכא מציאה דבאה שלא על ידי הדחק וע"כ צריך למהוי דבעל הילכך לא חלקו רבנן בתקנותיהם וכל מציאתה לבעל ואפילו הבאה על ידי הדחק ולהכי נקט רב פפא פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דאי לא הוה קאמר הכי הוה משמע דקא משני מהן ללאו דמאן דפריך הוה ס"ד דמציאה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמי ואיהו קא מהדר ליה דכהעדפה שעל ידי הדחק דמי והא ודאי דחיקא טובא לכך האריך רב פפא בלשונו וקאמר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן לומר דהא ודאי איכא מציאה דבאה על ידי הדחק ואיכא מציאה שלא באה על ידי הדחק אלא דפליגי רבי עקיבא ורבנן דמר עביד עיקר ממציאה שלא ע"י הדחק ומר עביד עיקר ממציאה הבאה על ידי הדחק כנ"ל פי' לפי' של רש"י ז"ל:
ורבינו ישעיה מטראני גריס וז"ל והכא כי אתא רבין אמר בהעדפה שלא על ידי הדחק דכולי עלמא דבעל הויא פי' במעה כסף שהוא נותן לה כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק פי' לרבנן אתו לתרוצי מתניתין דלא תיפוך אלא ת"ק סבר מציאת האשה לעצמה ולית ליה תקנת איבה שגם ההעדפה הוא של בעל משום דמעשה ידיה לבעל אבל מציאתה לה שתהיה זוכה בה כאמה העבריה הקנויה בדמים ורבי עקיבא סבר לבעלה דאית ליה תקנת איבה ומאי דקשיא לך מהעדפה אמאי אמר רבי עקיבא דלא הויא לבעל ולא חייש לאיבה באיזו העדפה פליג ר"ע ואמר דהויא דאשה באותה שעושה על ידי הדחק שמצערת עצמה לנדד שינה מעיניה בלילות דהתם ליכא איבה אבל מה שמעדפת בלי שום דוחק אלא שהיא בעלת מלאכה יותר משאר חברותיה דבעל הויא ומציאה נמי בלי דוחק הויא הילכך אי לא יהיבי לה לבעלה הויא לה איבה.
אמר רב פפא מציאתה על ידי הדחק כהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא דמודה בה ר"ע פי' רב פפא אתי לדחויי לדרבנן ולאוקמי מילתיה דרבא דאמר איפוך ואמר מי סברת דמציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא דמודה בה ר' עקיבא לא דמיא אלא להעדפה שעל ידי הדחק שרוב מציאות אדם צריך לחזר אחריהם כגון דאקפי נהרא בבור והרודף אחר צבי שבור והחופר בקרקע למצוא סימא והילכך אי אמר ר"ע מציאת האשה לבעלה קשיא דידיה אדידיה אלא ודאי איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה ר' עקיבא אומר לעצמה ע"כ. וכפי שיטה זו הוה מצינן למגרס והא ופריך אמאי דאפיך רבא ומשני רב פפא דשפיר אפיך.
והתוספות ז"ל גרסי כגירסת ר"ח ז"ל דלא גריס והא ומפרשינן דמילתא באפי נפשה היא הא דרבנן ואתא לפרושי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דאיירי במתניתין במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דמעשה ידיה שלא על ידי הדחק הויא דבעל היינו משום מעה כסף ומעה כסף היינו תחת מותר ולא תחת מציאתה הילכך מציאתה הויא לעצמה כי פליגי בהעדפה דעל ידי הדחק דהויא כעין מציאה דפליגי נמי בה ואף על גב דלא דמי דבשלמא מעשה ידיה הרי כבר עשתה מה שפסקו לה חכמים ולהכי מה שתעדיף על ידי הדחק ס"ל לרבי עקיבא דהויא לעצמה אבל מציאה דהויא בשעת מלאכתה ובטלה ממלאכתה איכא למימר דלכ"ע לבעלה ולהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא מכל מקום להעדפה שעל ידי הדחק דמיא וכי היכי דפליגי במציאה הכי נמי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק דע"כ מציאה דאמר ר"ע לעצמה מיירי בדלא בטלה ממלאכה דאי בטלה ממלאכה הויא חייבת שכר הפקעתה דקא בטלה בשעת הגבהת מציאה וקא א"ר פפא הא לא קא מבעיא לי דמציאה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי.

ואם תשאל אמאי קאמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי הוה ליה למימר איפכא העדפה שע"י הדחק כמציאתה דמי דהא בעי עלה רב פפא עשה לו שתים וכו'. אי מדמינן לה למציאתה. תשובתך איידי דקאי רב פפא עלה דרבנן ורבין נקט הכי דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה לעיל מציאה להעדפה ורבין דקאמר דפליגי בהעדפה על ידי הדחק אם כן פליגי נמי במציאתה כגון דמגבהת מציאה עם מעשה ידיה ולכך לא מבעיא ליה במציאה אלא בעי רב פפא עשתה לו שתים כו' ככתוב בתוספות:

וז"ל הרא"ש ז"ל נראה כגירסת ר"ח ז"ל כי אתא רבין אמר רבי יוחנן ולא גרסינן והא דמילתא באפי נפשה היא ולפרושי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן אתא אגב דאיירי לעיל במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דבמעשה ידיה שלא על ידי הדחק כ"ע לא פליגי כו'. אף על גב דבמציאתה פליג ר' עקיבא דע"כ מציאה דקאמר ר' עקיבא לעצמה מיירי שלא על ידי הדחק כגון שלא בטלה ממלאכה דכי בטלה ממלאכה היתה צריכה ליתן לבעלה ביטול המלאכה שבטלה בשעת הגבהת המציאה ומשמע מציאתה לעצמה ואין לבעל כלום חלק בה מכל מקום בהעדפה מודה הואיל ובא ממעשה ידיה ועלה קאמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק כלומר בהא לא קא מבעיא לי דהא שמעינן מדרבין דאמר דפליג בהעדפה שעל ידי הדחק אם כן פליגי נמי במציאתה שעל ידי הדחק כגון שמגבהת המציאה עם מעשה ידיה ואפילו הכי אמר ר' עקיבא לעצמה ובעי רב פפא עשתה מלאכות הרבה בבת אחת מהו להגבהת מציאה עם מלאכתה דמי והויא לעצמה או דילמא כיון דמעשה ידיה הן הוי הכל לבעל והא דאמר רבי עקיבא שהעדפה שעל ידי הדחק שלה לא הוי אלא כשהיא עושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים והא דלא קאמר רב פפא פשיטא משום דלא קאמר דמציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק אלא מתוך דברי רבין ולא מסברא דנפשיה. ע"כ:
העדפה שלא על ידי הדחק כגון שהיה דרכה לטוות משקל חמשה סלעים ונזדמן לה פשתן טוב נמשך בטויה ועשתה ששה סלעים וכיוצא בזה או כגון שהיה דרכה לאכול ככר ונזדמן לה ככר שלישתו ועריכתו טובה ואכלה ושבעה והותירה וכיוצא בזה דברי הכל לבעל הוא כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק כגון שישבה לטוות בלילה שלא כדרכה ודחקה עצמה ועשתה משקל יותר מחמש סלעים או הרעיבה עצמה והותירה ממזונות ת"ק סבר לבעלה מאי טעמא כיון דזמנין דנפלה בחולי ממה שדחקה עצמה למלאכה או במיעוט אכילתה וצריכה רפואה והבעל חייב לרפאותה הילכך העדפה זו לבעל הוא ור' עקיבא אומר לעצמה. ר"ח. מלקוטי הגאונים ז"ל:

מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. כתבו בתוספות משמע דמציאתה תחת מזונות כמעשה ידיה מדמדמי מציאה להעדפה. וקשה דבפרק האשה רבה [יבמות צ ב'] גבי לא זה ולא זה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה משמע דמציאתה משום איבה ומעשה ידיה תחת מזונות ולמאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל דהעדפה היינו מציאה עצמה ניחא דאיכא למימר דהעדפה ומציאה תרווייהו כהדדי נינהו ומשום איבה ומעשה ידיה עצמן דהיינו מה שפסקו לה חכמים תחת מזונות אבל לשיטת התוספות דהוו תרי מילי מציאה לחוד והעדפה לחוד העדפה בכלל מעשה ידיה הוא ובעינן לדמויינהו אהדדי אי לא דמחד טעמא הוו לא מצינן לדמויינהו הילכך משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה דהעדפה תחת מזונות הויא וק"ל כנ"ל.
ובגליון רש"י כתיבת יד כתוב מציאתה כהעדפה דעל ידי הדחק דמי אי אפשר דלא בטלה פורתא כגון שרצתה לאחר הצבי שבור או דילמא כי אמרינן מציאתה לבעלה היכא דקא בטלה ממעשה ידיה שהרי עשתה שתים שלש מלאכות או ארבעה בבת אחת לא קא בטלה ממעשה ידיה שע"י הדחק או לא ע"כ. ויש בזה הלשון קצת טעיות ומיהו הענין טוב ודוק ותשכח:

בעי רב פפא עשתה שנים בבת אחת מהו וכו'. פי' ר"ח דאליבא דר' עקיבא קא בעו דאלו לרבנן העדפה שלא על ידי הדחק ושעל ידי הדחק דבעל הויא ומינה שמעינן דהלכתא כרבי עקיבא אבל רבינו האי גאון ז"ל פסק כת"ק ואמר דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא והכי קא מבעיא להו דדילמא ע"כ לא קאמרי רבנן בהעדפה שעל ידי הדחק דלבעל הוי אלא משום דמכל מקום מלאכה אחת היא וכל שהיא עושה במלאכה אחת דבעל הוי אבל שתי מלאכות לא תקינו לה רבנן משום דלא שכיחי כולי האי למעבד בבת אחת ואתי רבינא למימר דאף כשתמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת נמי שכיחי ודבעל הוי שלש וארבע דלא שכיחי דלא עבדא להו בבת אחת צריכה. הרשב"א ז"ל:
ורבינו ישעיה מטראני ז"ל כתב דהלכתא כרבנן חדא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דכמה סתמי סתם ר' כרבנן הכא דתנן מציאת האשה לבעלה כרבנן והכי נמי תנן בשנים אוחזין ואף על גב דבעיא דרב פפא ורבינא שייכי אליבא דר' עקיבא לאו דס"ל כוותיה אלא דייקי אמילתא למידע טעמא דידיה ולעולם לא ס"ל כוותיה ומשום הכי לא שבקינן אורחא דהלכתא דקי"ל הלכה כרבים והלכה כסתם משנה. ע"כ:

מתקיף לה רבא בר רב חנן בריש פרק המפקיד עלה דאתקיף לה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'. הקשה הריטב"א ז"ל על רש"י דפירש שם דקאי אמתני' דלישנא דמתקיף לה לא אתמר בשום דוכתא כדקשיא ליה גופיה דמתניתין לכך פי' שם בענין אחר ומהכא תקשי עלה דליתא לקושייתו דהא הכא קשיא ליה גופא דמתני' ונקט לישנא דמתקיף ואפשר דמשום דאדר' יהודה בן בתירא פריך נקט לישנא דמתקיף ומצינו בפרק שבועת העדות לשון מתקיף על תנא דברייתא מתקיף לה רבה בר עולא או או דביטוי יוכיחו דף ל"ד א':

אלא מעתה בייש סוסתו וכו'. לא מצינו לשון אלא מעתה בתחלת שקלא וטריא אלא על שקלא וטריא או על מימרא כדרך אי אמרת בשלמא. ועוד הקשה בתוספות מאי פריך אי הוה מתני' ותניא שיתנו לאשה בשת משלם ועוד יוסיפו לאיש דמי בשתו הוה פריך שפיר אבל במתני' קתני שנותנין לבעל מבשתה של אשה ופוחתין לה והא אשה בת בושת היא ולא דמי לסוסתו כלל ולא לבגדו. וכן הקשה הרא"ש ז"ל והא דמהדר תלמודא וסוס בר בשת הוא ה"ק וסוס בר בשת כלומר בר הכי הוא שיתבייש האדון בחבלתו ואם לא תפרש כן מאי פריך תו אלא רקק בבגדו כו' אטו בגדו בר בשת הוא וכדמהדר עלה דסוס אלא ודאי כדפרישנא והדרא קושית התוס' לדוכתה.

ודע דבירושלמי פרכינן עלה מאי דתני במתניתין בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד דכיון דלא מחסר לה בסתר מפני מה הוא נוטל ומשני מפני צערו שנצטער עמה ואפשר דתלמודין נמי על מאי דתנן בזמן שבסתר וכו'. קא אתקיף אלא מעתה בייש וכו' פי' דכי היכי דבזמן שבסתר אף על גב שלא נתבייש כלל נוטל חלק אחד מבושתה הכי נמי בייש סוסתו אף על גב דלאו בר בשת הוא כיון דנתבייש הוא ניתב ליה בשת דכך לי בזמן שבסתר כיון דלא נתבייש הוא במאי דיהבינן ליה בשת כמו בייש סוסתו אף ע"ג דלאו בר בשת הוא דניתן לאדון בשת במכל מקום הרי נתבייש דכל היכא דאיכא צד בשת יהבינן למאן דשייך ליה אף ע"ג דליכא בכל הצדדין ואדרבה בייש סוסתו ניחא טפי דניתב לאדון בשת וכ"ש אי בייש סוסתו בעודו רוכב עליה ואי היינו מפרשים דכי קאמר רבי יהודה בזמן שבסתר וכו' לא קאי אלא אפגם ופירושו במקום שאין בני אדם יכולין לראות וכמו שפירשו התוספות ז"ל במתניתין לא הוה קשיא כלל אמאי לו חלק א' דהא ודאי אף על גב דהויא ליה פגם שבסתר לגבי דידיה אינו בסתר והיא נמאסת עליו ולכך לו חלק אחד אבל מדקתני בשתה ופגמה וקאי עלה רבי יהודה משמע דאתרווייהו קאי ואפילו אבשת והילכך תקשי אמאי בסתר לו חלק כלל ואי ניחא לך כיון דאגידא ביה דליתב ליה בשת אף על גב דאין לו בשת מעתה בייש סוסתו של חברו נמי כנ"ל ליישב שמועתנו וניחא דנקט לשון אלא מעתה בתחלת שקלא וטריא. ודוק דתפס פיסקא בשתה ופגמה ופריך עלה דרבי יהודה בן בתירא אלא מעתה בייש סוסתו כו'.
והר"ן ז"ל הקשה במשנתנו דנהי נמי דס"ל לרבי יהודה שהבעל מתבייש בבושתה למה ממעט בסך בשת האשה הוה ליה למימר שיתן לכל אחד דמי בשתו ותי' דס"ל דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה ע"כ. ואיברא דבמסקנא דאסיקנא אשתו גופיה היא הכי בעינן לפרושה לה מיהו השתא כדאקשינן אלא מעתה בייש סוסתו וכו' קס"ד דטעמא דר' יהודה דאף ע"ג דאין הבעל מתבייש בבושתה בעיא למיתב ליה מדמי בושתה כיון דברשותיה הויא וס"ד דה"ק בייש סוסתו אף על גב דלאו בר בשת כיון דברשותיה הויא ואיהו נתבייש בעיא למיתב לה דמי בשת אע"ג דאין הסוס מתבייש וכ"ש הוא דהשתא ומה כשנתביישה האשה בסתר דלא נתבייש כלל יהבינן ליה חלק בבשת כ"ש היכא דבייש סוסתו דהויא ברשותו ונתבייש הוא בזה דבעיא למיתב ליה בשת וכדכתיבנא כנ"ל ובסמוך אכתוב שיטת הרא"ה בשמועה זו דניחא ליה קושית התוספות וקושית הר"ן ז"ל:

וסוס בר בשת הוא הא כתיבנא לעיל דהכי פריך אטו בר הכי הוא שיתבייש האדון בחבלתו וכן פי' הרשב"א וכיון שכן מהדר ליה אלא רקק בבגדו של חברו וכו'. פי' דהא ודאי מתבייש הוא ברקיקה עליו קא בעי לרוק והגיע הרוק בבגדו שעליו ואפשר דלא קא מהדר מאתקפתא קמייתא אלא דפרושי קא מפרש דכי אתקיף מעיקרא מסוסתו דומיא דבגדו קאמר וכגון שהיה רוכב על סוסתו ובעי לרוק עליו והגיע הרוק בסוסתו וכגון זה הא ודאי מתבייש האדון ומייתי ראיה דפטור מדתנן רקק והגיע בו הרוק ופרע ראש האשה וכו' ואמר רב פפא וכו' והוצרך להביא כל המשנה לאתויי סייעתא לדברי רב פפא דלא שנו אלא בו אבל בבגדו פטור דאי אמרת דבהגיע בבגדו מיירי מתניתין אם כן רישא דמתניתין הויא זו ואצ"ל זו דהא ודאי טפי איכא לחיובי ברקק בה מדפרע ראש האשה וסיפא לא זו אף זו דטפי איכא לחיובי ברקק בו ובפרע ראש האשה מהעביר טליתו ממנו ואין דרך התנא לשנות כן אלא או כולה בזו ואצ"ל זו או כולה בלא זו אף זו. וכן כתבו בתוספות ריש פ"ק דמעילה דאין אומרים במשנה אחת השתי בבות הראשונות לא זו אף זו והדר בשניות זו ואצ"ל זו. וכן כתב הריטב"א ז"ל ביבמות פ"ק.
ומשני בגדו לית ליה זילותא אשתו אית ליה זילותא ה"ג בכל הספרים כתיבת יד קלף ישנים שבידי וה"פ בגדו לית ליה זילותא פי' אין מזדלזל בעל הבגד ברקיקת בגדו ואם יתבייש בטלה דעתו בהך אבל אשתו מזדלזל הבעל בבשתה ולהכי בעי למיתב ליה בשת ופריך עלה אלא מעתה בייש עני בן טובים כו' פי' כיון דמשום דמזדלזל הבעל בבושתה קאמרת דניתיב ליה בושת עני בן טובים דאית ליה זילותא לכלהו בני המשפחה הכי נמי דבעי למיתן להו בושת לכל בני המשפחה והא דנקט עני בן טובים משום דעל בני משפחתו מוטל לשמרו מן המביישו אבל עשיר בן טובים אין מתביישים שעליו לשמור את נפשו להנקם מן הקמים עליו כן תירצו התוספות:
וז"ל הריטב"א ז"ל נקט עני בן טובים דאין בני המשפחה קפדים עליו כל כך כי הוא ינקום את עצמו ע"כ. ומשני התם לאו גופייהו אשתו גופיה פי' והוה ליה כמו שביישו לאיהו גופיה דאשתו גופיה היא ובהכי מתרצא ההיא דבגדו וסוסתו נמי כנ"ל:
אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל ה"ג בגדו לית ליה זילותא אשתו אית ליה זילותא פי' בגדו לית ליה זילותא לבגד ואף על גב דגופיה מתזיל מחמתיה כיון דבגד גופיה לאו בר בשת הוא לא מחייב דהא איהו לבגד בייש אבל אשתו אית לה זילותא ובר בשת היא. ואכתי קשיא לן איהו אמאי שקיל בבושת דידה ומ"ש מעני בן טובים ומהדרינן התם לאו גופיה אשתו גופיה היא ע"כ.
פי' לפירושו השתא לשיטתו ז"ל לא תקשי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל גבי אתקפתא דסוסתו דהיינו מאי דאהדר ליה תלמודא ומעיקרא אהדר אטו סוס בר בשת פי' דאינו בכלל בר בשת כלל כדי שיתבייש האדון בכך שאין האדון מזדלזל בזה כלל ופריך עלה מבגדו דהא ודאי איהו גופיה מתזיל מחמתיה ומשני דאף על גב דמתזיל מחמתיה כיון דלית ליה זילותא לבגד לא מחייב ואלו ר"י בן בתירא לא קאמר דיתנו בשת לאשה ובשת לאיש באפי נפשיה אלא מחלק האשה נותנין לבעל הילכך בעינן שתהא האשה בת בשת והיינו כקושית התוספות דלעיל. והדר פריך קושיא אחריתא דאעיקרא דדינא פירכא אמאי דקאמר ר' יהודה דאיהי שקיל בבושת דידה וממעט בבושת דידה היה לו לומר שיתן לכל אחד דמי בושתו והיינו קושית הר"ן ז"ל דלעיל דמ"ש מעני בן טובים.
ואפשר דלהכי נקט עני בן טובים לומר דאף ע"ג דעני הוא ובושתו מועט הוא לא מחסרינן מבשתו ויהבינן ליה לבני משפחתו הכי נמי גבי אשה הוה לן למימר כן דאף על גב דבושת האשה מועט לא בצרינן ליה ויהבינן לבעלה ומשני התם לאו גופייהו ולכך משום דמזלזלי בבושתיה לא בצרינן מדמי בושתיה כלל אבל אשתו כגופיה לכך בושתה מועט דהוה ליה כמבייש אבר מאברי האדם דבכלל בשתו הוא ואין לה בשת בפני עצמה שהרי ברשות בעלה היא. וכדתריץ הר"ן ז"ל והכי נמי כתב ז"ל בפירושיו על ההלכות דהכי מתפרש בגמרא אלא מעתה בייש עני בן טובים. ע"כ כנ"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וסוגיין כולה אליבא דר' יהודה בן בתירא לרבנן בשתה ופגמה שלה לפום גירסא דייקא. ולכך פסק ר"ח הלכה כרבי יהודה בן בתירא משום דסוגיין כותיה וכן פסק הרמב"ם והוסיף עוד וכתב בד"א כשחבלו בה אחרים אבל חבל בה הבעל חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואין לבעל בהן פירות כו' והגיה עליו הראב"ד ז"ל בספר השגות תמה הוא כו' ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל שלא אמרו לו על מה שראוי לה כו' ע"כ. ותמהני כיון שלענין הפירות אמרו הגאונים ז"ל שלא לו מפני שעשה שלא כהוגן למה לא יאמרו כן לעיקר החבלה שאף זכותו בחבלותיה מדרבנן ונימא דכשחבל בה לא תקנו ולא עוד אלא דטעמא רבה איכא דהא לכך אמר רבי יהודה שיהא לו חלק בבשתה ופגמה מפני שיש לו בשת וצער מפני שהיא כגופו כדאיתא בשמעתיה וכן מפורש בירושלמי ואם כן כשחבל בה הוא ולא חשש על בשתה ופגמה הרי אין לו זכות בה ואם נתבייש ונפגם הוא בייש ופגם לעצמו ומיהו בתוספתא [ב"ק פ"ט ה"ה] שנינו שלא כדבריו ז"ל דקתני בין שחבלו אחרים ובין שחבל בה הוא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:
ורבינו ישעיה מטראני ז"ל כתב בפסקיו וז"ל נראה לי דאף על גב דמקשו ומפרקו אליבא דרבי יהודה בן בתירא לא שבקינן משום הכי כללא דנקטינן יחיד ורבים הלכה כרבים דאטו אי קשיא להו לאמוראי בדברי היחיד לא בעו לדיוקי ולתרוצי מילתא דידיה דלא תיקשי להו למידע טעמיה ומאי היה סובר ומשום הכי לית לן למשבק רבים ולמעבד כיחיד עד דפסקי בפי' דהלכתא כיחיד ולית למימר האי סברא דכל מאי דמקשינן ומפרקינן אליבא דידיה דהלכתא כותיה אלא כי איפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו התם עבדינן כמאן דשקלי וטרו אליבא דחד מינייהו אבל ביחיד ורבים לא עבדינן הכי עד דפסקי בפירוש כיחיד דהאי דשקלי וטרו אליבא דיחיד אורחא דתלמודא הוא לגלויי כל ספיקא ולמפשט כל קושיא ולאו למפסק הלכתא כותיה. ע"כ:

מתני' הפוסק מעות לחתנו כו'. יכול הוא שיאמר לאחיך כו'. והקשו בירושלמי ולאו דברים הנקנים באמירה הן פירוש בתמיה לומר שכיון שזכה האח בחייו הרי אחיו זה שהוא מייבם יורש כל זכותו ופרקינן פוסק הוא על מנת לכנוס. ופי' רבינו האיי ז"ל דמתניתין כשפסק בפי' האב על מנת לכנוס ולא נהירא לפי לשון הירושלמי וגם בגמרא דילן דשבקו למתניתין כצורתה לפיכך הנכון כמו שפי' רבינו אלפסי ז"ל שסתם הפוסק דעתו על מנת לכנוס וכיון שלא כנס אחיו לא זכה בו. וכתב רבינו ז"ל בהלכותיו כפי' הירושלמי וחזינן מאן דכתב ביה פי' אחרינא ואנן לא סבירא לן אלא מאי דכתבינן ע"כ ואומרים כי כוונת רבינו ז"ל על פי' רבינו האיי גאון. הריטב"א ז"ל:
וכן כתבו תלמידי רבינו יונה דפי' הרי"ף עיקר דלפי' רבינו האיי גאון ז"ל אם פסק עמו בסתם לתת לו דבר ידוע מתחייב לתת לאחיו והא ודאי ליתא דמסתמא לא מפקינן ממונא ולא מחייבינן ליה לתת לאחיו. ע"כ:
וכתב עוד הריטב"א ז"ל וכתבו בשם רבינו האיי גאון ז"ל דדוקא בפוסק מעות לחתנו שאמר לו לכשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל בפוסק לבתו שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת ואפילו שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואין עם הראשון דמכל מקום לבתו פסק ובתו קנתה ע"כ. ואומרים רבותינו שזה הוא לפי פירושו שפי' בירושלמי אבל לדעת רבינו אלפסי ז"ל אפילו באומר אני נותן לבתי כך וכך לא פסק אלא על מנת שיכנוס ודוקא שפסק לה בשעת קדושין אבל אב שנתן מתנה לבתו ארוסה לנדוניא זכתה לגמרי ואף על פי שמת הארוס או שבטלו הקדושין והוא שהקנה לה כראוי וכן כתב הרב בעל העיטור. הריטב"א ז"ל:
הא דתנן ולך אי אפשי ליתן פרש"י ז"ל אבל לאחיו הוא נותן או שתשב עד שתלבין ראשה ע"כ. ואין זה נכון אליבא דהלכתא דקי"ל כאדמון דאמר בפרק בתרא דמכלתין יכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור הילכך אף לאחיו אם היה בחיים ולא היה האב נותן אינו כופה לבת אלא יוציא מן האב בדיינין אם יוכל דדברים הנקנים באמירה הן ולדידיה בין שיוציא מן האב בין שלא יוציא כופין אותו לכנוס או לפטור. הריטב"א ז"ל:

והרב רבינו ישעיה מטראני פי' כפי' רש"י ז"ל וז"ל יכול הוא שיאמר לאחיך וכו'. פי' אלו היה חתנו קיים היה יכול לכופו ליתן לו המותר שנדר לו וגם אם היה רוצה לעגן את בתו עד שיפרענו הוה יכול כדאמרינן בשלהי מסכתין תהא יושבת עד שתלבין ראשה ועכשיו שמת חתנו אין היבם יכול לכופו וגם לא לעגן את בתו אלא אומר לו או כנוס או חלוץ. ע"כ:
פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה פי' מפני שהוא משתכר במעות לכך מוסיף לכתוב לה השליש יותר וכן פי' רש"י ז"ל וכן הוא בירושלמי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל פסקה להכניס לו אלף דינר וכו' פי' אם פסקה והתנית עמו שתתן לו אלף זוז הוא כותב בשטר כתובתה שהכניסה לו אלף ות"ק שהן ט"ו מנה ואם תתאלמן או תתגרש היא גובה אלף ות"ק והטעם מפורש בירושלמי מפני שמשתכר בהם וכן אם הכניסה לו פרגמטיא ששוה אלף דינר הוא פוסק עליו וכותב בשטר כתובתה אלף ות"ק כדאמרינן בגמרא לקמן בשמים של ערביא הרי הן ככספים והטעם מפני שמשתכר בהם ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה פי' מנהג העולם כשהאשה מכנסת נדוניא לבעלה במעות שכותב לה השליש יותר ולפום הכי קתני שאם פסקה עמו עשרה מנים כותב לה ט"ו מנה ואין בזה משום רבית דמתנה הוא דיהיב לה כדאמרינן בבבא מציעא גבי תלמידי חכמים המלוים זה את זה בריבית ידעי דריבית אסורה וקא מחלי אהדדי וכל שכן בענין זה שאם תמות היא בחייו לא יתן כלום ואשתכח דהוה ליה קרוב לשכר וקרוב להפסד. ע"כ:
וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פי' רש"י ז"ל מפני שדרך הנועדים למזמוטי חתן וכלה לשומן החומש יותר משוויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה והוא אין לו לקבל עליו כנכסי צאן ברזל אלא בשוויין. שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה שאם פסקה לתת לו שום במנה כלומר שיכתוב לה בכתובתה מנה ושוה מנה בשוק אין לו אלא מנה ואין יכול לומר כיון שיש לי לכתוב מנה יתנו לי מנה וחומש שלא אמרו לפחות חומש בכתובה אלא בכלים הנשומים בבית הכלה שמוסיפין על שווין חומש שאם תתן שום במנה יש לו לתת חומש יותר כדקתני ואזיל. זו שיטת רש"י.
אבל בירושלמי נתנו טעם אחר לדבר וכן אמרו שמה ראו לומר בכספים מוסיף שליש ובמטלטלים פחות חומש שמו דעתו של איש רוצה הוא לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש שמו דעתה של אשה שרוצה לבלות בכלים ולפחות חומש כלומר דשורת הדין שהנדוניא שהאשה מכנסת לבעלה שלא יהא הבעל רשאי ליגע בהן אלא שתהא עומדת קיימת ומיוחדת בעין משום שבח בית אביה ולפיכך עשו חכמים תקנה דניחא לתרווייהו שאם הן כספים שישתכר בהם הבעל ויקוים לה שליש יותר ובכלים שתשמש היא בהן בבית משום שבח בית אביה ויקבל עליו פחות חומש מפני פחיתות תשמישן ולשון גמרא דילן משמע כפירוש זה דאמרינן בגמרא מאי לאו בכלים של זהב דלא פחתי לא בכלים של כסף דפחתי דאלמא פוחת שומתן מפני פחת תשמישן דלישנא דפחתי הכי משמע וכדאמרינן בפרקין דלעיל והלא פוחתין והולכין. ודוחק הוא לפרש דפחתי שפוחתין מהן משומתן.
והא דקתני סיפא שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה פירש ר"ח ז"ל שאם אמרה לו כלשון הזה שתכניס לו שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה אף על פי שלא הכניסה לו אלא מנה יכתוב לה מנה בכתובתה שכן משמעות הלשון הזה וכל תנאי שבממון קיים אבל אם פסקה לו סתם להכניס לו שום במנה נותנת לו החומש יותר בין שנשום בבית החתן ובין ששוה מנה בשוק. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כיון שאמר התנא שהשום נכתב על הבעל בפחות חומש דקא דק התנא ואמר אם פסקה להכניס לו בגדים שנשומין במנה מה היא חייבת להכניס לו אם בגדים שהם שוין מנה שהם נכתבים על הבעל בפחות או בגדים שנכתבין על הבעל במנה שנמצא שהן שוין קכ"ה דינרין וזהו שאמר התנא שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה ויכתוב עליו שהרי פירשה ואמרה אינן שוין אלא מנה ואם אמרה לו שום במנה סתם חייבת היא להכניס לו שום ששוה סלע ודינר אחד שהן קכ"ה דינרין כדי שתכתוב על הבעל במנה שכיון שלא אמרה שום במנה ושוה מנה אלא שום במנה סתם הכי קאמרה שום שיכתוב עליך במנה ולא יתכן שיכתבו עליו במנה אלא אם כן תכניס לו שום ששוה קכ"ה דינרין. ע"כ:
עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל אמרינן בירושלמי דלעיל אמר ר' יוסא הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו וי"א שאין זה אלא במקום שפוחתין החומש כדי שתשמש בהן וזה דעת הרמב"ם שכתב שלא ימכור כלי אשתו לכתחלה משום שבח בית אביה ואם מכרן מכורין אבל רבותי אומרים שאינם מכורים דכל היכא דאמור רבנן לא לזבון לא הוי זביני כדאיתא בפרק אלמנה לכה"ג והירושל' הזה כך פירושו דכיון שהוצרכו לתקן להוסיף בכספים שליש ולפחות חומש בכלים ש"מ דכלי נדוניא ראוין להיות קיימין ואין הבעל רשאי למכרן כלל וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל ירושלמי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו כלומר מדחזינן הכא שתקנו חכמים ז"ל לפחות חומש מטעם שרוצה אשה לכלות כליה למדנו שאין לו למוכרם אלא להניחם אליה להשתמש בהם ולכלות ולא מבעיא היכא דפיחת חומש אלא אפילו היכא דלא פיחת לא חומש ולא מידי אין לו למוכרם שיכולה לומר תקנת חכמים היא כך שלא תוכל למכור ושתפחות ליה החומש אם אתה פשעת ולא רצית לפחות החומש אתה גרמת לעצמך שמחלת הדבר ואין לי להפסיד בעבור זה כלום דתקנת חכמים היא. ע"כ:
עוד כתבו וז"ל שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה כלומר אם פסקה עמו בזה הלשון נותנת לו מנה גם הוא פוסק לה מנה ואינו פוחת לה חומש ואינו מוסיף לה שליש שאם היתה אומרת לו שום במנה בלבד היינו אומרים שחייבת להוסיף ולתת לו חומש יותר דהיינו מנה וכ"ה דינרין ומה שאומרת לו שום במנה רצתה לומר שום שראוי ליכתב במנה ואם היתה אומרת לו שום מנה בלבד היינו אומרים שלא יכתוב לה אלא שמונים דינרים בלבד דכיון שאינה נותנת לו אלא בשומא יש לה לפחות חומש אבל עכשיו שאמרה שתי הלשונות לא יוסיף ולא יגרע אלא יכתוב לה מנה דאהני לה שום במנה שלא יכתוב לה שמונים ואהני לה שוה מנה שלא יצטרך לכתוב לה קכ"ה דינרין וה"ה אם הכניסה לו כלי זהב או גרוטאות של זהב ששמין אותן כשוויין לא פחות ולא יותר. ע"כ.
והרא"ש ז"ל כתב דלישנא יתירא לטפויי לדידה אתי ע"כ:
עוד כתבו שום במנה נותנת שלשים ואחד דינר כלומר אם אמרה לו בלשון הזה שום במנה אתן לך כאלו אמרה שום הראוי ליכתב במנה דיינינן ליה ולפיכך חייבת לתת לו שלשים ואחד סלע ודינר דה"ל החומש יותר שהמנה אינו אלא כ"ה סלעים וששה סלעים ודינר הנותרים הוא החומש דה"ל בין הכל קכ"ה דינרים שהסלע ד' דינרים וכן אם אמרה לו שום בארבע מאות אתן לך רצתה לומר שום הראוי ליכתב בארבע מאות ולפיכך חייבת לתת לו חמש מאות ואף על גב דתנא ליה רישא הדר ליה זימנא אחריתי דתנא רישא שומא זוטא והדר תאני שומא רבה דלא תימא בשומא זוטא סגי בחומש דאיידי דזוטא סגי בשומא אחד אבל בשומא רבה שצריך שני שמאים או שלשה אימא לא סגי ליה בחומש קמ"ל. ע"כ:
וז"ל רבינו האיי גאון ז"ל פסקה האשה להכניס לבעלה אלף דינר שהם עשרה מנים כדי שיהו בידו כספים לישא וליתן ולהשתכר בהן היה מנהגם שכותב על עצמו כי קבלתי ממנה ט"ו מנה שהם כמנהג אותו מקום ואותו העת לפי שהיא לא היה לה הנאת כלום באותן הכספים אבל אם הכניסה לו שום בגדים כגון בגדים וכלי תשמיש ששמין אותם לשומן עליו צאן ברזל כל כמה שהיא שוה מאה כספים כותבו הבעל עצמו בשמונים כספים פחות חומש ממה שהוא שוה מפני שהיא משתמשת בהן ומכלה אותן והוא חייב באחריותן לפי מנהגן שהוא משלם לה תחתיהם פחות חומש.

שום במנה ושוה מנה כו'. כלומר אם כתבה לו שום במנה והכניסה לו דברים שאין דרכן לבלות כשתשמש בהן אלא כל זמן שהם קיימין שוין מנה כגון קרקע שוה מנה כשתביא אליו אין עליה לתת חומש ואין לו אלא קרקע ששוה מנה וגם אם כתבה לו שום במנה בהמה אין לו עליה אלא בהמה במנה בלבד וכן פירשו בתלמוד ארץ ישראל רב אחא בר סבא בעא קמי דרב אמי הכניסה לו בהמה א"ל כשוויה הכניסה לו קרקע א"ל כשוויה ובתלמודנו פירשו אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן הכניסה לו זהב שמין אותו והרי הוא כשוויה ואין דבר זה כדינרי זהב שנושאין ונותנין בהן. ע"כ:
והראב"ד ז"ל כתב שום במנה אם פסקה לו מנה ומכניסה לו בשעת נשואין שום השוה מנה אין מוספת לו כלום אלא אותו המנה המביאה לו בשום הוא פוסק לה פחות חומש מפני שהלשון הזה שום מנה אינו אלא שום השוה מנה, [אבל אם פסקה להכניס לו מנה והכניסה לו שום תחת אותו מנה היא מוספת לו חומש כדי שיכתוב לה מנה] בכתובתה והיא גופה קמ"ל ואף על פי שהתנית להכניס לו כספים ולא רצתה מכנסת לו שום כנגדן ובלבד שתוסיף על החומש. הרשב"א ז"ל:
ומה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פרש"י ז"ל אם שמו הם תחלה והכניסה לו בין שום גדול ובין שום קטן הוא כותב בשטר פחות חומש עכ"ל. והוא לשון סתום אבל הוא מתברר ממה שאמר בגמרא על הא דאמרינן תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה שפירש ז"ל דקרי שומא דידיה היכא דקתני חתן פוסק כי היא מכנסת לו השום בתחלה והוא שם אותו וכותבו בכתובה וקרי שומא דידה היכא דקתני היא נותנת לו כי הוא כותב לה הכתובה בתחלה שמה היא נדונייתה ונותנת לו ואשמועינן הך סיפא שאפילו כשהוא נשום בבית החתן מוסיפין על שוויו חומש ולכן הוא פוסק לה בכתובה שכתב לה פחות חומש בין בשום גדול ובין בשום קטן כדקתני גבי שומא דידה זה תורף פירושו ז"ל ולפי פירוש הירושלמי ופי' ר"ח ופי' ר"י ז"ל מה שהחתן פוסק מכלים שלו שנותן לה להיות תחת מעות שהכניסה לו אף הוא פוסק פחות חומש דבהנהו נמי איכא משום שבח בית אביה והיא רוצה לכלות' לפחות שומא. הריטב"א:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מה שחתן פוסק כו'. כלומר שום שהחתן פוסק בשעת אירוסין לכלה להכניס לה ותכשיטין שמשתמש בה אינו פוסק כפי מה שברצונו לתת שאם ברצונו לתת לה חמש מאות דינרין לא יפסוק אלא ארבע מאות שאם היה פוסק חמש מאות היינו מחייבין אותו לתת לה שומא ששוה חומש יותר דהיינו שש מאות וכ"ה בין הכל דכי היכי שאם האשה אמרה שום במנה חייבת להוסיף החומש הכי נמי אם אמר לה שום בכך וכך נחייב אותו להוסיף החומש ולפיכך יש לו ליזהר בשעה שפוסק שיפסוק החומש פחות והיינו דאמרינן בגמרא תנא שומא דידיה ותנא שומא דידה. ואם תאמר בשלמא שומא דידה דין הוא שתוסיף חומש ממה שכתוב לה דשמו דעת האשה רוצה לכלות כליה ולפחות חומש אבל בשומא דידיה אמאי צריך להוסיף חומש וי"ל דאורחא דעלמא כי קא פסיק חתן להכניס שום לכלה כנגד שום שהכלה מכנסת קא פסיק ולא מבעיא היכא דיהיב לה איהו מידי אלא אפילו היכא דלא יהיב לה מידי פוסק חומש דמסתמא כי קא פסיק למנהגא דשאר חתנים נחית. זו היא שיטת ר"ח ז"ל וחכמי ספרד ז"ל והוא עיקר.
אבל רש"י ז"ל פירש על דעת אחרת דהא דתנן שום במנה ושוה מנה אינו רוצה לומר שאמרה כל זה הלשון אלא שאמרה שום במנה בלבד ואותה השומא שנתנה במנה שוה מנה בשוק לכל אדם כל כך היו חפצים שנתנה טובים שאין לו לומר תן לי החומש יותר או לא אכתוב אלא שמונים לפי שלא אמרו לפחות חומש אלא כשנותנת לו המנה על פי שמאין ששמין אותו בבית חתנים שדרכן לשום הדבר ביותר משוויין לכבוד החתן והכלה אבל היכא שנותנת לו בענין ששוה לאלתר לכל אדם המנה יכתוב לה המנה שלם ואינה צריכה להוסיף לו כלום. וזה הפירוש אינו עולה לפי הטעם שאמר בירושלמי דשמו דעת האשה שרוצה לכלות ולפחות חומש דמשמע שאף על פי שיהיה שוה זה השיעור לכל אדם אינו כותב לה כפי שוויו.

והא דתנן מה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש ג"כ פירש אותו רש"י בדרך אחרת דהיכי קאמר דכי היכי דאם היא הביאה לו כנגד השום הוא פוחת לה חומש הכי נמי אם החתן התנה להביא בבגדים שומת דבר ידוע אינו חייב להביא כל הסכום שהתנה אלא פחות החומש כגון שהתנה להביא לה מלבושים שישוו ת"ק ונותן לה ששוים ת' לא נחייב אותו יותר שלא נתכוון לומר אלא מלבושים שישומו אותן בת"ק ודרך אותן השמאים ששמין מה ששוה ארבע מאות בחמש מאות לכבוד החתן והכלה וגם בזה הלך לפי שיטתו שתולה הטעם דשמאין שדרכן לשום ביותר משוויין והוא דבר רחוק אבל נוכל להעמיד זה הפירוש אפילו לטעם הירושלמי דכי היכי דאמרינן שמו דעתה של אשה שרוצה לבלות כלים כו'. ה"נ רוצה לבלות כלים שהבעל מכניס לה שלא יוכל הוא למכרם ושתקבלם ביותר משוויין חומש מיהו לישנא טפי משמע כאידך פירושא מדתנא פוסק פחות חומש ולא תנא פוחת חומש. עד כאן:

וז"ל רבינו האיי גאון ז"ל ומה שהחתן פוסק וכו'. פי' שאף אם הכניס לה שום משלו ושוה שלשים ואחד ודינר אין כותב לה אלא מנה פחות חומש ואם שוה חמש מאות אין כותב לה אלא ארבע מאות ומה שהחתן פוסק פוסק פחות חומש כלומר אשר יפסוק הוא לתת לה מן השום משלו אין עליו לתת לה אלא פחות חומש. ע"כ:

וז"ל ר"ח ז"ל כצורתו מה שהחתן פוסק כלומר ואם פסק לה גם על עצמו שיכניס לה בגדים וישום אותם עליו ויכתבו עליו בתורת צאן ברזל כענין מה שאמרנו ביבמות ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו וכו'. הוא פוסק פחות חומש פי' מה שפסק לה אינו אלא פחות חומש ממה שהיא כותבתה על עצמה כלומר חייבת היא לכותבן על עצמה ביותר חומש על מה ששוה מפני ששמו דעתה שרוצה ליהנות בהן בלבישה ויכתבו וינתנו עליה ביותר חומש כמו ששמו דעת הבעל בדינרין שהם נכתבים עליו ביותר מחצה ע"כ. וכתב הר' יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל שזה הפי' פי' נכון הוא:
והילך לשון הר"י מטראני ז"ל בפסקיו וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פי' כמו שמוסיף שליש על הכספים כך הוא פוחת חומש משומת הכלים שאם מכנסת לו כלים ששוין אלף זוז ונישומו באלף זוז כפי מה ששוין לימכר בשוק אינו מקבל עליו לכתוב בכתובה אלא פחות חומש דהיינו שמונה מאות והטעם מפורש בירושלמי מפני שהאשה מכלה אותם ולובשתן והן פוחתין ואובדין והוא חייב באחריותן תקנו לפסוק פחות חומש וזו היא שומא דידה ששם עליו מקבל עליו אחריותן וזה מדבר בדבר שלא פסקו בשעת אירוסין ליתן לו אלא מה שנותנין לו בשעת הנשואין ואתא לאשמעינן שעל כל שוה חמשה הוא כותב בשטר כתובתה ארבעה מפני שהן עתידין לבלות והוא חייב באחריותן ומכאן מוכיח שפחת הבלאות הוא על הבעל ולאפוקי ממאן דמפרש ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול דתנן התם אם מתו מתו לו כעבדי צאן ברזל ודייק טעמא דמתו דליתנהו אבל אי איתנהו ופחיתו מדמיהם לא משלם לה פחת דכל נכסי צאן ברזל נוטלת בלאותיה כמות שהן ולא משלם פחתייהו ומ"ה לא תני אם פחתו פחתו לו. וליתא דהכא משמע דאפי' פיחת מקבל עילויה שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה פירוש זה מדבר על הפסק שפסקו לו בעת האירוסין וארישא דמתניתין קאי דקתני פסקה להכניס לו כספים וה"ק פסקה להכניס לו כלים שום במנה שישוו מנה אין לו לבעל לתבוע ממנה אלא כלים שישומו לו במנה אע"פ שהוא לא יכתוב בשטר הכתובה אלא שמונים זוז ולא מצי למימר הב לי כלים שישוו וישומו טפי ממנה שאכתוב בשטר הכתובה שום במנה דכיון דהכי קאמרה ליה שום במנה ושוה מנה לא התנית לו אלא שתתן לו כלים השווים ונישומים מנה ולאו כשומא דקא כתיב איהו בשטר הכתובה קא פסקה ליה.
שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר פי' אבל אם פסקה לו שתכניס לו כלום שום במנה כיון שלא פירשה ושוה מנה בודאי במנה הנכתב קא אמרה ליה הלכך נותנת לו ל"א סלע ודינר שכשיפחות הוא החומש כדין החתן יכתוב בשטר הכתובה מנה אחד וזהו שומא דידה כמה חייבת להכניס לו. בארבע מאות נותנת חמש מאות פי' אם פסקה להכניס לו שום בארבע מאות כיון שלא אמרה ושוה ארבע מאות נותנת לו חמש מאות שיכתוב הוא בכתובה ארבע מאות והיינו הך אלא תנא שומא זוטא גבי דידה וקתני שומא רבה. ומה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פי' זה מדבר בשומא דידיה שאם מכנסת לו כלים בעת הנשואין מה שלא פסקה ליתן לו הוא פוסק ומקבל עליו פחות חומש והיינו רישא דקתני וכו' וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דקא מיירי בשומא דידיה אלא תנא רישא שומא רבה בשומא דידיה וקתני סיפא שומא זוטא. עכ"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:


דף סו עמוד ב[עריכה]


גמ' שומא רבה כספים שנכתבים בא' ומחצה שומא זוטא שום שנכתב פחות חומש. שומא דילה מה שפוסק לה. רבינו האיי גאון ז"ל:
ורבינו יהוסף הלוי בן מיגש כתב וז"ל לפי שאמרה המשנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ושנתה עוד ואמרה שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ובארבע מאות נותנת חמש מאות והוא כולו ענין אחד שמכולם למדנו שמה שהאשה פסקה להכניס בנדונייתה הבעל כותבו על עצמו בפחות חומש ממה ששוה ואמרינן בגמרא ששנינו אותן שני פעמים משום שלא שנינו למעלה אלא מה שצריך הוא לשום על עצמו בשום שהכניסה לו כלומר במה שהוא כותבו על עצמו וזהו ששנינו וכנגד השום הוא כותב פחות חומש והוצרך אח"כ התנא להזכיר שומא שלה כלומר היכא דפסקה סתם שום במנה כמה היא חייבת להכניס לו אם שום ששוה מנה שנמצאו שהן נכתבין בשמונים או שום שנכתב עליו במנה שנמצא קכ"ה וכן אם פסקה להכניס לו שום בארבע מאות מה היא חייבת להכניס לו אם בבגדים ששוין ארבע מאות שנמצא שנכתבין עליו בש"כ שהן פחות חומש או בגדים שנכתבין עליו בארבע מאות שנמצאו ששוין ת"ק וזהו שאמרנו תנא שום דידיה וקתני שומא דידה כלומר תנא רישא מה שצריך הוא להכניס וקתני סיפא מה שצריכה היא להכניס לו בשומא שקבלה עליה ותנא שומא רבה וקתני שומא זוטא כלומר וכשהזכירה המשנה השומא שלו כמה הוא צריך לכתוב לה כנגד השומא שהכניסה לו תנא שומא רבה שהוא אלף דהיינו דקתני וכנגד השום הוא כותב פחות חומש כלומר ואם זו האלף שפסקה להכניס לו אינו נכסים אלא שום אלף הוא כותב כנגדן פחות חומש וקתני שומא זוטא פירוש שהיא מנה ות'. ויש מי שגורס הכי תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה ומפרש הכי תנא ברישא השום שתכניס לו היא וקתני סיפא השום שהכניס לה הוא. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל גרס רש"י ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ופי' ז"ל תנא שומא רבה היינו רישא דקתני וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דארישא קאי דקתני פסקה להכניס לו אלף דינרין ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ואיכא למידק אכתי למה ליה למתני ובארבע מאות נותנת חמש מאות.
לכך הנכון כגרסת ר"ח ז"ל תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר שומא רבה ובארבע מאות נותנת חמש מאות אבל מאי דקתני רישא וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ההוא כללא הוא דקאמר כדקתני בכספים דינא דתוספת שליש. ע"כ:
מתניתין רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פי' אשום ואכספים קאי דמקום שנהגו לפחות ולהוסיף עושה ומקום שנהגו שלא לפחות ולא להוסיף הכל כמנהג המדינה והכי איתא בתוספתא דקתני התם [פ"ו ה"א] אמר רבי יוסי מקום שנהגו שלא לפחות ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה ות"ק אפשר דלא פליג עליה דרשב"ג ויש כיוצא בדבר בתלמוד במסכת שבת רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ובפרק ואלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולא פליג ת"ק דידהו עלייהו ואם תמצא לומר דפליג ת"ק ארשב"א לא כשנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים פליג דבכי הא ודאי לכ"ע הדין עיקר אלא כשלא נהגו לפחות ולהוסיף והלכך קסבר ת"ק כיון דלא נהגו [ממש אעפ"י שלא נהגו לפחות ולהוסיף אם באו לדין אומרים להם לפחות בשום ולהוסיף במעות ורשב"ג סבר כיון של נהגו] ולהוסיף אלא שהן כותבין כנגד מה שהיא מכנסת בין שום בין כספים הרי מנהג לבטל הדין כיון שאין דין זה גמור וקי"ל כרשב"ג וכן פסקו רבותינו ז"ל דמסתבר טעמיה שכל כיוצא בזה אין הדין עיקר אלא המנהג ומיהו בעיר חדשה דנין לפחות ולהוסיף לכ"ע. הרשב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל פירשו דרשב"ג קאי נמי אמאי דסמיך ליה דהיינו י' דינרין לקופה וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד:
וז"ל הרא"ה ז"ל רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פירוש אכולה מתני' קאי והכי תניא בתוספתא רבי יוסי אומר מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים הכל כמנהג המדינה ואפשר דהאי דרשב"ג פליג את"ק ואם איתא ליכא לפרושי הכל כמנהג המדינה מנהג קבוע שהתנו כן בני העיר ביניהם דבהא ליכא מאן דפליג דכיון דהכי הוא ודאי במנהג תליא מלתא וליכא לפרושי נמי בעיר חדשה ובהכי פליגי מדקאמר הכל כמנהג המדינה אלמא לא קאמר אלא דאיכא מנהג וליכא לאוקמי אלא בעיר ישנה שאין בה מנהג קבוע שהתנו כן ביניהם אלא שנהגו כן בעצמן ובהא פליגי דת"ק סבר אזלינן בתר דינא ורשב"ג סבר אזלינן בתר מנהג.
אי נמי אפשר דלא פליגי כדאשכחן דכוותא בתלמודא דלא פליגי במסכת שבת בפרק אלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולאו דפליג את"ק כדאיתא התם. ובמסכת יום טוב רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואם איתא רשב"ג מנהג קבוע קאמר ואשמעינן בכי הא מנהג מבטל הלכה. ומיהו לישנא דמתני' מכרעת כלישנא קמא למימרא דלאו מנהג קבוע קאמר מדקתני מקום שנהגו שלא לפחות מן השום. דבכל דוכתא דקתני כי האי לישנא מקום שנהגו לאו מנהג קבוע קאמר אלא שנהגו כן בעצמן. כדאמרינן בבבא בתרא מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים כו' ואפי' הכי אפשר דהא דרשב"ג לא פליגא ות"ק עיקר דינא קמ"ל ובעיר חדשה דליכא מנהג כלל והכי סברא דרבואתא ז"ל דפסקי הלכתא כרשב"ג:

גמ' ואי אשמועינן עסקא וכו'. אבל אשומא רבה ושומא זוטא ושומא דידיה ושומא דידה לא עביד אצרכתא דהא פשיטא מלתא דלא אתיא חדא מאידך. הרא"ה ז"ל:

זיונא פירוש הוצאתו וטרחו. הרב ר"י מטראני ז"ל.
ורבי' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל פירש דזוטר זיוניה כלומר שאם יהיה בו הפסד אינו אלא מעט שהפסד עיסקא זוטא מעט הוא משום הכי רוצה וכותבין על עצמו באחד ומחצה אבל עסקא רבה שיש לחוש שמא יפסיד ויהא הפסדו מרובה אימא אינו נכתב עליו באחד ומחצה קמ"ל ע"כ. וכשני הפירושים פירש רש"י בלשונו הקצר:
לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים שהיו עשירים והיו נותנין בזמן עושרם שיעור גדול כזה לנשותיהן אבל בשאר מקומות מודה ת"ק דלא יהבינן לה כולי האי. בעי רב אשי במנה הנשום וכו' שבת ראשונה או לכל שבת ושבת חדש ראשון או לכל חדש וחדש תיקו ומפני שלא נאמרו דברי ת"ק אלא בירושלים היה מסופק רב אשי על איזו דרך היה המנהג שלהם אבל למסקנא אין אנו צריכין לכל זה דהל' כרשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה דבין בזה ובין בכל עניני הנשואין בתר מנהגא אזלינן דכל דנסיב אדעתא דמנהגא קא נסיב ויש ששואלין היכי מסתפקא ליה לרב אשי אם רוצה לומר עשרה דינרין לכל שבוע ושבוע או לשבוע ראשונה שאם אתה אומר לשבוע ראשונה מכליא קרנא ומתרצים רבני צרפת ז"ל דהכי קא מבעיא ליה אות' עשרה דינרין שמקבל עליו החתן לכל מנה וכן אותם כולם בשבוע ראשונה וכן אלא כפי צרכיה ולא יותר. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ויש בלשון הקושיא והתירוץ טעות סופר.

והתוספו' הקשו אותה כן דמאחר דאמרינן מעיקרא ואת"ל כל יום ויום ועלה קיימינן לומר דבכל שנה ושנה יתן הן מעתה ותירצו בתוספ' דהא ודאי אינו נותן לה אלא עשרה דינרין לכל מנה להתקשט לעולם אלא דקא מבעיא ליה אם יתנם בבת אחת או לא יתן בבת אחת אלא כדי קשוטה ליום ואת"ל דלא יתן בבת אחת יחלק בין בשבוע ראשונה לבד וכשישלים שבת ישלים כל דמי קשוטה או כל שבת ושבת ואת"ל כל שבת ושבת חדש ראשון פי' עד חדש ראשון ישלים לה כל דמי קשוטה וכן אינך בעיא ולפי שיטה זו כי קאמר מעיקרא את"ל מנה המתקבל יום ראשון וכו'. לא מתליין בעיי בהכי דה"ה אם תמצא לומר מנה הנשום אבל אי הוה אמרינן דיתן לעולם הא ודאי ליכא למימר מנה הנשום דאין השומא אלא לפעם ראשונה ושוב בתר כתיבת הכתובה אזלינן דהיינו פחות חומש ועוד דלא מחמרינן עליה כולי האי שיתן עשרה דינרין לכל מנה לעולם ויהיה כן למנה הנשום והוה מצינן לפרושי דמעיקרא יהבינן ליה עשרה דינרין לכל מנה שקבל ושוב עשרה דינרין במה שנשתייר מהמעה דומיא דעישור נכסים דלקמן והלכך הסברא נותנת שיהא במנה המתקבל לא במנה הנשום וקל להבין כנ"ל.
והריטב"א ז"ל פי' כפי התוספות דאותם מנים שיש לו לתת לה לקופה ביום אחד יתנם לו או בכל שבוע או בכל חדש או בכל יום כפי הראוי לה עד שיכלו. ע"כ:
וכן פירש הרא"ש ז"ל וז"ל לא קא מבעיא ליה אם יתן לה לעולם עשרה דינרין מכל מנה ומנה בכל יום ויום דאם כן במהרה יכלה לו כל הממון אלא ודאי עשרה דינרין מכל מנה ומנה להתקשט בהם לעולם ולא יותר ומבעיא ליה אם יתנם כולה בבת אחת והיא מתקשטת בו עד שתכלה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטיה ליום ואת"ל כדי קישוטיה ליום בשבת ראשונה יתן לה הכל או בחדש ראשון או בשנה ראשונה. ע"כ:
ויש בלבול נוסחאות בהני בעיי ורש"י ז"ל סדרן כאשר כתוב בספרינו. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל איכא נוסחאות דכתיב בהו בעי רב אשי שבת ראשון או כל שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש ואפשר לפרש דה"ק אם יש לה להסתפק מאלו עשרה דינרין שנותנין לה לכל מנה ומנה שבת ראשון ולא יותר ונפקא לן מינה לענין מעה כסף שהוא נותן לה לכל שבת לצרכה דלהשבת ראשון לא יהיב לה דהא אית לה הני. והיינו דמספקא לן אי אית לה לשבת אחת ומכאן ואילך חוזרת לדינה וחייב ליתן מעה כסף או אם יש לה להסתפק בהן יותר. ותו איבעיא לן חדש ראשון כלומר אם יש לה להסתפק בהן חדש ראשון או כל חדש וחדש אבל אם תמצא לומר כל חדש וחדש תו לא איבעיא ליה עד אימת דהא פשיטא ליה דכיון דאמרת טפי מהכי דודאי אית לה לאסתפוקי מינייהו לפי חשבון מעה כסף לכל שבת ולא אמרו עשרה דינרין לכל מנה אלא להקדים לה הא בעלמא אינו נותן לה אלא של אותה שבת בשבת:
שפסקו לה ארבע מאות זהובים הקשו בתוס' לפי שיטתם דלא בעיא שיתנו לה לעולם עשרה דינרין מכל מנה אלא י' דינרין מכל מנה ומנה להתקשט בהם לעולם אמאי לא פסקו לה לפי חשבון הקצוב בכתובה אלף דינרין כדלקמן ותירצו דכיון שלא היתה צריכה יותר לא פסקו לה יותר ואין לתרץ שלא היתה זאת כל הפסיקה הקצובה לפי חשבון כתובתה אלא שחלקו הפסיקה לימים וליום א' ממה שהיה קצוב לה פסקו לה ארבע מאות זהובים על דרך מה שפירשו התוס' בעיי דלעיל דהא ודאי ליתא מדחשיב להם כך תפסקו וכו' כנ"ל:
וענו אחריה אמן למעלה בסוף פרק אף על פי גבי פסיקת יין לא ענו אמן שלא היה בעלה חי אבל כאן שהוא חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים כדי שיפסקו לה כי היא היתה תובעת לפי חשבון כתובתה ולא היה בעלה רוצה כי לא היתה צריכה כל כך ודלא כפירוש הקונטרס. הרא"ש ז"ל.
ורש"י יתרץ דאיברא ודאי דהכא נמי איירי שהיה בעלה מת ומיהו לעיל היתה שומרת יבם והא ודאי פורענותא הויא ולכך לא ענו אחריה אמן והכא לא היתה שומרת יבם ודרך העולם כן כנ"ל: