שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ה/דף נב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נב עמוד א[עריכה]

כיון שמסר לו מפתח:    כתוב בתוספות שלא היה יכול לעשות שום מנעול מכל מקום אמירה לגוי במלאכה דאורייתא לא היינו מתירין בשביל שכיב מרע. הר"א מגרמישא ז"ל.

כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא:    כלומר זה הגלילי היה אמורא של רב חסדא ורב חסדא היה דורש לו פסוקים של מוסר לפי שהיו בדור פרנסים שלא היו מנהיגין את העם כהוגן כדכתיב מושל ומקשיב וגו' וזה האמורא היה משמיעו לרבים והוסיף האמורא משלו בדרשא זה המשל כשהרועה רוצה להנקם מן העזים המקציפות אותו בכל עת עביד להו לנגודא סמיותא לוקח העז הסומא שבעדר ותולה לה זוג בצוארה וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

(חו"מ ת"ו) מתניתין נפל לפניו מקול הכריה חייב:    כתב רש"י בלישנא קמא בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח וכו'. ובלישנא אחרינא כתב דאף על גב דאיכא למימר כורה גרם לו וכו'. ונראה לי שההפרש שיש בין לישנא קמא ללישנא בתרא הוא זה דללישנא קמא קאי חיובא אפילו על שור פקח ואשמועינן הכא דחייב משום דשור פקח בעלמא פטור ודכתב רש"י ז"ל. וללישנא בתרא קאי חיובא על שור שוטה ואיצטריך לאשמועינן דחייבין משום דאיכא למימר כורה גרם לו וכו'. ובגמרא תופס רש"י לשון ראשון עיקר. שיטה.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל נפל לפניו מקול הכריה חייב. פירש הקונטרס דקמשמע לן דאפילו פקח ביום חייב שהרי מקול הכריה נבעת ונפל. ולא נהירא דבגמרא שקיל וטרי על מתניתין דבסמוך דשור חרש שוטה וקטן ואמאי לא פשיט מהכא דפקח ביום חייב מדקתני מקול הכריה לפירוש רש"י. לכן נראה כפירוש הקונטרס בפירוש שני שפירש דאיצטריך מקול הכריה לאשמועינן דלא תימא דמפטר משום דכורה גרם ליה. וכן משמע בגמרא וכגון שאותו הכורה אינו בעל הבור דאי הוה בעל הבור ממה נפשך חייב ומאי קא משמע לן וגם מיירי שלא חפר הבור דהא מיירי בבור ברשות הרבים כדמוכח בגמרא ואין שליח לדבר עבירה להתחייב המשלח. ע"כ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל לקמן בגמרא על הא דאמרינן לפניו לפניו ממש וכו'. ומקול הכרייה דנקט רבותא אשמועינן דלא אמרינן כרייה גרם לו ויפטר בעל הבור. ובקונטרס פירש דנקט מקול הכרייה לחייב בו שור פקח דקול הכרייה גרם לו שלא ידע להתבונן. ע"כ.

בכדי שידע:    פירש הקונטרס שיבא גם הראשון ויראנו מגולה. ושמואל אמר אף על פי שלא ראהו כיון שהודיעוהו שהוא מגולה חייב. ולא נהירא דאליבא דרב למה לא יועיל הודעה שיודיעוהו בודאי שהוא מגולה. לכן נראה דבכדי שידע היינו שיצא הקול שהוא מגולה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

עוד קשה לפירוש רש"י דלא שייך לשון בכדי דקאמר כיון שצריך שיבא ויראנו מגולה והכי הוי ליה למימר עד שידע. שיטה.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וז"ל מאי דאמר בכדי שידע הוא מחייב את הראשון שידע בעצמו כשיבקר אותו לראות אם נשאר מכוסה כמו שהניחו או נתגלה ויכסה אותו שנית ואם נתעכב מלבקרו לדעת רב חייב והאומר בכדי שיודיעוהו סבירא ליה שמעת שכיסה אותו מחייב לבקר אותו לראות אם נתגלה אם לאו אבל בחזקת מכוסה ישאר אצלו כמו שהניחו ואין עליו אשם במה שלא ביקר ואינו חייב בכיפויו אלא אם כן נזדמן שהודיעוהו אחרים שכבר נתגלה אז אם נתעכב מלחזור לו ולכסותו יהיה חייב. ע"כ. הועתק מלשון ערבי.

וזה לשון הרא"ה ז"ל וראשון עד אימת מפוטר כלומר שיהא החיוב כולו על זה השני. בכדי שידע כלומר כיון ששמע מבני אדם שכיסוי זה נתרועע ונפל חייב לבא לחבירו לסייעו לכסותו. ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו פירוש אף על פי ששמע כן מבני אדם אינו מתחייב בכך שבמשמע ודאי שגם כן שמע שבא חבירו כבר והוא סבור שכיון שהוא כיסהו פעם אחת שחבירו בא לכסותו הוא לבדו פעם אחרת וכיון שכן אינו מתחייב עד שיודיעוהו בשליחות ששולח בעדו לבא לסייעו והשתא ודאי רמיא חיובא אתרווייהו ואי משום דכסייה קמא לחודיה נהי נמי דמחייב ליה האי שני דמי חצי ההוצאה כיודד ברשות דכיון שותפין הן נחשביה כיורד ברשות אבל ודאי לאחר שנתגלה חיוב שמירתן מוטלת על שניהם ואף על פי שהשני מצאו תחילה מגולה מכיון שבא והודיעו והתרה בראשון אבל מודה שמואל שאם כסוהו שניהם כאחד ולאחר הזמן בא השני ומצאו מגולה שזה המוצא חייב בשמירתו לגמרי מעכשיו וחייב בכדי שידע.

ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו דאינו מתחייב עד שיודיעוהו בשליחות חבירו ואחר כך שהה בכדי שהיה יכול לשכור פועלים ולכרות ארזים ולבתר דשהה כולי האי רמיא חיובא נמי עליו והשתא מחייבי ביה תרווייהו. ומודה רבי יוחנן בכסוהו שניהם כאחת ונתגלה שכל אחד מתחייב בו בכדי שיודע לאלתר דלא אמר הכי רבי יוחנן נמי אלא בשביל שהראשון כסהו לבדו תחילה והוא הדין שאם מצאו הראשון עצמו תחילה מגולה שהשני מתחייב עליו בכדי שידע לאלתר. כן נראה לי לפרש. והלכתא כרבי יוחנן. ע"כ.

וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו:    פירש הקונטרס אבל לשני לא יהבינן ליה שיעור כולי האי דמיד היה לו להושיב שומרים אצל הבור. ולא נהירא דכיון שהודיעוהו לראשון שהוא מגולה למה יהיה לו שהות יותר מן השני. לכן נראה דודאי לרבי יוחנן גם לשני נמי יהבינן ליה האי שיעורא ואין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין כדי שיודיעוהו דלראשון צריך שהות נמי להודיעו מה שאין כן לשני שהרי כבר ירע שעבר עליו. אבל להנך אמוראי בין לראשון ובין לשני לא יהבינן שיעורא דיכרות ארזים ויכסנו. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל רבי יוחנן אמר כדי שיודיעוהו וישכור פועלים וכו'. ואם הוא שם עד שילך וישכור ויכרות ארזים. ורב ושמואל סבירי להו דאין נותנין שהות שילך וישכור אלא מיד שידע או שיודיעוהו צריך להעמיד שומר. ירושלמי. רבה בר בינא רבי יוסי בשם רבי יוחנן נותנין לו שהות כדי להביא ארזים מלבנון אית בה לקולא ואית בה לחומרא פעמים שהם סמוכין ללבנון פעמים שהם רחוקים מלבנון. ע"כ.

ואתו שוורים ונפלו ביה:    כתוב בתוספות ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיח גמלים כלל וכו'. מכח הסברא דמפרשים התוספות לחוד לא די דאם כן היכי קאמרי התוספות בסמוך בשלהי דיבור המתחיל ושכיחי גמלים כדמוכח בבעיא קמייתא אדרבה לבעיא בתרייתא הסברא יותר. אלא נראה מדפריך ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא משמע דוקא כעין הבעיא מדלא קאמר אפילו נפלו גמלים אנוס. הר"א מגרמישא ז"ל.

תא שמע לא כסהו כראוי וכו':    ואף על גב דמעיקרא הוה דייק מינה בהיפך לפטורא נראה לי דלא קשיא דמאן דמייתי לפטורא מרישא דעתו נוטה לפטור מסברא דנפשיה ולפיכך דייק מרישא וקסבר דסיפא לאו דוקא אלא משום רישא נקטה ואידך סבירא ליה איפכא ולפיכך דייק מסיפא ורישא משום סיפא נקטיה. הרשב"א ז"ל.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל תא שמע כסהו כראוי וכו'. עד וקתני פטור אלמא כיון דהשתא ליכא וכו'. ולפום האי סברא השתא ודאי סיפא דקתני כסהו שלא כראוי חייב שלא כראוי לגמרי קאמר או כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים שכיחי גמלים דהא ודאי פושע הוא. והיא גופא פשיטא אלא איידי דתנא רישא כראוי תנא סיפא שלא כראוי ולא מפרש לה תלמודא ולא קשיא ליה כלל דכיון דתנא רישא רבותא כי האי ניחא ליה דתני סיפא אטו רישא. שהתליע מתוכו ואשמועינן דהתלעה מתוכו אנוס הוא. תא שמע לא כסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים וכו'. איידי דנסיב רישא כסהו כראוי נסיב סיפא לא כסהו כראוי. הוא הדין דיכול למימר לעולם שלא כראוי ומשום רישא תנא סיפא אלא אף על גב דהא והא פשיטא הא עדיפא ליה. ומאן דקארי לה סבר דכיון דרישא לא הויא רבותא כולי האי ליכא למימר דתני סיפא אטו רישא. ע"כ.

הא דאמרינן בכולה שמעתין כראוי לשוורים ולא לגמלים וכראוי גמלים וכו':    מסתברא דלאו דוקא אלא במקום דאין עגלות מצויות שם אבל במקום עגלות מצויות צריך כדי שתהא עגלה מהלכת שם. וכדתנן בפרק חזקת אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות רבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. וכן אמרו כאן בירושלמי דגרסינן התם עד היכן כראוי בה כדתנינן תמן כדי שתהא מהלכת וטעונה אבנים. הרשב"א ז"ל.

ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו:    כתוב בתוספות ובסוף הפועלים גבי רועה שהניח עדרו ובא לעיר וכו'. ואומר ר"י דההיא דשוכר את הפועלים צריך ליישב פשט ההלכה בלאו הנך פירכי דמאי קאמר אלו היה שם אין אומרים אלו היה שם היה מציל כלומר ומתחייב בכך אלא אומדים אותו אם יכול להציל חייב וכו' היינו אלו היה שם היה מציל אלא על כרחך הכי פירושו אין אומרים שיתחייב מספק משום דשמא אפשר שאלו היה שם היה מציל או מחמת שהיה רועה שמא היה מוליכו למרעה אחר או שהארי היה ירא לבא אם היה רואה אדם או שמא גם היה נארע לו והצליחה עליו רוח גבורה ונחייבנו על מה שפשע כשהניחן ובא לעיר ולא הציל. ואף על פי שמאומד דומה שאם היה שם לא היה יכול להציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל אלו היה נשאר שם חייב ואם לאו פטור. והשתא אתי שפיר דכי עאל בעידנא דלא עיילי אינשי אין לו לפטור מטעם דמה לי הכא מה לי התם כיון דשמא היה מציל ותחילתו הוה בפשיעה אבל עאל בעידנא דעיילי אינשי אף על פי שהיה רוצה אביי לחייב בשיכול להציל מכל מקום כשאין יכול להציל ניחא ליה דפטור משום דהוי תחילתו כעין גנבה ואבדה וסופו באונס דפטור.

ויש מפרשים כל שאלו יכול להציל עכשיו כשהוא בעיר אם ילך שם חייב ואם לאו פטור. ואין נראה כלל דהיכי קרי ליה תחילתו בפשיעה וכו' כשעאל בעידנא דלא עיילי אינשי תחילתו וסופו בפשיעה כיון שאם לא עאל היה יכול להציל ומחמת שעאל הוא דאינו יכול להציל אין לך פשיעה גדולה מזו כיון דעאל כי לא עיילי אינשי אף על פי שיש לדחות דזאב וארי לא שכיחי כל כך ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה כולי האי. ועוד מה סברא היא זו שיפטור רבה בעאל בעידנא דעיילי אינשי אפילו יכול לילך ולהציל אף כשהוא בעיר ואינו הולך ומציל. ועוד דאביי על כרחך היה רוצה לחייב עאל בעידנא דעיילי אינשי אפילו היכא דאין יכול להציל לבסוף כשידע דומיא דגם בעידנא דניימי אינשי אפילו היכא דאין יכול להציל היכא דאלו לא עאל היה יכול להציל ליקשי איהו לנפשיה.

ועוד קשה לר"י דבפרק המקבל דמייתי ברייתא ופריך עלה נימא ליה אלו הוית התם הוה מקיים בי גם את הארי גם את הדוב וכו' אי מוקי לה ההוא מקשה בדשמע קל ארי ועאל כדמשני לה רבה במסקנא דפרק הפועלים היכי מצי אמר ליה דאי הוה התם הוה מתרחיש לי ניסא כי האי הא קמן שלא צלחה עליו גבורה בזו שהרי ברח מפחד הארי וכיון שלא אירע לו נס שלא להתפחד מקול הארי כל שכן שלא היה נארע לו נס לנצחו אם היה נלחם עמו. ועוד למה מקשה על הברייתא ממתניתין דפרק הפועלים היה יכול להקשות דקתני הארי והדוב הרי אלו אונסין ופטור אמאי פטור היה לו להתחייב אם לא ילחם עם הארי אלא ודאי אותו מקשה לא מוקי לה כרבה בדשמע קול ארי ועאל דלית לן דרבה כדמוכח התם אלא כפשטה ומוקי לה בדעאל כי עיילי אינשי ואי הוי פירושא דאם אינו יכול להציל חייב אם אינו יכול להציל ממקום שהוא שם בעיר לפי שירא ללכת להציל מפני יראת הארי אם כן אין שייך לומר דהוה מקיים בה האי קרא דהא חזינן דלא איקיים שהרי נתפחד ואי הוי פירושיה דבשביל כך אין יכול להציל ממקום שהוא שם שהוא רחוק ולא היה יכול למהר להיות שם קודם דריסת הארי אם כן היכי שייך למימר אי הוית התם מתקיים בך וכו' והלא לא היה שהות ופנאי להיות שם.

אלא על כרחך הכי פירושו אין אומרים אלו היה שם שמא היה נארע כך שהיה מציל מחמת שהיה מוליך עדרו למקום אחר או הארי שמא היה ירא לבא ויתחייב בכעין גנבה ואבדה אף על גב שמאומד דומה שלא היה יכול להציל אלא כל שאלו בודאי היה יכול להציל אם היה שם חייב ואם לאו פטור. תוספות שאנץ.

וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל ההיא דפרק הפועלים וז"ל יש לומר דשמא אם היה שם היה מתקיים בו גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך אף על גב דבפרק המקבל לא חשיב האי טעמא מכל מקום לענין זה חשוב הוא דמטעם זה חשבינן ליה כאלו בא האונס מחמת פשיעה. ע"כ.

וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל שמע מינה דלא אמרי מיגו שמע מינה. תימה אכתי ליחייב משום דהוי תחילתו בפשיעה לענין שוורים וכו'. ופירש ריב"א דהיינו דוקא היכא שבא האונס מחמת הפשיעה וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת אכתי אמאי מפטר מפקח ביום והלא האונס בא מחמת הפשיעה דמתוך שפשע לענין חרש שהניחו מגולה אירע האונס שנפל לתוכו פקח. וי"ל דהתם בפקח לא פשע כלל ואם כן לאו תחילתו בפשיעה היא דלא שייך למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס רק כשבא האונס באותו ממון שהיה ראוי לבוא בפשיעה אבל בתרי ממוני לא.

אבל קשה לר"י דהיכי פשיט מנפל לתוכו שור וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת לפירוש ר"י אמאי נקט בבעיא ושכיחי גמלים הא אפילו אי לא אתיא אלא לפרקים ואפילו נמי לא שכיחן מכל מקום שייך למיבעיא דהא חשיב בהכי פושע לגמלים עצמן אם היו נזוקין כדפרישנא לעיל. בשלמא לפירוש קמא איכא למימר דנקט ושכיחי גמלים לאפוקי לא שכיחי דאז הוי אנוס ואם כן לא שייך לומר מגו אלא לפירוש זה דהפשיעה הויא מחמת נפילה לגמלים כדפירשתי אם כן בלא שכיחי נמי איכא למיבעי כדפירשתי. וי"ל דגם לפירוש זה בלא שכיחי. אי נמי אתיא לפרקים פשיטא ליה דלא אמרינן מגו ואף על פי שפשע לענין גמלים כיון דלא שכיחי ביה חיובא דגמלים.

ועוד נראה למורי רבי שיחיה דאין הכי נמי דהבעיא שייכא בכל ענין והא דנקט ושכיחן הוא הדין בלא שכיחן ומוסיף הוא על בעייתו ראשונה דהוי באתיאן לפרקים וקאמר דבשכיחן נמי שייך למבעי בענין זה דאי לא אמרינן מגו יש לפטור ולכך נקט ושכיחן. וכן נמי שייכא הבעיא בלא שכיחן כלל כמו דשייכא באתיא לפרקים מי אמרינן מיגו ומחייב בכל ענין דהא לענין גמלים פשיטא דחייב ואפילו בלא שכיחי כדפרישנא לעיל. ע"כ.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל ושכיחי גמלים. כתוב בתוספות וא"ת כיון דידע דפקח פטור וכו' כלומר בשלמא למאי דאמרת מעיקרא איכא למימר דפקח נמי חייב ומתניתין לא מיבעיא קאמר. ע"כ.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל אלא לאו שמע מינה דלא אמרינן מיגו. הקשו בתוספות כי לא אמרינן מיגו נמי ליחייב דהא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכו'. והראב"ד ז"ל תירץ דדוקא התם גבי זוזי דאותבינהו בצריפא דאורבני וכו' הוי תחילתו בפשיעה וכו' דבהנהו זוזי דפשע לענין נורא הנהו זוזי גופייהו אגנבו אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא אירע הנזק אלא בפקח ובפקח לא פשע ולא מידי.

ויש שהקשו עליו שהרי פשע אף לענין פקח במהלך בלילה ואפילו הכי ביום פטור ולא אמרינן מיגו. והרב ז"ל בעצמו נשמר מזו ואמר ומשימור לילה ויום נמי בשני מינין הן ולא אמרינן מיגו דהוי פשיעותא להא הוי פשיעותא להא כמו חרש ופקח והוא ז"ל כתב שאי אפשר לתירוץ זה על דברי המפרשים שפירשו שכיחי גמלים לבא תמיד. ולא עוד אלא שהקשה שהראיה שהביאו בגמרא משור פקח וחרש שאינן דומין זה לזה כי ענין הגמלים ושוורים אפשר פשיעה לשוורים מחמת הגמלים והא דומיא דנורא וגנבי לזוזי מה שאין כן בחרש ופקח דלעולם פשיעה דחרש לא מזקא ליה לפקח.

וכתב הוא ז"ל לפיכך ראיתי לפרש מה שאמרו בבעיא זו ושכיחי גמלים לפרקים קאמר והם זמנים ידועים לשנה אבל לא בשאר ימים כלל ובאותן שאר הימים נמצא התלעה מתוכו ונפל שמה שור וקא מיבעיא ליה כיון דבשעת גמלים איכא פשיעה לגמלים ולא כסהו כראוי קרינא ביה ואפילו להתלעה נמי לאו אונסא הוא או דילמא האי מיגו לא אמרינן לענין התלעה לעולם אנוס הוא וזה ודאי דומה לשור פקח וחרש דלא אמרינן מיגו ופטור. ע"כ.

ואינו מחוור דהא בכולה שמעתין חלקו בין שכיחי גמלים לאתו לפרקים ואי בעיא זו דוקא בדאתו לפרקים איך הוציאוה בלשון דשכיחי דלא הוי ביה דינא כדמסיק ביה. ומסתברא כמו שתירץ ריב"א בתוספות. והא דאייתי מברייתא דנפל תוכו שור חרש וכו' ולא אייתי מתניתין דקתני נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב דמשמע הא פקח פטור מסתברא דפירושא דמתניתין לא איבררא להו. ואיכא מאן דאמר דלא מיבעי קאמר כדאיתא לקמן משום הכי אייתי ברייתא דמפרשא בהדיא דפקח פטור. ועוד דקתני דפקח בלילה חייב ואפילו הכי ביום פטור דהוי רבותא טפי דאשמועינן דשני זימנין כשני מינין. כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הרא"ה ז"ל אף על גב דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב התם הוא כשבא האונס בדבר שפשע בו וכשבא גם כן מחמת הפשיעה מה שאין כן בהתלעה שלא באה ודאי מחמת הפשיעה שאפילו נתן אחרים עם כסוי זה בכדי שבצירוף כולן בעוד שהם בריאים יכולים לעמוד בפני גמלים ובפני שוורים ובלא צירוף כולן אינו יכול לעמוד אפילו בפני שוורים היתה שולטת גם כן התלעה בכסוי זה וכיון שהתליע כסוי זה שוב אינו יכול לעמוד אפילו בפני שוורים כלל ואפילו הכי מספקא לן אי אמרינן מיגו משום דשאני בור שאינו אלא לנזק וכיון שכן מספקא לן אי מחייב כיון דאיכא גבי שוורים פשיעה כלל. כן נראה לי.

ואתינן למפשטה מדתניא נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה וכו' ואמאי נימא מדהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח. ומיהו תחילתו בפשיעה וסופו באונס ליכא למימר שהרי לא בא האונס בדבר שפשע שהרי לא פשע מעולם לענין פקח ביום כלל ואף על גב דאיכא פשיעותא גבי בלילה לילה מילתא אחריתי היא אבל מיגו איכא למימר דהא איכא פשיעה אפילו לענין פקח לגבי לילה מיהא וכיון דאיכא פשיעה כלל גביה איכא למימר מיגו וכיון דאפילו הכי פטרינן ליה שמעינן מינה דלא אמרינן מיגו אפילו גבי בור אלא דיניה בעלמא דכי איכא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואי לא פטור. וטעמא דפקח ביום פטור מפרשינן לקמן משום דאיבעי ליה עיוני ומיזל ולאו למימרא דאמרינן דכיון דכך איהו הוא דאזיק אנפשיה דהאי טעמא ליכא למימר אלא בנזקין שיוזק גופו של ניזק אבל בנזקין שיוזק ממונו של ניזק לא מסתבר דליפטר מהאי טעמא אלא כלומר איבעי ליה עיוני ומיזל ולא פשע גבי בעל בור דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה הא הילכך פטור. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל כסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והרי גמלים מצויין לשם שנמצא פושע אלא שלא נזדמן ההיזק מצד פשיעתו שלא עברו שם גמלים כלל אלא שהתליע מתוכו ונפל השור לשם והרי זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס הרי זה פטור. הרבה מפרשים שאלו בזה והלא בכל מקום אנו פוסקין שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ופירשו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא כשבא האונס מצד דבר שפשע בו וכן בזו אלו נפלו שם גמלים מצד התלעה מתוכו חייב אבל כשאירע האונס לשוורים והוא לא פשע אלא לגמלים פטור. ויש משיבין לדבריהם שהרי אף לענין שוורים היא הפשיעה שהיה לו לחוש שיבא הגמל ויקלקל ויבא השור אחריו ויפול.

ומכל מקום נראה לי שאין זה כלום שמאחר שאינו ראוי לגמלים היה ראוי ליפול ואין צד פשיעה אצל השור כלל. ומכל מקום יש מתרצין שלא נאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס אלא בדבר שאם היה נשמר מן הפשיעה היה ניצל מן האונס אבל בזו אף על פי שנשמר מן הפשיעה האונס בא שאפילו היה יכול לעמוד בפני גמלים אין התלעה מתוכו נפקעת. ושמא תאמר אם כן לענין שור פקח שהוא פטור נאמר מאחר שפשע לענין חרש שוטה וקטן חייב בפקח שהרי אם נשמר מן הפשיעה ניצל מן האונס מכל מקום אין אומרים כן מדבר אחד לדבר אחר כדעת התירוץ הראשון.

ויש מתרצים שלא נאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב בבור הואיל ומיעטו הכתוב בשמירתו. ואין זה כלום שהרי נאמר כן לענין רגל בפרק כיצד הרגל ובענין שן בפרק הכונס ומיעט הכתוב בשמירתן בבור כמו שיתבאר בפרק הכונס. ויש מי שבא בזה מטעם פטור כלים שבבור. ולדעת תירוצין אלו אף בנפילת גמלים פטור. ולא נראה כן.

וגדולי פרונביצא תירצו שלא נאמר תחילתו בפשיעה וכו' אלא באונס המצוי ושראוי קצת להעלות על לב. ומביאין ראיה ממשנה הכלב והגדי השנויה בפרק כיצד הרגל כמו שאמרו הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וכו' אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. ותירץ דמקרבי כלים לגבי כותל דכי נפל לבראי נפיל אלמא באונס שאינו מצוי פטור. ומכל מקום אנו פרשנוה שבזו אף תחילתו באונס שהקפיצה כל שכן שאינה קרובה כל כך. ואנו גורסין דכי קפצי לבראי קפצי כמו שביארנו שם. כן נראה לי. הרב המאירי ז"ל.

אמר רב לפניו לפניו ממש:    וא"ת לרב דאמר לאחריו לאחריו ממש ובבור ומשום דליכא הבלא מאי שנא כורה אפילו בלא כורה נמי קרקע עולם הזיקתו. וי"ל דלאו דוקא אלא משום דאיצטריך לאשמועינן דלפניו חייב ואף על פי שנפל מקול הכורה נקט נמי סיפא לאחריו והוא הדין בלא כורה. הרשב"א ז"ל.