שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק י/דף קטז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קטז עמוד א[עריכה]

אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי וכו':    מתניתא ביכול להציל דאי לא מצי אמר ליה מהפקירא זכינא אמאי נימא ליה משטה אני בך שהרי חייב אתה להצילו ואם התניתי לך יותר משטה הייתי בך. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ולימא משטה אני בך ואף על פי שהתנה לו לתת דמי חמורו כולו לא יתן לו אלא שכרו דהא מצוה היא להציל בהמת חברו בשכר. ע"כ.

מי לא תניא הרי שהיה בורח וכו':    אין לו אלא שכרו הנהוג בכל יום דמצי למימר ליה מצוה היא דעבדת שמצוה היא להצילני. ומשני הא לא דמיא אינו דומה משנה זו שאמרת שחייב ליתן לו דמי שלו משלם לזו של מעבורת אלא לסיפא דקתני סיפא שאם נתן לו מידו לידו קודם שיכנס במעבורת דינר זהב שוב אינו יכול לומר לו משטה אני בך כיון שפרעו הכא נמי במתניתא זוכה מיד בדבש של חברו קודם שיבא לידי חברו ומשום הכי אין יכול לערער עליו ולומר משטה אני בך. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר וכי מפני שזכה בדינר זה מיד לא יוכל לערער עליו והלא נתאנה ולמה לא יחזור בו. ומשני דאין שם אונאה כלל דבצייד השולה דגים מן הים עסקינן כלומר שהפסדו ניכר ומשום הכי אינו רוצה לזוז ממלאכתו עד שנותן לו דינר זהב כשיעור שהיה מרויח היום ובמתניתא נמי הפסדו ניכר לכל דבידים קא מפסיד שלו ושופך יינו ומשום הכי דין הוא שתיכף שמכניס הדבש בחביתו יזכה בו מיד אבל ברישא דמעבורת דלא מפסיד כלום שהרי אינו צייד ולפיכך הוא בוטח בו בתנאי לבדו שיתן לו מה שפסק הוא מאליו על עצמו והוא הדין אפילו נתנו לו שהרי נתאנה ובלבד שבעל הספינה היה מסרב להעבירו בשכר הרגיל עד שפסק על עצמו דינר זהב אבל אורחא דמילתא נקט שאין דרך לפרוע שכר הספינה עד שיהיה לצד אחר אם לא יהיה הפסדו ניכר לכל ולפי שמייקר לו השכר הוא מתיירא שלא יערער עליו וימצא קרח מכאן ומכאן.

והכא לא צריך בית דין כדבעינן באבדה דתנן בפרק אלו מציאות היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע בשכרי וכו' אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם משום דלא דמי דבאבדה שבעל האבדה הוא עמו ותיכף שמצאה זוכה בה בעלה אין חזקה ראויה לזה הנשכר בה אלא הוי הוא המוציא מחברו ומה יועיל לו תנאו שהתנה לתת לו סלע כיון שיכפור בו ומשום הכי צריך לבית דין או לעדים אבל הכא בדבש שהוא מוחזק שהרי בחביתו עומד וקנה לו כליו נאמן הוא על שכרו. אי נמי יש לומר שכיון שעירה הדבש לתוך חביתו הוא בעצמו מוליך על כתפו החבית עם הדבש כמו שהיה עושה ביינו ונותן לו שכר טרחו חוץ מדמי יינו. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל מי שהיה בורח מבית האסורין ומתיירא שמא ירדפו אחריו ופגע בו נהר ואמר לבעל המעבורת טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו הרגיל ואם היה זה בטל ממלאכה אחרת שהוא מרויח בה דינר כשיעור זה כגון שהיה צייד ושולה דגים מן הים ואמר טול דינר בשכר מה שאני מבטלך נותן לו דינר משלם ואם פרעו קודם שיעבור אף הראשונה אין כופין אותו להחזיר לו כלום. ויש פוסקים שאם רצה זה תובעו לדין ומחזיר כל שיש שם יתר על שכרו. ע"כ.

וכתב הר"מ ז"ל הכהן מסרקסטה וז"ל ואם היה צייד ואמר לו בטל מצודתך והעבירני נותן לו מה שהתנה עמו כיון שבטלו שמא באותה שעה היה מזדמן לו דג גדול וכן כל כיוצא בזה. ע"כ.

עוד כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל בענין אבדה אמרו שאם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע וכו'. ואם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין. ובזו שבמשנתנו רוצה לומר כשאמר אציל את שלך ואטול דמי שלי אין מזקיקין תנאי בפני בית דין ופירשו טעם הדבר שבאבדה בעל האבדה עמו ואין זה מוחזק בה אבל דבש של משנתנו שהוא בכליו של זה הרי הוא מוחזק בה ואין צריך לבית דין ולא לעדים. ואני אומר שהכל טעם אחד וכל שאמר אני אציל וכו' ואטול דמי שלי משלך והאחר מודה לו הרי הוא כתנאי בית דין וכן כתבו גדולי המחברים. עד כאן. עיין בתשובת רבי גרשם מאור הגולה ז"ל הכתובה לעיל.

והרמ"ה ז"ל פירש בפרטיו וז"ל תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין וכו'. אין לו אלא שכרו ואם אמר לו טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם ואוקימנא לסיפא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתן טפי מהאי והיינו דקאמר טול דינר בשכרך בשכר בטלתך מכלל דרישא אף על גב דאפסדיה טפי מהא כיון דלא אמר ליה בשכרך דמשמע בשכר בטלתך אין לו אלא שכרו. ושמע מינה דאפילו אמר ליה טול דינר בשכרך נמי דוקא היכא דאפסדיה כשיעור דינר אבל היכא דלא אפסדיה ולא מידי אף על גב דאמר ליה טול דינר בשכרך אין לו אלא שכרו. והוא הדין בזה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' אין לו אלא שכרו ואפילו אמר לו על מנת שאתה נותן לי סלע אבל אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי גלי אדעתיה דאגר פסידיה קא שקיל וחייב ליתן לו. והני מילי היכא דשפך את יינו אבל אם היתה חביתו ריקנית והציל דבשו של חברו לתוכה אף על גב דפסק בהדיה דינר או סלע בשכרו אין לו אלא שכרו דומיא דמעבורת מדקא מדמינן להו בגמרא להדדי שמע מינה תרווייהו חד דינא הוא.

מיהו דוקא כגון הני דמחייב ההוא שכיר לאיטפולי בההוא שכירות אי בחינם ואי בשכר כגון שהיה בורח מבית האסורין דמיירי באבדת גופו וכגון זה בא בחביתו דמיירי באבדת ממונו דכיון דמצוה עליה לאיטפולי באבדת גופו ובאבדת ממונו היכא דלית ליה פסידא וכי אית ליה פסידא לא שרי ליה למשקל מיניה טפי ממאי דאפסדיה אמטו להכי מצי אמר ליה משטה אני בך ואין לו אלא שכרו הואיל והוא חייב לטפל בה בכדי שכרו אבל היכא דלא רמיא עליה למעבד ההיא מילתא כלל ופסק בהדיה למיתב ליה דינר באגריה אף על גב דלא הוה חזי ליה אלא פרוטה באגריה יהיב ליה דינר. ע"כ.

ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו מי מחייב ליתן לו דמי שלו או לא הואיל וכבר עלה שלו מעצמו ולית ליה פסידא. אי נמי אי בעי אידך למזכי ביה אי מצי זכי. אמר ליה משמיא רחימי עליה וכי סליק למאריה סליק ולית ליה לאחרינא שום זכייה ביה וכי אפקריה אדעתא לאצולי אידך חמרא הוא דאפקריה ולאו אדעתא דכולי עלמא אפקריה ואי בעי איניש אחרינא למזכי ביה לא מצי זכי ביה. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו מי אמרינן כיון שלא נתכוון מתחילה לשלם לו אלא משום שהיה סבור שימות והשתא שלא מת לא משלם ליה אלא שכרו של אותו היום או של אותה שעה או דילמא אמרינן זה המציל משמיא רחימו עליה שלא הפסיד כלום ולא בזכות השוכרו וכיון שקבל עליו בבית דין לשלם לו דמי חמורו כמו כן ישלמו לו. ומשני דמן שמיא הוא דרחימו עליה דנשכר ולא בזכות השוכר אבל לא קא מיבעיא ליה אם ירד להציל ועלה של חברו שהיה יפה מאתיים מאליו מהו מי אמרינן השתא מיהא לא טרח ולא משלם ליה כלום או דילמא כיון שהפסיד את שלו שהניחו לטבוע כדי להציל את של חברו אף על פי שזה עלה מאליו חייב לשלם. ונראה דמחייב לשלם לו דמי חמורו הואיל ועל ידו הפסידו וזה הרויח את שלו ואף על גב דעלה מאליו ובלא טורח ניצל מיהו מנכה לו כדי טורח שהיה לו לטרוח ולא טרח.

בפירוש רבנו חננאל ז"ל ירושלמי הניח שלו להציל את של חברו ועלה של חברו מאליו אין נזקק לו כלום אבל הניח שלו להציל את של חברו ועלה שלו מאליו מהו דיימר ליה נתייאשת אמר ליה נשמעיניה מן הדא שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתייאשתי רוצה לומר אמר כל זמן שצווח לא נתייאש רבי יוחנן אמר חזקה מיואש הוא. עד כאן לשון ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב עליו הרמ"ך ז"ל מסרקסטה וז"ל ואם ירד על מנת להציל וליטול דמי שלו ממנו וירד ולא הצילו אלא עלה של חברו מאליו כתב המפרש ז"ל שיטול דמי חמורו ממנו כיון שבשבילו הניח את שלו ע"כ. ומיחזי למימר איפכא כיון דלא עבד שליחותיה משמיא הוא דרחימו עליה דאידך ועלה מאליו וכשם שאלו הלך לאיבוד זה לא היה משלם לו כלום השתא נמי לא שנא וכי היכי דכשעלה שלו מאליו אמרינן דמשמיא רחימו עליה ונוטל דמי שלו מתוך של חברו הכי נמי דמשמיא רחימו עליה דאידך. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ירד להציל של חברו והניח שלו ועלו שניהם מאליהם שלא בהצלתו יראה שאין נזקקין לו. מת שלו ועלה של חברו מאליו יראה שמשלם מתוכו הואיל ומת שלו אלא שמנכה לו מן הטורח שהיה לו לטרוח יותר מזה. וכן יראה מתלמוד המערב. ע"כ.

כי הא דרב ספרא דאשכחן ביה דרחימו מן שמיא עליה דלא אכל הארי את חמורו ולא הוצרך ליתנו בשניה אלמא אמרינן אין לו לעשות יותר אלא אמרינן כיון שהכניס את חמורו בספק לילה אחד שהרי השלים תנאו הכי נמי כיון שהניח חמורו בספק שהיה טובע השלים תנאו וצריך לשלם הדמים והא דיצא חמורו מן שמיא רחימו עליה. תוספות שאנץ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל כי הא דרב ספרא וכו'. דרב ספרא זכה ביה אלמא לית להו לאחריני זכייה בגויה ולא אמרינן כיון דשדא חמריה להציל לכל השיירא ואיתציל לכולהו נמי איתציל דאי הוה להו זכותא בגויה היכי זכי בהו רב ספרא בממון שיש לאחרים זכות בו אלא אמרינן מן שמיא הוא דרחימו עליה ולא לאחרים שעמו דכי אפקריה אדעתא דאריה בלחוד אפקריה ורחמנא אצליה מפומא דאריה ואהדריה ניהליה. ע"כ.

וזו שאלה אין לו אלא שכרו הראוי לו והני מילי היכא דלא הציל דלא עביד שליחותיה אבל אם הציל ומת ביבשה או שאבד נותן לו שכרו משלם כדתניא השוכר את הפועל להביא כרוב וכו'. ומאי שנא מהיכא דירד להציל ולא הציל ואסיקנא התם גבי פועל עביד שליחותיה דלאיתויי אגריה והא אייתי הכא גבי הצלה לא עביד שליח שליחותיה דלאצולי אגריה והא לא אציל וכן כל כיוצא בזה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

דף קטז עמוד ב[עריכה]

נותן לו שכרו משלם:    תימה מאי קא פריך דהא אנן נמי אמרינן אין לו אלא שכרו אבל שכרו מיהא אית ליה משלם. ונראה לר"י דמה שהביא אינו שוה שכירתו שהעשבים אינם שוין חצי טורח הדרך אלא בשביל החולה ואפילו הכי קאמר נותן לו שכרו משלם. מ"ר. תוספות שאנץ.

ואם שכרו תייר מחשבין אף לפי נפשות ונותנין לפי מה שהן זה לפי נפשו וזה לפי נפשו וממונו והכל לפי המנהג כמה יתן אדם בשביל גלגלתו והשאר לפי ממון והטעם לשכר התייר שהרי לשיירא כולה שכרו אותו ומי שלא היה לו שם ממון גם הוא שכר אותו. הראב"ד ז"ל.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב בפירוש רש"י ז"ל וז"ל אבל אם שכרו תייר ביניהם כלומר איש שיראה להם דרך המדבר דין הוא שישלם העני כמו העשיר שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ע"כ. והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לבזזה ונתפשרו ביניהם מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות דמשמע דמחשבין לפי ממון ומחשבין נמי לפי נפשות היכי שיימינן דאלו היכא דאגרו תיירא במאה זוזי כמה אדם רוצה להיות תייר לשיירא כזו במאה זוז בזמן שאין מוליכין עמהם ממון ופוחתין כזה וכמה הוא רוצה ליטול ולהיות להם תייר בזמן שמוליכין עמהם ממון ושיעור שומא זו מחשבין אותה לפי נפשות ופוחתין את השיעור הזה מכלל שכרו של תייר והשאר מחשבין אותו לפי ממון.

וכן אתה אומר גבי עמד עליה גייס לטרפה ופסקו עמהם ממון היכא דבא הגייס אף על עסקי נפשות דמחשבין אף לפי נפשות היכי שיימינן אומרים אלו היתה שיירא זו מהלכת ריקנית בלא ממון ועמד עליה גייס כזח לטרפה בכמה חיו יכולין לפסוק על עצמן אותו שיעור מחשבין אותו לפי נפשות ופוחתין אותו מכלל הממון שפסקו לתת לגייס והשאר מחשבין אותו לפי ממון. וכי קתני רישא מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות בשלא בא הגייס אלא על עסקי ממון ואיכא למימר דאפילו בא על עסקי נפשות נמי אין מחשבין אלא לפי ממון לפי שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן שזה אפשר לו לנוס ולהמלט על נפשו וזה אי אפשר לו לנוס ולהניח ממונו נמצא שהממון שם שמור לבעליו לרעתו ולפיכך אין מחשבין אלא לפי ממון. ודיוקא נמי מדפסק תנא ותני מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ולא קא מפליג בין באו על עסקי ממון בלבד להיכא דבאו על עסקי שניהם.

וכי תימא מאי שנא תייר ומאי שנא גייס משום דגבי גייס אפשר דערק איניש ומתצל אבל תייר דאסיבי ליה לאחוויי להו אורחא תקונא אי לא הוי להו תייר אפשר דטעו באורחא ואזלי במקום גדודי חיות וליסטים דלא יכלי לאיתצולי מינייהו או במקום צמאון שאין מים או במקום בורות שלא יוכלו לעבור בו מרוב המים והטיט ונמצא נפשותם וממונם אבודים ולפיכך מחשבין אף לפי נפשות. ע"כ.

ורשאין החמרין להתנות בשכולם רוצין אבל אחד מהם מעכב אין להם רשות. ומכל מקום קא משמע לן כיון שהתנו ביניהם בדיבור בעלמא שוב אין אחד מהם יכול לחזור בו כי ההיא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן דפרק קמא דבבא בתרא.

לא צריכא דביומי ניסן מרחקי חדא אשלא וכו':    וקא אזיל בתשרי כביומי ניסן פירוש סמוך לשפת הנהר ששם המים מועטין ואין ספינה טעונה עוברת שם וביומי ניסן שהמים מרובין אין צריך להרחיק משפת הנהר כי אם מלא חבל אחד וביומי תשרי מרחקי תרי אשלי ואזלא איהו ביומי תשרי ולא נתרחק כי אם חדא אשלא וישבה הספינה ולא יכלה לצאת עד שהקלו ממשאה והשליכו למים מהו דתימא הא לאו פשיעותא היא דאוושיה נקט ואזיל קא משמע לן. ע"כ.

שיירא שהיתה במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל אם לא היו האחרים יכולים להציל והכניס זה עצמו במקום סכנה והציל ונעשה לו נס לעצמו הוא שהציל שהרי כבר נתייאשו הבעלים. ואם היו יכולים להציל מפני שהם מרובים יותר מבני הגייס וגבורים מהם ועמד אחד והציל לאמצע הציל אף על פי שאמר להם לעצמי אני מציל והם לא הודו לו ושתקו. הרמ"ך ז"ל.

אמר רמי בר חמא הכא בשותפין וכו':    ושותפין כל כמה שמרויחין בין בעסק בין במציאות של אותו עסק חולקין לאמצע עד שיחלקו ולעולם באין יכולים להציל וכגון זה שהוא דבר האבד שותף חולק שלא מדעת חברו אמר פליג וכו' אבל יכולים להציל אפילו אמר לא אמר כלום דלא מצי מפליג. ויש מפרשים אפילו ביכולים להציל כל שהממון עומד בסכנה יכול לחלק ולהציל לעצמו והוא שאמר לשותפו או לעדים וזה נראה יותר לפי הסוגיא וכן פירש רש"י ז"ל בין יכולים בין אין יכולים להציל. הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל הכא בשותפין עסקינן ובין דיכולים להציל ובין דאין יכולים להציל מיירי וכגון זה כלומר במקום אבוד כזה שותף חולק ונוטל חלקו הראוי לו מן השותפות ולא יטרח אשותפות אפילו לא ירצה חברו. ואף על פי שהיה בתנאי שלא יחלקו השותפות עד סוף שנה שלמה אם נזדמן להם מקום סכנה במקום זה יכול ליטול חלקו הראוי לו מן הנכסים ולא יטרח בהצלת חלק חברו ובלבד שיאמר לחברו לעצמי אני מציל שאם אמר פליגנא מעכב לחלקו מה שהציל ולא יותר מחלקו אי מיירי ביכולים להציל דלאו כל כמיניה אפילו לאיניש דעלמא שאינו שותפו אבל אם לא אמר לו לא פליג ולא מעכב כולו לעצמו אלא בין שניהם יהיה דשפיר עבד דמסר נפשיה אעיסקא דתרווייהו הואיל והוא שותף עמו אורחיה למטרח אכוליה עיסקא אף על גב דאין חברו יכול להציל דכיון דהיה שותפו לא מצי למימר ליה מהפקירא קא זכינא כל זמן שלא הודיעו אבל לאיניש דעלמא שלא היה שותפו שאין דרך לטרוח בעבורו אפילו לא הודיעו מצי למימר אנא מהפקירא קא זכינא כיון דאין יכולים להציל כלל. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו ואם היה שותף והציל עד כדי חלקו כגון שותף חולק שלא לדעת חברו הילכך אם אמר לעצמי אני מציל מפליג פליג והציל לעצמו ואם לא אמר לא פליג והציל לאמצע כדרמי בר חמא ואף על גב דאינם יכולים להציל ולא מצי אמר אנא מהפקירא קא זכינא דכיון דאיהו מיהת יכול להציל הוא שהרי הציל אף על גב דשותפו אינו יכול להציל לא הוי יאוש דשותף כל כמה דלא פליג כיד שותפו דמי וכל זמן שאחד מהן יכול להציל אפילו אידך נמי דאינו יכול להציל מסתמא לא מייאש דסמכא דעתיה דמציל שותפיה ופליג בהדיה. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל היו שותפין בסחורה והציל אחד מהן חלקו אפילו היה האחר יכול להציל חלקו בריוח אם אמר לעצמי אני מציל הציל לחלקו שכל שבסכנה זו שותף חולק שלא מדעת חברו ואם לא אמר כן לא הציל אלא לאמצע. וכן הדין אפילו לא היה האחר יכול להציל כלל שאין אומרים לשותף מהפקירא זכינא עד שיודיעו וכן יראה לי בשלא היה השותף שם. ויש חולקין בשני אלו. ע"כ.

רבא אמר הכא בפועל וכו':    ושכרו אותו לכך שיעזור להם אם יצטרכו לעזור מן הליסטים והוי כמו ששכרו אותו ללקט מציאות שמציאותו לבעל הבית דלא הדר ביה ידו של בעל הכית הוא וכי מציל מיהדר הדר ביה. הראב"ד ז"ל.

וכדרב פירוש אפילו רב דאמר פועל יכול לחזור בו וכו'. ולא מפסיד בחזרה מידי אתי שפיר שבמציל סתם מציל לבעל הבית כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא וכל שכן לרבי דוסא דאית ליה בפרק האומנין דאם חוזר בו ידו על התחתונה כשמציל סתם מציל לבעל הבית דכיד בעל הבית הוי טפי לדידיה מלרב ולרבותא נקט וכדרב. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו היה פועל נשכר לכל בני השיירא והציל מהו ופשוט לך כרבא דאוקמא לברייתא בפועל וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ואם אמר לעצמי אני מציל גלי אדעתיה דהדר ביה והציל לעצמו ודוקא כשאין הבעלים יכולים להציל דמצי אמר מהפקירא קא זכינא. לא אמר לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני השיירא ואף על גב דאין יכולים להציל ודוקא בשאמרו לו עשה עמנו מלאכה אבל שכרוהו למלאכה אחת ידועה מציאתו לעצמו.

רב אשי אמר ביכולין להציל על ידי הדחק וכשאמר לעצמי אני מציל ואינהו לא אצילו אסוחי אסחי דעתייהו ואי לא אמר מצי אמרי ליה אי אמרת לן הוינן מצלינן בהדך והשתא סברינן דאדעתא דידן נמי הצלת. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רב אשי אמר כשיכולין להציל על ידי הדחק הילכך אי לא אמר לעצמי אני מציל אמרינן ליה אי אמרת לן הוה מסרינן נפשין ומאי הציל לאמצע דשקיל כל חד מינייהו ממונא דנפשיה ואי אמר ויתיבו אינהו ושתקו אסוחי אסחי דעתייהו מיניה אבל ביכולים להציל שלא על ידי הדחק אף על גב דאמר נמי לעצמי אני מציל הציל לאמצע ואי דאינן יכולין להציל כלל אף על גב דלא אמר נמי לעצמי אני מציל הציל לעצמו. והני אוקמתא כולהו לענין דינא הלכתא נינהו ולא פליגי אהדדי אלא מר משמע ליה לאוקמה בהדא מילתא ומר משמע ליה לאוקמה במילתא אחריתי ולא פליגי. ע"כ.

תוספתא. שיירא שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו כלומר חלקו מחול ואינו נותן כלל במכס אם המחילה גדולה כשיעור חלקו כיון שהזכירוהו בפירוש. וצריך עיון אמאי לא קתני ואם אמרו לפלוני מחלנו דמשום פלוני מחלנו משמע לכבוד פלוני אנו מוחלין לכלם. וי"ל כיון דלא אמרו משום פלוני מחלנו לכם שמע מינה לו לבדו מוחלין כדי להרויח מתכוונין ולא לכבוד בעלמא. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. ופירוש הדברים משום פלוני מחלנו מה שמחלנו ולא לאחרים הא אם אמרו לכבוד פלוני מחלנו הודעת הדברים שלכבודו מחלו לכולם ומחלו לאמצע. ע"כ.

מתניתין הגוזל שדה מחברו:    ראובן שגזל שדה משמעון ונטלוה מסיקין מראובן ובא שמעון לפני בית דין וצועק עליו קמשמע לן משנתנו שאם כשנטלוה האנסין לא נתכוונו להזיק לראובן לבדו אלא כל שדות בני העיר כאחת אונסין וגוזלין אומר לו הרי שלך לפניך כלומר מצי למימר ליה אפילו לא הייתי גוזלך היית מפסיד שדך כמו שהפסידו האחרים שאף על פי שלא יאמר לו הרי שלך לפניך במטלטלין כגון שגזל ממנו פרה ונטלו מסיקין כל פרות שבעיר לא אמרינן בכהאי גוונא הרי שלך לפניך אלא ודאי חייבין בכל אונסין שבעולם לא דמי דהתם בפרה כיון דמטלטלי היא ופרה נגזלת דין הוא דליחייב אף על פי שמכת מדינה היא משום דמצי למימר הייתי יכול להבריחה אם החזרת אותה לי אבל בקרקע דקיימא לן קרקע אינה נגזלת וההפסד שוה הוא לכל בני המדינה דין הוא שיאמר לו הרי שלך לפניך.

ואם מחמת הגזלן מפרש בגמרא לא תימא דוקא בשלא גזל אלא שדות של גזלן הוא דמחייב לשלם לגזול דמי שדהו שאם לא גזלו תחילה לא היה מפסיד עכשיו שדהו והא מרישא שמעינן דתנן מכת מדינה הא לאו מכת מדינה לא אלא על דין אחר בא להודיענו שאם אנסוהו גויים להראות את שדותיו ובא זה הגזלן והראה שדה של שמעון עם שדותיו אינו יכול לומר לו מאי עבדי לך ומאי גזלי לך שהרי לא שלחתי בו יד קא משמע לן משנתנו דמחייב כאלו עשה מעשה דמי ואף על גב דקיימא לן דקרקע אינה נגזלת בכי האי גוונא שנטלוה מסיקין שאין יכול להכנס בה נגזלת ונגזלת דכמו שחפר בה בורות שיחין ומערות שהזיקה והוציאה מן העולם דמי דבה היא ודאי נגזלת ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך שהרי על ידו הפסידה אבל שטפה נהר לאו על ידו הפסידה והבעלים עצמן לא היו יכולים להצילה משום הכי מצי אמר ליה הרי שלך לפניך כיון דקיימא לן דקרקע אינה נגזלת דאי הוה סבירא לן דקרקע נגזלת אפילו שטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחרת במקומה כדין פרה שגזלה ושטפה נהר דאמרינן מזליה גרם. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל הגוזל שדה מחברו ונטלוה מסיקין מיד הגזלן אם מכת מדינה הוא שלא נתכוונו האונסין לגזול את של זה לבדו אומר הרי שלך לפניך שאף אם היה ברשותך אירע לה כן ובמטלטלין אפילו אנסו של כל בני העיר אומר הנגזל אני הייתי מבריח אותם מן האנסין ואם מחמת הגזלן כגון שלא נטלו אלא את של נגזל או אחרים עמו שהן כיוצא בו באיזה אונס כל זמן שאם היתה ביד הנגזל לא היתה נגזלת הימנו חייב להעמיד לו שדה. שטפה נהר וכן נשרפה באש של שמים וכיוצא בו מאונסין הבאין מאליהן שלא מחמת הגזלן אומר לו הרי שלך לפניך שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין אחריות אונסין על הגזלן במטלטלים ועבדים אלא באונסין הבאים מחמת גזלן כמו שביארנו. ע"כ.

פירש הרמ"ה ז"ל דהכי פירושא דמתניתא הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא שנטלו רוב שדות בני העיר אומר לו הרי שלך לפניך הא לאו מכת מדינה היא כגון שלא נטלו אלא שדותיו של גזלן זה או של מיעוט בני העיר חייב להעמיד לו שדה כדדייק בגמרא בהדיא. ומפרש בירושלמי קנס הוא שקנסו חכמים בגזלן מכלל דבעלמא דלאו בגזלן כיון דקרקע אינה נגזלת אומר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן כלומר ואם מחמת הגזלן דמעיקרא אף על גב דהויא מכת מדינה נמי כיון דאיכא מיעוטא דלא איתנוס ולא אנסוה להאי ארעא דנגזל אלא מחמתיה דגזלן כגון דאנסוהו לאחוויי כולהו ארעתיה ואחוי נמי הא בהדייהו חייב להעמיד לו שדה. שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. ע"כ. ועוד האריך לקמן בגמרא כמו שתמצא כתוב להלן.

גמרא מאן דתני מסיקין לא משתבש הכא לא בעי מאן דתני הכי מאי טעמא לא תני הכי וכן בכל התלמוד אין מדקדק כך אלא בפרק קמא דעבודה זרה וביצה פרק בתרא. תוספות שאנץ.

יחסניניה סקאה:    פירש רש"י ז"ל סקאה ארבה וכו' וגזלן קורא מסיק במתניתא אבל אינו גובאי ממש דאם כן מאי אם מחמת הגזלן וכי אין הארבה אוכל אלא שדות של אדם אחד. הרא"ש ז"ל.

הא מרישא שמעינן מינה:    תימה דבכמה מקומות איכא הכי שכופל דבריו ותני בסיפא מילתא דאתיא מדיוקא דרישא. וי"ל דהכא דאשכח ביה טעמא קאמר ליה. אי נמי יש לומר כמו שתירצו בתוספות. הרא"ש ז"ל. לא צריכא דאחוי אחויי כלומר כי איצטריך סיפא לאשמועינן היכא דאחוי אחויי כגון לא גזלה מתחילה אלא דאנסוהו לאחויי ארעתיה דידיה ואחוי נמי הא בהדייהו דאף על גב דהוי מכת מדינה נמי דאנסי רובא דבגי כיון דאיכא מיעוטא דלא איתניס אשתכח דאיהו גרם ליה דאי לא דאחוי עלה לא הוו אנסי לה והוא הדין אפילו היכא דלא גזלה מעיקרא דכי לא אחוי עלה לא מחייב עלה דמעיקרא דהא במכת מדינה עסקינן אשתכח דכי אחוי נמי לאו מחמת גזלה קא מחייב אלא מחמת דאחוי עלה השתא דמחייב דדיינינן דינא דגרמי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה מהא דתנן ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא דאחוי אחויי. וכי תימא מי דמי התם גזלה מעיקרא הכא לא גזלה מעיקרא לא קשיא דכיון דברירנא דמתניתא אפילו הוי מכת מדינה נמי מחייב וכיון דלא אחויי פטור השתא דאחויי נמי אשתכח דלאו מחמת דגזלה קא מחייב אלא מחמת דאחויי והאי דמיכפל תנא לאורויי בה בגזלן היא גופה איצטריכא ליה סלקא דעתך כיון דכי אנסי ליה לאחויי לההיא ארעא גופה פטור והיכא דאנסוהו לאחויי ארעתיה נמי כמאן דאנסוהו לאחויי להא גופה דמי דחייב דכיון דהויא קיימא בידיה מחמתיה והוה מתחזקא דיליה חשיב ליה אנס דהא דלא אחויי ניהליה לאו משום דלא הויא דיליה אלא מחמת דאינון לאונסויי מיניה דהוה ליה כאנוס להראות ופטור קא משמע לן דכיון דלא אנסוהו אלא לאחויי ארעתיה לגבי האי שדה גזולה לאו אנוס הוי דמדהוה ליה לאשתמוטי לאנס ואחוי כמאן דאחוי שלא באונס כלל דמי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

והראב"ד ז"ל פירש וז"ל לא צריכא דאחוי אחויי פירוש דאנסוהו ואמרו לו אחוי לן ארעתך ואחוי נמי הא בהדייהו דכמו שהראה מעצמו דמי. והך סיפא אפילו בשלא גזל את השדה אלא בשביל הדיבור נתחייב ומכאן אנו למדים למסור ומרישא לא שמעינן ליה. ע"כ.

ואחוי נמי הא בהדייהו כלומר מייתורא דסיפא שמעינן הכי דרישא מיהא דשמעינן מינה דאם מחמת הגזלן חייב לאו מדינא דהא קרקע אינה נגזלת ויכול לומר הרי שלך לפניך אלא כולה מתניתין בקנסא הוא. וכן אמרו בירושלמי אמר רבי יוחנן והלא אין קרקע נגזלת וכו' רבי יהושע בן לוי אומר אין אדם נתפס על חברו וכו'. הרשב"א ז"ל.

דינא קאמר מר או קנסא מדעתיה דנפשיה קאמר מר:    כדעביד בההוא גזלנותא עתיקא אמר ליה מתניתין היא ולא מדעתא דנפשאי אמר ליה רב יוסף וכו'. מאי נפקא לך מינה אי דינא אי קנסא אנן נמי קנסינן ליה כדעבד איהו דהא אית ליה למקנסיה לגזלן או למסור וכל דיינא נמי מצי למעבד הכי. אמר ליה לאו להא מילתא איבעיא לי אלא למילי אחריני דהויין גרמי כגון מראה דינר לשולחני וכגון שורף שטרותיו של חברו דאי דינא דגרמי דינא דמתניתין הוא ילפינן להו מהאי דינא דמסור ואי קנסא דנפשיה הוא לא גמרינן מיניה.

וקשיא לי השתא נמי דדינא דמתניתין הוא היכי ילפינן מיניה לגרמי אחריני דהא מטמא ומדמע מתניתין נינהו ואפילו הכי אי חזרו לומר אף המנסך אין ואי לא לא ואכתי בדינא דמתניתין נמי אית ביה ספיקא אי דינא הוא למגמר מיניה או קנסא ולא גמרינן מיניה ואיהו מאי פשט ליה כי אמר מתניתין היא דאי קנסא הוא אכתי לא גמרינן מיניה. ואיכא למימר כיון דאמר ליה מן המשנה למדתי אותו ולא מאלי עשיתי כבר הראה לו דדינא הוא ולא קנסא דאי קנסא הוא לא דיינינן ליה בבבל ואף על פי שחוא כתוב בתורה ושנוי במשנה הלכך גמרינן מיניה לדינא דגרמי כלהו. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל דאי דינא גמרינן מיניה כלומר למילי אחריני דכוותיה כגון שורף שטרותיו של חברו ומראה דינר לשולחני וכל דיני דגרמי ואי קנסא לא גמרינן מיניה. קשה לי ואי קנסא היכי דאין ביה רב נחמן והא לא דייני דיני קנסות בבבל אלא מדדאין ביה רב נחמן שמע מינה דינא הוא כמזיק ולא כקנסא. ולא היא דאפשר דרב נחמן קניס ודאין ביה לצורך שעה כדקניס בההוא דגזלן עתיקא ומשום הכי קא מיבעיא ליה אי קנסא הוא דקניס מעצמו לצורך שעה או דינא הוא ודיינינן אנן נמי דמזיק בידים דכל שהראה לאנס והעמידו עליו הרי הוא כאילו שרפו בידים. והיינו דאהדר ליה רב נחמן מתניתין היא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא בדאחוי אחויי ובין תמצא לומר דינא ובין אם תמצא לומר קנסא קתני במתניתין דמחייבים למסור לשלם ומה שחייבתי מתוך משנתנו חייבתי.

וא"ת והא על כרחך כולהו דיני דגרמי לאו מזיקין ממש בידים נינהו דגרמא בעלמא הוא ומשום קנסא בלחוד הוא דמחייבי להו והיכי דיינינן בהו בבבל. לא היא דהא אמרינן בפרק החובל דכל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו בנזקי אדם בשור והני נמי שכיחי ואית בהו חסרון כיס הלכך אף בבבל עבדינן שליחותייהו. ומסקנא משמע דמקנסא נמי גמרינן בכל דוכתא. ומה שחזרו לומר אף המדמע חזרו אין וכו' מעיקרא להפסד מועט לא חששו ולבסוף סבר אף להפסד מועט חששו והלכך גמרינן אף השורף שטרותיו וכו' ומראה דינר לשולחני דדיינינן ומחייבינן. ולי נראה דדינא דגרמי משום מזיק מחייבינן ואחוי אחויי מזיק ממש הוא ורב נחמן דחייביה ממתניתין דינא קאמר. ע"כ.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו ושמעינן מדרב הונא בר חייא דכל מילתא דהוי דינא גמרינן מינה לדינא אחרינא וכל מילתא דהויא קנסא דרבנן לא גמרינן מינה לדינא אחרינא בזמן שאין השעה צריכה לכך. ע"כ.